טרמפ

אישה המנסה להשיג טרמפ בלוקסמבורג, 1977

שלט המוצב באמסטרדם, הולנד, ובו ציון כי המקום מורשה לעצירת טרמפים

טרמפ עוצר לשני נערים במחלף המוביל לכביש בגין בירושלים 2008

טרמפיסט במעבר הגבול מצרפת לאנדורה

חיילי צה"ל תופסים טרמפים בתל אביב ב-1969

טרמפיסטים, על פי שלט היעד, מבקשים לעבור מרחק של כאלף ק"מ מאזור מוסקבה לאזור קירוב. שלט נוסף מבטיח כי כיסא הגלגלים מתקפל ויכנס לתא המטען

טרמפ, או הקפצה, הוא דרך של שימוש תחבורה פרטית, בה מקבל נוסע הסעה מאדם אחר באופן שאינו מתואם מראש, לרוב ללא תשלום ובדרך כלל מנהגי מכוניות פרטיות.

מקור המילה הוא הפועל בגרמנית לתפיסת טרמפ - Trampen, שמקורו במילה האנגלית Tramp (נווד). הפועל המקביל באנגלית הוא Hitchhike.

אדם הנוסע בטרמפים קרוי "טרמפיסט". מרחק ההקפצה יכול להיות מרחק קצר אשר אפשר לעבור גם בהליכה, והוא יכול להיות מרחק רב המצריך נסיעה בכלי רכב. הבוחרים בנסיעה מסוג זה עושים זאת בדרך כלל בגלל שלוש סיבות: נחיצות (חוסר בתקציב, או בכלי תחבורה זמינים), יעילות סביבתית (ניצול נסיעות קיימות במקום ליצור נסיעות חדשות), או הרפתקה (גילוי תגליות באופן אקראי, פגישת אנשים חדשים ובלתי צפויים). טרמפים נפוצים בעיקר באזורים כפריים, ולא מיושבים. מפני שבמקומות אלו התדירות של התחבורה הציבורית מאוד נמוכה אם בכלל, מה שמאלץ נוסעים חסרי רכב פרטי להסתמך על טרמפים להתניידות, וקיימת במקומות אלו "תרבות טרמפים" של נהגים רבים המוכנים לעצור לטרמפיסטים. לעומת זאת בערים נסיעה בטרמפים נדירה. בשל ההיצע הרב של תחבורה ציבורית ומוניות המאפשרת התניידות.

היחס הכללי לטרמפים משתנה מאזור לאזור. יש מדינות בהן מקובל "לתפוס" טרמפים ולאסוף טרמפיסטים. במדינת ישראל, לדוגמה, תחנות אוטובוס בכבישים בינעירוניים נקראות טרמפיאדות. אף מדינה בעולם לא אוסרת הקפצות באופן גורף, אך ישנן מדינות בהן קיימים איסורים והגבלות לגבי הנסיעה. כך לדוגמה בארצות הברית, חל איסור לתפוס טרמפים על יד בתי סוהר. במקומות מסוימים קיים איסור לתפוס טרמפים בכבישים מהירים בין-ארציים, אך בדרך כלל מותר לתפוס טרמפ בכניסה או עלייה לכביש המהיר. בישראל תפיסת טרמפים מותרת בתחנות המיועדות לכך. על חיילי צה"ל חל איסור גורף לתפוס טרמפים.

עם התפתחות הרשתות החברתיות המקוונות, נעשה שימוש גם בהם כדי לאתר טרמפים.

שיטה

השיטה לתפוס נהגים אינה קבועה ומשתנה מאדם לאדם ומאזור לאזור, אך במרבית המקומות בהם נהוג לתפוס טרמפים, גם קיימת שיטה מקובלת אשר באמצעותה הטרמפיסט מסמן לנהגים חולפים כי הוא מחפש הסעה. בחלקים רבים בעולם, בהם צפון אמריקה ואירופה, הטרמפיסטים מותחים באופן מסורתי את ידם לצד גופם בזווית של 90 מעלות מגופם ומרימים את האגודל שלהם לכיוון מעלה. טרמפיסטים בדרום אפריקה נוהגים להרים את ידם ולהצביע כלפי מעלה עם האצבע. לעומת זאת, טרמפיסטים בפולין מנופפים בידם כאשר כף היד פתוחה לכיוון כלי הרכב הקרבים, ובהודו מנופפים בידם כאשר כף היד פתוחה לכיוון מטה. בישראל נהוג להצביע לעבר הכביש כאשר היד מתוחה לצד הגוף והאצבע המורה פתוחה בזמן ששאר האצבעות קפוצות.

במקומות בהם תפיסת טרמפים פחות רווחת, ניתן לראות טרמפיסטים משתדלים לעצור נהגים בשיטות יצירתיות יותר, על מנת למשוך את תשומת לב הנהגים. יש טרמפיסטים המחזיקים שלט קטן עם שם היעד. המטרה היא לחסוך מהנהגים את הצורך לעצור ולברר את מקום יעדם ולעודד נהגים אחרים, אשר לולא השלט לא היו עוצרים. ברוסיה ישנם איגודים של טרמפיסטים המסמנים את עצמם על הכביש ברצועות בד זוהרות על הבגדים. טרמפיסטים אחרים נוהגים לא לעמוד לצד הדרך ולחכות להסעה, אלא לעבור בין המכוניות העומדות בתחנת דלק או ברמזור ולדבר עם הנהג. בשיטה זו הטרמפיסט מנסה לשכנע את הנהג שיעזור לו להגיע ליעדו. שיטת עצירת טרמפים זו נקראת "טרמפ לחץ", מכיוון שהטרמפיסט מפעיל לחץ נפשי מסוים על הנהג על מנת שזה האחרון יפתח את החלון ויעזור לו להגיע למחוז חפצו. במדינות מסוימות, כמו גם בישראל, חלים הגבלים משפטיים על שיטה זו מפני שכשמדובר ברמזורים היא עלולה להפריע לסדר הציבורי.

גם לנהגים יש שיטה לתקשר עם הטרמפיסט. כאשר נהג רוצה לסמן לטרמפיסט שהוא לא נוסע רחוק ולכן הוא איננו עוצר לטרמפיסט, הוא מצביע כלפי מטה בצורה תכופה. כאשר הנהג מצביע לכיוון ימין או שמאל או ישר הוא למעשה מסמן לטרמפיסט את כיוון הנסיעה שלו בצומת הבא. הנהג ישקול אפשרות של עצירה לטרמפיסט אם הטרמפיסט יסמן לו שאכן יעד הנסיעה שלו מתאים לסימון הנהג (באמצעות תנועה דומה - ימינה/שמאלה/מטה).

לרוב אין משלמים כסף תמורת ההסעה. ישנם טרמפיסטים המשלמים לנהג בסוף הנסיעה כהשתתפות בהוצאות הדלק, אך בישראל מחווה זו נדירה. במקומות בהם אין תחבורה ציבורית מסודרת גם מקומיים תופסים טרמפים. באזורים כאלה, כגון באסיה המרכזית ובכפרים ערביים מסוימים ביהודה ושומרון, נהוג שהטרמפיסטים משלמים עבור הנסיעה במשאיות סכום המקביל לדמי נסיעה באוטובוס. יש לוודא את עניין התשלום לפני התחלת הנסיעה כדי לא ליצור אי הבנה.

סיום הנסיעה

לרוב מסתיימת הנסיעה בחילופי תודה לבביים. רוב הטרמפיסטים יודעים להכיר תודה לנהג שעזר להם, ורוב הנהגים נהנים להכיר אנשים חדשים. במקרים מסוימים יכולות גם להיווצר חברויות. ישנם אף מקרים בהם לקיחת טרמפיסט הסתיימה בחתונה בין הנהג/ת לטרמפיסט/ית.

סכנות אפשריות

לנסיעה בטרמפים יש מוניטין מפוקפק לעיתים. עבריינים עושים שימוש ציני ברצון הטוב של אחרים כדי לשדוד או להטריד מינית תוך שהם מתחזים לנהגים תמימים, או לחלופין, לטרמפיסטים תמימים. אירוע חריג במיוחד קרה לאמנית האיטלקייה פיפה באקה שנחטפה ונרצחה בטרמפ שלקחה בטורקיה במהלך מסע שלום מתוקשר לכיוון ירושלים. מקרה מפורסם נוסף הוא חטיפתם ורציחתם של שלושה נערים ישראלים על ידי מחבלים פלסטיניים בעת שעלו על טרמפ בגוש עציון.

טרמפים בצה"ל

עד לשנות התשעים, היה הטרמפ שיטת הנסיעה המועדפת על חיילים שלא בתפקיד, בעיקר לצורך נסיעות בין הבסיס והבית. ביוזמת הוועד למען החייל נבנו בצמתים מרכזיים ברחבי הארץ תחנות הסעה לחיילים ("טרמפיאדות") - מתקנים דמויי תחנות אוטובוס, כדי שהמתנת חיילים להסעה תהייה נוחה ובטיחותית יותר. בינואר 1966 הודיע סגן שר הביטחון צבי דינשטיין שתבדק האפשרות לבטח חיילים הנוסעים בטרמפ כדי שנהגים לא יחששו לקחת טרמפיסטים ובמאי אותה שנה הושגה הסכמה בנושא. בסוף שנת 1973 יצא משרד התחבורה במסע פרסום בו נתבקשו טרמפיסטים לשאת שלט המציג את יעד נסיעתם.

במהלך השנים היו אירועים אחדים של חטיפת הנוסעים בטרמפים בידי מחבלים כדי שישמשו בני ערובה לשחרור מחבלים הכלואים בישראל, או למטרת רצח.

בין אירועי החטיפה המפורסמים:

• אבי סספורטס, ואחריו אילן סעדון, נחטפו ב-1989 בידי מחבלים מהחמאס ונרצחו מיד לאחר מכן.
• נחשון וקסמן נחטף באוקטובר 1994 בידי החמאס, שדרש שחרור אלפי מחבלים תמורתו. וקסמן נרצח במהלך ניסיון לחילוצו.

כיום, בעקבות אירועים אלו, חל איסור חמור על נסיעת חיילים הן בסדיר והן במילואים בטרמפים. למעט עצירת טרמפ מתוך בסיס צבאי, עקב חשש כבד ותמידי מחטיפת חיילים. המשטרה הצבאית עורכת מבצעים בהם היא אוספת טרמפיסטים ומדמה את חטיפתם, כאשר חייל הנתפס במבצע, נענש בחומרה. ישנה הוראה גורפת על פיה על כל מפקד, לפני שחרור חייל לביתו, להדריכו ולהזכירו על האיסור בדבר עצירת טרמפים ("תדריך יציאה"). עם זאת, במקרים של חוסר מוחלט בתחבורה ציבורית בזמן ובמקום שבו נמצא החייל, יכול להינתן לו אישור לתפוס טרמפים על ידי מפקדיו.

נסיעה בטרמפים בספרות ובאמנות

הסופר האמריקאי ג'ק קרואק הנציח את הנסיעה בטרמפים בספרו "בדרכים". אין ספור סופרים כתבו על דרכים ועל הנסיעה בטרמפים, כגון הסופר ג'ון סטיינבק אשר פתח את ספרו המפורסם ענבי זעם בהסעה מזדמנת. רואלד דאל כתב סיפור קצר בשם "הטרמפיסט", בו הוא מציג את הרעיון על פיו ניתן לשמוע סיפורים מרתקים כשמסיעים טרמפיסטים.

טוני הוקס, קומיקאי בריטי, התערב בזמן שהיה שתוי כי יוכל להקיף את אירלנד כשהוא נוסע בטרמפים בלבד ונושא איתו מקרר קטן. התוצאה המשעשעת של התערבות זו מונצחת בספר "האי הירוק, המקרר ואני".

המוזיקאי רוג'ר ווטרס החל את קריירת הסולו שלו לאחר שעזב את להקת פינק פלויד באלבום הקונספט "היתרונות והחסרונות של לקיחת טרמפים" ("The Pros and Cons of Hitch Hiking") משנת 1984. האלבום מתאר את משבר אמצע החיים של ווטרס, והוא הציג על עטיפתו אישה עירומה המושיטה אצבעה כמבקשת טרמפ על אם הדרך. באלבום ניגן אף אריק קלפטון. יש המחשיבים אלבום זה כטוב יותר מאלו שיצר ווטרס בתקופה המקבילה במסגרת פינק פלויד, אם כי הצלחתו המסחרית הייתה מתונה, וסיבוב ההופעות אליו יצא ווטרס, שכונה "סיבוב הטרמפיסט", נכשל.

בסדרת הספרים, סדרת התסכיתים, סדרת הטלוויזיה והסרט "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" מאת דאגלס אדמס, נסיעה בטרמפים (בחלליות) היא אורח חייהם של אנשים רבים ברחבי הגלקסיה, אחד מהם הוא פורד פרפקט, חוקר עבור הספר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", שהוא ספר הדרכה לטרמפיסטים המספק להם מידע רב לגבי הגלקסיה ואיך לראות את כולה בפחות משלושים דולרים אילטראנים ליום.

ב"חסין מוות", סרטו החמישי של הבמאי קוונטין טרנטינו משנת 2007, אחת הדמויות נקלעת לטרמפ ברכב פעלולים של סאדיסט ועוברת בו מסכת עינויים.

הסרט עד קצה העולם (Into The Wild), המבוסס על סיפור אמיתי, מתאר את קורותיו של צעיר אמריקאי שנודד ברחבי צפון אמריקה דרך תפיסת טרמפים. בשיטה זו הוא נפגש עם הרבה מדמויות הסרט.

סרט האימה הנודע מ-1986 "הטרמפיסט" (The Hitcher) בכיכובו של רוטגר האוור הפך לסרט פולחן והיווה מקור השראה לסרטים נוספים בסגנון. בשנת 2007 נעשה חידוש לסרט באותו השם בכיכובו של שון בין.

סדרת רשת דוקומנטרית בשם הטרמפיסטים פורסמה בישראל דרך הפייסבוק בשנת 2016. בסדרה, אוסף יוצר הסדרה טרמפיסטים על מנת ליצור עימם מפגש ולשמוע אותם.

טרמפים ממוסדים

הנסיעה בטרמפים מוּסדה בפולין בתקופת המשטר הקומוניסטי. לאנשים רבים בתקופה זו היו מסמכים רשמיים בהם תועדה נסיעתם. יתרה מכך, הטרמפיסטים היו מוסרים לנהגים אישור כי קיבלו הסעה. בברית המועצות יישמו מערכת תלושים אשר הועילה לנהגים. נהגי משאיות בקובה מחויבים להסיע טרמפיסטים, וברומניה הנסיעה בטרמפים בתשלום היא חלק מהתרבות המקומית עד כי לעיתים קשה לתפוס טרמפיסטים עקב תחרות.

משמעויות נוספות

בשפה העברית, "לתפוס טרמפ", ובאופן דומה באנגלית free rider משמש גם ביטוי לניצול כלשהו. לדוגמה, במשפט "אני רוצה לתפוס על הדיון הזה טרמפ, היות שחלפה כבר כמעט שנה מאז איחוד הרשויות במדינת ישראל..." נראה כי הנואם מנצל את הדיון הנוכחי כדי להעלות נושא אחר. ניתן להשתמש בביטוי "לתפוס טרמפ" על מגוון נטיותיו - "תפסתי טרמפ", "עלה על טרמפ" וכדומה.

קישורים חיצוניים

• הרב שלמה אבינר, הלכות טרמפים, אתר דעת
• יובל בן-עמי, עולם הולך ונעלם, טרמפים: אנשי השוליים, מגזין מסע אחר‏
• איילת נעמן, יפן בטרמפים ורכבות, מגזין מסע אחר‏