יום הנכבה
_06_-_Nakba_Day_Protest.jpg)
יום הנכבה (בערבית: يوم النكبة; "נכבה" בערבית משמעותה "אסון") הוא היום השנתי לציון הנכבה. רוב הפלסטינים מציינים את "יום הנכבה" ב-15 במאי, אולם הפלסטינים בישראל (ערביי ישראל) בוחרים לציינו ביום העצמאות (החל בתאריך העברי ה' באייר), הן משום שמדובר ביום שבתון והן כדי לעורר את התעניינות התקשורת שמסקרת את אירועי יום העצמאות, וזאת לצד ציונו ב-15 במאי[1][2]. סיבה נוספת היא כיוון שבזמן הממשל הצבאי על ערביי ישראל, בין השנים 1948 –1966, אסור היה לערבים לצאת מתחומי מגורם משך כל השנה (למעט אישורים לצורך עבודה), למעט ביום העצמאות - בו הותר להם לנוע לאן שיחפצו. היתר זה נוצל, בין השאר, לצורך ביקור של אלה מהם שהיו נפקדים נוכחים בכפריהם שנחרבו, לשימור זכר מקומות היישוב ולהנחלת המורשת לדור הצעיר[3].
עבור הפלסטינים זה היום שמציין את החרבת היישובים הערבים וגירוש יושביהם בעקבות הכרזת העצמאות הישראלית ב-1948[4]. את היום החל לציין באופן רשמי, יושב ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת ב-1998.
השימוש במושג נכבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הנכבה
לפני שאומץ על ידי התנועה הלאומית הפלסטינית, "שנת הנכבה" היה מושג שהיה נפוץ בקרב ערבים והתייחס לשנת 1920, בשנה זו החליטו המדינות שניצחו במלחמת העולם הראשונה כיצד יחלקו ביניהן את שטחיה של האימפריה העות'מאנית, שהפסידה במלחמה כמו שאר מעצמות המרכז[5]. המושג נכנס לשיח הקשור למלחמת העצמאות בידי הוגה הדעות הערבי הלאומי, קונסטנטין זוריק, שתבע את המושג בספרו "משמעות הנכבה" (בערבית: معنى النكبة)[6]. למעשה המושג הופיע עוד לפני בהקשר של מלחמת העצמאות בכרוז הקורא לתושבי א-טירה להיכנע, בכדי "להימנע מנכבה", וייתכן שזהו המופע הראשון של מושג זה בהקשר למלחמה[7].
בתחילה, השימוש במונח "נכבה" לא היה נפוץ בקרב כל הפלסטינים אך הסכסוך הישראלי-פלסטיני הביא פלסטינים כמו מחמוד דרוויש להשתמש במושג, דרוויש ניסח מכתב שפורסם באופן מתקושר ברחבי העולם בו נכתב ”סיפור הנכבה והטרגדיה, סיפור האסון והגבורה, ממשיך להיות מסופר בדם, והסכסוך עדיין פתוח”[8].
ציון היום
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר בשנת 1949, שנה לאחר הקמת מדינת ישראל, ה-15 במאי צוין בכמה ערים בגדה המערבית (שהייתה באותם ימים תחת שלטון ירדני) במסגרת הפגנות, שביתות וביקורים בקברי הפלסטינים שנהרגו במלחמת העצמאות. אירועים אלו אורגנו על ידי אגודות של סטודנטים, מועדוני תרבות, ועדי פליטים ואף על ידי תנועת האחים המוסלמים. המוזמנים לאירועים האשימו לא פעם את ממשלות ארצות ערב ואף את הליגה הערבית בכך שלא "הצילו את פלסטין". לדברי הסופר והסוציולוג תמיר שורק בסוף שנות החמישים החליטו מרבית ארצות ערב ואף מרבית המדינות המוסלמיות בעולם לציין את יום פלסטין ב-15 במאי ולהכירו כיום של סולידריות בינלאומית עם פלסטין[9]. כבר בשנים הראשונות של מדינת ישראל ולאחר הנכבה החלו פלסטינים רבים לקיים טקסי הנצחה קטנים ומצומצים, כך למשל ב-1958 תלמידים ערבים במספר בתי ספר בישראל ציינו את היום לרגל עשור לאירוע הנכבה חרף ניסיונות הרשויות הישראליות לסכל את קיום הטקסים[10]. הביקורים במקומות בהם שכנו הכפרים הפלסטינים נעשו בחשאי מאז הנכבה אך לאחר אירועי יום האדמה ב-1976 הם הפכו ליותר ויותר גלויים. בעקבות כישלונה של ועידת מדריד ב-1991 הוקמה האגודה להגנת זכויות העקורים הפנימיים (פליטים פלסטיניים שלא גורשו מישראל אך נאלצו להעתיק את מקום מגוריהם) בישראל בכדי לארגן מצעד שיבה לאתר של כפר אחר בכל שנה.
יום הנכבה צוין לראשונה באופן רשמי ברשות הפלסטינית בשנת 1998, במקביל לחגיגות שנת ה-50 למדינת ישראל. האירועים כללו עצרות, תהלוכות, תערוכות, סמינרים ופרסום מאמרים רבים בעיתונות הערבית והפלסטינית אשר דנו במשמעותה ובמקומה של הנכבה בזהות הפלסטינית[11].
מאז סוף שנות ה-90 נערכים מדי שנה טקסים ו"תהלוכות שיבה" לאתרים בהם שכנו הכפרים שחרבו במלחמת העצמאות. את הטקסים שבהם נוטלים אלפים מערביי ישראל לצד פעילי שמאל רדיקלי מארגנת "הוועדה הארצית להגנה על זכויות העקורים" תחת הכותרת: "יום העצמאות שלהם הוא יום הנכבה שלנו"[12][13].
יום הנכבה של 2005 צוין בסימן "זכות השיבה" (על אף שבפועל בכל יום נכבה מתקיימים עצרות ונאומים על זכות השיבה, בשנה זו היה דגש על הזכות)[14]. באותו יום שודר בטלוויזיה הפלסטינית נאום מוקלט מראש של יו"ר הרשות, מחמוד עבאס וזאת לאור העובדה שעבאס היה באותו יום בביקור ביפן. בנאום טען אבו מאזן כי יש מזימה להעלים מהמפה את המדינה הפלסטינית (”למרות הניסיונות לדכא אותנו במשך השנים, עמדנו איתן מול המזימות למחוק אותנו ממפת המזרח התיכון. עמנו לא התמוטט כפי ששאפו החמדנים והאימפריאליסטים”)[15].
ביום הנכבה של 2009 וברוח העימות בין פת"ח לחמאס, ששיאו היה בכיבוש הרצועה על ידי חמאס ב-2008 צוין האירוע במרבית עריי הרשות הפלסטינית, ברצועת עזה למשל בעזה נערכו כ-2 עצרות, אחת נערכה על ידי אנשי הג'יהאד האסלאמי, השנייה נערכה על ידי תנועת אש"ף השולטת ביהודה ושומרון והאחרונה נערכה בנוכחות חברי חמאס. ביהודה ושומרון לעומת זאת נערכו מספר אירועים בג'נין, טולכרם ומחנות פליטים פלסטינים בערים נוספות, אירוע בולט היה החלפת שם של כיכר שוק הירקות שבצמוד למחנה הפליטים בלאטה ל"כיכר השיבה"[16].
ב-15 במאי 2011 נערכה עצרת ברמאללה, בעצרת (וביהודה ושומרון כולה) נשמעה צפירה בת 63 שניות (כמספר שנות קיומה של מדינת ישראל). בכיכר מנארה ברמאללה התכנסו לציין את "יום הנכבה", בעצרת זו השתתפו אלפים שהניפו את הדגל הפלסטיני ולצידו דגל שחור. בכיכר התקיימו הופעות ובכירים פלסטינים נאמו בטקס[17].
לקראת יום הנכבה של 2012 פרסמה ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל הודעה בה קראה הוועדה לציבור הערבי לקיים לצד "יום הנכבה הישראלי" (שמצוין ביום העצמאות עצמו) לראשונה גם את "יום הנכבה הפלסטיני", להודעה התלווה הזמנה לטקס – שהתקיים באזור שרידי הכפר הנטוש אל-לג'ון, שעל חורבותיו הוקם קיבוץ מגידו[18].
ביום הנכבה של 2013, כמו כל שנה הושמעה צפירה שאורכה היה מספר השנים מאז הנכבה ב-1948, כאשר הפעם אורך הצפירה היה 65 שניות. ברמאללה נערכה צעדה בה השתתפו אלפי פלסטינים, הצועדים צעדו מכיוון קברו של יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת (הקבר נמצא במתחם המוקטעה) וצעדו עד מרכז רמאללה, כאשר הם לבושים בשחור ומנופפים בדגל הפלסטיני. בנוסף לכך, חלק ניכר מבתי הספר הפלסטיניים ביהודה ושומרון נסגרו מוקדם מהרגיל וחלק מהורים לקחו את ילדיהם לצעדות והטקסים השונים. גם ברצועת עזה נערכו הפגנות, אם כי במתכונת מצומצת יותר[19]. באותה השנה נערך טקס באוניברסיטת תל אביב לציון יום הנכבה[20]. ב-2014 נערך גם טקס כזה באוניברסיטה, במהלכו הוקראו חלק משמות היישובים הפלסטיניים ההרוסים ונשמעו עדויות של פליטים. לטקס ניסו להפריע פעילים של תנועת אם תרצו שערכו הפגנה וניסו להפריע למהלכו התקין של הטקס[21][22].
ביום הנכבה של 2016, מאות פלסטינים התכנסו ליד מחנה הפליטים דהיישה, ויצאו לצעדה ובמרכזה מיצג "רכבת השיבה" המדמה את הרכבת שתאסוף את הפליטים הפלסטינים כשישובו חזרה לבתים ולישובים מהם גורשו. על הרכבת נכתבו תחנותיה, ובהן כפרים שנהרסו בנכבה וערים שתושביהם גורשו, והם וצאצאיהם מתגוררים כיום במחנה. לפי מארגני האירוע, המיצג מתבסס על אגדת עם פלסטינית, לפיה הפליטים ישובו לבתיהם מכל העולם ברכבת. הרכבת נסעה לאיטה לכיוון חומת ההפרדה ומחסום 300, שם התקבלה בידי שוטרי מג"ב וחיילים בגז מדמיע, ובהוראה להסתובב ולא לנסות לחצות את המחסום לכיוון ירושלים[23]. בנוסף, נערך טקס באוניברסיטת תל אביב לציון היום. בטקס לקחו חלק כ-200 אנשים ובמהלכו הוקראה רשימת הכפרים הערביים שנהרסו ב-1948, בנוסף לכך גם סטודנטים ערביים שלומדים במקום סיפרו את סיפורם האישי של בני משפחותיהם. בסמוך לאזור הטקס ובמהלכו, נערכה הפגנה של כ-30 פעילי ימין שמחו על קיומו[24][25]. בעקבות הטקס נערך דיון בועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת בה התעמתו חברי הקואליציה עם חברי המפלגות הערביות[26]. במקביל, ברצועת עזה נסגרו כ-36 מטות של מוסדות בינלאומיים שפועלים ברצועה. ארגון "קואליציית צעירי האינתיפאדה" הדביקו כרזות על שערי המוסדות, בכרזות נטען כי המוסדות נסגרו בהוראות הארגון[27].
ב-2018, כמו בשנים קודמות, נערך באוניברסיטת תל אביב טקס לציון יום הנכבה. משתתפי הטקס ביקשו לציין כי הנכבה אינה מאורע נקודתי, שהסתיים ב-1948, אלא מאורע מתמשך עד היום. בתוך כך הזכירו את הרס הכפר אום אל-חיראן שבנגב במטרה לבנות במקומו את היישוב היהודי חירן, ובהמשך גם התברר שנהרגו באותו היום 50 בני אדם ברצועת עזה בידי חיילי צה"ל וכי מעל 1,000 בני אדם נפצעו מירי חי[28].
עימותים עם השלטון הישראלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-15 במאי 2000 פרצו מהומות אלימות ביהודה, שומרון ועזה שנמשכו כ-3 ימים. ההפגנות אורגנו על ידי אנשי הפת"ח וכללו יידוי אבנים ובקבוקי תבערה המוני שהפכו בהמשך לירי באש חיה מצד אנשי התנזים ושוטרים פלסטיניים. מוקדי אלימות מרכזיים היו בקבר יוסף, קבר רחל, הכניסה הדרומית לטולכרם וצומת נצרים. בעימותים נהרגו 8 פלסטינים ומאות נפצעו. כ-30 ישראלים נפצעו, רובם באורח קל. בדיעבד, יש שראו באירועים אלו הקדמה לאירועי האינתיפאדה השנייה שפרצה כארבעה חודשים וחצי מאוחר יותר[29].
ב-15 במאי 2011 נרצח אזרח ישראלי אחד ונפצעו רבים אחרים בפיגוע דריסה בשדרות חיים בר-לב בתל אביב. המחבל, נהג משאית ערבי-ישראלי תושב כפר קאסם, נעצר[30]. באותו יום, ניסו מפגינים לפרוץ את גבולות ישראל מסוריה, לבנון ורצועת עזה. ליד מג'דל שמס הצליחו כ-130 מהם לפרוץ את הגדר ולחצות את הגבול. במהלך העימותים האלימים בינם לבין כוחות צה"ל, הם יידו אבנים ופצעו 7 חיילים ישראלים. בתגובה ירו החיילים, שהשתמשו תחילה באמצעים לפיזור הפגנות, אש חיה ממנה נהרגו 4 מהמסתננים ונפצעו 6. לבסוף פוזרו המפגינים והוחזרו לסוריה. מסמך שפורסם באתר ה"דיילי טלגרף" טען כי המהומות אורגנו על ידי שלטונות סוריה[31]. בגבול ישראל-לבנון נבלמו המפגינים על ידי צה"ל וצבא לבנון, ו-10 מהם נהרגו בגזרת מארון א-ראס מירי צבא לבנון[32].
ב-15 במאי 2014 נורו למוות שני צעירים פלסטינים במהלך הפגנה לציון יום הנכבה סמוך למחסום ביתוניא בעקבות יידוי אבנים והפרות סדר[33]. כעבור חודשים אחדים הוגש כתב אישום נגד בן דרי, שוטר מג"ב, באשמת הריגה של אחד משני הצעירים[34]. על דרי נגזרו 9 חודשי מאסר בעסקת טיעון, אך לאחר ערעור הפרקליטות הוכפל העונש ונגזרו על דרי 18 חודשי מאסר[35].
ב-14 במאי 2019 צוין היום ברצועת עזה ברוח צעדת השיבה והעברת שגרירות ארצות הברית לירושלים שעברה לקרא חמאס קרא לאזרחי רצועת עזה להגיע להפגנות בגבול הרצועה. בין 35,000 ל־40,000 פלסטינים הפגינו ב־12 מוקדים, תוך הבערת צמיגים, ויידוי אבנים. אירעו גם הפרחת עפיפוני תבערה וניסיונות חבלה בגדר המערכת סביב הרצועה[36]. בצפון רצועת עזה ביצעה חוליית מחבלים פיגוע ירי. כוח מגלן השיב אש והרג 8 מאנשי החולייה[37]. מול ההפגנות על הגדר השיב צה"ל בירי צלפים ותקף באמצעות מטוסי קרב וטנקים מספר חוליות מחבלים. חיל האוויר תקף מטרות של חמאס, בהן מחנה אימונים בג'באליה[38].
היחס לציון היום
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פעילי שמאל רדיקלי ישראליים נוטלים חלק באירועי יום הנכבה ועמותות ישראליות פועלות להנצחת יישובים פלסטיניים שנחרבו במלחמת העצמאות ולשימור זכרם. אחת העמותות הבולטות בתחום זה היא עמותת "זוכרות" המציגה את מטרתה: "להביא את הנכבה הפלסטינית לידיעת הציבור הרחב. על הציבור היהודי בישראל מוטלת גם החובה לקחת אחריות על חלקו בה". במאמר המערכת של עיתון "הארץ" בעקבות אירועי יום הנכבה בשנת 2011 נטען כי מדינת ישראל אינה צריכה לחשוש מהאירועים לציון הנכבה כיוון שהם "משקפים את דרישת היסוד ההיסטורית של הפלסטינים למדינה עצמאית, שריבונותה מוכרת ובמסגרתה תבוא לפתרון גם בעיית הפליטים"[39].
מנגד היו שהביעו ביקורת על "הנכבה" כפי שהיא מוצגת כיום על ידי הפלסטינים. פרופ' שלמה אבינרי טען כי הקושי של היהודים להתייחס בכבוד לאבל של הפלסטינים, כפי שראוי להיות לדעתו, הוא בשל האופן בו מוצגת "הנכבה" בנרטיב הפלסטיני. לדבריו, קיימת התעלמות של הפלסטינים מאחריותם לתוצאות המלחמה. התעלמות זו מתבטאת בין השאר בבחירת המילה "נכבה" ("אסון") שמנסה להציג את האירועים כאסון טבע ללא אחראים ולא כתוצאה של מפלה צבאית ומדינית שנבעה מהחלטות שקיבלו מנהיגיהם של הערבים. בנוסף, הוא ביקר את ההשוואה שנעשית לעיתים בין השואה ל"נכבה" המבטאת לטעמו "אטימות מוסרית" ואינה נכונה מבחינה עובדתית[40].
חוק הנכבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במרץ 2011 אושר בכנסת חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 40), התשע"א-2011, ולפיו יוכל שר האוצר להפחית מתקציבו של גוף מתוקצב או גוף נתמך סכומים של עד פי שלושה מההוצאה שהוציא, אם היא במהותה אחד מאלה: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות, לאלימות או לטרור; תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל; ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל; מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אילה חביב-ברק, יום הזיכרון ויום הנכבה בבית ספר דו-לשוני בישראל : מפגש בין זהויות בקונפליקט, מגמות, מ"ז, 3-4, תשע"א-2011, עמ' 452–483.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "יום הנכבה" (המציין את אירועי 1948) הראשון בעידן החמא"ס צוין ב"שטחים", אתר המרכז למורשת המודיעין, 16 במאי 2006
- אתר Palestine Remembered (באנגלית) - אתר המציג את השיח הפלסטיני אודות הנכבה.
- שלומי דסקל, "יום הנכבה הישראלי" מול "יום הנכבה הפלסטיני", באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 15 ביוני 2011
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יש המשתמשים במושגים "יום הנכבה הישראלי" ו"יום הנכבה הפלסטיני" להבדלה בין התאריך העברי לזה הלועזי. הציון לרוב הוא בצמוד ל"יום העצמאות" הישראלי. עם זאת ובעיקר בשנים האחרונות, יש נטייה לציין את היום במקום או בנוסף בתאריך הלועזי. ר' מאמריו של שלומי דסקל באתר הפורום לחשיבה אזורית: כיצד מציינים נכבה ב"ישראלית" ויום הנכבה 2012 - נקודת מפנה?
- ^ ר' למשל בכתבה
ג'קי חורי, אלפים השתתפו בתהלוכה לציון יום הנכבה: "למדינה יש אינטרס שהחברה הערבית תדמם", באתר הארץ, 9 במאי 2019
- ^ כך למשל מתואר בסרטו של הבמאי הפלסטיני מישל ח'לייפי, "מעלול חוגג את חורבנו", המתעד את ביקורם של פליטים מהכפר מעלול בכפרם ביום העצמאות, היום היחיד בו הותר להם לערוך ביקור שכזה
- ^ David W. Lesch; Benjamin Frankel (2004). History in Dispute: The Middle East since 1945 (Illustrated ed.). St. James Press. p. 102. ISBN 9781558624726.
The Palestinian recalled their "Nakba Day", "catastrophe" – the displacement that accompanied the creation of the State of Israel – in 1948.
- ^ Antonius, George (1979) [1946], The Arab awakening: the story of the Arab national movement, Putnam, p. 312,
The year 1920 has an evil name in Arab annals: it is referred to as the Year of the Catastrophe (cĀm al-Nakba). It saw the first armed risings that occurred in protest against the post-War settlement imposed by the Allies on the Arab countries. In that year, serious outbreaks took place in Syria, Palestine, and Iraq
- ^ Rochelle Davis (2010). Palestinian Village Histories: Geographies of the Displaced (Illustrated ed.). Stanford University Press. p. 237. ISBN 9780804773133.
- ^ כרוז ישראלי המופנה "אל ערביי אלטירה" בשנת 1948 באתר זוכרות
- ^ עלי ואקד, מוחמד דרוויש: "אנו מגנים על זכותנו לשיחרור מהעבדות והאפרטהייד", באתר ynet, 15 במאי 2001
- ^ Sorek, Tamir (2015). Palestinian Commemoration in Israel: Calendars, Monuments, and Martyrs. Stanford, CA: Stanford University Press, p.67. ISBN 9780804795203.
- ^ Hillel Cohen (2010). Good Arabs: the Israeli security agencies and the Israeli Arabs, 1948–1967 (Illustrated ed.). University of California Press. p. 142. ISBN 9780520257672.
nakba commemorations decades.
- ^ ובמן, עמ' 109
- ^ רועי נחמיאס, ח"כים ערבים ציינו את "יום האסון" לכינון ישראל, באתר ynet, 4 במאי 2006
- ^ יואב שטרן, ארגוני שמאל ואלפי ערבים-ישראלים ציינו את "יום הנכבה" בעלייה לכפרים הנטושים ובעצרת בגליל, באתר הארץ, 13 במאי 2005
- ^ עלי ואקד, יום הנכבה השנה: בסימן זכות השיבה, באתר ynet, 15 במאי 2005
- ^ ברק רביד, נאום הנכבה של אבו-מאזן, באתר NRG, 15 במאי 2005
- ^ עלי ואקד, אלפי פליטים ביום הנכבה: "רוצים לחזור הביתה", באתר ynet, 14 במאי 2009
- ^ אליאור לוי ועומרי אפרים, מצעד "יום הנכבה" ברמאללה: "אנו כמו הצבר", באתר ynet, 15 במאי 2011
- ^ יום הנכבה 2012 - נקודת מפנה?, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 18 במאי 2012
- ^ יוסי זילברמן וניר דבורי, יום הנכבה: ג'יפ נשרף, ארבעה חיילים נפגעו קל; הפגנות המוניות בגדה, באתר מאקו, 15 במאי 2013
- ^ לא שוכחים – טקס יום הנכבה 2013 באתר הטלוויזיה החברתית, 22 במאי 2013
- ^ דיווח: סטודנטים ציינו את הנכבה באוני' ת"א, באתר הטלוויזיה החברתית, 11 במאי 2014
- ^ טקס יום הנכבה באונ' תל אביב 2014 באתר הטלוויזיה החברתית, 11 במאי 2014
- ^ אורן זיו, בתמונות: רכבת השיבה יצאה לדרך - ונעצרה בחומה, באתר "שיחה מקומית", 15 במאי 2015
- ^ יהונתן ליס וטלילה נשר, טקס יום הנכבה נערך באוניברסיטת תל אביב למרות הביקורת, באתר הארץ, 14 במאי 2012
- ^ עזרי עמרם, טקס הנכבה: "הצעירים לא שוכחים", באתר מאקו, 15 במאי 2016
- ^ פנחס וולף, דיון סוער בכנסת על טקס יום הנכבה: "במדינות אחרות הייתם תלויים בכיכר", באתר וואלה, 14 במאי 2012
- ^ דלית הלוי, נמשכת הפעילות ה"ספונטנית" של צעירים פלסטינים נגד מוסדות בינלאומיים ברצועת עזה כאמצעי לחץ להשיג תמיכה מדינית בפלסטינים., באתר ערוץ 7, 17 במאי 2016
- ^ רואים את הנכבה מתמשכת באתר הטלוויזיה החברתית, 15 במאי 2018
- ^ עמוס הראל, אבי יששכרוף, שחר אלתרמן, המלחמה השביעית, ידיעות אחרונות, 2004, עמ' 61-60
- ^ יואב זיתון, חשד לפיגוע דריסה בת"א: הרוג ו-17 פצועים, באתר ynet, 15 במאי 2011
- ^ ניר יהב, "מסמך מוכיח שסוריה שלחה את מפגיני יום הנכבה", באתר וואלה, 14 ביוני 2011
- ^ שלמה צזנה ולילך שובל, עברו את הגבול, באתר ישראל היום, 16 במאי 2011
חגי הוברמן, נכבה בהפתעה, באתר ערוץ 7, 19 במאי 2011 - ^ אבי יששכרוף ואמיר בוחבוט, שני פלסטינים נהרגו מאש צה"ל במהלך הפגנה ליד רמאללה, באתר וואלה, 15 במאי 2014
- ^ שבתי בנדט, השוטר שירה בנער הפלסטיני בביתוניא הואשם בהריגה, באתר וואלה, 19 בנובמבר 2014
- ^ אבישי גרינצייג, עונשו של לוחם מג"ב שהורשע בגרימת מותו של פלסטיני הוכפל, באתר מעריב אונליין, 19 באוגוסט 2018
- ^ יואב זיתון, מתן צורי, ליעד אוסמו ואייל ערביד, יום הנכבה: אלפים מפגינים בגבול הרצועה, שריפות בעוטף, באתר ynet, 15 במאי 2019
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:אתר צה"ל
סוג לא תואם [ 3 ]
"עם הרבה מאוד אומץ לב ודיוק": כך סיכלו לוחמי מגלן פיגוע ירי משמעותי וכוונת פעילי טרור לחצות את הגדר, באתר צה"ל, 15 במאי 2018.
- ^ ידיעה בחדשות 0404, 14 במאי 2018, 17:26
- ^ המשט הסורי - מאמר מערכת, באתר הארץ, 17 במאי 2011
- ^ שלמה אבינרי, כאב הפלסטינים ואחריותם, באתר הארץ, 11 במאי 2011
