יחסי סודאן–צ'אד
| יחסי סודאן–צ'אד | |
|---|---|
|
|
.svg)
| |
| סודאן | צ'אד |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 1,861,484 | 1,284,000 |
| אוכלוסייה | |
| 50,854,573 | 20,533,877 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 109,327 | 13,149 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 2,150 | 640 |
| משטר | |
| רפובליקה פדרלית | רפובליקה |
יחסי סודאן-צ'אד הם היחסים בין הרפובליקה של סודאן לבין רפובליקת צ'אד.
הרבה לפני עצמאותן של המדינות, היו קשרי מסחר, דת ותרבות בין תושבי מזרח צ'אד ותושבי מערב סודאן. קשרים אלו נותרו חזקים, למרות ההאשמות ההדדיות בין הממשלות הטוענות להתערבות בסכסוכים פנימיים, כגון מלחמת האזרחים בצ'אד והסכסוך בדארפור.[1]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשך מאות שנים, היו חוצים רועי-צאן בקביעות את הגבול בין שתי המדינות, שנמשך לאורך כ-950 קילומטרים. מוסלמים ממזרח צ'אד חצו את הגבול כדי להגיע למכה, וצעירים מוסלמים למדו בבתי ספר איסלאמיים בסודאן. בשנת 1978 כחצי מיליון פועלים מצ'אד עבדו במטעי קפה בסודאן.
בתחילת שנות השישים של המאה ה-20 החלו היחסים להיעכר. מוסלמים מדרום סודאן חשו כי ממשלת צ'אד פוגעת בחופש הדת שלהם, וממשלת סודאן איפשרה לארגון המורדים "חזית השחרור הלאומית של צ'אד (בצרפתית: Front de Libération Nationale du Tchad)" להקים בסיסים ולאמן פעילים בחבל דארפור שבמערב סודאן. פליטים רבים נמלטו מפני הלחימה וחצו את הגבול לשני הכיוונים.
לאחר ההפיכה השלטונית בצ'אד בשנת 1975, בה הודח הנשיא פרנסואה טומבלבאי, שגשגו היחסים בין נשיא סודאן ג'עפר נומיירי ונשיא צ'אד החדש פליקס מעלום, כשהסיבה המרכזית לכך היא חששם של השניים משליטה של לוב השכנה, מועמר קדאפי. נומיירי דחף לסיום הסכסוך המתמשך בין ממשלת צ'אד למורדים, ואף גרם למעלום לשלב חלק מן המורדים בממשלתו.
במקביל למהומות הנמשכות שהיו בצ'אד בין 1979 ל-1982, שהסתיימו בהדחתו של מעלום ובעלותו של היסנה (חוסיין) הברה לשלטון, נאלץ השליט הסודאני נומיירי להתמודד עם מאבקים מבית, שהסתיימו בהדחתו בשנת 1985, בעת שהותו בארצות הברית, על ידי עבד א-רחמן סוואר א-דהב.
היחסים בין א-דהב להברה הביאו את הקשר בין המדינות לשפל חדש, כשהברה אישר לחיילים לוביים לתקוף בשטחה של סודאן מתוך גבולותיה של צ'אד.
ביוני 1989, כשעומר אל-בשיר השתלט על סודאן, הפך כל אזור מערב דארפור לשדה קרב בין נאמני הממשלה הצ'אדית שבראשות היסנה הברה ובין המורדים שבהנהגת אידריס דבי שנתמכו בידי ממשלת לוב.[2] דבי משתייך לשבט הזגאווי, החי לאורך שני צידי הגבול, והם סייעו לו ולחייליו במעברי הגבול ובלחימה. מאות מבני השבט נמלטו מצ'אד לסודאן כדי להתרחק מאזורי הקרבות. מאידך, ממשלת סודאן התעלמה מחיילי צבא צ'אד שפלשו לעיתים קרובות לחבל דארפור במרדף אחרי ארגוני המורדים.
במאי 1990 פלשו חיילים צ'אדיים לעיירה אל-פשיר שבסודאן וחילצו את חבריהם השבויים שהוחזקו בבית-חולים בעיירה. במהלך אותו קיץ שרפו חיילי צבא צ'אד לפחות 18 כפרים באותו אזור, וחטפו למעלה מ-100 אזרחים מקומיים. כתגובה לכך סיפקו חייליו של דבי נשק לשבט הזגאווי ולמיליציות מקומיות נוספות, כדי שיגנו על האזרחים מפני החיילים הצ'אדיים. הנשק שימש את המיליציות גם ללוחמה בינן לבין עצמן, ומאות אזרחים נהרגו עד שבדצמבר 1990 אידריס דבי ניצח את היסנה הברה, השתלט על הנהגת צ'אד והפסיק את פעילות המיליציות. דבי דחף ליחסים קרובים עם סודאן, והנשיא הסודאני אל-בשיר ביקר בבירת צ'אד מספר פעמים לשיחות דיפלומטיות.
ב-24 בדצמבר 2005, צ'אד הכריזה על מצב מלחמה עם סודאן בשל העובדה כי הסכסוך באזור הגבול עם דארפור הפך לסוער, כשמורדים סודאנים נמלטו למחנות פליטים בצ'אד, וכוחות צבא סודאנים מצוידים במטוסי קרב חצו את הגבול כדי לתקוף שם. צ'אד גם האשימה את הממשלה הסודאני בתמיכה במורדים השלטונות של אידריס, תמיכה שהגיעה בשל המקלט שהעניקה ממשלת צ'אד למורדים הנמלטים מסודאן.
ב-8 בפברואר 2006 חתמו סודאן וצ'אד על "הסכם טריפולי". למרות ההסכם המשיכו הכוחות להילחם זה בזה, אך ב-11 באוגוסט נרגעה הלחימה והשלום חזר, בעידודו של נשיא לוב מועמר קדאפי.[3]
ב-3 במאי 2007 חתמו שתי הממשלות על "הסכם ריאד", וב-13 במרץ 2008 חתמו על הסכם נוסף, "הסכם דקר", כדי להשקיט את הסכסוך החוזר ונשנה.[4]
ב-11 במאי 2008 הודיעה ממשלת סודאן כי היא מנתקת רשמית את היחסים בין המדינות משום שממשלת צ'אד, לטענתה, מסייעת למורדים מחבל דארפור לתקוף את בירת סודאן, חרטום.[5] עם זאת, בנובמבר 2008 חודשו היחסים.
במרץ 2024, במהלך מושב מועצת הביטחון שהוקדש למצב בסודן, הביעו משלחות מסוימות את דאגתן מסגירת הגבול בין סודן לצ'אד, המונעת כניסת סיוע הומניטרי לדרפור.[6]
מצב נוכחי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-3 במאי 2009 חתמו הממשלות על "הסכם דוחה".
ב-15 בינואר חתמו המדינות על "הסכם נג'מנה", ומאז החלו היחסים להשתפר בהדרגה.
היחסים בין שתי המדינות הגיעו לשיאם כשנשיא צ'אד, אידריס דבי, הגיע לבקר בחרטום בירת סודאן ב-9 בפברואר 2010. כתוצאה מביקור זה ביטלה צ'אד את תמיכתה בארגוני המורדים בסודאן, דבר שהשפיע משמעותית על הדינמיקה באזור. שתי הממשלות התחייבו לסיורי גבולות משותפים של חייליהם, כשצבא סודאן יהיה אחראי שישה חודשים, ובשישה חודשים שלאחריהם יהיה אחראי צבא צ'אד.[7]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הסכם ריאד בין צ'אד לסודאן, 2007, סוכנות השלום של האו"ם
- הסכם דקר בין צ'אד לסודאן, 2008, סוכנות השלום של האו"ם
- הסכם דוחה בין צ'אד לסודאן, 2009, סוכנות השלום של האו"ם
- הסכם נג'מנה בין צ'אד לסודאן, 2010, סוכנות השלום של האו"ם
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ About this Collection | Country Studies | Digital Collections | Library of Congress, Library of Congress, Washington, D.C. 20540 USA
- ^ About this Collection | Country Studies | Digital Collections | Library of Congress, Library of Congress, Washington, D.C. 20540 USA
- ^ "Chad and Sudan resume relations" (באנגלית בריטית). 2006-08-09. נבדק ב-2018-12-27.
- ^ Chad, Sudan sign peace deal - CNN.com, edition.cnn.com
- ^ "Sudan cuts Chad ties over attack" (באנגלית בריטית). 2008-05-11. נבדק ב-2018-12-24.
- ^ "Afrique Tensions entre le Soudan et le Tchad devant le Conseil de sécurité de l'ONU" (בצרפתית). 2024-03-09. נבדק ב-2024-03-09.
- ^ Staff Reporter, Sudan, Chad agree to end proxy wars, The M&G Online (באנגלית)
