לאוריסילבה
 | |||||||
| יערות לאוריסילבה בלה פלמה | |||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
| נתונים ומידות | |||||||
| צומח | סוג אנדמי של יערות ער (עץ דפנה) (יערות עשירים בעצים ממשפחת העריים | ||||||
| מיקום | |||||||
| מדינה |
 פורטוגל | ||||||
|
(למפת מדיירה רגילה) | |||||||
הלאוריסילבה (בפורטוגזית: Laurissilva – "יער הער") הוא סוג אנדמי של יערות ער (עץ דפנה) (יערות עשירים בעצים ממשפחת העריים) בעלי אקלים סובטרופי גשום שנמצאים במספר איים מקרונזיים בצפון האוקיינוס האטלנטי, ובמיוחד באיי מדיירה, באיים האזוריים ובאיים הקנריים. יערות העד האלה, שחלקם נחשבים ליערות עננים, מהווים שריד יקר של היערות הסובטרופיים של תקופת הפליוקן.
יערות הלאוריסילבה מכילים עצים בעלי עלים רחבים וירוקי-עד, המגיעים לגובה של עד 40 מטרים. רבים ממיני הצמחים הגדלים ביערות אלו אנדמיים לאיים אלו, והם נותנים מחסה לביוטה עשירה של צמחי תת-היער (צמחים נמוכים הגדלים "בצילם" של צמחיית השכבה העליונה, Understory), של חסרי חוליות, של עופות ושל עטלפים, כולל מספר מינים אנדמיים. בעבר, יערות הלאוריסילבה כיסו חלק נרחב מהאיים האזוריים ומאיי מדיירה, ואף חלק מהאיים הקנריים המערביים, אולם היקף היערות הצטמצם משמעותית כתוצאה מכריתתם, שנועדה לפינוי מקום לחקלאות ולמרעה, וכן כתוצאה מחדירתם של מינים אקזוטיים (מינים שהגיעו לסביבה שאינם שייכים אליה באופן טבעי, והועברו אליה במתכוון או בשוגג בשל פעילות אנושית). באופן זה, באמצע המאה ה-20 נכרתו כעשרה אחוזים משטח היערות במדיירה, אולם בעקבות פעולות השימור הם משתקמים לאטם.
יערות הלאוריסילבה הרחבים ביותר נמצאים באיי מדיירה, שם הם נמצאים בגבהים שבין 300 ל-1,400 מטרים במדרונות הצפוניים, ובגבהים שבין 700 ל-1600 מטרים במדרונות הדרומיים. באיי מדיירה מכסים היערות כ-150 קמ"ר. באיים הקנריים, לשם השוואה, מכסים היערות כ-60 קמ"ר בטנריפה, כ-27 קמ"ר בפארק הלאומי גאראחונאי שבאי לה גומרה, וכן שטחים קטנים באיים לה פלמה וגראן קנריה. באיים האזוריים, חלקים קטנים של יערות לאוריסילבה נשארו באיים פיקו, טרסיירה וסאו מיגל.
יערות הלאוריסילבה של מקרונזיה הם שרידים של סוג צמחייה שבעבר (לפני 15 - 40 מיליוני שנים) כיסה חלקים נרחבים באגן הים התיכון ובדרום אירופה כאשר האקלים באזור היה גשום יותר. בשל תהליך התייבשותו (היחסית) של אגן הים התיכון במהלך תקופת הפליוקן, יערות הלאוריסילבה נסוגו בהדרגה, כשאת מקומם תפסו צמחים סקלרופילים בעלי עמידות גבוהה יותר לבצורות. מרבית יערות הלאוריסילבה שעוד נותרו לאחר תהליך הנסיגה נעלמו לפני כ-10,000 שנים לערך בסוף עידן הפליסטוקן, כאשר אגן הים התיכון הפך לחם ויבש יותר. עם זאת, שאריות מצמחיית יערות הלאוריסילבה מחזיקות מעמד בהרים בדרום ספרד, בצפון - מרכז פורטוגל ובצפונה של מרוקו. מיקומם של האיים המקרונזיים בצפון האוקיינוס האטלנטי מיתן את השפעות התנודות האקלימיות, ושמר על האקלים המתון והגשום שאפשר ושמאפשר את קיומם של היערות עד היום.
יערות הלאוריסילבה במדיירה הוכרזו כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו ב-1999. הסיבות שהביאו להכרתו כאתר מורשת עולמית הן היותו שריד לסוג של יערות ושל מערכות אקולוגיות שהיה נפוץ בעבר אולם כמעט נעלם, וכן המגוון הביולוגי העצום ביחס לשטחו: כ-66 מיני צמחים וסקולאריים אנדמיים ליערות הלאוריסילבה במדיירה, וכן כמה מיני בעלי חיים אנדמיים כמו Columba trocaz (יונה שאוכלת את פירות העצים ביער) ולטאת ה-Lacerta dugesii. חשיבות השימור של יערות הלאוריסילבה רבה עוד יותר בשל הכמות הגדולה של המינים הנמצאים בסכנת הכחדה החיים בשטחם.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יערות הלאוריסילבה של מדיירה(הקישור אינו פעיל), אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, 1999.
 | |
|---|---|
|
