מאו מאו
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ערך חד-צדדי ללא מקורות לטענות הנזכרות בו.
| ||
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ערך חד-צדדי ללא מקורות לטענות הנזכרות בו. | |
מאו מאו (החנית הבוערת בלשון קיקויו) היה שמה של תנועת מחתרת שפעלה בקניה והנהיגה מרד בשנים 1952–1956 כנגד הממשל הבריטי והשלטון המקומי במושבת קניה שנוהל על ידי הבריטים. מרבית חברי התנועה היו מבני שבט הקיקויו וגם בני שבטי אמבו ומרו נמנו עימם. הבריטים הוציאו את התנועה אל מחוץ לחוק כבר בשנת 1950 כאשר החלו המאו מאו לבצע פעולות אלימות. המרד הסתיים בשנת 1956 בתבוסת המאו מאו ובחיסולם הכמעט מוחלט. עם זאת, הבריטים ששלטו בקניה מאז 1895, עזבו ארץ זו בדצמבר 1959[1].
אחת הסיבות לטינת הקיקויו ללבנים היה שטף המתיישבים ב"רמות הלבנות" לאחר מלחמת העולם השנייה. בשנת 1952 חיו בקניה 42,000 מתיישבים לבנים ו־1.25 מיליון אפריקאים.
בשנת 1950 התנגדות הקיקויו ב"רמות הלבנות" הפכה להיות אלימה ובוצעו פעולות חבלה כנגד המתיישבים הלבנים. למרות זאת, אפילו נציגי הקיקויו בבית הנבחרים הקנייתי פקפקו בכך שלמאו מאו גודל משמעותי. בשנת 1952 הפעולות נגד האירופאים הפכו לשכיחות יותר והתפשטו למחוזות נקרו, נוישה ולקיפיה. באוקטובר המרד הפך למלחמה.
מאו מאו
[עריכת קוד מקור | עריכה]המאו מאו ניצלו טקסים מסורתיים של הקיקויו לגייס חברים, לעיתים בניגוד לרצונם, על ידי שימוש בשבועות דם. אלו שסירבו עונו ונרצחו. שבועת המאו מאו הייתה כי חבר לעולם לא ילשין על חבר אחר, ימכור אדמה או יעזור לאירופאים. הם נשבעו לגרש את כל המתיישבים הלבנים ולהרגם לפי פקודה.
טקס החנוכה כלל הקרבת כבשה, הוצאת ליבה ושתיית דמה מעורב בדם משתתפים בטקס. הגעה לדרגות בכירות יותר הייתה כרוכה בשבועות וטקסים נוספים. לאחר הטקס הם סימנו שלוש שריטות זעירות על פרק יד שמאל, להן קראו נדמור איטשתו.
המאו מאו תקפו אפריקאים אחרים שסירבו להצטרף אף תחת איומים או כאלו שנחשדו בשיתוף פעולה.
באותה העת הם הקימו צבא גרילה שנקרא צבא ארץ החופש. הם היו חמושים בחניתות, "סימי" (חרבות ארוכות), "קיבוקו" (שוטים) ו"פנגה" (משטה מפלדה רכה). פנגה הייתה הנשק החביב עליהם. המאו מאו אף יצרו רובים, שרבים מהם התפוצצו בעת הירי. הם אף הצליחו להשיג 460 רובים על ידי גנבה או כשלל.
המאו מאו התחבאו ביערות במבוק באברדר והר קניה. הם אספו והחביאו בגדים ונשק אך עדיין סבלו ממחסור. המאו מאו חפרו מלכודות כדי להגן על מקומות המסתור. נשים רבות הצטרפו למרד על ידי מחאות פוליטיות רחבות והעברת סיוע, מזון ומידע מודיעיני למאו מאו.
חיילי המאו מאו לבשו מכנסי חאקי קצרים וטוניקות ללא סימני זיהוי. הם שאפו לתאר עצמם כלוחמים אימתניים. המאו מאו היו מאורגנים בתאים אולם קבוצות חמושות רבות השתמשו במבנה ובדרגות של הצבא הבריטי. הם אף מינו שופטים שיכלו להטיל קנסות ולפסוק עונשים נוספים. העונש על התחברות ללא מאו מאו היה לכל הפחות קנס.
בקבוצת מאו מאו טיפוסית היו כמאה חברים. הקבוצות ומנהיגיהן היו שונות זו מזו. המנהיגים דרשו ציות מלא מהחברים. המנהיגים הבולטים היו: סטנלי מתנגי, וארוהיו איטוטה (נודע כגנרל סין, מנהיג אזור הר קניה) ודדן קימאתי, מנהיג יער אברדר. דדן קימאתי הכריז על עצמו כ"האביר המפקד של חצי כדור הארץ האפריקאי ולורד חצי כדור הארץ הדרומי".
המאו מאו תקפו בחשכה, חוות מבודדות על פי רוב, אך גם בתים בפאתי ניירובי. הטקטיקה של המאו מאו הייתה ברוטאלית. הם הרגו וגרמו לנכויות בעזרת פיגיונות, אף לאנשי משטרה מבני הקיקויו. הם פגעו בחיות החווה ושרפו מבנים. קורבנותיהם נרצחו בשלל דרכים אכזריות. ראשי וידי הקורבנות נגדעו לעיתים כדי למנוע את זיהויים.
מצב החירום
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-20 באוקטובר 1952 הכריז שר המושבות הבריטי אוליבר ליטלטון על מצב חירום והודיע על כך לבית הנבחרים. האלימות גברה והנציב האשים פוליטיקאים מקומיים בקנוניה. כוחות הביטחון עצרו 183 מהם, ביניהם ג'ומו קניאטה, שיהיה בעתיד הנשיא הראשון של קניה.
הבריטים הזרימו כוחות לקניה, בהם אף טייסים ומשחתת. סך כל הכוחות הבריטים הגיע ל־55,000 חיילים בפיקודו של ג'ורג' ארסקין.
הבריטים סבלו ממחסור במודיעין בתחילת העימות. היו קצינים בכירים שחשבו שהמרד משני יחסית למשבר במלזיה. חיילים רבים לא ידעו לזהות את המאו מאו וירו בחפים מפשע. היו שאספו ידיים קטועות כדי לזכות בפרס לא רשמי של 5 שילינג.
המתיישבים הלבנים, שרבים מהם היו בני המעמד הבינוני-גבוה, פיטרו את כל בני הקיקויו מחשש שהם חברים במאו מאו. הם התחמשו ובמקרים מסוימים בנו מבצרים. נשים נשאו אקדחים ומתיישבים רבים סייעו למשטרה.
גם פקידים בריטים חשדו בבני הקיקויו. הם חשבו כי "ארגון הקיקויו המרכזי" הוא הזרוע הפוליטית של המאו מאו. נשיאת נשק וחברות במאו מאו הוצאו מחוץ לחוק. חלק ניכר מבני המאו מאו הוגלו ל"כפרים חדשים", שהיו מחנות מעצר.
ב־24 בינואר 1953 הרגו המאו מאו את משפחת רוק - אב, אם וילד בן שש. הם נרצחו בעזרת פנגה, ייתכן ועל ידי עובדים לשעבר.
ב-25-26 במרץ תקפו המאו מאו את הכפר לארי ושרפו בין 84 ל־150 מבני הקיקויו שלא היו חברים בארגון בבקתותיהם. חלק ניכר מהקורבנות היו בני משפחותיהם של חיילים ששירתו ב"משמר המולדת של הקיקויו".
הבריטים והקנייתים שלא היו במאו מאו הגיבו בהכאות ובהוצאות להורג.
במאי 1953 הפך "משמר המולדת של הקיקויו" באופן רשמי לחלק מכוחות הביטחון. המשמר לקח חלק ניכר במאבק במאו מאו. רבים מהנלחמים במאו מאו התנצרו. הם הקימו מערך מודיעין וביצעו פשיטות למקומות שנחשדו בתמיכה במאו מאו.
הצ'יף נג'ירי הציע לאפשר ביטול נדרים לחברי המאו מאו. הבריטים אישורו זאת והציעו 2 שילינג למומר.
ב־1953 ירד כוחם של המאו מאו בשל ההתנגדות הצבאית וסכסוכים פנימיים. באותה השנה הקים הממשל כנופיות של אפריקאים נאמנים וחברי מאו מאו לשעבר וקצינים לבנים.
הם ניסו להסתנן למאו מאו וחיפשו והשמידו כנופיות מאו מאו אמיתיות. בכנופיות הממשל היו אף מתיישבים שניסו להתחזות לאפריקאים.
בסוף שנת 1953 פשטו כוחות הביטחון על יער אברדר, הרגו ושבו 125 אנשי מאו מאו.
ב־15 בינואר 1954 וארוהיו איטוטה נתפס. הוא אושפז ונחקר. ואחר מכן שותף בדיונים עם המאו מאו באזור הר קניה ביוזמת סין. המשא ומתן ארך שלושה חודשים ונכשל.
באפריל 1954 יצא הצבא ל"מבצע סדן" בניירובי. העיר הושמה במצור והצבא בדק 30,000 תושבים ועצר 17,000 מהם. על העצורים היה להוכיח את חפותם או להישלח למחנות מעצר. חפים מפשע רבים נעצרו. העיר נותרה בשלטון צבאי עד לסוף השנה.
ב־1955 מנו המאו מאו לא יותר מ־15,000 איש. בינואר החלו "רובאי המלך האפריקאים" ב"מבצע פטיש". הם סרקו את יערות הרי אברדר, שם נתקלו בהתנגדות מעטה שכן רוב המורדים עזבו. משם עברו לאזור הר קניה. שם עצרו 5,500 אנשי גרילה והרגו 24 מתוך 51 מנהיגי כנופיות. המאו מאו נדחקו לעומק היער.
רוב הקיקויו פנו נגד המאו מאו. "משמר המולדת של הקיקויו" והלבנים לא סייעו לכך ביחסם הברוטאלי לאזרחים ועצורים. חוקרים השתמשו באלימות רבה. במחנה המעצר הולה 11 אנשים נהרגו ובין 22 ל־60 איש נפצעו לאחר שהשומרים ניסו להכריח 88 עצורים לעבוד. היו דיווחים על סירוס שבויים מהמאו מאו בעזרת פליירים. הממשל ניסה להסתיר ולטייח מקרים אלו.
בהמשך השנה הוכרזה חנינה כללית. היא מנעה תביעות כנגד "משמר המולדת של הקיקויו" וגם אפשרה למאו מאו להיכנע. שיחות השלום עם המאו מאו נכשלו ב־20 במאי 1955. הצבא פתח במתקפה סופית נגד המאו מאו באברדר, תוך שימוש מסיבי בכנופיות מתחזות. באותו זמן כמעט שלא נותרה למאו מאו תחמושת.
מנהיג המאו מאו האחרון דדן קימתי נתפס ב־21 באוקטובר 1956 בניירי על ידי כנופיה מתחזה. הצבא הבריטי השאיר את סיום המאבק לכוחות הביטחון הקנייתים.
סיום המאבק
[עריכת קוד מקור | עריכה]קימתי הוצא להורג בשנת 1957 ובשנה זו החלו בבחירות ישירות למועצת המחוקקים. מצב החירום הוסר סופית בדצמבר 1960. מנהיגים אפריקאים מתונים מונו למועצה המחוקקת. מספרם הוכפל לאחר שנה, דבר שהגדיל את השפעתם. ג'ומו קניאטה שוחרר ב־1961 והיה לנשיאה הראשון של קניה החופשית ב־12 בדצמבר 1963. אחרוני המאו מאו מסרו לו את נשקם.
נפגעים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההערכות מספר הנפגעים שנויות במחלוקת. "משמר המולדת של הקיקויו" טען כי הרג 4,686 מתוך 10,527 אנשי המאו מאו, אולם אחרים מעריכים את מספרם בכ־30,000. מאו מאו נוספים נהרגו בסכסוכים פנימיים ובשל התנאים הקשים. המאו מאו הרגו בין 2,484 ל־11,000 אפריקאים. 32 מתיישבים לבנים נהרגו[דרוש מקור].
ממשל מושבת קניה הוציא להורג בתליה כ-1,090 לוחמי "מאו מאו"[1].
ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־26 באוגוסט 2004, יום השנה ה-26 למותו של ג'ומו קאניאטה התפרסמו לראשונה מכתביו האישיים. ממכתבים אלו התברר כי בזמן המרד הוא שלח לוחמי מאו מאו לקבל הכשרה צבאית בישראל.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- גילי גוראל וסוכנויות הידיעות, תביעה אחרי 50 שנה: "הבריטים סירסו ועינו", באתר ynet, 6 באפריל 2011
- טל טובי, הניסיון הבריטי במלחמה נגד גרילה: מלאיה וקניה כמקרי מבחן, מערכות 402, אוגוסט 2005
- מאו מאו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- קניה (מדינה), היסטוריה, מצב חירום מאו מאו, 1952-1960, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 אביבה אבירם, "מי אוכל את הבשר של ילדים קטנים?", באתר הארץ, 12 באוקטובר 2006