מרד אילינדן
מרד אילינדן, לפי הגרסה הבולגרית: מרד אילינדן–פרובראז'ני (בטורקית: İlinden İsyanı, בבולגרית: Илинденско-Преображенско ванистание, ביוונית: Εξέγερση του Ίλιντεν, במקדונית: Илинденско востание) היה מרד אשר התחולל החודשים אוגוסט–נובמבר 1903 נגד השלטון העות'מאני בעיקר באזור נפת ביטולה שבחבל מקדוניה, ובראשו עמד הארגון המהפכני הפנים-מקדוני. המרד דוכא באכזריות על ידי העות'מאנים: כ-10,000 חיילים ואזרחים נהרגו בקרבות, 119 כפרים ויישובים קטנים נחרבו עד היסוד, וכ-50,000 פליטים הגיעו מהאזור הכפרי לערים הגדולות, בעיקר לביטולה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם תום המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) נחתם חוזה סן סטפנו אשר קבע גבולות חדשים בבלקן ובכללם הקמת נסיכות בולגרית החולשת על שטחים נרחבים במקדוניה הווארדארית. בשל התחזקות מעמדה של האימפריה הרוסית בעקבות חוזה סן סטפנו, כינסו המעצמות את קונגרס ברלין אשר תוצאותיו שינו את סיכומי חוזה סן סטפנו והותירו את שטחי מקדוניה הווארדארית בידי העות'מאנים. סיכומים אלו הובילו לאי שקט אזורי ופעילות בולגרית גלויה וסמויה במטרה להשיב את השטחים לבולגריה. ב-1893 הוקם בסלוניקי הארגון המהפכני הפנים-מקדוני אשר מטרתו שחרור מקדוניה הווארדארית ואזור אדירנה משלטון האימפריה העות'מאנית. הארגון זכה למימון ותמיכה בולגרית ונערך לאורך מספר שנים למרידה בשלטון העות'מאני תוך צבירת נשק וגיוס אנשים למיליציות שהקים.[1][2]
מרד אילינדן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המרד פרץ בנפת מונאסטיר ב-2 באוגוסט 1903 בחג "יום אילנדן" (יום אליהו הנביא). מרבית ההתנגשויות הצבאיות היו בשטחי השדה במקדוניה מחוץ לערים הגדולות, אך מקצתן בתוכן והן גרמו לפגיעה ממשית בהן. הארגון המהפכני הפנים-מקדוני העמיד מיליציה בת 25,000 לוחמים אשר תקפו כוחות שיטור וצבא עות'מאניים, וכן פשטו על כפרים ויישובים קטנים והרגו בתושבים מוסלמים באזורי נפת ביטולה וקסטוריה. בנוסף חובלו כבלי הטלגרף בכל האזור. במונאסטיר עצמה הוכרזה שביתת מסחר והחלו הפגנות. בתחילת המרד שררה אנדרלמוסיה בקרב השלטונות העות'מאניים והם איבדו שליטה על כוחותיהם. ב-8 באוגוסט רצח חייל עות'מאני את הקונסול הדיפלומטי הרוסי בעיר, והעניין הוביל ללחץ על העות'מאנים להחזרת הסדר. השלטונות העבירו תגבורות צבא גדולות לאזור.[2]
הבולגרים נזהרו שלא לתמוך בפועל במתקוממים ואלו לא יכלו לעמוד בפני הצבא העות'מאני אשר דיכא את המרד בנוקשות תוך פגיעה באוכלוסייה האזרחית בכפרים ויישובים בעלי אוכלוסייה נוצרית, אשר הועלו באש ונשרפו כליל. עד לראשית נובמבר 1903 עלה בידי העות'מאנים לדכא את המרד. 119 כפרים באזור מונאסטיר נחרבו במרידה והעניין הוביל לכ-50,000 פליטים נוצרים ומוסלמים אשר הגיעו לערים הגדולות, רובם למונאסטיר. הפליטים הוו עול כבד על העיר אשר נתונה הייתה ממילא במצב קשה בשל המרידה ונפתחו בה מספר מרכזי סעד ורווחה בעיקר על ידי גורמי חוץ במטרה לסייע להם.[2]
בשל כישלון המרד, אשר נתפש גם ככישלון בולגרי, החלה ממלכת סרביה להתערב באופן פעיל בנעשה במקדוניה. האימפריה הרוסית והאימפריה האוסטרו-הונגרית הפעילו לחץ על העות'מאנים לייצוב המצב והן שלחו יועצים מיוחדים ואנשי צבא מטעמן לצורך ארגון כוחות השיטור העות'מאניים באזור.[1]
מרידות נוספות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרד קראסטובדן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מיליציות שפעלו באזור סרס, בפיקודו של יאן סנדנסקי פעלו מול העות'מאנים. פעולות אלה החלו ביום חג הצלב (Krastovden בבולגרית, 27 בספטמבר) ולא כללו את האוכלוסייה המקומית כמו באזורים אחרים, והתבצעו ממזרח למונאסטיר וממערב לתראקיה.
באזורים בהם החל המרד בשנת 1903, תושבי הכפר שהיו ממוצא אלבני נמצאו במצב של איום מצד קבוצות מורדים וחלקם גויסו על ידי הרשויות העות'מאניות לכוחות שפעלו נגד ההתקוממות.[3]
מרד פרובראז'ני
[עריכת קוד מקור | עריכה]לדברי חדזייב[דרושה הבהרה], המטרה העיקרית של המרד בתראקיה הייתה לתמוך במרידה המרכזית, על ידי ריתוק כוחות עות'מאניים לאזור, ועל ידי כך מניעת מעברם למקדוניה.
מרד הרי רודופי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהרי רודופי, תראקיה המערבית, ההתקוממות התבטאה רק בחלק מקבוצות המורדים באזורים סמוליאן ודדאגאץ'.[4]
הקהילה היהודית בביטולה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1897 פרצה דליקה בעיר העתיקה בביטולה. שלושת הרבעים (קורטיז'וס) של בני יהדות ביטולה נשרפו כליל תוך מניין נפגעים רב. השריפה פרצה ככל הנראה מהצתה אם באופן ישיר או עקיף על ידי השלטונות העות'מאניים במטרה לחסל את הקורטיז'וס לצורך פיתוח כלכלי. 902 מבני הקהילה נותרו ללא קורת גג ובהמשך טופלו על ידי אנשי הברון הירש. חלקם עזבו לארץ ישראל. היה זה "קו פרשת מים" ביחסי הקהילה עם השלטון העות'מאני וחלק מבני הקהילה נטשו את העמדה המסורתית שדגלה בנאמנות לשלטון.[5][2]
ב-1894, כאשר החלה פעילותו של הארגון המהפכני הפנים-מקדוני בביטולה הצטרפו אליו יהודים בודדים, אך עד לפרוץ המרד 80 מבני הקהילה כבר חברו אליו. בנוסף, כ-200 משפחות מבני הקהילה תמכו בארגון אם כלכלית, או בסיוע להברחת נשק ואספקת דירות מסתור. אחד ממנהיגי הארגון המהפכני היה רפאל קמחי בן קהילת ביטולה אשר נטל חלק בקרבות.[1]
השלטונות ביצעו חיפושים ומעצרים באזורי המגורים היהודיים, והתגלו אמצעי חבלה מוסלקים. לאחר דיכויו האכזרי של המרד על ידי השלטון העות'מאני, החלה הגירה של בני הקהילה הוותיקה מהעיר והיא התגברה במהלך מלחמות הבלקן.[1]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 שלמה אלבוחר, קהילת מונסטיר (ביטולה), מקדוניה, הוצאת הספרייה הציונית, ירושלים, 2005, עמוד 48.
- ^ 1 2 3 4 Mark Cohen, Last Century of a Sephardic Community, Foundation for the Advancement of Sephardic Studies and Culture, New York, 2003, pages 97-104.
- ^ בראון, קית '(2003). העבר המדובר: מקדוניה המודרנית וחוסר הוודאות של האומה. הוצאת אוניברסיטת פרינסטון. עמ ' 267. ISBN 9780691099958. "המרד בשנת 1903 היה מעורב בעיקר נוצרים דוברי סלאבית בסיוע אוכלוסיית הוולה[דרושה הבהרה]. תושבי הכפר האלבנים מצאו את עצמם במידה רבה או מאוימים על ידי VMRO četas או גויסו למאמץ העות'מאני לרסק את המרד."
- ^ .Петко Т. Карапетков, Славейно. Пловдив, 1948 г., стр 216—219
- ^ שלמה אלבוחר, קהילת מונסטיר (ביטולה), מקדוניה, עמוד 44.
