נסיכות קטלוניה
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| ראש המדינה |
רוזן ברצלונה  | ||
| עיר בירה | ברצלונה | ||
| רשות מחוקקת |
בתי המשפט הקטלוניים | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת |
אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
| הקמה | 1162 | ||
| פירוק | מלחמת הירושה הספרדית | ||
| פירוק | 18 בספטמבר 1714/1833 | ||
| ישות קודמת | נפות קטאלוניות: נפת אורחל, נפת רוסיון, נפת ברצלונה, נפת פאלארס סובירה ונפת אמפוריאי | ||
| ישות יורשת |
Captaincy General of Catalonia, רוסיון | ||
  | |||
.svg)
נסיכות קטלוניה (בקטלאנית: Principat de Catalunya, בלטינית: Principatus Cathaloniæ, באוקסיטנית: Principat de Catalonha, בספרדית: Principado de Cataluña) הייתה מדינה מימי הביניים והעת החדשה המוקדמת[1][2][3][4][5] בצפון-מזרח חצי האי האיברי. במהלך רוב ההיסטוריה שלה הייתה בשושלת מאוחדת (אנ') עם ממלכת אראגון, וכוננה יחד את כתר אראגון. בין המאה ה-13 למאה ה-18 היא גבלה בממלכת אראגון ממערב, ממלכת ולנסיה מדרום, ממלכת צרפת והאדונות הפיאודלית של אנדורה מצפון ובים התיכון ממזרח. המונח נסיכות קטלוניה נשאר בשימוש עד הרפובליקה הספרדית השנייה, כאשר השימוש בו ירד בגלל הקשר ההיסטורי שלו למלוכה.[דרוש מקור] כיום, המונח נסיכות (Principat) משמש בעיקר כדי להתייחס לקהילה האוטונומית של קטלוניה בספרד, להבדיל משאר הארצות הקטלאניות,[6][7] ובדרך כלל כולל את האזור ההיסטורי של רוסיון בדרום צרפת.
ההתייחסות הראשונה לקטלוניה ולקטלונים מופיעה ב"ספר המעשים על הפיזנים המהוללים של מיורקה" (Liber maiolichinus de gestis Pisanorum illustribus), קורות פיזניים (שנכתבו בין 1117 ל-1125) על כיבוש מיורקה על ידי כוח משותף של איטלקים, קטאלונים (אנ') ואוקסיטנים (אנ').[8] באותה תקופה, קטלוניה עדיין לא הייתה קיימת כישות פוליטית, אם כי נראה שהשימוש במונח זה מכיר בקטלוניה כישות תרבותית או גאוגרפית. המחוזות שהרכיבו בסופו של דבר את נסיכות קטלוניה אוחדו בהדרגה תחת שלטונו של רוזן ברצלונה (אנ'). בשנת 1137, נפת ברצלונה וממלכת אראגון אוחדו תחת שושלת אחת, ויצרו את מה שהיסטוריונים מודרניים מכנים כתר אראגון; עם זאת, אראגון וקטלוניה שמרו על מבנה פוליטי ומסורות משפטיות משלהן, ופיתחו קהילות פוליטיות נפרדות במהלך המאות הבאות. תחת אלפונס הראשון הטרובדור (שלט בשנים 1164–1196), נחשבה קטלוניה, לראשונה, כישות משפטית.[9] ובכל זאת, המונח נסיכות קטלוניה לא היה בשימוש חוקי עד המאה ה-14, כאשר הוא הוחל על השטחים שנשלטו על ידי בתי המשפט של קטלוניה.
המערכת המוסדית שלה התפתחה במשך מאות שנים, והקימה גופים פוליטיים מקבילים לאלו של ממלכות הכתר האחרות (כגון בתי המשפט (אנ'), הז'נרליטט או מועצת המאה) וגופי חקיקה (חוקות (אנ'), שנגזרו מהשימושים של ברצלונה (אנ')) שבמידה רבה הגבילו את הכוח המלכותי והבטיחו את המודל הפוליטי של הפקטיזם.[דרוש מקור] קטלוניה תרמה להמשך פיתוח הסחר והצבא של הכתר, ובעיקר הצי שלו. השפה הקטלאנית שגשגה והתרחבה ככל שנוספו עוד טריטוריות לכתר, כולל ולנסיה, האיים הבלאריים, סרדיניה, סיציליה, נאפולי ואתונה, שהיוו תלסוקרטיה בים התיכון. משבר המאה ה-14 (אנ'), סיום שלטונו של בית ברצלונה (אנ') (1410) ומלחמת אזרחים (אנ') (1462–1472) החלישו את תפקידה של הנסיכות בענייני הכתר והיחסים הבינלאומיים.
נישואיהם של פרדיננד השני מאראגון ואיזבלה הראשונה מקסטיליה בשנת 1469 הניחו את היסודות למלוכה הספרדית. בשנת 1492 החלה הקולוניזציה הספרדית של אמריקה (אנ'), והכוח הפוליטי החל לעבור אל קסטיליה. המתיחות בין מוסדות קטאלונים לבין המלוכה, לצד מרידות האיכרים, עוררו את מלחמת הקוצרים (1640–1659). על פי הסכם הפירנאים רוסיון נמסר לצרפת. במהלך מלחמת הירושה הספרדית (1701–1714), תמך כתר אראגון בארכידוכס קרל מהבסבורג. לאחר כניעת ברצלונה ב-1714, המלך פיליפה החמישי מבורבון, בהשראת המודל הצרפתי, כפה אבסולוטיזם (אנ') וממשל מאחד ברחבי ספרד, וחוקק את גזירות נואבה פלנטה (אנ') לכל ממלכת כתר אראגון, שדיכא את קטלוניה, מוסדות וזכויות פוליטיים של אראגון, ולנסיה ומיורקה, ומיזגו אותם לכתר קסטיליה כמחוזות. עם זאת, נסיכות קטלוניה נותרה כיחידה מנהלית עד להקמת חלוקת הפרובינציה הספרדית ב-1833, שחילקה את קטלוניה לארבעה מחוזות.
תרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Ryder, Alan (2007). The Wreck of Catalonia. Civil War in the Fifteenth Century. Oxford University Press. p. v. ISBN 978-0-19-920736-7. This group of states comprised the kingdoms of Aragon, Valencia, and Majorca, the principality of Catalonia, and the counties of Roussillon and Cerdagne; further afield it embraced the kingdoms of Sicily and Sardinia. These states had no common institutions or bonds save allegiance to a common sovereign
- ^ Chandler, Cullen J. (2019). Carolingian Catalonia: Politics, Culture, and Identity in an Imperial Province, 778-987. Oxford University Press. p. 22. The region is only unique in its later statehood and conjunction with the kingdom of Aragon in the high Middle Ages, while other former Carolingian territories were eventually reabsorbed by the French crown.
- ^ Ferro 1987, p. 442
- ^ Eliott 1963, p. 4.
- ^ Sesma 2000, p. 14
- ^ Conversi, Daniele (2014). "Modernity, globalization and nationalism: the age of frenzied boundary-building". In Jackson, Jennifer; Molokotos-Liederman, Lina (eds.). Nationalism, Ethnicity and Boundaries: Conceptualising and Understanding Identity Through Boundary Approaches. Routledge. p. 65. ISBN 978-1317600008. Retrieved 17 June 2017.
- ^ Conversi, Daniele (2000). The Basques, the Catalans and Spain: Alternative Routes to Nationalist Mobilisation. University of Nevada Press. p. xv. ISBN 0874173620. Retrieved 3 January 2017.
- ^ "Latin text of the Liber maiolichinus with Spanish introduction" (PDF). Archived from the original (PDF) on 2007-09-29.
- ^ Sesma 2000, p. 62.