נשק תבערה
נשק תבערה הוא כל סוג של נשק או תחמושת אשר ייעודו העיקרי הוא הבערת עצמים או גרימת נזק לאנשים באמצעות אש ולהבות, חום, או שילוב של השניים. אפקט התבערה נובע מתגובה כימית המתחוללת בנשק עם הפגיעה במטרתו.
נשק תבערה יכול להיות להיות משוגר בהטלה ידנית (כמו סוגים מסוימים של רימוני יד ובקבוקי מולוטוב, למשל), על ידי תותחים, מרגמות, בהטלה מהאוויר, ועוד. נשק תבערה יכול להיות מופעל גם כמוקש, כמטען חבלה וכל מארז אחר של חמרי תבערה. נשקי תבערה המשוגרים למטרתם מרחוק נקראים על פי רוב פצצות תבערה.
מבנה וחומרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המבנה והחומרים מהם עשוי נשק תבערה תלוי באמצעי שאמור להביאו למטרתו, ומסוג המטרה. בניגוד לחומרי נפץ, אשר התהליך הכימי בהם מוביל ליצירת הדף על ידי שרפה מהירה ביותר, מתוכננים נשקי תבערה כך שהתגובות הכימיות מואטות. הבדל נוסף הוא צורת האתחול של הנשק - על ידי הצתה, ולא על ידי נפץ כבחומרי נפץ.
דוגמאות לחומרים מהם עשויים נשקי תבערה הם נפאלם, תרמיט, אבקת מגנזיום, כלור תלת פלואורידי וזרחן לבן.
נשק תבערה קרקעי או מיקוש תבערה שייעודו העיקרי הוא נגד אדם עשוי בדרך כלל מנוזלים, ואילו פצצות ופגזי תבערה שייעודם השמדת ציוד עשויים ממוצקים.
נשקי תבערה עיקריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]נשקי התבערה הנפוצים ביותר הם:
- פצצות תבערה - מוטלות בדרך כלל ממטוסים ומיועדות להצתת שטחים גדולים, בעיקר שטחי תעשייה. פצצות אלו עשויות בדרך כלל מסגסוגות דליקות.
- פגזי תבערה - לירי מתותחים או ממרגמות. פגזים אלה עשויים על פי רוב זרחן לבן, ואפקט התבערה בהם משני. עיקר יעודם הוא מיסוך וסימון.
- בקבוק מולוטוב - נשק להטלה ידנית, משמש לטווחים קצרים בלבד ובעיקר נגד רק"מ, היות שפגיעתו נקודתית.
- להביור - נשק הפולט להבות לטווחים קצרים. יעיל הן נגד רק"מ והן כנשק נ"א בשל היכולת לפגוע בשטח נרחב גם שנמצא מאחורי מחסה (למשל בונקרים)
- פוגז - נשק תבערה שבדרך כלל מוטמן בקרקע (מעין מוקש), מכיל בדרך כלל נוזל דליק.
- רימוני תבערה - מכונים גם רימוני תרמיט על שם החומר ממנו עשויים - יעילים ביותר להשמדת ציוד על ידי התכה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעת העתיקה ובימי הביניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]נשקי תבערה הופעלו על ידי האדם משחר ההיסטוריה, גם כנשק התקפי ששימש להצתת מתחמים ויישובי אויב למשל על ידי חיצים בוערים והטלת לפידים, וגם כנשק הגנתי - למשל שפיכת שמן רותח מעל מגדלים או חומות והצתתו. דוגמה היסטורית מפורסמת לשימוש בנשק הצתה היא שרפת חומת מצדה על ידי הלגיונות הרומיים בשלב האחרון של המצור. ממצאים ארכאולוגיים רבים מעידים כי לכיבוש יישובים התלוותה לא פעם הצתתם.
האימפריה הביזנטית פיתחה נשק תבערה שנקרא אש יוונית ששימש אותה בעיקר ללוחמה ימית.
בעת החדשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלחמת העולם הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשק התבערה המודרני הראשון שפותח היה הלהביור, שהומצא בגרמניה בשנת 1901, אך עד פברואר 1916 לא נעשה בו שימוש. נשק התבערה הראשון שהופעל במהלך מלחמת העולם הראשונה היה פצצות תבערה, שהוטלו לראשונה על ערי החוף הדרום מערבי של האי הבריטי בליל 18–19 בינואר 1915. פצצות אלו, שזכו לכינוי "פצצות אש", היו מכלים שהכילו קרוסין ושמן ונעטפו בחבל מרוח בזפת, והוטלו מצפלין.
בשלבים הראשונים של המלחמה נערכו הפצצות נוספות בנשק תבערה. ב-8 בספטמבר 1915 ערך צפלין L-13 גיחת הפצצה בה הוטלו מספר רב של פצצות תבערה אולם התוצאות היו בנזקים קלים בלבד. עם זאת, לפצצות התבערה הייתה השפעה מוראלית ניכרת על האוכלוסייה האזרחית בממלכה המאוחדת.
בהמשך המלחמה פיתחו הגרמנים פצצת תבערה על בסיס תרמיט וסגסוגת של אלומיניום ומגנזיום. פצצה זו, שסומנה B-1E, הוצתה בטמפרטורה של 650° צלזיוס, בערה בטמפרטורה של 1100° ופלטה גזים שבערו ב-1800°. פצצה זו הייתה קלת משקל, מה שאיפשר למפציצים לשאת כמויות גדולות של פצצות. הפצצה הפכה מבצעית בשנת 1918 ובמהלך חודש אוגוסט יוצרו כמויות ממנה. הפיקוד הגרמני תכנן מבצע הפצצה מאסיבי על פריז ועל לונדון, שעל פי הערכותיו היה אמור להצית שרפות ענק שיחריבו ערים אלו ויובילו את צרפת ואנגליה להסכים לשלום. המבצע לא יצא לפועל כנראה בשל ההבנה כי הכוחות הלוחמים לא יושפעו ממהלך כזה והחשש מפני תגובת הנגד האפשרית - בשלבים אלו של המלחמה היו פצצות תבערה גם ברשות חיל האוויר המלכותי.
מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במלחמת העולם השנייה נעשה שימוש נרחב בנשק תבערה לכל אורך המלחמה. השימוש המוכר ביותר הוא במהלך ההפצצות האסטרטגיות, שם שולבו פצצות תבערה עם פצצות חנ"מ. מבין המקרים המפורסמים של שימוש בפצצות תבערה ניתן למנות את הפצצות לונדון, דרזדן וטוקיו. אך לא היה זה השימוש היחידי בנשק תבערה - במהלך המלחמה פותח מגוון רחב של נשקי תבערה ואמצעי שיגור.
ההפצצות האסטרטגיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פצצות תבערה פותחו על מנת לפגוע במפעלים הקטנים בהם יוצרו אמצעי לחימה ושאר המוצרים החיוניים לניצחון במלחמה, ואשר פוזרו הרחק מחוץ לערים, על מנת שלא ישמשו יעד מועדף להפצצות.
גרמניה פתחה את המלחמה כשכנשק התבערה העיקרי שלה משמשת פצצת ה B1-E משלהי מלחמת העולם הראשונה. בהמשך המלחמה, נוסף לפצצה זו מטען רסק קטן שנועד להביא לחדירתה דרך גגות. מפציץ HE-111 יחיד היה יכול לשאת 1152 פצצות כאלו, אך בדרך כלל נשאו המפציצים מטען מעורב של פצצות חנ"מ ותבערה. הגרמנים הפעילו נשק זה מימיה הראשונים של המלחמה בהפצצתה של ורשה, והמשיכו לעשות בו שימוש נרחב במהלך הבליץ ועל מוסקבה. ההרס שגרם נשק זה לאזורים אזרחיים הקנה לפצצות התבערה מוניטין של נשק טרור, ששימש בכוונת תחילה כנגד אזרחים.
כאשר התהפך הגלגל והיתרון האווירי עבר לצד בעלות הברית, עשו אף הן שימוש בפצצות תבערה מעל ערי גרמניה. ההפצצות הכבדות, שכנראה תגמול היה חלק מהסיבות לעריכתן, המיטו חורבן על ערים רבות בגרמניה. גם בזירת האוקיינוס השקט ערכו בעלות הברית בשבעת החודשים האחרונים של המלחמה הפצצות כבדות על יפן, בהן נהרגו כחצי מיליון אזרחים וכחמישה מיליון נותרו ללא קורת גג. בסדרת ההפצצות על טוקיו נהרגו לפי הערכות שונות בין 75 ל-200 אלף איש.
לוחמה קרקעית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך המלחמה השתמשו הצבאות בלהביורים ללוחמה קרקעית בעיקר בשטחים עירוניים ומבוצרים שם היה נשק זה יעיל במיוחד בשל הטווחים הקצרים של הלחימה, אך גם בשטחים פתוחים. הן בעלות הברית והן גרמניה הנאצית פיתחו במהלך המלחמה נשקי להביור שנישאו על גבי רק"מ, שהטווח שלהם הגיע עד כ-100 מטר.
רימוני תרמיט היו יעילים ביותר הן בהשמדת כלי לחימה או כל ציוד אחר שננטשו בנסיגה, והן בהשמדת כלי אויב. הרימונים, שיצרו טמפרטורת בערה גבוהה ללא רעש נפץ היו נשק אידיאלי לפשיטות. דוגמה לשימוש ברימונים אלו להשמדת ארטילריה היא בקרב פואנט דו אוק.
נשק תבערה נוסף, בו נעשה בעיקר שימוש הגנתי, היה הפוגז. נשק זה פותח בבריטניה בראשית המלחמה, ואומץ גם על ידי הצבא האדום במערכות המגננה, ומאוחר יותר פיתח גם הוורמאכט כלי נשק דומים בהם השתמש בעיקר בחזית האיטלקית.
תחמושת זרחן לבן שימשה במקור לסימון ולמיסוך, אך יעילותה כנשק תבערה נגד אדם התגלתה עד מהרה. הצבא האמריקאי הפעיל מרגמות 4.2 אינץ' עם תחמושת זרחן לבן שעל פי דיווחי חיילי בעלות הברית התגלתה כיעילה במיוחד לעצירת הסתערות חי"ר.
לאחר מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מלחמת העולם השנייה צומצם השימוש בנשק תבערה, אם כי פיתוחו לא נפסק. במהלך מלחמת קוריאה עשה צבא ארצות הברית שימוש בעיקר במיקוש תבערה ובחימוש זרחן. במהלך מלחמת וייטנאם נעשה שימוש נרחב מאוד בזרחן לבן ובעיקר בנפלאם. החשיפה הנרחבת באמצעי התקשורת של השימוש שנעשה בנפלאם במהלך מלחמה זו העמיק את התפישה של נשק התבערה כנשק טרור לא לגיטימי[1]. פיתוח נוסף של נשק תבערה שנעשה במהלך מלחמת וייטנאם היה פצצת מצרר המכילה חימוש תבערה, אך למעט פעם אחת לא נעשה שימוש בפצצה זו במהלך המלחמה.
בשנות ה-70 של המאה העשרים החלה ארצות הברית בפיתוח חימוש תרמובארי, אשר מייצר אפקט משני של תבערה. אולם הראשונים שעשו שימוש מבצעי בנשק כזה היו הסובייטים במהלך מלחמת אפגניסטן.
גם במהלך הסכסוכים בעיראק - תחילה מלחמת המפרץ ולאחר מכן במלחמת עיראק נעשה שימוש בפצצות תבערה.
הגבלות על שימוש בנשק תבערה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-10 באוקטובר 1980 סוכמה בז'נבה אמנה של האומות המאוחדות אשר מגבילה את השימוש בנשק תבערה הידועה בכינויה אמנה בדבר כלי נשק קונבנציונליים מסוימים. הפרוטוקול השלישי[2] של האמנה מתייחס לשימוש צבאי בנשק תבערה. פרוטוקול זה אוסר על שימוש בנשק תבערה נגד מטרות אזרחיות, וכן על שימוש בפצצות תבערה המוטלות מן האוויר על מטרות צבאיות הנמצאות בתוך ריכוזי אוכלוסייה אזרחית. כן אוסר הפרוטוקול על שימוש בנשק תבערה שאינו מוטל מן האוויר נגד מטרות צבאיות הנמצאות בריכוזי אוכלוסייה אזרחית, להוציא מטרות שניתן להפרידן בבירור מריכוזי האוכלוסייה וכל אמצעי הזהירות המתאימים ננקטו כדי להגביל את השפעת הנשק למטרות הצבאיות. אסור שימוש בנשק תבערה על יערות וצמחייה, אלא אם אלה משמשים מחסה למטרות צבאיות. אין איסור על שימוש בנשק תבערה על מטרות צבאיות.
