סאליף קייטה (מוזיקאי)

סאליף קייטה
לידה	25 באוגוסט 1949 (בן 75); Djoliba, מאלי
מוקד פעילות	מאלי
תקופת הפעילות	מ-1984
סוגה	מוזיקה אפריקאית, אפרופופ
שפה מועדפת	מנדה, מנדינג
כלי נגינה	גיטרה
חברת תקליטים	יוניברסל מיוזיק גרופ
צאצאים	ננטנין קייטה
פרסים והוקרה	Victory of the album of traditional musics or musics of the world (2010); פרס קורה (2004); All African Music Legend Award (2017) ;
	פרופיל ב-IMDb

סאליף קייטה (Salif Keita; נולד ב-25 באוגוסט 1949) הוא זמר ומלחין לבקן בינלאומי ממאלי. לאחר מספר מועמדויות בטקס גראמי^[1] הוא מוכר ברחבי העולם כ-"קול הזהב של אפריקה" ונחשב לאחת הדמויות החשובות ביותר בעולם המוזיקה. הוא חי כיום במאלי ונשוי עם מספר ילדים.^[2]

שושלת משפחתית

סאליף קייטה, יליד דג'וליבה (Djoliba), כפר בלב מאלי^[2] הוא בן למשפחה משושלת מלוכה עתיקה במאלי אשר נהגו לעסוק בחקלאות וציד מקצועי בהתאם לאצילים לפי מסורת המנדה (Mande).^[2] מקורות משפחתו מגיעים עד אביו הקדמון האגדי - סונג'טה קייטה (Sunjata Keita), אשר במאה ה-13 ייסד את האימפריה של מאלי שכללה את מאלי, סנגל, גמביה וגינאה. בראיון עמו הסביר סאליף כי "Kei" פירושו מורשת ו-"ta" פירושו "לקחת", כך שמשמעות שם המשפחה -"Keita" היא לקחת שליטה על המורשת.^[3]

סגנון מוזיקלי

סאליף קייטה הוא מומחה במקצבים אפריקאיים ונחשב לאחד המייסדים של הז'אנר "אפרו-פופ".^[4] המוזיקה שהוא יוצר מושפעת מאוד משורשיו המסורתיים, בין היתר ממוזיקת ג'ליה (jeliya) - מוזיקה מסורתית של בני המאנדה (Mande).^[5] עם זאת במהלך הקריירה המצליחה שלו הוא שילב כמעט כל סגנון מוזיקלי אפשרי - ג'אז, רוק, בלוז, מוזיקה צרפתית, מלודיות ספרדיות, אפרו-קובני, מוזיקה ערבית,^[6] פופ אירופי, R&B^[7] ועוד.

חייו המוקדמים

הולדת תינוק לבקן - בעל מוצא אתני שחור אך עם עור לבן נחשבה שערורייה, במיוחד למשפחה עם מעמד נכבד כמשפחתו.^[6] בשנות הקריירה המוקדמות שלו סאליף היה נתון לביקורת נוקבת, ואף נודה והוחרם על ידי משפחתו ואחרים בקהילתו המקומית, בשל הפעילות המוזיקלית שלו אשר נחשבה מנוגדת להתנהגות נאותה ותואמת למעמדו.^[8]

בילדותו, סבל סאליף מנידוי חברתי וחווה ילדות קשה וכואבת בשל היותו לבקן.^[3] כפרו של סאליף, דג'וליבה (Djoliba), היווה צומת דרכים עבור מוזיקאים מאזורים שונים של מערב אפריקה ואפילו מאירופה. סאליף ידע לנצל את המגוון המוזיקלי שנקרה בדרכו. הוא נחשף לזמרים השרים שירי הלל, יחד עם סגנונות לאומיים ובינלאומיים - כגון ג'אז, רוק, אפרו-קובני, וסגנונות פופולריים מסנגל וגינאה.^[2]

סאליף רצה להיות מורה, אבל הוא הוכרז כ"לא כשיר" בשל ראייה לקויה הנגרמה בעקבות לבקנותו, והחליט להפוך למוזיקאי במקום. בחירתו התקבלה בצורה שלילית ביותר על ידי משפחתו, שכן זהו לא עיסוק שהתאים למעמד משפחתו ומורשתו, והחלטה זו היוותה חוסר ציות לחוקים קדומים.^[6]

ב-1968 סאליף עזב את ביתו ועבר לעיר הבירה, במקו, (Bamako) שם גר ברחובות ושר בבתי קפה ושווקים, היכן שלא היה ניתן להתעלם מקולו הייחודי. סקסופוניסט בשם טידיאן קונה (Tidiane Koné) הזמין אותו להצטרף ללהקת "The Rail Band of Bamako" שניגנה במסעדת מלון בתחנת הרכבת. עם הזמן, הודות לסאליף, להקה זו הפכה להצלחה גדולה ומשכה קהל עצום, וסאליף הפך לזמר מפורסם. ב-1973 הוא עזב את להקתו והצטרף ללהקת מלון "The Bamako Hotel" שנקראה "Les Ambassadeurs du Motel". להקה זו כללה מוזיקאים ניגרים, מאלים וסגנליים. לקוחות מלון זה היו בינלאומיים והלהקה הייתה בסיבוב הופעות מוצלח בכל מערב אפריקה.^[6] באזורים יותר קוסמופוליטניים הוא ולהקותיו ניגנו עבור קהל בינלאומי. הם השתמשו בכלים מערביים והעדיפו סגנון מוזיקלי המקושר יותר לקובה, זאיר וצרפת מאשר מאלי עצמה.^[8]

ב-1977 אחמד סקו טורה (Ahmed Sekou Toure), נשיא גינאה באותו זמן, העניק לסאליף את פרס "National Order of Guinea".^[4] הלהקה עברה יחדיו לאביג'אן (Abidjan), העיר הגדולה ביותר בחוף השנהב, שהייתה מפותחת יותר מוזיקלית מבמקו, ושינתה את שמה ל-"the Ambassadeurs Internationaux". ב-1978 סאליף הקליט עם "the Ambassadeurs Internationaux" את האלבום "Mandjou" שהיה הצלחה מסחררת. ב-1980 סאליף וחברו ללהקה קנטה מנפילה (Kante Manfila) טסו לאמריקה במימונו של איש עסקים ממאלי, שם שהו שלושה חודשים כדי להקליט שני אלבומים. ב-1984 הוא חזר לבמקו כיוון שאביו הזדקן והוא רצה להיות בקרבת משפחתו. מאוחר יותר בשנה זו, הוא טס לצרפת להופיע בפסטיבל "Musiques Metisses" באנגולם (Angoulème), שם התגלה על ידי הקהל האירופאי. בעקבות הצלחה זו עבר לפרבר מונטריי (Montreuil) בפריז, לב הקהילה המאלית בצרפת, שם הוא חי בצניעות ודיסקרטיות. במשך מספר שנים, לפני שמצא את חברת התקליטים המתאימה עבורו, הוא ניגן במסיבות וחגיגות מסורתיות. ב-1985 מאנו דיבאנגו הזמין אותו יחד עם מספר זמרים אפריקאיים נוספים להקליט את השיר "Tam Tam pour l'Afrique", כסיוע לקורבנות הרעב באתיופיה.^[6]

קריירה

ב-1987 המפיק הסנגלי הצעיר איברהים סילה (Ibrahima Sylla) מימן את הקלטות האלבום "Soro" של סאליף, אשר היה הצלחה גדולה. הוא יצא לסיבוב הופעות ובאוקטובר 1987 הוזמן לאנגליה לקונצרט הענק שאורגן לכבוד יום הולדתו ה-70 של נלסון מנדלה, שם הפך לאחד מעמודי התווך של "עולם המוזיקה" בן לילה. ב-1988 הוא המשיך להופיע ברחבי צרפת והחל לכתוב מוזיקה לסרטים. ב-1989 הוא הוציא את אלבומו השני - "Ko - Yan". באחד השירים באלבום זה, "Nous pas bougé", הוא שר על הבעיות הסוציו-אקונומיות של המהגרים במדינתו ועודד אותם לא לאפשר לעצמם להיות מגורשים ולעמוד על זכויותיהם. הוא יצא לסיבוב הופעות לקידום אלבום זה ברחבי אירופה, יפן, אפריקה והקריביים.

ב-1991 הוא המשיך בסיבובי ההופעות, כשביוני יצא אלבומו השלישי, "Amen". באלבום זה התארחו אומנים יוקרתיים כגון: וויין שורטר (Wayne Shorter), קרלוס סנטנה (Carlos Santana) ושייח טידיאן סק (Cheikh Tidiane Seck) ממאלי על הקלידים,^[6] והוא היה מועמד לגראמי בקטגוריית "אלבום המוזיקה העולמית הטוב ביותר" ("Best World music album").^[9] מועמדות זו הפכה את סאליף קייטה למוביל הראשון של להקה אפריקאית שזכה במועמדות לגראמי.^[4]

ב-1995 האלבום "Folon" סימל חזרה למסורת. קייטה שר על הכוח של יבשתו אפריקה, והדיסק הוקדש ללבקנים, עבורם הוא ייסד ארגון צדקה ב-1990 - SOS Albinos. אחייניתו הצעירה הלבקנית היא על כריכת האלבום.

סאליף חזר לעיתים קרובות למאלי מתוך הרצון שהדור הצעיר יוכל להרוויח מחוויותיו הבינלאומית. הוא פתח אולפן הקלטות כדי שמוזיקאים יוכלו להקליט במאלי ובכך להתנגד למוזיקה פיראטית השופעת באפריקה. בסוף 1997 החל אף להפיק זמר צעיר בשם פאנטני טור (Fantani Touré), אשר הייתה ההוצאה הבינלאומית הראשונה בסדרת "Salif Keita presents...". ב-1997 סאליף הוציא את האלבום "Sosie" שהיה כולו מוזיקה צרפתית.

שנתיים מאוחר יותר, במאי 1999, קייטה התארח בפסטיבל הסרטים בקאן (Cannes Film Festival) על מנת להביע את תמיכתו בסרט האפריקאי היחיד שהוצג שם. הוא הבהיר שנוכחותו הייתה הצהרה ושהוא חושש שתמיכה בתעשיית הסרטים היא לא אחת מהעדיפויות של יבשת אפריקה.

ביוני 1999 סאליף הוציא אלבום בשם "Papa", שם שבחר כמחווה אישית ל-11 ילדיו, אך גם כמחווה לאביו שלו אשר נפטר ב-1995. האלבום הוקלט בין אולפנים בבמקו, פריז וניו יורק, והוא כלל דואט בלתי נשכח עם הזמרת גרייס ג'ונס (Grace Jones).^[6] בשנת 2000 אלבום זה היה מועמד בטקס פרסי גראמי בקטגוריות "אלבום המוזיקה העולמית הטוב ביותר" ("Best World music album").^[10]

ב-2001 סאליף קייטה פתח מועדון בבמקו שנקרא "Moffou", על שם כלי מוזיקלי מילדותו שנשכח. במקביל הוא גם הוציא אלבום נוסף שנקרא גם הוא "Moffou" והיה גם הוא הצלחה גדולה. בניגוד לאלבומו הקודם, אלבום זה היה בעל סגנון רגוע יותר.^[6] האלבום נחשב לאחד מיצירותיו הטובות ביותר של סאליף, ואף היה מועמד גם הוא בטקס פרסי גראמי.^[7] הרמיקס של מרטין סולוויג (Martin Solveig) לשיר "Madan" מאלבום זה כיכב ברחבות הריקודים ברחבי אירופה.

שנת 2004 הייתה נקודת מפנה עבור החיים המוזיקליים והאישיים של סאליף. הוא החליט לחזור לגור במאלי באופן קבוע וארגן שלוש הופעות ענק בבמקו לכבוד חזרתו. בנוסף הוא ארגן יום מיוחד לדיון בנושא "פיתוח סקטור המוזיקה האפריקאית" והשפעתה על קמפיינים נגד עוני, איידס ועוד מגפות באפריקה.^[6]

בנובמבר 2004 קייטה זכה לכינוי שגריר ספורט ומוזיקה מהאו"ם.^[1] בסוף נובמבר 2004 קייטה היה מעורב במטרה מרכזית נוספת - כשהשתתף בפסטיבל בדקר אשר באותה שנה עסק בנושא הדחוף של אולפני הפקה ובעיית המוזיקה הפיראטית באפריקה. בסוף 2004 סאליף קייטה הגיע לדרום אפריקה וקיבל את פרס מפעל חיים בטקס קורה (Kora Award).

ב-2005 סאליף וקנטה מנפילה (Kante Manfila) שיתפו פעולה כדי להוציא אלבום שהוקלט בשנות ה-80, בזמן שהיו חלק מלהקת "Les Ambassadeurs". האלבום לא היה הצלחה גדולה מבחינה שיווקית אך הוא סלל את הדרך לעבודה משותפת שהם על פרויקטים עתידיים. באוקטובר 2005 סאליף הוציא את האלבום "M’Bemba" שמשמעותו "האב הקדמון" ("The Ancestor"). באלבום זה הוא חקר את ההיסטוריה שלו ואת מקורותיו הנסיכיים. האלבום קיבל שבחים ממבקרים והיה הצלחה גדולה באפריקה, אירופה וארצות הברית^[6] ואף היה מועמד שוב בטקס גראמי בקטגוריית "אלבום מוזיקה עולמית מודרנית" "Contemporary World Music Album".^[11] במקביל המשיך סאליף לתמוך באומנים מבטיחים ממאלי והאזורים השכנים.

ב-2007 הוא החליט להתמקד בפוליטיקה והשתתף כמועמד בבחירות לרשות המחוקקת של מאלי.

ההיקף הרחב של האקטיביזם הפוליטי שלו בא לידי ביטוי באלבום "La Différence" שיצא ב-2009 והוקלט בביירות, לוס אנג'לס, במקו ופריז. באלבום זה הוא שוב דן בגורל האכזרי של לבקנים באפריקה.^[6] אלבום זה זיכה ב-2010 אותו בפרס "המוזיקה העולמית הטובה ביותר" ("Best World Music") בטקס ה-"Victoires des Musiques" בצרפת. בשנה זו קייטה גם כונה שגריר השלום על ידי האיחוד האפריקאי והתחיל לעבור בקידום סקטור המוזיקה האפריקאית והשפעתה במלחמה נגד עוני, איידס, ונושאים אחרים עימם מתמודדת היבשת.^[1]

באוגוסט 2013 סאליף קייטה היה אמור להשתתף ב"פסטיבל ירושלים למוזיקה מקודשת" אך ביטל השתתפותו בשל איומים מה-BDS. בהמשך הוא פרסם מכתב התנצלות והבהיר שהוא אוהב את ישראל, את האווירה בה ואת מעריציה.^[12]

פעילותו למען לבקנים

מוזיקה תמיד הייתה דרך לקרב בין אנשים ולחשוב נושאים ובעייתיות חברתיים. במהלך חייו סאליף קייטה סבל מנידוי, בין היתר בשל לבקנותו.^[13] בראיון עמו אמר: "הרבה מהתקיפות והסטיגמות התרבותיות נובעות מבורות, ולכן אני מנצל את מעמדי כאומן מופיע כדי להראות לאנשים שאני נורמלי".^[14] עם אחיינית לבקנית זוכת מדליה אולימפית, ילד לבקן, והזיכרון של איבוד אחותו הלבקנית לסרטן העור, נושא זה קרוב מאוד לליבו.^[1] בנוסף לשני האלבומים שהוקדשו ללבקנים באפריקה - "Folon" ו- "La Différence", הוא ייסד שני ארגונים שלא למטרות רווח^[13] - "SOS Albinos" ב-1990^[6] ו-"The Salif Keita Global Foundation" ב-2005. ^[1] יתר על כן, הוא הקים בית חולים לחולי סרטן עור במאלי ועזר להעביר ספרי לימוד, משקפיים ואלפי בקבוקים של קרם הגנה ללבקנים אפריקאים. קייטה נלחם עבור לבקנים במשך שנים ואף משתמש במוזיקה שלו כאמצעי למטרה זו, באמרו – "רציתי לחיות את חיי מבלי להתלונן על היותי לבקן, כאילו וזה היה נכות. אבל כיום, כל כך הרבה דברים קורים ללבקנים, טבח והקרבות של בני אדם. זה יותר מדי. הייתי חייב להגיד משהו". דרך מילותיו סאליף קייטה מעניק קול למספר אנשים חסרי קול.^[13]

דיסקוגרפיה

Soro - 1987 - Mango
Ko Yan - 1989 - Mango
Amen - 1991 - Mango
Folon - 1995 - Mango
Rail Band - 1996 - Melodie
Seydou Bathili - 1997 - Sonodisc
Papa - 1999 - Blue Note
Mama - 2000 - Capitol
The Best of Salif Keita - 2001 - Wrasse Records
Moffou - 2002 - Universal Jazz France
The Best of the Early Years - 2002 - Wrasse Records
Remixes from Moffou - 2004 - Universal Jazz France
M’Bemba - 2005 - Universal Jazz France
The Lost Album - 1980 (reissued 2005) - Cantos
La Différence - 2009 - Emarcy
2012 - Talé
Un autre blanc - 2018

ניתן למצוא אוספים נוספים זמינים.^[15]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סאליף קייטה בוויקישיתוף

סאליף קייטה, ברשת החברתית פייסבוק
סאליף קייטה, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
סאליף קייטה, סרטונים בערוץ היוטיוב
סאליף קייטה, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
סאליף קייטה, באתר AllMovie (באנגלית)
סאליף קייטה, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
סאליף קייטה, באתר ספוטיפיי
סאליף קייטה, באתר Last.fm (באנגלית)
סאליף קייטה, באתר AllMusic (באנגלית)
סאליף קייטה, באתר MusicBrainz (באנגלית)
סאליף קייטה, באתר דיזר
סאליף קייטה, באתר Discogs (באנגלית)
סאליף קייטה, באתר Songkick (באנגלית)
סאליף קייטה, באתר Genius
סאליף קייטה, באתר בנדקמפ
סאליף קייטה, באתר בילבורד (באנגלית)
סאליף קייטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ The Salif Keita Global Foundation Inc. - About Us, The Salif Keita Global Foundation Inc, ‏2016 (ארכיון)
^ ¹ ² ³ ⁴ Emmanuel Kwaku Akyeampong and Henry Louis Gates, Dictionary of African biography. Vol. 4, Oxford University Press, 2012
^ ¹ ² Daphne Topouzis, Voices from West Africa: Youssou N'Dour and Salif Keita, Africa Report 33 (5), 1988, עמ' 66-69
^ ¹ ² ³ Salif Keita Biography, Wrasse Records (ארכיון)
^ Ryan Thomas Skinner, Cultural politics in the post-colony: Music, nationalism and statism in Mali, 1964–75, Africa 82 (4), עמ' 511-534
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ ¹² Salif Keita - BIOGRAPHY, RFI Musique, ‏January 2010 (ארכיון)
^ ¹ ² Craig Harris, Salif Keita Biography, ALLMUSIC
^ ¹ ² Judith T. Irvine, Six Impossible Things before Breakfast”: Consistency and" Contradiction in Language Ideology, Proceedings of the Fifteenth Annual Symposium About Language and Society, 2007
^ Other Grammy Nominees, Los Angeles Times, ‏January 10, 1992
^ Papa CD music Product Description, cd Universe
^ Complete list of Grammy nominees, SFGATE, ‏December 8, 2006
^ Diane Weber Bederman, The Group Scaring Celebs Away From Israel, The Huffington Post, ‏September 9, 2013
^ ¹ ² ³ Maddie Winchester, The Right to Be White: Fighting the Persecution of Albinos in Tanzania, The Expositor, 2014, עמ' 62-76
^ Salif Keïta: I had to fight for the right to be me, DAILY NATION, ‏August 27, 2015
^ Graeme Counsel, Salif Keita discography, Radio Africa

[:1-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ The Salif Keita Global Foundation Inc. - About Us, The Salif Keita Global Foundation Inc, ‏2016 (ארכיון)

[:0-2] ¹ ² ³ ⁴ Emmanuel Kwaku Akyeampong and Henry Louis Gates, Dictionary of African biography. Vol. 4, Oxford University Press, 2012

[:8-3] ¹ ² Daphne Topouzis, Voices from West Africa: Youssou N'Dour and Salif Keita, Africa Report 33 (5), 1988, עמ' 66-69

[:4-4] ¹ ² ³ Salif Keita Biography, Wrasse Records (ארכיון)

[5] Ryan Thomas Skinner, Cultural politics in the post-colony: Music, nationalism and statism in Mali, 1964–75, Africa 82 (4), עמ' 511-534

[:2-6] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ ¹² Salif Keita - BIOGRAPHY, RFI Musique, ‏January 2010 (ארכיון)

[:5-7] ¹ ² Craig Harris, Salif Keita Biography, ALLMUSIC

[:3-8] ¹ ² Judith T. Irvine, Six Impossible Things before Breakfast”: Consistency and" Contradiction in Language Ideology, Proceedings of the Fifteenth Annual Symposium About Language and Society, 2007

[9] Other Grammy Nominees, Los Angeles Times, ‏January 10, 1992

[10] Papa CD music Product Description, cd Universe

[11] Complete list of Grammy nominees, SFGATE, ‏December 8, 2006

[12] Diane Weber Bederman, The Group Scaring Celebs Away From Israel, The Huffington Post, ‏September 9, 2013

[:6-13] ¹ ² ³ Maddie Winchester, The Right to Be White: Fighting the Persecution of Albinos in Tanzania, The Expositor, 2014, עמ' 62-76

[14] Salif Keïta: I had to fight for the right to be me, DAILY NATION, ‏August 27, 2015

[:7-15] Graeme Counsel, Salif Keita discography, Radio Africa

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]