סטפנוס הקדוש

סטפנוס הקדוש
Στέφανος

סטפנוס הקדוש מוצא להורג בסקילה, תבליט בלגי משנת 1100 בערך
לידה	5 יוון
הוצאה להורג	34 (בגיל 29 בערך) ירושלים, האימפריה הרומית
קדוש עבור	הכנסייה הקתולית הכנסייה האורתודוקסית הכנסייה הלותרנית כנסיות קתוליות מזרחיות
חג	26 בדצמבר (כנסיות מערביות) 27 בדצמבר (כנסיות מזרחיות)
פטרון של	צ'טונה ; קסל ; פסאו ; דיאקונים; בנאים; בוני ארונות קבורה; נגד כאבי ראש; סוסים

פסל סטפנוס הקדוש במנזר סנט אטיין

סטפנוס הקדוש (ביוונית: Άγιος Στέφανος) היה דיאקון ואחד מראשיה הראשונים של הקהילה הנוצרית בכלל, ובירושלים בפרט. הוצא להורג, על ידי הסנהדרין, בשנת 34 לספירה לערך ונחשב למרטיר הנוצרי הראשון.

מקורות לדמותו

המחלוקת של סטפנוס בציור של ויטורה קרפצ'ו בפינקוטקה בררה במילאנו

דמותו של סטפנוס היא דמות מיתית, לכן, הידע הקיים אודותיה שאוב ממקורות דתיים גרידא, אולם בשל ריבוי המקורות ניתן להסיק כי ישנה אחיזה במציאות לגבי קיומה הממשי.

סטפנוס עמד בראש שבעת הדיאקונים הראשונים, נושאי הבשורה, שקיבלוה ישירות משליחיו של ישו ומונו על ידם להיות אמונים על כלכלת עניי הנוצרים בירושלים. סטפנוס היה ידוע כמטיף נוצרי אדוק שעורר התנגדות בקרב הקהילה היהודית בירושלים בעקבות אמירותיו המוחצנות כנגד מנהגי היהודים. בשל הטפות אלו הועמד סטפנוס לדין בפני הסנהדרין בהאשמת ביזיון בית המקדש ופגיעה בחוקי התורה. במשפטו, נשא סטפנוס נאום הגנה ביקורתי במיוחד, אך השומעים לא הסכימו לדבריו, ובסופו הוציאו אותו אל מחוץ לעיר ורגמו אותו באבנים. בטקס הסקילה היה נוכח פאולוס שהפך לאחד מראשי הכנסייה.

המסורת אודותיו מופיעה בברית החדשה בספר מעשי השליחים פרק ז':

"וְסְטֵפָנוֹס מָלֵא חֶסֶד וּגְבוּרָה וַיַּעַשׂ אֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים בְּקֶרֶב הָעָם. וַיָּקוּמוּ אֲנָשִׁים... וַיִּתְוַכְּחוּ עִם סְטֵפָנוֹס, וְלֹא יָכְלוּ עֲמֹד לְנֶגֶד הַחָכְמָה וְהָרוּחַ אֲשֶׁר דִּבֶּר בּוֹ. וַיָּסִיתוּ בוֹ אֲנָשִׁים לֵאמֹר: שָׁמַעְנוּ אֹתוֹ מְדַבֵּר גִּדּוּפִים בְּמשֶׁה וּבֵאלֹהִים. וַיְעוֹרְרוּ אֶת הָעָם וְאֶת הַזְּקֵנִים וְהַסּוֹפְרִים, וַיָּקוּמוּ עָלָיו וַיַּחְטְפֻהוּ וַיְבִיאֻהוּ לִפְנֵי סַנְהֶדְרִין. וַיַּעֲמִידוּ עֵדֵי שָׁקֶר אֲשֶׁר אָמְרוּ: הָאִישׁ הַזֶּה אֵינֶנּוּ חָדֵל לְהָטִיחַ דְּבָרִים נֶגֶד מְקוֹם הַקֹּדֶשׁ הַזֶּה וְנֶגֶד הַתּוֹרָה, כִּי שְׁמַעֲנֻהוּ אֹמֵר: זֶה יֵשׁוּע הַנָּצְרִי יִתֹּץ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה וִישַׁנֶּה אֶת הַחֻקִּים אֲשֶׁר מָסַר לָנוּ משֶׁה. וַיִּסְתַּכְּלוּ בוֹ כָּל הַיּשְׁבִים בְּסַנְהֶדְרִין וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה פָנָיו כִּפְנֵי מַלְאַךְ אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל: הַאֱמֶת דְּבָרָם? וַיַּעַן וַיֹּאמֶר: אֲנָשִׁים אַחִים וְאָבוֹת... וּשְׁלֹמֹה בָּנָה לוֹ בָיִת, אֲבָל הָעֶלְיוֹן לֹא יִשְׁכֹּן בְּהֵיכָלוֹת מַעֲשֵׂי יָדָיִם... קְשֵׁי עֹרֶף וְעַרְלֵי לֵב וְאָזְנָיִם מַמְרִים הֱיִיתֶם תָּמִיד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כַּאֲבוֹתֵיכֶם גַּם אַתֶּם..." וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת אֵלֶּה וַיִּגָּע בָּהֶם עַד נָפֶשׁ, וַיַּחַרְקוּ עָלָיו שִׁנֵּיהֶם, וְהוּא מָלֵא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וַיַּבֵּט הַשָּׁמָיְמָה וַיַּרְא אֶת כְּבוֹד אֱלֹהִים וְאֶת יֵשׁוּעַ נִצָּב לִימִין הָאֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר: הִנְנִי רֹאֶה אֶת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחִים וְאֵת בֶּן הָאָדָם נִצָּב לִימִין הָאֱלֹהִים. וַיִּזְעֲקוּ קוֹל גָּדוֹל וַיַּאַטְמוּ אֶת אָזְנֵיהֶם וַיִּתְנַפְּלוּ עָלָיו כֻּלָּם יָחַד, וַיִּדְחָפֻהוּ חוּצָה לָעִיר וַיִּסְקְלוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים, וְהָעֵדִים פָּשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם... וַיִּסְקְלוּ אֶת סְטֵפָנוֹס וְהוּא מְשַׁוֵּעַ. וְיאֹמֵר: אֲדֹנִי יֵשׁוּע, קַבֵּל אֶת רוּחִי! וַיִּכְרַע עַל בִּרְכָּיו וַיִּזְעַק בקוֹל גָּדוֹל: ה', אַל תִּשְׁמֹר לָהֶם אֶת הַחֵטְא הַזֶּה! וַיְהִי אַחֲרֵי דַבְּרוֹ כַּדָּבָר הַזֶּה וַיִּישָׁן (וימות)."

במשפטו, נשא סטפנוס נאום ארוך, המופיע במלואו בברית החדשה בספר מעשי השליחים פרק ז', בו סקר את תולדות עם ישראל, תוך שימת דגש על הכפירה של העם היהודי לדורותיו בנביאיו ובתורת ישראל. שיאה של הכפירה אותה הציג סטפנוס הייתה הבגידה במשיח ובבשורתו. דבריו נתקבלו בידי ההמון כזלזול בפולחן בית המקדש, המבטא לטענתו את תלותו של האל בהיכל ובמצוות הדת, אולם הדבר שעורר את העם להמיתו הייתה קריאתו "הנני ראה את השמים נפתחים ואת בן האדם נצב לימין האלהים".

על פי הכתוב בברית החדשה, ראשי הכהנים והפרושים הבינו לא נכון את ישו כאשר אמר "הִרְסוּ אֶת־הַהֵיכָל הַזֶּה וּבִשְׁלשָׁה יָמִים אֲקִימֶנּוּ", שכן, כוונתו הייתה להיכל גופו ולא לבית המקדש. על כן הרושם שנוצר אצל מנהיגי העם היה כי ישו ושליחיו מתנגדים לתורה ולמקדש, וזאת גם הייתה אחת הטענות שהועלו במשפטו של ישו בפני הסנהדרין. על כן, רושם זה דבק גם בסטפנוס כאשר הכריז בנאומו את דברי ישעיהו הנביא: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי־זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ־לִי, וְאֵי־זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי".

חוקרים ביקורתיים יותר טוענים שעקב העובדה שסטפנוס מזכיר במהלך הנאום את שכם ולא את חברון כמקום קבורתו של יעקב אבינו, בניגוד לכתוב במקרא, הרי שמדובר על דמות פיקטיבית או על תיאור פיקטיבי של דמות אמיתית שנוצרה על ידי מקורבים לשומרונים באותה תקופה, ואינה מבוססת על תלמיד של רבן גמליאל.

גילוי שרידיו של סטפנוס

לפי ספר מעשי השליחים, נסקל סטפנוס מחוץ לשערי העיר ירושלים (ז, 58), מקום אשר זוהה בתקופה הביזנטית מול שער שכם, בו עומדת כנסיית סטפנוס הקדוש. שער שכם נקרא במשך מאות שנים על שמו של סטפנוס. גם שער האריות נקרא בעבר על שמו.

על פי המסורת הנוצרית המובאת בספרו של אנדרי סטרוס מאוניברסיטת רומא, ישנן מסורות שונות לגבי מקום קבורתו של סטפנוס הקדוש. המסורת המסתמנת כאמינה ביותר סוברת כי רבן גמליאל היה הדמות המכריעה בנוגע למקום הקבורה של הקדוש. לפי מסורת זו, רבן גמליאל, אשר גילה אהדה רבה לתלמידי ישו והאמין בחפותו של סטפנוס, הורה למשרתיו לקחת את גופת הקדוש ולהביאה לאחוזתו השוכנת בכפר גמלא,^{[דרושה הבהרה]} שם נקבר לאחר טקס מכובד ואמירת הספד באתר הקבורה של רבן גמליאל.

בשנת 415, לוקיאנוס, כומר הכפר גמלא שביהודה (בית ג'מאל, בשיפולי הרי יהודה, סמוך לבית שמש), כתב איגרת^{[דרושה הבהרה]} בה סיפר כי חלם חלום ועל פיו מצא את עצמות סטפנוס. במקום בו נמצאו עצמות אלו נבנתה כנסיית סטפנוס הקדוש.

התגלות זו הובאה לידיעתו של בישוף ירושלים, יוחנן השני , בעת שהתכנסה ועידת כנסייה בלוד. יוחנן הורה להתחיל מיד בחפירה באותו המקום, וכאשר נתגלו העצמות, עזבו יוחנן והבישופים של יריחו וסבסטיה את הוועידה, כדי לראות בעצמם את חשיפת השרידים. לאחר מכן העביר יוחנן את העצמות בתהלוכה חגיגית לכנסייה שעל הר ציון.

לגילוי השרידים היו השלכות פוליטיות-כנסייתיות חשובות, ביניהן תרומה למעמדה המתחזק של הכנסייה בירושלים ולחיזוק הקשר בינה לבין המרכז הכנסייתי בקיסריה.

תוכן איגרת לוקיאנוס

הטקסט נכתב במקור ביוונית, ולאחר מכן תורגם בשתי גרסאות ללטינית, כנראה לשם הפצת האיגרת ברחבי הים התיכון. במהלך השנים נוספו תרגומים לשפות שונות.

חלקה הראשון של האיגרת הוא מכתבו של הכומר אוויטוס, מספרד, בו הוא מבקש מלוקיאנוס, מגלה שרידיו של סטפנוס הקדוש, למסור לו את סיפורו המלא של מסעו כדי שיוכל לפרסם את סיפור הנס.

חלקה השני של האיגרת מתאר את מסע הגילוי, כמענה לבקשתו של אוויטוס. הסיפור התחיל ביום ששי בשלושה בדצמבר, שנת 415, כאשר התגלה אל לוקיאנוס איש זקן, שהזדהה כגמליאל, ואמר לו ללכת לירושלים ולומר לבישוף העיר, יוחנן, שיפתח את מבנה הקבר כדי שהאל, משיחו ורוח הקודש (נצרות) יפתחו את שער הרחמים בעולם הזה. עוד אמר לו גמליאל כי מי שקבור על ידו בנוסף לבנו, אביבאס, הוא סטפנוס הקדוש, אשר נסקל בירושלים בגלל אמונתו במשיח.

לוקיאנוס קיבל מגמליאל הנחיות בדבר מיקומו המדויק של הקבר המשותף לו, לבנו ולסטפנוס, ויצא למסע גילוי השרידים. כשם שתיאר זאת גמליאל בנבואה, מצא לוקיאנוס את קברו של סטפנוס, אשר סומן בשושנים אדומות ומוקם מזרחית לפתח הקבר, ועליו נכתב 'כליאל', בתרגומו Stephanus Dei – כתר האל. את חשיפת הקבר ליוו מעשי ניסים של ריפוי פלאי וגשם בעיצומה של בצורת.

פיזור שרידי הקדוש

בסיומה של האיגרת מסופר כי שרידיו של סטפנוס הועלו לירושלים, והונחו זמנית בכנסיית ציון. על שמו של סטפנוס נבנה במאה החמישית מנזר סנט אטיין במקום בו על פי המסורת נסקל, במרחק של כמה עשרות מטרים משער שכם. באותה מאה בנה יוחנן בישוף ירושלים, כנסייה נוספת על שמו בבית ג'מאל.

בנוסף לקבורתו של הקדוש בירושלים, שרידים ואפר מעצמותיו החלו להתפזר ברחבי העולם, והופקדו בידיהן של כנסיות שונות שזכו ליוקרה וכבוד בשל נוכחות שרידיו של הקדוש במשכנן. על פי המסורת הנוצרית, לאחר מספר שנים מגילוי שרידי הקדוש נשלחו חלקים מהם לקונסטנטינופול, רומא, אפריקה, ספרד ובריטניה. ברחבי העולם ישנן עשרות כנסיות המנציחות את זכרו, בהן, כנסיית סטפנוס הקדוש בבית ג'מאל וקתדרלת סטפנוס הקדוש (סן סטפן) בווינה.

מקומו במסורת הנוצרית

על פי המסורת הנוצרית, בעקבות סקילתו של סטפנוס על ידי הקהילה היהודית בשל נאמנותו למשיח, הוא הוכר כקדוש נוצרי ואף כ'קדוש מושלם', כפי שמכנהו אוסביוס בישוף קיסריה, ונחשב לראשון המרטירים הנוצרים (פרוטומרטיר, Πρωτομάρτυρας). מותו היווה את יריית הפתיחה לרדיפת הנוצרים הראשונה והגדולה ביותר של הכנסייה הירושלמית. דמותו של סטפנוס הקדוש שימשה יסוד לסיפורם של מאמינים נוספים שהגיעו אחריו, אשר מתו אף הם על קידוש אמונתם במשיח האל. סיפורו היווה אף ציון דרך בתנועת המיסיון ובהתפתחותה. מרגע מותו של המרטיר הראשון יצאו יתר השליחים מירושלים והתפזרו על פני הארץ ומחוצה לה, ובכך החלה פעולת המיסיון לצאת מחומותיה של העיר ומגדרותיה של היהדות.

סטפנוס הוכר כקדוש לאחר מותו לא רק בשל נאמנותו למשיח, אלא אף בשל הדמיון הרב הנמצא בינו לבין ישו. התגלות האל אל ישו לאחר דבריו על חורבן הבית (מרקוס יד:62, מתי כו:64) זהה להתגלותו אל סטפנוס עם סיום נאומו (מעשי השליחים ז: 55-56). לאחר השמע גזר הדין במשפטו של ישו, הוא מבקש מהאל שיסלח להורגיו (לוקס כג:34,46), ובאופן זהה, סטפנוס בעת סקילתו מבקש מהאל כי ימחל לסוקליו (מעשי השליחים ז:59-60). גם באופן הבאתם לקבורה של השניים קיים דמיון, כאשר אופן הקבורה, מקום הקבר וזהות הקוברים אינם מצוינים בכתבי הקודש. מכאן, שסטפנוס נתפס כדגם המופתי של הוכחת הנאמנות לישו ולאמונה הנוצרית, וסחף אחריו מרטירים ומאמינים רבים. סיפורו של הקדוש תרם להתפתחות פולחן הקדושים בעולם הנוצרי ולעלייה לרגל של צליינים לארץ הקודש, וכתוצאה מכך נחשפו קברי גיבורים מהעבר הנוצרי, מהמקרא ומברית החדשה.

משכנם הזמני של השרידים בכנסיית ציון עשוי להיות הסיבה לקביעת מקום אזכרתו של הקדוש ביום העשרים ושישה בדצמבר, תאריך העלאת השרידים לירושלים, דווקא בכנסייה זו. על פי תיאורי צליינים בתקופה הערבית נראה כי עם השנים התגבשה מסורת לפיה עדיין קבור סטפנוס הקדוש בהר ציון, וכי שם נמצאים שרידיו והאבנים ששימשו לסקילתו.

לקריאה נוספת

• האנציקלופדיה העברית, כרך 25, עמ' 722, 'סטפנוס הקדוש'. חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, ירושלים תשל"ד, תל אביב.
• יעקב אשכנזי, "סטפנוס, שבעת הדיאקונים וראשיתה של הכנסייה האוניברסלית", זמנים, רבעון להיסטוריה, סתיו 2012, גיליון מספר 120, עמ' 67.
• אריה קופסקי ואמיתי שפיצר, "גילוי קבר סטפנוס", בתוך: יצחק חן ואיריס שגריר (עורכים), לראות ולגעת: עלייה לרגל ומקומות קדושים ביהדות, בנצרות ובאסלאם, מחקרים לכבוד אורה לימור, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, רעננה תשע"א 2011, עמ' 29–48. תרגומה לעברית של איגרת לוקיאנוס מופיע במאמר בעמ' 42–48.
• עודד עיר-שי, "סטפנוס ורבן גמליאל, שרידי קדושים, פוליטיקה ופולמוס בראשית המאה החמישית בארץ ישראל", בתוך: לראות ולגעת: עלייה לרגל ומקומות קדושים ביהדות, בנצרות ובאסלאם, עמ' 58–59.
• אורה לימור, "קבר דוד בהר ציון: למקורותיה של מסורת", בתוך: דוד יעקבי ויורם צפריר (עורכים), יהודים שומרונים נוצרים בארץ ישראל הביזנטית, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 21.
• אורה לימור, "קדושה נוצרית - סמכות יהודית", קתדרה 80 (תשנ"ז), עמ' 47-43.
• אנדרי סטרוס, בית ג'מאל: נתיב למסורת הקדושים סטפן וגמליאל, האוניברסיטה הסלזיאנית פונטיפיקה, רומא 2000, עמ' 15.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סטפנוס הקדוש בוויקישיתוף

• סטפנוס הקדוש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)