סנקין קוטאי

סַנְקין קוֹטַאי (ביפנית: 参勤交代 "נוכחות לסירוגין") הייתה מדיניות שיושמה על ידי השוגונות של טוקוגווה לאורך מרבית תקופת אדו (1603 - 1868). מטרת מדיניות זו הייתה פיקוח על הדאימיו, ואימוצה היווה את המשך פעילותו של טויוטומי הידיושי. בשנת 1635 נחקק חוק המחייב את הסנקין קוטאי, שכבר היה מנהג ידוע. החוק נשאר בתוקף עד שנת 1862.

פרטי החוק השתנו לאורך 26 העשורים בהם שלטה שוגונות טוקוגאווה, אך באופן כללי, הדרישה הרשמית הייתה שדאימיו של כל האן יבלה באופן זמני בין ההאן שלו לבין אדו, באופן של שנים חלופיות, היינו שנה אחת בהאן ושנה אחת באדו. אשתו ויורשו של הדאימיו נדרשו להישאר באדו כבני ערובה. ההוצאה הכספית העצומה הכרוכה באחזקת מגורים מפוארים בשני המקומות, והוצאות השיירה מאדו ואליה, היוו נטל כלכלי כבד על הדאימיו, דבר שמנע מהם לצאת למלחמה כנגד השלטון. המסעות התכופים של הדאימיו הביאו לפיתוח הדרכים ותחנות עצירה בצדי הדרכים, דבר שעודד את הכלכלה המקומית.

כעיקרון, הסנקין קוטאי היה שירות צבאי למען השוגון. כל דאימיו נדרש לספק מספר מסוים של סמוראים, בהתאם לגודלו של ההאן. סמוראים אלה ליוו את הדאימיו במסעו לאדו וממנה.

מכיוון שכניסה ויציאה של מאות דאימיו כל שנה, שיירות דאימיו (大名行列 "דאימיו גיוֹרֵטסוּ") היו מראה יומי בבירה אדו. הדרכים הראשיות מההאן לעיר נקראו קָאיְדוֹ. מגורים מיוחדים שנקראו "הונג'ין" (本陣) נבנו בצדי הדרכים לרווחתם של הדאימיו העולים לאדו. דמויות רבות שהשתתפו בסנקין קוטאי היוו השראה לציורי אוּקיוֹ-אֶה, וכמו כן לדמויות במחזות תיאטרון הקאבוקי והבונרקו.

מנהגים דומים

המלך לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, הנהיג מדיניות דומה עם השלמת ארמון ורסאי, בה דרש מאצילי צרפת, במיוחד מאצולת החרב, לבלות שישה חודשים מתוך כל שנה בארמונו, מסיבות דומות לאלו של השוגון היפני. תפקיד האצילים היה לסייע למלך במטלותיו היומיות וכן בנושאים מדיניים ואישיים שכללו בין השאר: ארוחות ומסיבות, לקום ולשכב במיטה, להתרחץ וללוות לכנסייה.

לקריאה נוספת

Jansen, Marius B. (2002). The Making of Modern Japan. Harvard, pp. 127-41

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סנקין קוטאי בוויקישיתוף

סנקין קוטאי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)