עלילת הדם ברודוס

עלילת הדם ברודוס כפי שדווחה בעיתון הניו יורק טיימס ב-18 באפריל 1840

עלילת הדם ברודוס אירעה בשנת 1840 באי רודוס שביוון (אז חלק מהאימפריה העות'מאנית), אז האשימה הקהילה היוונית האורתודוקסית את היהודים באי ברצח למטרת פולחן של ילד נוצרי שנעלם בפברואר אותה שנה.

בתחילה זכתה העלילה לתמיכת הקונסולים של כמה מדינות אירופיות, כולל בריטניה, צרפת, אוסטריה, שוודיה ויוון, אם כי מאוחר יותר כמה מהן תמכו בקהילה היהודית. אף המושל העות'מאני של רודוס שבר את המסורת הארוכה של ממשלות העות'מאנים (אשר הכחישו בעקביות את הבסיס העובדתי של האשמות עלילות הדם) ותמך בהאשמת הרצח. הממשלה עצרה מספר נכבדים יהודים, חלקם עונו והתוודו, והטילה סגר על כל הרובע היהודי למשך 12 יום.

בעקבות המצב פנתה הקהילה היהודית ברודוס בבקשת עזרה מהקהילה היהודית בקונסטנטינופול, שהעבירה את הערעור לממשלות אירופה בהן בריטניה ואוסטריה שם זכו הקהילות היהודיות להגנת השלטון. הם שלחו מכתבים רשמיים לשגרירים בקונסטנטינופול שגינו בצורה חד משמעית את עלילת הדם, ועד מהרה החל להיווצר קונצנזוס סביב חפותה של הקהילה. מושל רודוס שלח את המקרה לממשלה המרכזית, שיזמה חקירה רשמית בפרשה. ביולי 1840 קבעה החקירה את חפותה של הקהילה היהודית. לבסוף, בנובמבר של אותה שנה, הוציא הסולטאן העות'מאני צו (פירמן) המגנה את עלילת הדם כשקרית.

רקע

במזרח התיכון, הנרטיב של עלילת הדם היה מושרש עמוק בתודעת הקהילות הנוצריות המקומיות. האשמות על עלילות הדם היו שכיחות באימפריה הביזנטית ולאחר שהעות'מאנים כבשו את האדמות הביזנטיות, היו הקהילות היווניות בדרך כלל המקור להאשמות אלו נגד יהודים, לעיתים קרובות בתקופות של מתחים חברתיים וכלכליים. עלילת הדם הראשונה תחת השלטון העות'מאני התרחשה בתקופת שלטונו של מהמט השני. מאז, האשמות ברצח פולחני היו נדירות והשלטונות העות'מאניים גינו אותם בדרך כלל. במאה ה-16 פרסם הסולטאן סולימאן המפואר צו (פירמן), בו גינה רשמית את עלילות הדם נגד היהודים.

עם עליית ההשפעה הנוצרית באימפריה העות'מאנית הורע מצבם של היהודים בהקשר זה. הצהרת הטנזימאט שהוציא הסולטן אבדילמג'יט הראשון בשנת 1839, הובילה לעידן של התחדשות ולרפורמות ליברליות באימפריה. תקופה זו שיפרה עוד יותר את מעמדם של הנוצרים ושחקה את כוחן של הרשויות להגן על היהודים. קודם העלילה ברודוס, אירעו מקרים של עלילות דם גם בחלב (1810), בביירות (1824), באנטקיה (1826), בחמה (1829), בטריפולי (1834) ובירושלים (1838). באף אחד מהמקרים הללו לא הרשיעו השלטונות העות'מאנים את הנאשמים.

בשנת 1840, בד בבד עם פרשת העלילה ברודוס, מקרה מפורסם נוסף של עלילת דם, המכונה עלילת דמשק, התפתח בדמשק, בתקופה שהעיר הייתה בשליטת קצרת מועד של מוחמד עלי ממצרים. הרקע לעלילה היה היעלמותו של נזיר צרפתי בשם תומאסו יחד עם משרתו המוסלמי, אחרי שתלו מודעה בשוק היהודי בדמשק בא' באדר א' ה'ת"ר (5 בפברואר 1840). ספר יהודי נחשד והובא לחקירה. בחקירה אכזרית שנוהלה על ידי מושל סוריה ולובתה על ידי הקונסול הצרפתי בגיבוי מלא מפריז מצאו את מותם מספר חשודים. הנותרים בחיים עברו עינויים קשים וחלקם הודו בהשתתפות ברצח והצביעו על שאר ה"רוצחים". העלילה הופסקה הודות להתערבותם של אישי ציבור יהודיים ומדינאים מן המערב, אך עדויותיהם של העצורים פורסמו ושימשו את המעלילים ברודוס בתור הוכחה ניצחת לאשמת הקהילה.

האירוע

ב-17 בפברואר 1840 יצא נער ממשפחה יוונית אורתודוקסית ברודוס לטייל ולא שב. למחרת דיווחה אמו על היעלמותו לשלטונות העות'מאניים. מושל האי, יוסוף פאשה, הורה על ביצוע חיפושים נרחבים, אך מאמצי ימים אחדים העלו חרס. הקונסולים האירופים לחצו על המושל לפתור את המקרה: משפחתו של הנער הייתה נוצרייה, אך ללא הגנה זרה. בשלב זה כבר לא היה ספק עבור האוכלוסייה הנוצרית-יוונית ברודוס כי הילד נרצח על ידי היהודים למטרות פולחן. עד ראייה דיווח כי "עבור האוכלוסייה היה ברור שהילד המדובר נפל קרבן לידי היהודים והאי כולו נסער מקצה לקצה בשל כך". הוודאות של הנוצרים המקומיים באשר לאשמים במעשה הרשימה את השלטונות העות'מאניים, והם החלו לחפש ברובע היהודי, אך גם חיפוש זה לא העלה דבר.

כעבור כמה ימים דיווחו שתי נשים יווניות שראו את הנער הולך לעבר העיר רודוס, מלווה בארבעה יהודים. הנשים טענו כי אחד היהודים הוא אליקים סטמבולי, שנעצר בעקבות כך, נחקר, והולקה חמש מאות מכות על כף רגלו. ב-23 בפברואר הוא נחקר שוב ועונה בנוכחותם של נכבדים רבים, כולל המושל, הקאדי, הארכיבישוף היווני וקונסולים אירופאים. יהודי רודוס דיווחו כי סטמבולי "נקשר בשלשלאות כאשר חוטי תיל אדומים חלפו דרך אפו, עצמות רותחות הונחו על ראשו ואבן כבדה מאוד הונחה על חזהו". תחת עינויים אלו הודה סטמבולי באשמת הרצח והפליל יהודים אחרים, ופתח בכך את הדלת למעצרים נוספים. כחצי תריסר יהודים הואשמו בפשע ועונו.

בתמיכת הכמורה היוונית והקונסולים האירופיים, חסם המושל יוסוף פאשה את הרובע היהודי ערב חג הפורים ועצר את רב העיר מיכאל יעקב ישראל (בנו של הרב חיים יהודה ישראל, שישב אף הוא על כיסא זה). לתושבים לא ניתנה אפשרות לקבלת דברי מזון או מים מתוקים. על אף הסגר, השלטונות המוסלמים ככלל, לא היו נלהבים להמשיך את האשמת הרצח נגד היהודים והקאדי המקומי אף הזדהה בגלוי עם היהודים. גם הפקיד המוסלמי הממונה על הסגר נתפס בהברחת לחם לתושבים הכלואים, ורק על פי התעקשותו של הקונסול הבריטי, הוטלה עליו דחייה והוא שוחרר משירותו. רק לאחר שהמצור נמשך במשך 12 יום נאלץ המושל להסירו בשל הוראתו של פקיד אוצר בכיר שביקר באי בסיור. בשלב זה חשבו היהודים שהפרשה הסתיימה ו"נתנו תודה לאלוקים על גאולתם".

במהלך המצור הצליחו היהודים לסכל ניסיון חתרני להבריח גופה לתוך הרובע היהודי ובכך להביא להפללתה.

המפנה בעקבות פרשת עלילת הדם בדמשק

ההקלה שנראתה באופק התפוצצה בתחילת מארס בשל פרשת עלילת הדם בדמשק. הדיווחים בתקשורת העולמית על פרשת העלילה בדמשק ועל כך שיהודי דמשק הודו כי רצחו את האב תומאס חיזקו את אמונת הקהילה הנוצרית באמיתות הרצח. הקונסול הבריטי דיווח כי "היוונים צעקו בקול רם שהצדק לא נעשה להם וכי הרב וראשי הקהילה היו צריכים להיות כלואים... כדי לשמור על שקט האוכלוסייה הוחלט שיש לעצור אותם". ואכן, שמונה יהודים נעצרו, ובהם הרב הראשי ודוד מזרחי מראשי הקהילה, שעונו על ידי תלייתם מווים בתקרה בנוכחות הקונסולים האירופים. מזרחי איבד את הכרתו לאחר שש שעות, בעוד שהרב הוחזק שם במשך יומיים עד שסבל מדימום. למרות העינויים שניהם לא הודו והם שוחררו לאחר כמה ימים. ששת היהודים הנותרים נשארו בכלא עד לתחילת אפריל. במהלך העינויים נכחו גם כמה מן הקונסולים האירופים כמו א. מאסה משוודיה וג'י ג'י וילקינסון מבריטניה ומילאו תפקיד מפתח בחקירה. במהלך חקירתו של הרב הראשי שאל וילקינסון, בהתייחסו להחלטתו המוקדמת של הקאדי לדחות את המקרה: "מה ניתן ללמוד על כושר השיפוט של המולא המוסלמי מן המקרה בדמשק אשר מוכיח לנו כי לפי התלמוד יש צורך בדם ילדים נוצרים לשם הכנת המצות בפסח?"

התערבות בינלאומית

שלמה מאיר רוטשילד, ראש משפחת רוטשילד בווינה

 בימים הראשונים של המצור הצליח מישהו מבפנים להבריח מכתב מהרובע היהודי להנהגה היהודית בקונסטנטינופול. רק ב-27 במרץ העבירו מנהיגי הקהילה היהודית בבירה העות'מאנית את המכתב למשפחת רוטשילד, יחד עם קריאה דומה לעזרה מיהודי דמשק. במסמכים אלה, צירפו המנהיגים היהודים את חוות דעתם, שבה הטילו ספק ביכולתם להשפיע על הסולטאן.

התערבותם של הרוטשילדים נשאה פרי במהרה. ראש בית משפחת רוטשילד בווינה, סלומון מאיר רוטשילד, מילא תפקיד מפתח בגיוס מימון עבור האימפריה האוסטרית, והיה לו קשר הדוק עם הקנצלר האוסטרי קלמנס ונצל פון מטרניך. ב-10 באפריל שיגר הקנצלר הוראה בדבר שתי הפרשיות, דמשק ורודוס אל ברתולומאוס פון שטירמר (Bartholomäus von Stürmer), שגריר בקונסטנטינופול, ואל אנטון פון לורין, קונסול באלכסנדריה. בדבריו כתב מטרניך כי "ההאשמה שנוצרים נרצחים לשם איזה חג פסח הצמא לדם היא מטבעה אבסורד".

אף באנגליה נדרשה הקהילה היהודית להגיב על הקריאות לעזרה מרודוס ודמשק. מועצת הנציגים של יהודי בריטניה התכנסה ב-21 באפריל כדי לדון בדבר עלילות הדם. הם החליטו לבקש מהממשלות הבריטיות, האוסטריות והצרפתיות להתערב בעניין אצל הממשלה העות'מאנית ולהפסיק את הרדיפות. ההחלטה לגנות את העלילות הרצחניות פורסמה כפרסומת בתשלום ב-35 כתבי עת בריטיים והופיעה פעמיים בעיתונים החשובים ביותר. ב-30 באפריל, נפגשה משלחת שנבחרה על ידי המועצה עם הנרי טמפל - אז שר החוץ, שכינה את עלילת הדם "דיבה" והצהיר כי "יש להפעיל את יכולת ההשפעה של בריטניה על מנת לעשות סוף למעשי הזוועות" במכתבו מ-5 במאי אל הלורד ג'ון פונסונבי (John Ponsonby, 1st Viscount Ponsonby), השגריר הבריטי בקונסטנטינופול, הורה לו שר החוץ להעביר את כל החומר על פרשת רודוס לממשלה העות'מאנית "בצורה רשמית ובכתב" ו"לדרוש קיומה של חקירה מיידית וקפדנית בנושא, במיוחד לאור הטענה כי מעשי הזוועה בוצעו בהנחיית הנוצרים והקונסולים האירופיים".

בשלב זה נוצר קונצנזוס בתוך הקהילה הדיפלומטית האירופית בקונסטנטינופול כי יש לעצור את רדיפת היהודים הנאשמים. דעה זו נתמכה לא רק על ידי הלורד פונסונבי (שגריר בריטניה), אלא גם על ידי פון שטירמר (שגריר אוסטריה), אשר מהתכתבותו עם הקנצלר האוסטרי ניתן לראות כי הוא לא היה משוכנע כלל בחפותם של היהודים, על ידי השגריר הצרפתי אדוארד פונטוס, שממשלתו עמדה לצד הקונסולים הצרפתים שתמכו בעלילות דם ברודוס ובדמשק, ועל ידי שגריר פרוסיה הנס פון קוניגסמרק. כתוצאה מכך, הדרך הייתה פתוחה בפני לורד פונסונבי, שהיה הדיפלומט החזק ביותר בקונסטנטינופול, להתערב ללא עוררין למען יהודי רודוס.

סיום הפרשה

הקמת ועדת חקירה

בתגובה לבקשתו של המושל יוסף פחה, שלחה הממשלה העות'מאנית את הוראותיה לרודוס, אשר הגיעו בסוף אפריל. נקבע כי הממשלה תקים ועדת חקירה רשמית אשר בפניה יציגו נציגי הקהילות היהודיות והיווניות את ראיותיהם. באמצע מאי שלחה הממשלה הוראה לשחרר לבינתיים את ששת האסירים היהודים הנותרים. ב-21 במאי הם נקראו להעיד בפני הוועדה (ה"שורה") ושוחררו תחת ערבויות זקני הקהילה היהודית.

הנוצרים הגיבו לפעולות אלו של השלטון המרכזי בזעם מחודש כלפי היהודים, כך שבסוף חודש מאי הייתה הרגשת אלימות באוויר. היהודים תיארו מקרים רבים שבהם הותקפו או הוכו על ידי היוונים, אך כאשר התלוננו על כך בפני המושל, הוא ציווה להלקותם. הקאדי התנער ממעשיו של המושל, אך הלה הצהיר כי פעל לפי דרישת הקונסולים. נוסף על כך הורה המושל על מעצרם של חמישה יהודים נוספים.

המשלחות היוונית והיהודית מרודוס, שכל אחת מהן מנתה חמישה אנשים, הגיעה לקונסטנטינופול בירת האימפריה ב-10 במאי, שם הצטרפו אליהם הקאדי, הקונסול הצרפתי וסגן הקונסול האוסטרי. ב-26 במאי ערך בית המשפט הזמני לחקירה את הפגישה הפתוחה הראשונה בראשותו של ריפאט ביי. הקאדי טען ש"הפרשה כולה היא תולדה של שנאה ויזמו אותה הקונסולים האנגלים והאוסטרים בלבד". הקונסולים התעקשו על אשמת היהודים, והציגו עדות כתובה של עמיתיהם שנשארו ברודוס.

הזיכוי

המקרה התגלגל במשך חודשיים נוספים, כששגריר בריטניה התעקש להדגיש את נושא העינויים שעברו העצורים תחת פקודתו של מושל רודוס. לבסוף, ב-21 ביולי הוכרז פסק-הדין. בחלקו הראשון, בו נידון התיק בין "האוכלוסייה היוונית של רודוס - התובע, לבין האוכלוסייה היהודית - הנאשמת", התוצאה הייתה זיכוי מוחלט. בחלקו השני פוטר יוסוף פאשה מתפקידו כמושל רודוס משום "שהפעיל נהלים אסורים נגד היהודים שאינם מוסמכים בשום אופן על פי החוק". בתגובה להחלטה שיבח השגריר הבריטי את החקירה אשר במהלכה "נבחנה פרשת רודוס בהגינות" וקרא להכרעת הדין "הוכחה מובהקת לצדק ולהומניות בה פועל השער העליון".

ראו גם

• עלילת דמשק

לקריאה נוספת

• יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה: עלילת דמשק, היהודים והעולם, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2003
• Marc D. Angel, The Jews of Rhodes: The History of a Sephardic Community, New York, 1978