עמוד פרסום
עמוד פרסום (בצרפתית: colonne Morris, בגרמנית: Litfaßsäule[1]) הוא מבנה גלילי, המוצב ברחובות ומשמש לפרסום ולמטרות אחרות. מבנים מסוג זה נפוצים בעיר ברלין שבגרמניה, שם הותקנו 100 העמודים הראשונים בשנת 1855. את עמודי הפרסום המציא המדפיס הגרמני ארנסט ליטפאס (אנ') ב-1854, ולכן הם מכונים בגרמנית "Litfaßsäulen" ("עמודי ליטפאס"). ניתן למצוא אותם בכל רחבי גרמניה.
בצרפת נקראים העמודים "עמודי מוריס" (colonnes Morris), על שם גבריאל מוריס,[2] מדפיס שהחזיק בזיכיון לפרסום בשנת 1868. הם נבנו במקור על ידי La Société Fermière des Colonnes Morris ("חברת החקלאים של עמודי מוריס"). כיום הם נבנים ברובם על ידי חברת JCDecaux, שרכשה את החברה בשנת 1986.[3]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרעיון של עמודי פרסום התגבש במטרה להילחם בפרסום ובגרפיטי שכיסו את המרחב הציבורי, גם במקומות שלא יועדו להם. ארנסט ליטפאס הציע למפקד המשטרה של ברלין, קארל לודוויג פון הינקלדיי (גר'), להציב עמודים בכל רחבי העיר, כדי שאנשים יוכלו להציב עליהם את הפרסומות שלהם. ב-5 בדצמבר 1854, לאחר שנים של הליכים, אושרה לראשונה הצבת עמודיו של ליטפאס, שקרא להם Annoncier-Säulen. הוא קיבל אישור מהעירייה להיות מונופול – מציבם היחיד של העמודים ברחבי העיר – עד 1865. האישור להציב את העמודים ברחבי העיר הותנה בכך שעליהם יתלו גם ידיעות עיתונאיות חדשות. ב-1855 הוצבו מאה עמודים ראשונים בברלין, שנקראו "עמודי ליטפאס", כדי לכבד את ממציאם, וב-1865 הוצבו חמישים עמודי פרסום נוספים בעיר.
במהלך מלחמת צרפת–פרוסיה פורסמו על עמודי הפרסום טלגרמות עם מידע על הלחימה. מדיום הפרסום החדש התפשט במהירות במדינות אירופה השכנות וברחבי העולם. צורתם הותאמה לתנאי הסביבה המקיפה אותם, ואדריכלים עיצבו עמודים ייחודיים ברוחם.
שימוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדרך כלל משתמשים בעמודי פרסום להצגת פרסומות בצורה של פוסטרים, באופן מסורתי בעיקר פרסומים בנושא תיאטרון, קולנוע, מועדוני לילה והודעות על הופעות.כמה מהם משמשים גם כשירותים ציבוריים,[4] כסניזטים (אנ') או כתאי טלפון. לאחר הפצת הטלפוניה בקנה מידה רחב נוספו תפקידים נוספים לעמודי הפרסום, והוצבו, לדוגמה, בחלל שבתוכם ארונות סעף ותחנות שנאים.
בווינה ישנם מספר עמודי פרסום באזור המקורה של נהר וין. העמודים מכסים את המדרגות הספירליות המובילות לשם כמוצא חירום, כדי להגן עליהם מפני כניסה בלתי מורשית. לעמודי הפרסום דלת, שאותה ניתן לפתוח מבחוץ רק עם מפתח.
בשנת 2017 נעשו מבדקים בפריז לעמודי פרסום ייחודים לטיפול בזיהום: הם מכילים חומר לסינון חלקיקים מהאוויר ולהפחית את כמויות הפחמן הדו-חמצני.[5] בתחילת 2006 היו בפריז 790 עמודי פרסום.[6]
מבנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המבנה המקורי של עמודי הפרסום שתכנן ליטפאס הוא מבנה גלילי וחלול בעל קוטר של 1.4 מטרים והיקף של 3.6–4.3 מטרים, בגובה 2.6–3.6 מטרים. מרבית העמודים היו עשויים יריעות מתכת, ובהמשך גם בטון ואבן מלאכותית. לרובם מעין "רגל" רחבה בתחתיתם, והכיסוי המונח עליהם מלמעלה הוא עגול, ושוליו לעיתים מעוטרים. במקום כיסוי מעוגל יש על חלק מעמודי הפרסום כיסוי שטוח, שעליו מוצב חומר פרסום נוסף.
החל משנות התשעים ישנם עמודים הנפתחים פנימה, וגם בתוכם נעשים שימושים שונים (ראו "מטרות"). חלק מהעמודים ממונעים, ומסתובבים לאט מאוד סביב צירם, וחלקם מוארים ועשויים זכוכית אקרילית.
אזכורים תרבותיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בסרט "האדם השלישי", הארי ליים (בגילומו של אורסון ולס) משתמש באחד העמודים הללו כדרך מילוט למערכת הביוב שמתחת לווינה.
- בסרט "גרמלינס 2", בילי פלצר (בגילומו של זק גליגאן) ודניאל קלאמפ (בגילומו של ג'ון גלובר) עושים שימוש באחד העמודים הללו כנתיב מילוט מן מבניין קלאמפ רוחש הגרמלינס.
- בסרט "גברים בשחור 2", הסוכן קיי (בגילומו של טומי לי ג'ונס) והסוכן ג'יי (בגילומו של ויל סמית') משתמשים בעמוד פרסום כנתיב מילוט ממטה "גברים בשחור", שבו שורצים ייזרים.
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בריחוף באמצעות העכבר מוצג תיאור של התמונה
-
עמוד פרסום מול ארמון ברוניאר (אנ') -
עמוד פרסום בווינה -
עמוד פרסום משופץ מהמאה ה-19 בעיר מגדבורג שבגרמניה -
-
עמוד פרסום עם פרסומת לבחירת המפלגה הנאצית, ברלין 1932 -
-
-
תחנה לממכר כרטיסי נסיעה בתוך עמוד פרסום בעיר שטוטגרט -
שירותים ציבוריים בתחנה המרכזית של קרלסרוהה -
עמודי פרסום שבראשם כובעי צמר כאמצעי לפרסום שיפוץ מבנים חסכוני באנרגיה, מינכן, 2008 -
-
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Steffen Damm, Ernst Litfaß und sein Erbe. Eine Kulturgeschichte der Litfaßsäule, Borstelmann & Siebenhaar, Berlin 2005, ISBN 3-936962-22-7.
- Volker Ilgen, Am Anfang war die Litfaßsäule. Illustrierte deutsche Reklamegeschichte, Primus-Verlag, Darmstadt 2006, ISBN 3-89678-284-3.
- Sabine Reichwein, Die Litfaßsäule. Die 125jährige Geschichte eines Straßenmöbels aus Berlin, Presse- und Informationsamt, Berlin 1980 (Berliner Forum Jg. 1980, Heft 5, ISSN 0523-0144).
- Peter Payer, Die Säulen des Herrn Litfaß. In: Peter Payer, Blick auf Wien. Kulturhistorische Spaziergänge, Czernin Verlag, Wien 2007, ISBN 978-3-7076-0228-9.
- Verena Mayer, Das Verwinden der Litfaßsäulen aus den Städten, In: Süddeutsche Zeitung, Wochenendausgabe vom 23./24. März 2019, Nr. 70, S. 57
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Urbain Mobilier - עמודי רחוב בפריז (בצרפתית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ גם לפי כללי האיות החדשים של השפה הגרמנית, נכתב המונח הגרמני באמצעות אס צט (ß), אף על פי שלפני ה-ß עיצור קצר. זאת משום שחלק המילה הראשון – Litfaß – הוא שם עצם פרטי, שם המשפחה של הממציא, ולפיכך כללי הכתיב הגרמניים אינם חלים עליו.
- ^ Metropolitan Museum of Art New York (2010), The Robert Lehman Collection: Nineteenth- and twentieth-century paintings, The Museum, p. 59
- ^ JCDecaux. "Colonne". 40 ans d'innovation. אורכב מ-המקור ב-2006-03-13. נבדק ב-2006-05-19.
- ^ לדוגמה: בנירנברג החל מ-2015. ראו Erste Litfaßsäulen-Toilette in Nürnberg, welt.de, 2015-11-25
- ^ Bouchama, Houssine (8 בספטמבר 2017). "Des colonnes Morris pour dépolluer Paris" (בצרפתית).
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Simon, Philippe (2007), Paris visite guidée: architecture, urbanism, history and actuality (English ed.), Picard, p. 157, ISBN 9782708407916
