פובורדון
פוֹבּוּרְדוֹן או פוֹ בּוּרְדוֹן (Fauxbourdon, בצרפתית "באס מזויף" או "חיקוי באס") היא טכניקת כתיבה מוזיקלית לשלושה קולות, ששימשה במוזיקה של ימי הביניים המאוחרים ותקופת הרנסאנס, במיוחד בין מלחיני האסכולה הבורגונדית. גיום דופאי היה מחשובי המלחינים שנקטו טכניקה זו, וייתכן כי הוא שהמציא אותה. הטכניקה מתייחדת בתנועה של אקורדים מקבילים, והתנועה המקבילה מאפשרת הבנה קלה יותר של הטקסט המושר. השם נובע, כפי הנראה, מכך שהטכניקה הזו משמשת בקטעים בתוך יצירות לארבעה או חמישה קולות, כאשר הקול הנמוך מפסיק לשיר.
הפובורדון, בצורתו הבסיסית, כולל קנטוס פירמוס ושני קולות נוספים: האחד קווארטה מתחת לקנטוס והשני סקסטה מתחתיו, כך שנוצר אקורד שמאוחר יותר עתיד להיקרא סקסט-אקורד. כדי להימנע ממונוטוניות יתר, הקולות אינם מנגנים לגמרי במקביל: הקול התחתון קופץ מדי פעם מטה, כדי להשלים אוקטבה מול הקנטוס - בעיקר בקדנצות - והקול הפנימי עשוי להכיל קישוטים או חריגות ריתמיות המוסיפות עניין למרקם. על פי רוב כתובים בסגנון פובורדון רק קטעים קצרים ביצירה ארוכה יותר.
היסטוריה של השימוש בפובורדון
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדוגמה המוקדמת ביותר של פובורדון שהגיעה לידינו נמצאת בכתב-יד I-BC Q15 בספריית המוזיקה של בולוניה - זהו אוסף שנערך בסביבות שנת 1440, וכלולות בו כמה דוגמאות של פובורדון, כולל אחת מאת דופאי, שנכתבו קרוב לוודאי בסביבות שנת 1430. מאחר שיצירות רבות מן התקופה הגיעו אלינו ללא שם המחבר וקביעת התאריך המדויק היא בעייתית, קשה לומר בביטחון מי חיבר את הפובורדונים הראשונים. היצירה של דופאי בקובץ זה - "מיסת יעקב הקדוש" -היא הראשונה שעושה שימוש בשם "פובורדון". ייתכן שזהו משחק מילים: "בורדון" פירושו גם "מטה", ומטה רועים הוא אחד האטריבוטים של יעקב הקדוש - מיניאטורה של המטה מצוירת מעל התווים.
אף על פי שהשימוש הראשון בטכניקה היה כנראה באיטליה, הפובורדון היה לסימן ההיכר של הסגנון הבורגונדי ששגשג בארצות השפלה עד אמצע המאה ה-15. ז'יל בנשואה, אנטואן בינואה ויוהנס בראסארט השתמשו כולם בטכניקה הזאת, כל אחד במסגרת סגנונו האישי הטיפוסי. טכניקה קרובה בשם faburden התפתחה במקביל באנגליה, אלא ששם הקנטוס היה בקול האמצעי.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פובורדון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
