פופולארים

פופולארים, או הסיעה הפופולארית (לטינית: Populares), היה שמה של אחת משתי הקבוצות הפוליטיות העיקריות שפעלו ברפובליקה הרומית, מחציה השני של המאה ה-2 לפנה"ס ועד לימיה האחרונים של הרפובליקה, באמצע המאה ה-1 לספירה. הפוליטיקאים הרומאיים שכונו והתכנו פופולארים היו אלו שפעלו, או התיימרו לפעול, על מנת להגן על זכויותיו של העם הרומאי ושל המעמדות הנמוכים שלו מפני המעמדות הגבוהים ברומא, והסתמכו על תמיכתם בקידום הקריירה הציבורית שלהם.

הפופולארים, ויריביהם האופטימטים, אנשי האוליגרכיה השלטת ברומא ותומכיהם שדגלו בהגברת השפעתו של הסנאט ובהשארת המצב הפוליטי הקיים על כנו, לא היו מפלגות פוליטיות במובן המודרני המקובל כיום. הם חסרו מסגרת פוליטית מאורגנת ולרוב פעלו כיחידים, או כסיעות קטנות שהקשר ביניהן היה משפחתי או קשר של ידידות אישית, שחלקו באופן רופף השקפת עולם משותפת. אומנם תאודור מומזן, מגדולי ההיסטוריונים של רומא העתיקה בעת החדשה, מפרש את המצב הפוליטי של התקופה כמאבק בין שתי מפלגות, הפופולארים והאופטימטים, אולם גישה זו, המייחסת מאפיינים מודרניים לכוחות הפוליטיים של התקופה, אינה נחשבת מקובלת עוד במחקר המודרני.

השקפת עולמם של הפופולארים הייתה מבוססת, כפי שנאמר לעיל וכפי שמתפרש בשם בו כונו (populus – "עם"), על "קיום רצונם של כלל הציבור". הפופולארים סברו שפעולותיהם ישפרו את חייו של העם וחלקם סברו שקיומה של רומא מותנה בפעולות של קיום רווחה בסיסית לפשוטי העם. השקפה זו דגלה, בין השאר, בהפיכת אספת העם הרומאית למוסד הדומיננטי במשטר הרומי ובהחלת עקרון ההצבעה החשאית בו, בהגדלת כוחו וסמכותו של מוסד הטריבון, בצמצום סמכויות הסנאט, בבחירה למגיסטראטיות השונות על פי כישורים ולא על פי ייחוס אבות, בחלוקת אדמה לעם, ובייסוד קולוניות ומכירת תבואה זולה לכלל הציבור. ההיסטוריון ישראל שצמן מבהיר ומחדד את ההבדל העיקרי בין שני המחנות וכותב כי:

"מכאן ואילך התחולל ברומא מאבק ציבורי בין אלה המבקשים לפעול בשם העם ובאמצעות אספת העם, שעל סמכויותיה הם ביקשו להגן, באמת או למראית עין, ובין אלה שסברו שאת המדינה והאימפריה צריך לנהל הסנאט."

— ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", הוצאת מאגנס, תש"ן, 354.

האישים שהיו פופולארים לא היו בני המעמדות התחתונים. חלקם היו "אנשים חדשים", וחלקם היו אנשי אצולה שלא הצליחו לקדם את עצמם ואת השקפותיהם במסגרת השלטון הקיימת, שאימצו את ההשקפה הפופולארית על מנת להשיג השפעה ומקורות כוח חדשים שמקורם בציבור הרחב. גם אלו שאכן דגלו בעקרונות או ברעיונות של השקפה זו, ניסו במקביל לשפר את מעמדם הפוליטי, החברתי והכלכלי. במידה רבה המאבק הפופולארי היה מאבק להרחבת מעגל ההשפעה והכוח בתוך האצולה הרומאית, שהיה מרוכז בידיהן של כמה עשרות משפחות, לפתיחת "מסלול המשרות" לחברים חדשים מקרב השכבות העליונות, ולהרחבת המעגל שנהנה כלכלית מיתרונות השלטון.

במקרים רבים היו פוליטיקאים שאימצו לכאורה את דעותיהם של הפופולארים בתחילת דרכם הציבוריות, ולאחר שהצליחו להשיג לעצמם מעמד והשפעה, אימצו את השקפת האופטיאמטים, שכאמור שאפו לשמור על המצב הפוליטי הקיים ולמנוע מאחרים להיכנס למעגל הכוח וההשפעה. היסטוריונים עתיקים ומודרניים כאחד, כמו סאלוסטיוס ומומזן, מצביעים בכתביהם על הצביעות ועל חוסר התוכן הממשי בשני המחנות, שהשתמשו במאבקם למען "הסנאט" או "העם" רק על מנת לקדם את עצמם באופן אישי. מומזן, בחיבורו "דברי ימי רומא", מתאר היטב את טבעו של מצב זה:

"שתי המפלגות כאחת נלחמו על צללים ובשורותיהם נמנו חמומי-מוח או צבועים. בשתיהן כאחת פשה הרקב המדיני ובעצם, כוח שתיהן היה אפס. שתיהן משועבדות היו בהכרח למצב הקיים, משום ששתיהן כאחת נטולות היו כל אידיאה מדינית, ולא כל שכן תכלית מדינית, שיש עמה משום יציאה מחוץ לתחום המצב הקיים, ולפיכך דרות היו בשלוה שלמה זו עם זו, וכמעט בכל דבר ודבר היו דעותיהן שוות הן בנוגע לאמצעים והן בנוגע למטרות, וכל חילוף משמרות של המפלגות לא היה אלא חילוף של תכסיס מדיני ולא של מחשבה מדינית".

— תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך א', הוצאת מסדה, תשכ"א, עמ' 339

מלחמת האזרחים הרומית של שנת 88 לפנה"ס הייתה, לפי כמה גישות מחקריות, שתיאודור מומזן הוא הנציג הבולט שלהן, שיאו של המאבק הסיעתי בין הפופולארים לאופטימאטים, שהגיע לנקודת הרתיחה שלו. יחד עם זו יש לציין שלפי גישות אחרות, המלחמה הייתה אחד מסימני המאבק בין מעמד האצולה הסנאטורי הרומי, למעמד הפרשים. גם ישראל שצמן אינו מסכים שהעימות בין פופולארים לאופטימטים היה הגורם העיקרי למלחמה; הוא סבור שהמלחמה הייתה עימות אישי בין שני מחנות פוליטיים, אחד שהתגבש סביב לוקיוס קורנליוס סולה, והשני שהתגבש סביב גאיוס מריוס, כאשר לכל מחנה הצטרפו אנשים ממגוון מעמדות החברה הרומית, איש איש בהתאם למטרותיו האישיות.

חברים בולטים

הפופולארים המפורסמים והבולטים ביותר היו האחים הגרקכים: טיבריוס גרקכוס, שכיהן כטריבון הפלבס בשנת 133 לפנה"ס, ואחיו הצעיר גאיוס גרקכוס, שכיהן כטריבון ב-123 לפנה"ס וב-122 לפנה"ס. הגרקכים היו למעשה הפופולארים הראשונים ומנהיגי התנועה בתחילת דרכה. עיקר פעולתם התרכזה ברפורמה אגררית, חלקות אדמות, ניסיון לספק פרנסה ותנאי חיים משופרים לפשוטי העם, וצמצום כוחו של הסנאט. רבות מהשיטות שהם השתמשו בהן אומצו כדרך הפעולה של הבאים אחריהם. שני האחים סיימו את חייהם בצורה טראגית, כאשר הסנאט ונציגיו האופטיאמטים הגיבו באלימות ובכוח לאיום ששני אלו הציגו לסדר הפוליטי הקיים: טיבריוס נרצח וגאיוס, ככל הנראה, התאבד.

מנהיגים פופולארים מפורסמים נוספים היו גאיוס מריוס, המצביא המפורסם, לוקיוס אפוליוס סטורנינוס וגאיוס סרביליוס גלאוקיה. שלישייה זאת הגיעה לשיא כוחה בסוף המאה ה-1 לפנה"ס, ופעלה להגברת כוחם ואי תלותם של המגיסטראטים הרומים, להעצמת השפעתן של אספות העם, להורדת הסנאט הרומי ממעמדו כגוף השולט ברפובליקה למעמד של יועץ לשלטון, ולביטול הדרגתי של ההבדלים בין מעמד האזרחים ובין מעמדם של בני הברית האיטלקים והנתינים הרומים. קרע שנתגלה בין המנהיגים הוביל לעצירת הרפורמות שערכו, וגאיוס מריוס עבר, לפחות זמנית, לצידם של האופטיאמטים, שטבחו בשני שותפיו לשעבר ובפופולארים רבים נוספים. מריוס חזר לשורות הפופולארים במהלך מלחמת האזרחים הרומית של שנת 88 לפנה"ס והנהיג אותה יחד עם מנהיג מפורסם נוסף, לוקיוס קורנליוס קינה.

פופולארים מפורסמים נוספים היו קווינטוס סרטוריוס, גאיוס מריוס הבן וגנאיוס פאפיריוס קארבו.

גאיוס פלאמיניוס, על אף שמת מאה שנה לפני תקופתו של טיבריוס גרקכוס, נחשב לסמלם של הפופולארים עד ימיו של קיקרו. פלאמיניוס היה קונסול וטריבון רומאי בסוף המאה ה-3 לפנה"ס שמדיניותו כללה חלוקת אדמות נרחבת. מדיניות זו, יחד עם יכולתו לארגן שכבות חברתיות חדשות ולהגביר את השפעתן, דמתה מאוד לדרך הפעולה של הגרקכים שבאו מאה שנה אחריו ובכך הפך לסמלם ולסמל האידאולוגיה שהם ייצגו.

יוליוס קיסר, לפחות בצעירותו, היה קשור לסיעה הפופולארית, אם לא חבר בה. הוא היה אחיינה של אשת מאריוס ואף היה נשוי לקורנליה, בתו של לוקיוס קורנליוס קינה. לפי סויטוניוס, סולה והאופטיאמטים, שהיו הצד המנצח במלחמת האזרחים, החשיבו את קיסר הצעיר לאחד מ"אנשי המפלגה היריבה".

לקריאה נוספת

• תאודור מומזן, דברי ימי רומא, כרכים א וב; תרגום על ידי דוד קלעי, צבי ויסלבסקי וצבי רודי, תל אביב, מסדה, תשכ"א.
• צבי יעבץ, המון ומנהיגיו ברומא; תרגמה מאנגלית צילה אלעזר, הוצאת דביר, 2005
• Lili Ross Taylor, Party Politics in the Age of Caesar, University of California Press, 1949

קישורים חיצוניים

• פופולארים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)