פורטל:להט"ב/הידעת?/קטעי הידעת
1 |
חה"כ מרשה פרידמן, שיצאה מהארון רק לאחר סיום כהונתה בכנסת, נחשבת לנציגת הקהילה הראשונה בכנסת מאז הקמת מדינת ישראל. פרופ' עוזי אבן, שהושבע כחבר כנסת בשנת 2002 היה חה"כ הראשון שהיה גלוי בדבר נטייתו המינית במועד השבעתו, אלא שזו ארכה שבועות ספורים בלבד, בשלהי כהונתה של הכנסת ה-15. העיתונאי והפעיל הסביבתי ניצן הורוביץ, שכתב לאורך שנים טור פוליטי בעיתון הקהילה הזמן הוורוד, נבחר בשנת 2009 לכנסת מטעם התנועה החדשה מרצ. בשנות ה-90 החלו לסביות והומואים מחוץ לארון להתמודד גם בבחירות מקומיות. מיכל עדן הייתה הנציגה הראשונה שנבחרה למועצת העיר תל אביב. בקדנציה שלאחריה כיהן איתי פנקס, והחל משנת 2008 מכהנים במועצת עירית תל אביב שני נציגים של הקהילה: יואב גולדרינג מסיעת עיר לכולנו ויניב ויצמן מרשימת רוב העיר. סער נתנאל ניבחר בשנת 2003 וכיהן במשך קדנציה אחת כנציג הקהילה הגאה במועצת העיר ירושלים. אורנה אוסטפלד ניבחרה למועצת עיריית רמת השרון בשנת 2003 וכיהנה קדנציה אחת. הטניסאית ציפי אובזילר כיהנה מטעם רשימה עצמאית גבעתיים הירוקה כחברת מועצה בגבעתיים. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
2 |
קוקסינל הוא שם הבמה של אמנית צרפתייה טרנסקסואלית שנולדה כבן זכר בשם ז'ק שרל דיפרנואה. פירוש השם Coccinelle בצרפתית הוא "פרת משה רבנו" (גם מכונית החיפושית של פולקסווגן מכונה בצרפתית "קוקסינל"). את דרכה הבימתית היא החלה ב־1953 כדראג קווין. ב־1958 עברה ניתוח להתאמה מגדרית במרוקו והייתה לצרפתייה הראשונה שעברה ניתוח זה. הדבר קידם מאוד את קריירת הבמה שלה. בשנות השישים הופיעה בישראל והייתה הטרנסקסואלית הראשונה שהופיעה בארץ במופע בידור. מאז הפכה המילה "קוקסינל" בעברית לכינוי לטרנסקסואלית, שיש הרואים בו כינוי גנאי. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
3 |
בשנות השבעים ובשנות השמונים של המאה העשרים מנע צה"ל מהומוסקסואלים להתקדם לדרגת קצונה או להמשיך בשירות קבע. צה"ל אף דחף חיילים הומוסקסואלים שהודו בנטייתם, לדווח על חיילים אחרים המוכרים להם כהומוסקסואלים. ב-1993, על-פי החלטת ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, הותר להומוסקסואלים גלויים לשרת בקהילת המודיעין. קודם לכן, גויסו הומוסקסואלים לשירות סדיר בצה"ל, אולם הם נפסלו משירות בקהילת המודיעין, ולפעמים שוחררו משירות כסובלים ממחלת נפש. החלטתו של רבין הושפעה מאוד מעדותו של עוזי אבן, הומוסקסואל ששירת שנים רבות כפיזיקאי במערכת הביטחון ועסק בעניינים ביטחון רגישים. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
4 | תיאורים הומו-ארוטיים ניתן למצוא בכתביהם של ארבעה מענקי הספרות והשירה הרוסית - לב טולסטוי, אלכסנדר פושקין, ניקולאי גוגול ומיכאיל לרמונטוב.
טולסטוי חווה משיכה הומוסקסואלית ותיעד אותה הן ביומנו האישי והן באוטוביוגרפיה של שנות ילדותו ובחרותו. תיאורים של משיכה פיזית בין גברים, כלולים בשתיים מיצירותיו הגדולות, הקוזאקים ואנה קארנינה. פושקין כתב לחברו הטוב פיליפ ויגל, שהיה הומוסקסואל, מה הוא חושב על תשמיש המיטה בין שני גברים. פושקין התייחס להומוסקסואליות בהבנה, קלילות ולעיתים בקורטוב של הומור, ומעולם לא יצא חוצץ נגדה. לרמונטוב, בשתי פואמות שכתב בצעירותו, תיאר סצנה הומו-ארוטית של חבריו באקדמיה של חיל הפרשים. יומניו האישיים של גוגול שפעו תיאורים ארוטיים של משיכתו לגברים. מתוך הכתבה יחסים הומו-לסביים במגזר דוברי הרוסית; מחברים: איגור יבדוסין, דוד פז, עוז אלמוג; אתר אגודת הלהט"ב |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
5 |
הרצח בברנוער היה פיגוע ירי שהתרחש ב-1 באוגוסט 2009, בבית אגודת הלהט"ב בתל אביב, בעת פעילות "בר נוער". בפיגוע נרצחו שניים ונפצעו רבים. למרות שרוב בני הנוער ששהו במקום טרם גילו לאיש על נטייתם המינית השונה, ולא יצאו מהארון, צילמה אותם התקשורת כשהם פצועים ועולים לאמבולנסים וכן בהגיעם לבית החולים. בני הנוער הפצועים, שחבריהם נרצחו, נדרשו להתמודד במקביל לפציעה גם עם חרדה מתגובת הוריהם וחבריהם לכיתה שלא ידעו על שונותם. חששם של חלק מהנערים היה מוצדק לאור תגובה קשה של מיעוט קטן מההורים ובני המשפחות שסירבו להגיע בשלב הראשוני לסעוד את מיטת בנם. חמישה חודשים לאחר ליל הרצח, בדצמבר 2009, התנצלה חברת החדשות של ערוץ 2 באופן רשמי על עגמת הנפש שנגרמה בשל צילום תמונות הנערים הפצועים ללא אישור. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
6 |
בשנת 1974 היו הכוחות המזוינים של הולנד לצבא הראשון בעולם שאסר על אפליה כנגד הומוסקסואלים המשרתים בו. כאשר במרץ 2010 ניסה נשיא ארצות הברית ברק אובמה לשנות את המצב בצבא ארצות הברית, שנקט אז במדיניות שמרנית יותר של "אל תשאל, אל תספר", העיד הגנרל האמריקני בדימוס, ג'ון שיהאן, בפני וועדה של הקונגרס, כי האחריות לטבח סרברניצה, רצח עם שאירע ב-1995, בו טבחו סרבים באלפי מוסלמים בבוסניה, היא על צבא הולנד, שהוחלש בשל שירות הומוסקסואלים בו, ובשל כך כשלה היחידה ההולנדית ששמרה על מתחם סרברניצה במניעת הטבח. האמירה זכתה לגינוי נרחב, והשלטונות ההולנדים טענו כי היא "מבישה", ובבחינת "שטות מוחלטת". |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
7 |
בשנים האחרונות מתקיימים מצעדי גאווה בשלוש ערים בישראל: בתל אביב, באילת, ובירושלים. בתל אביב ובאילת זוכה מצעד הגאווה לברכתה של העירייה ולסיועה, כנישה תרבותית המקדמת תיירות. מצעד הגאווה בירושלים, לעומת זאת, לווה במשך מספר שנים בהסתייגות מטעם העירייה, ובאמירות ציבוריות, חלקן פוגעניות, שהוקיעו אותו והגבירו את ההתנגדות אליו בקרב ציבורים שונים, עד כדי יצירת אווירה של הסתה. בשנת 2005 התעצמה מחאת הציבור החרדי על קיום המצעד בירושלים. במהלך המצעד התפרץ למקום ישי שליסל, מפגין חרדי, ודקר בסכין שלושה מהצועדים. שליסל הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים בניסיון לרצוח את אחד הצועדים ובתקיפת שני האחרים. הוא נדון ל-12 שנות מאסר בפועל, וחויב במתן פיצויים לקרבנות. בערעור, עונשו קוצר ל-10 שנות מאסר. חודש לאחר שחרורו מהכלא, שליסל הגיע בשנית למצעד הגאווה בירושלים ורצח בדקירות סכין את שירה בנקי ופצע שישה נוספים. הוא הורשע ודינו נגזר למאסר עולם, 31 שנות מאסר נוספות בגין שישה ניסיונות רצח ופציעה בנסיבות מחמירות, שנת מאסר נוספת בגין הפעלת מאסר על תנאי ממשפטו הראשון ופיצוי לנפגע עבירה, לכל אחד משבעת הנפגעים, בסכום המרבי בחוק, העולה יחד לסכום של 2,064,000 שקל. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
8 |
המתמטיקאי הבריטי אלן טיורינג, ממניחי היסודות למדעי המחשב והדמות המרכזית במאמץ הבריטי במלחמת העולם השנייה לפצח את הצופן של מכונת ההצפנה "אניגמה" של הצבא הגרמני, מעולם לא הסתיר את עובדת היותו הומוסקסואל.
בשנת 1952 הורשע טיורינג בהומוסקסואליות, התנהגות שהייתה עבירה פלילית באנגליה של אותה עת. בגזר הדין ניתנה לו האפשרות לבחור בין עונש מאסר לבין טיפול הורמונלי, וטיורינג בחר באפשרות השנייה. הטיפול כלל זריקות הורמונים נשיים, על מנת לדכא יצרו המיני.
ככל הנראה בשל תופעות הלוואי של ההורמונים (צמיחת שדיים), שם קץ לחייו כעבור שנתיים, ב-7 ביוני 1954. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
9 |
לאחר יציאתו לאור של הספר השביעי בסדרת הארי פוטר סיפרה ג'יי קיי רולינג, מחברת הסדרה, כי תמיד ראתה בדמבלדור הומוסקסואל, ונתנה את האות לוויכוח נוקב. ביל אוריילי מפוקס ניוז כינה אותה פרובוקטורית בתגובה לכך, וסוכנות הידיעות הקתולית "זניט" האשימה את רולינג בבגידה בקוראיה בכך שחשפה את הנטייה המינית של דמבלדור, וטענה כי רולינג היא האשה העשירה ביותר באנגליה בשל כך שבספרים שלה אין תעמולה פוליטית, חברתית או מוסרית. מספר אנשי דת נוצרים טענו כי אמירתה של רולינג סייעה להם לשכנע אחרים בהתנגדותם להכנסת הספרים לכנסיות על מנת להדגים את ערכי הנצרות כיוון שרולינג החדירה לספרים ערכים הנוגדים את המסר התנ"כי. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
10 | עד לשנת 2000 קבע החוק בישראל את גיל ההסכמה ליחסי מין אנאליים ("מעשה סדום") על 18 שנה. המשמעות הייתה שיחסים כאלה בין בוגר לקטין הייתה אסורה. לעומת זאת, מותר היה לקיים בעילה (מונח משפטי שמתייחס ליחסי מין בין גבר לאישה, כשהגבר חודר לנרתיק של האישה) עם קטינה שגילה מעל 16 שנה.
בשנת 2000, בעקבות פעילות בנושא של האגודה לזכויות האזרח, הושווה גיל ההסכמה ליחסי מין אנאליים לזה הנהוג ביחסי מין דרך הנרתיק - 16 שנה. השינוי המשפטי הזה נתפס כ"השוואת גיל ההסכמה הנדרש ליחסי מין הומוסקסואליים לזה הנדרש ביחסי מין הטרוסקסואליים". אך למעשה זוהי תפיסה שגויה: המונח "מעשה סדום" לא מתאר בהכרח יחסי מין הומוסקסואליים, משלוש בחינות: ראשית, גברים רבים שמקיימים יחסי מין הומוסקסואליים אינם מקיימים יחסי מין אנאליים; שנית, ישנם הטרוסקסואליים רבים שמקיימים יחסי מין אנאליים; ושלישית, מבחינה משפטית, גם יחסי מין אוראליים נכללים במונח "מעשה סדום". |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
11 |
היום הבינלאומי נגד הומופוביה הוא אירוע המתקיים מדי שנה ב-17 במאי, ותכליתו להפחית את ההומופוביה ברחבי העולם. ה-17 במאי נקבע כיום הבינלאומי נגד הומופוביה, כציון למועד שבו הוסרה ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות על ידי ארגון הבריאות העולמי, בשנת 1990. בישראל צוין היום לראשונה ב-17 במאי 2006, תחת הכותרת "הבנ"ה". בעוד שמטרת אירועי הגאווה, היא לעורר את רגש הכבוד כלפי ביטויים מגוונים של מיניות, ולבטל את רגש הבושה העצמית הנקשר אליהם לפעמים, מטרת הבנ"ה היא להביא לדה-לגיטימציה של עמדות הומופוביות, ולמאבק של החברה כולה בביטויה. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
12 |
בית המשפט העליון קבע, בשנת 1994, בבג"ץ 721/94 אל על נגד דנילוביץ' כי דייל אשר ביקש לנצל סעיף בהסכם הקיבוצי המעניק לבן זוג כרטיס טיסה בהנחה, רשאי לקבל הטבה זו אף אם בן זוגו הוא מאותו המין. היה זה פסק דין מהפכני שקיבלו השופטים אהרן ברק ודליה דורנר כנגד דעת המיעוט של השופט יעקב קדמי. מאז פסק דין זה פסיקת בתי המשפט בישראל מכירה דה-פקטו בזוגות הומוסקסואלים, בעיקר במסגרת עקרון "ידועים בציבור", המסדיר בעיקר את ענייניהם של זוגות הטרוסקסואלים שלא נישאו באופן רשמי. הסדר זה מעניק לזוגות הומוסקסואלים מעמד טוב יותר מהמקובל במדינות רבות בעולם המערבי. אף על פי כן, מעמדם החוקי של ההומוסקסואלים בישראל מוסדר רק באופן חלקי. בנושאים כגון דיני ירושה, אימוץ, אזרחות, ביטוח לאומי, משכנתאות, מיסוי מקרקעין ועוד, לא קיימת בחקיקה התייחסות להומוסקסואלים, ועקב כך נדרשת פנייה לבתי משפט במקרים רבים. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
13 |
בעיר סידני שבאוסטרליה, שבה חודש פברואר הוא החודש החם בשנה, החלו חגיגות המרדי גרא בשנת 1978, כתהלוכה של מפגינים למען זכויות הקהילה ההומוסקסואלית. כמו במצעד הגאווה, גם בחגיגות המרדי גרא האוסטרליות מציינים חברי קהילות הלהט"ב את מאבקם להכרה ולשוויון זכויות מצד החברה ההטרוסקסואלית, ולקבלתם כשווים. חגיגות המרדי גרא בסידני, שהחלו כמקבילה האוסטרלית של מצעד הגאווה של קהילת הלהט"ב, הפכו במהלך הזמן ליום חגיגה של רבים, והוא כיום אחד האירועים השנתיים העליזים והצבעוניים המאפיינים את סידני. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
14 |
ברטראן דלָנוֹאֶה, ראש עיריית פריז משנת 2001, היה לפוליטיקאי הצרפתי הבכיר הראשון שהכריז על נטייתו המינית כהומוסקסואל (בראיון טלוויזיוני בשנת 1998 עוד בטרם נבחר לעמוד בראש העיר פריז). ב-5 באוקטובר 2002 נדקר דלנואה בעת שהתערבב בציבור במסגרת חגיגות לילה לבן בפריז "נואי בלנש". לפני שנלקח לבית החולים ביקש להמשיך בחגיגות. הפציעה לא הייתה מסכנת חיים והוא שוחרר מבית החולים כעבור שבועיים. המתנקש אזדין ברקן טען שהוא שונא פוליטיקאים מהמפלגה הסוציאליסטית והומוסקסואלים. אזדין ברקן קיבל אישור לעזוב את בית החולים לחולי נפש שם שהה, לאחר שסיים את הטיפול. בתחילת אפריל 2007 הוא לא הגיע לפגישה עם רופאיו ומאז נעלמו עקבותיו. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
15 |
האירוע הראשון בישראל לציון יום הגאווה התקיים ב-1993 בגינת שינקין בתל אביב. במקום הוצב ארון עץ ממנו יצאו הנוכחים באופן טקסי. במקום נכח צלם של העיתון "חדשות" ותמונותו של החייל יוסי מקייטון, הלבוש במדי צה"ל שיצא מאותו ארון עץ, התפרסמה בעיתון ובעקבותיה הועמד החייל לדין, נשפט למאסר וסולק מהנח"ל. אירוע פומבי נוסף התקיים ב-1996 ובמסגרתו יצאה שיירה של כ-50 מכוניות פרטיות מרידינג לכיוון גן מאיר, מעוטרת בדגלי גאווה ושלטים הדורשים שיויון זכויות. השיירה כונתה "המתגלגאים" ולמרות שלא נדרש אישור משטרתי לקיומה, המשטרה עצרה במהלכה שתי רוכבות אופנוע לסביות, שנסעו בקדמת השיירה, בטענה שעברו על החוק האוסר רכיבה בצמד במקביל. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
16 |
מלאי תהפוכות היו חייו של יעקב ישראל דה האן. הוא נולד בהולנד למשפחה יהודית, ובצעירותו עזב את הדת ונשא אישה נוצריה. בהמשך התגרש ממנה, גילה את זהותו ההומוסקסואלית, והתפרסם בכתיבת שירים הומוארוטיים בהולנדית. כעבור שנים חזר בתשובה ועלה לארץ ישראל מתוך השקפה ציונית. כעבור מספר שנים נוספות התחרד, שינה את גישתו לציונות, הפך להיות למעשה הסמן הקיצוני בעדה החרדית האנטי-ציונית, ונרצח בשל כך. עד מותו המשיך לכתוב שירים הומוארוטיים נועזים בשפה ההולנדית. חרף שירים אלה, עד היום מכחישים חוגים חרדים את היותו הומוסקסואל, ורואים אותו כקדוש. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
17 | בין הפסיכואנליטיקאים בעבר הועלתה ההשערה כי נטייה מינית תלויה באופי הקשר בילדות עם אחד ההורים, אך השערות אלו מעולם לא בוססו אמפירית. במחקר שפורסם בכתב העת Journal of Psychology and Theology בקרב 130 סטודנטים דתיים, שמתוכם 24 הומוסקסואלים, מצאו החוקרים הבדל מובהק בקרבה הרגשית המדווחת (יחסי אינטימיות) בין הנבדקים לאבותיהם: יחסי האינטימיות בקבוצת ההומוסקסואלים נמצאו נמוכים באופן מובהק מיחסי האינטימיות המדווחת בקבוצת המשיבים שהגדירו עצמם כהטרוסקסואלים.
אולם מסקנות המחקר אינן מסבירות האם היעדר היחסים האינטימיים עם האב אכן גרמו להתפתחות הנטייה המינית, או שאולי נוצר ריחוק בשל הנטייה (למשל בגלל אי קבלת האבות את נטייתם המינית של בניהם) שהוחמר בשל הרקע הדתי ממנו מגיעים המשיבים; כלומר שרוב האבות, מסיבות אישיות או חברתיות, הם אלה שהראו קשיים והתרחקו מבניהם ההומוסקסואלים. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
18 |
מיתת המיטה הלסבית (באנגלית: Lesbian Bed Death) הוא מונח שהגתה הסוציולוגית האמריקאית פפר שוורץ, לתיאור הירידה בפעילות מינית, המתרחשת בקשר זוגי ממושך, אצל נשים לסביות, כשנתיים מתחילתו של הקשר. בשנת 1983 פרסמה פפר מחקר, ובו מצאה כי אצל נשים לסביות המקיימות זוגיות קבועה ומתמשכת, מעל לשנתיים, פוחתת כמות יחסי המין באופן משמעותי, ביחס לזוגות הומוסקסואליים, וביחס לזוגות הטרוסקסואליים. למרות ממצאים אלה, ההפחתה בחיי המין אינה מצביעה על הפחתה בסיפוק ובאינטימיות, וכן לא על היעדר מונוגמיות. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
19 |
בארי וינצ'ל היה חייל בצבא ארצות הברית, שנרצח בפשע שנאה. חבריו ליחידה שגילו כי וינצ'ל הוא הומוסקסואל התעללו בו לאורך זמן רב ורצחו אותו באכזריות. וינצ'ל סבל מהטרדות יומיומיות על רקע נטייתו המינית, שהתפתחו למעשי אלימות, ולא פסקו. השותף לחדר וידידו היו מוכרים למערכת הצבאית כבעלי התנהגות אלימה, בעקבות מקרים קודמים, אחרים, של אלימות כלפי חיילים. אולם ההתעללות בבארי וינצ'ל לא הייתה ידועה למערכת. וינצ'ל לא דיווח לאיש על ההתעללות בו, מאחר שמשמעות תלונה כזו הייתה שחרורו באופן מיידי מצבא ארצות הברית, לפי עקרונות מדיניות אל תשאל, אל תספר (Don't ask, don't tell). בהדרגה גברה ההתעללות של החיילים בווינצ'ל, וב-5 ביולי 1999 חבטו בראשו עד לאובדן הכרה. וינצ'ל נפגע קשות בראשו ונפטר למחרת היום. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
20 |
ויגסטוק הוא פסטיבל דראג שהחל בשנות השמונים של המאה העשרים בניו יורק. בישראל התקיים ויגסטוק בין השנים 1995 ועד שנת 2002. הוויגסטוק נוסד על ידי "ב.ל.ה דואגת" כדי לממן את פעילותו של הארגון הצעיר, שנוסד שנה קודם לכן. הוויגסטוק הישראלי היה שני רק לוויגסטוק הניו-יורקי, אם כי לדברי מארגניו הייתה מטרתו התרמה למען המאבק באיידס. ב-1998 אירעו מהומות בוויגסטוק בישראל, אירוע שאנשי "ב.ל.ה. דואגת" ממשילים למהומות סטונוול בישראל, עקב עימות של דראג קווינס וטרנס'גנדרים עם המשטרה. ויגסטוק 1998 התרחש ביום שישי בגן העצמאות בתל אביב, והופסק על ידי המשטרה בנימוק של חילול שבת והפרעה לשכנים. כ-200 ממשתתפי האירוע לא הסכימו עם החלטת המשטרה להפסיקו וחסמו את צומת הרחובות ז'בוטינסקי והירקון במשך יותר משעה במחאה. הדבר הוביל לעימות חזיתי ואלים עם המשטרה ועם שוטרי מג"ב שהגיעו לפנותם. במהלך העימות האלים השתמשו חלק מהשוטרים בכפפות גומי, והתעוררה מחלוקת בציבור הישראלי בשל כך. במצעד הגאווה שחל חודש לאחר מכן, שחזרו הצועדים את המסלול שעשו מפגיני הוויגסטוק. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
21 |
לפי ג'ודית באטלר ואחרים מהוגי התאוריה הקווירית, "המשולש המגדרי" הוא התייחסות לשלושת המושגים "מין ביולוגי", "מגדר", ו"נטייה מינית", כאל שלוש צלעות במשולש חברתי כפוי, משולש שהחברה השמרנית מקבלת את הקשר בין צלעותיו כדבר מובן מאליו ולעיתים קרובות כדרך ה"לגיטימית" היחידה. אופן ההתייחסות התרבותית והחברתית, מצפה, ויש האומרים כופה, על אדם שמבחינה ביולוגית הוא זכר, לנהוג בהתאם למגדר "גברי" ולא "נשי", ולהימשך מבחינה ארוטית לנשים, ולהפך כשמדובר באדם שבמגדרו הוא נקבה. הטענה היא כי ציפייה זו היא כפייה של דעת הרוב על מיעוט גדול, בעל זהות אישית ומינית שונה מה"מצופה", תוך ביטול הלגיטימיות לקיומו. אצל הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים, קיימת אי התאמה בנוגע לצלע השלישית של השילוש, דהיינו התשוקה. כמו כן, בחלק קטן יותר מהאוכלוסייה, קיימת אי התאמה בין המין למגדר. אלו הם הטרנסג'נדרים, שבתוכם נכללים טרנססקסואלים, טרנסווסטיטים ועוד. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
22 |
גיל ההתבגרות הוא שלב מעבר מורכב, בו מפתחים בני הנוער את זהותם. בגיל זה קיימת חשיבות מיוחדת לקבלה, אישור ותמיכה מצד קבוצת השווים מחד, ומצד המשפחה הגרעינית מאידך. הנער החש שונה, אך מחויב כלפי הציוויים החברתיים בתחום המגדר או הנטייה המינית, עשוי לחוש כי עליו לשמור את הדבר בסוד על מנת ששונותו לא תתגלה. בנוסף על כך, לעיתים קרובות קיימים אצל נוער גאה רגשות אשם על שאינו "כמו אחרים", על אכזבה של אנשים החשובים לו, ועל דחייה וניכור אפשריים כלפיו אם וכאשר יגלה לאחרים את סודו. קבוצות הנוער החברתיות שבארגון הנוער הגאה, עשויות לספק לנוער הגאה מענה חברתי מסוים, תוך יצירת מפגשים חברתיים קבועים עם בני נוער הנתונים במצב דומה, ובכך להפחית מצוקה וסיכון. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
23 |
אונס מתקן הוא כינוי לפרקטיקה פושעת הנהוגה בתרבות דרום אפריקה, ובה גברים מבצעים מעשי אונס בנשים לסביות על מנת "לרפא" או "לטהר" אותן מנטיותיהן המיניות. ברוב המקרים, מדובר בכנופיות המבצעות בנשים אונס קבוצתי. המונח נטבע לראשונה בשנת 2001 על ידי ארגוני זכויות האדם, ואלה מוציאים מאז דו"חות העוקבים אחר התופעה. בעיתון הבריטי הגארדיאן צוטט מחקר מקיף שנערך בדרום אפריקה בשם "פשעי שנאה: עלייה בממדי האונס המתקן בדרום-אפריקה", ובו נמצא כי 86 אחוזים מהלסביות השחורות במדינה חיות בחשש מתקיפה מינית וכי כל שבוע מתרחשים בממוצע 10 מקרי "אונס מתקן".נתונים דומים נמסרו על ידי ארגוני להט"ב במדינה, ואלה מדווחים כי הם נאלצים להתמודד בכל שבוע עם לפחות עשרה מקרים של לסביות שנפלו קרבן ל"אונס מתקן או ניסיון אונס", וזאת בקייפטאון לבדה. ארגוני הסיוע מעריכים כי באופן כללי, חצי מיליון מקרים של אונס מבוצעים מדי שנה בדרום אפריקה, אולם רק מעט מהם מסתיים בהרשעתו של האנס. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
24 |
צעד חשוב לקראת הכרה בהומוסקסואלים כבני זכויות שוות עשתה הכנסת בשנת 1992, בעת שהתקבל תיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, לפיו חל איסור להפלות עובד או דורש עבודה בשל נטייתו המינית. הייתה זו פריצת דרך משמעותית בהכרה בהומוסקסואלים כאנשים שווי זכויות, ולא כ"בגירים העושים מעשיהם בצנעה". לעורך הדין דן יקיר שפעל מטעם האגודה לזכויות האזרח היה תפקיד חשוב בהתפתחות זו ובהתפתחויות שבאו אחריה (אין קשר ארגוני בין אגודה זו למה שכונתה "האגודה לזכויות הפרט"). בשנת 1995 התקבל תיקון נוסף לחוק לפיו דיון בעניין הפליה מחמת נטייה מינית בבית הדין לעבודה יתנהל בדלתיים סגורות. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
25 |
במספר פסקי דין אישר בית המשפט בישראל כי יש משום לשון הרע בכך שאומרים או רומזים על מישהו שהוא הומוסקסואל, כאשר איננו כזה. פסק הדין הנודע ביותר בעניין הוא "הלכת אמסלם" משנת 1995; שמעון אמסלם, כדורסלן קבוצת הפועל חיפה, הגיש תביעה נגד עיתון העיר שנתן לכתבה בעניין אולימפיאדת הגייז בלוס אנג'לס את הכותרת "אמסלם לא לבד" - זאת בגלל הפזמון המקניט "אמסלם ההומו" שהיו שרים באותה תקופה כמה מאוהדי הקבוצות היריבות במשחקים שבהם השתתף. אמסלם, שאינו הומוסקסואל, הגיש תביעת לשון הרע נגד העיתון. בית המשפט החליט שהיה בכותרת משום רמיזה על נטייתו המינית של אמסלם, ופסק לו פיצויים בסך 150,000 שקלים. פסקי דין נוספים שעל פיהם הומוסקסואליות (ולסביות) היא דבר הנתפס כמביש ושלילי בישראל, ושהצגתו של אדם כך שעלולים להסיק כי הוא הומוסקסואל עשויה להיות בגדר לשון הרע, הושפעו מהלכת אמסלם ומסתמכים עליה. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
26 |
הרצח בבר נוער ב-1 באוגוסט 2009 הכה בתדהמה את ציבור הלהט"ב בישראל. במעגל הפגיעה הראשון היו בני הנוער והמדריכים ששהו במקום, חלקם נרצחו או נפצעו אנושות וכולם היו עדים לרצח. אך בין הנפגעים במעגל הפגיעה השני היו גם בני נוער להט"בים אחרים, שלא נכחו באירוע עצמו. אף הם היו מלאי זעזוע ואימה, אך לא הרשו לעצמם להראות סימני מצוקה או אבל, מחשש שתגובתם תוציאם מהארון. אחת התגובות שצוטטו בעיתון, למשל, היא תגובת נערה לסבית בפריפריה, שכתבה באחד הפורומים למשמע הרצח: |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
27 |
פים פורטוין (19 בפברואר 1948 - 6 במאי 2002) הוא פוליטיקאי הולנדי מן הימין הלאומני שנרצח בעת מסע בחירות. פורטוין החזיק בדעות שלא היה מקובל למצוא בכפיפה אחת אצל אותו אדם, מצד אחד הומוסקסואל בגלוי התומך בזכויות ההומוסקסואלים, ומאידך איש הימין הלאומני המתנגד לזכויות מיעוטים אתניים. פורטוין הקים מפלגה ימנית לאומנית שלושה חודשים לפני הבחירות הכלליות בהולנד ב-2002. המפלגה התנגדה להגירת זרים להולנד, בייחוד מוסלמים, שאותם כינה פורטאון נחשלים ומפגרים. המפלגה תמכה בזכויות ההומוסקסואלים אך התנגדה לנישואין בין בני זוג מאותו המין. פורטוין השתמש בהומוסקסואליות כעילה להתנגד לאסלאם, אשר שולל את ההומוסקסואליות. פורטוין הדהים את דעת הקהל בהולנד כאשר בחודש פברואר 2002 קרא לבטל את הסעיף הראשון בחוקה ההולנדית האוסר אפליה. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
28 |
בשנת 1869, כמאה שנים לפני מהומות סטונוול, הציע קרל היינריך אולריכס, הוגה דעות ולוחם זכויות אדם גרמני, את רעיון החשיפה העצמית כאמצעי לאמנציפציה. בטוענו כי חוסר הנראות הוא אחד המכשולים הגדולים של הומואים ולסביות בשינוי דעת הקהל, דחק היינריך אולריכס בלהט"בים לחשוף בפומבי את נטייתם המינית. איוואן בלוך (Iwan Bloch), רופא יהודי-גרמני נודע קרא בשנת 1906 להומוסקסואלים מבוגרים לחשוף את נטיותיהם המיניות בפני משפחותיהם ומכריהם. את קריאתו פרסם בספר "חיי המין של תקופתנו והקשר לחברה המודרנית". כמה שנים לאחר מכן חזר מגנוס הירשפלד לעסוק שוב בנושא ההומוסקסואליות, בספרו משנת 1914 "הומוסקסואליות בנשים וגברים". בספרו דן הירשפלד בפוטנציאל החוקי והחברתי שיהיה ליציאה מהארון של אלפי גברים ונשים אשר יחשפו את נטיותיהם המיניות בפני המשטרה מתוך מטרה להשפיע על שינוי החקיקה ודעת הקהל. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
29 |
לפי מחקרים שונים, מהווה התיירות הגאה כ-10% מהתיירות הבינלאומית, עם למעלה מ-70 מיליון תיירים בשנה המגדירים את עצמם כלהט"ב. לפי ההנחה המקובלת, מאופיין מגזר ההומוסקסואלים בהכנסה פנויה גבוהה יחסית, הקשורה גם למיעוט יחסי של ילדים ביחידות המשפחתיות, ובהיות שני בני הזוג העובדים גברים. הכנסות המגזר מושקעות בתיירות רבה יחסית ותכופה, לאתרי נופש הנחשבים ליוקרתיים, ומאופיינות בתרבות בילוי ונופש מפותחת. כתוצאה מכך נחשב "ספרטקוס" למדריך תיירות יוקרתי בשוק התיירות, המושך חברות ועסקים רבים, ולעיתים מהמובילים בשוק, לפרסם בו. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
30 |
יקינטון, בנם של המוזה קליאו ושל פיראוס מלך מקדוניה, היה נסיך נאה ומאהבו של האל אפולו. הגרסה הנפוצה ביותר על אודות מותו של יקינתון מספרת כי הוא נהרג בשגגה על ידי אפולו. לפי סיפור זה, אפולו ויקינתון שיחקו יחדיו בזריקת דיסקוס, עד שאפולו, מתוך רצון להרשים את מאהבו, זרק את הדיסקוס בכל כוחו. יקינתון רץ לתפוס אותו, אך הדיסקוס פגע בו, ופצע אותו אנושות. אפולו לא יכול היה להציל את הצעיר הגוסס, ויקינתון, בסופו של דבר, מת מפצעיו. אחרי מותו, יצר אפולו מדמו את פרח היקינתון, הקרוי על שמו. גרסה אחרת של הסיפור מספרת כי האשמה במותו של יקינתון נחה על כתפיו של זפירוס, אל הרוח המערבית. לפי גרסה זו, זפירוס היה גם הוא מאוהב ביקינתון, אך יקינתון לא השיב לו אהבה. כיוון שכך, בשעה שאפולו ויקינתון שיחקו יחדיו בדיסקוס, זפירוס, שקינא באפולו, נשב רוח, הטה את הדיסקוס ממסלולו, וגרם לו לפגוע ביקינתון ולהרגו. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
31 |
קיסר רומא אדריאנוס היה ידוע בשל קשריו הרומנטיים עם יווני צעיר בשם אנטינואוס. אנטינואוס זה מת מוות טראגי בעת ביקור במצרים בשנת 130. אדריאנוס הוכה ביגון, והקים לזכר הצעיר את העיר אנטינופוליס. הוא הכריח את האימפריה כולה להתעטף באבל לזכרו של אהובו המת, והפך אותו לאל. אנטינואוס היה האדם האחרון שהוכרז לאל בעולם העתיק. בשארית ימי חייו מימן אדריאנוס הקמת אלפי פסלים והטבעת מטבעות לזכרו של אהובו. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
32 |
הומומונומנט (בהולנדית: Homomonument) הוא אנדרטה במרכז אמסטרדם, המנציחה את זכרם של הומוסקסואלים ולסביות אשר נרדפו ונרצחו במהלך השנים על רקע נטייתם המינית. אף כי הרדיפה הממוסדת הגדולה ביותר ארעה במהלך שנות הארבעים, בה נשפטו לפי סעיף 175 כ-50,000 הומואים בגרמניה ונשלחו למחנות ריכוז, הוקמה האנדרטה רק בשנת 1987. האנדרטה מורכבת משלושה משולשים ורודים גדולים עשויים גרניט, המונחים על הקרקע, ויוצרים יחדיו משולש אחד גדול. מוטיב המשולש מתבסס על סמל המשולש הוורוד, שהיה הטלאי שאותו נאלצו ההומוסקסואלים לענוד במחנות הריכוז בגרמניה הנאצית, ואשר מאוחר יותר אומץ כסמל התנועה לזכויות ההומואים (Gay Rights Movement). |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
33 |
אוסקר ויילד ולורד אלפרד דאגלס נפגשו לראשונה ב-1891, ועד מהרה החלה ביניהם פרשיית אהבים. משהחל אביו של דאגלס, המרקיז קווינסברי, לחשוד כי היחסים בין בנו לבין ויילד הם יותר מידידות גרידא, הוא החל לנסות ולפגוע במחזאי. הוא העליב את וויילד בפומבי בכך שהשאיר לו כרטיס ביקור ועליו המילים "לאוסקר ויילד, המתראה כסדומאי". דאגלס דרבן את ויילד לתבוע את אביו בעוון הוצאת דיבה, חרף עצתם של ידידיו הקרובים. קווינסברי מצידו, שכר בלשים פרטיים שיעקבו אחר ויילד ובנו ויתעדו את הרגליהם המיניים וגייס כמה זונות ממין זכר שיעידו נגד ויילד. ויילד נשמע לעצת פרקליטו וביטל את התביעה, אך העדויות שנשמעו במהלך המשפט הספיקו כדי להעמידו לדין באשמת "הפקרות רבתי". הוא הורשע ב-25 במאי 1895 ונידון לשתי שנות מאסר ועבודת פרך. לאחר שחרורו מהכלא השניים נפגשו שוב בצרפת ועברו להתגורר יחד ליד נאפולי, למורת רוחם של בני משפחותיהם, אך נפרדו מקץ כמה חודשים. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
34 |
ההתנהגות המינית של בעלי חיים היא מגוונת ביותר. חוקרים מצאו בקרב בעלי חיים מקבילות להומוסקסואליות, ביסקסואליות, אינטרסקסואליות וטרנסג'נדריות. התנהגות הומוסקסואלית תועדה בקרב 1500 מינים של בעלי-חיים שונים, בעיקר יונקים ועופות. בבעלי חיים מסוימים נצפו גם מקרים של זוגיות חד מינית למשך כל החיים. תאוריות ומחקרים שונים מנסים להסביר את התופעה בראייה אבולוציונית, מכיוון שלכאורה גנים המעודדים הומוסקסואליות מדכאים רבייה זוויגית ואמורים להתבטל על ידי הברירה הטבעית. בין הסיבות האפשריות השונות שהועלו לתופעה נמנות: זוגיות לשם שיתוף פעולה בין פרטים מאותו זיווג, ברירת שארים מעודדת פרטים הומוסקסואלים שעוזרים לקרוביהם גם ללא צאצאים, הומוסקסואליות נגרמת במצב הומוזיגוטי של גנים מועילים ביותר במצב הטרוזיגוטי ושגנים הגורמים הומוסקסואליות בזוויג אחד משפיעים בצורה שונה בעלת יתרון בזוויג אחר. כל אלו עשויים להוות יתרון שיעודד ביסוס גנטי להומוסקסואליות במהלך האבולוציה על אף החסרון המיני. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
35 |
בשנת 1952 הגדירה האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית, במדריך לאבחון הפרעות נפשיות, את ההומוסקסואליות כ"הפרעת אישיות סוציופתית". ההתייחסות הרפואית להומוסקסואליות הייתה כאל הפרעה נפשית המעידה על פחד פתולוגי סמוי כלפי המין הנגדי. להשקפה הרפואית, כלפי שונות בתחום הנטייה המינית והמגדר, הייתה השפעה חברתית רבה. בשנת 1957 פרסמה הפסיכולוגית הצפון אמריקנית, אוולין הוקר מחקר מהפכני לזמנו. המחקר כלל שתי קבוצות: גברים הומוסקסואלים וגברים הטרוסקסואלים, אשר התבקשו לענות על מחקר "התאמה" פסיכולוגי, הבודק את מידת הסתגלותם של הנחקרים לחברה הסובבת. לאחר מכן, ביקשה הוקר מפסיכולוגים מומחים לעיין בשאלונים ולקבוע מי מהנחקרים הומוסקסואל. אנשי המקצוע לא יכלו להבחין בין הנחקרים ההומואים לבין ההטרוסקסואלים. המחקר אמנם הצליח להפריך את הטענות בדבר בעיות אישיוּת וקשיי הסתגלות של הומואים, אולם מיעוט המחקרים שנגדו תפיסה זו, כדוגמת מחקרה של אוולין הוקר, לא הצליחו לשנות את גישת הממסד הרפואי. ההומוסקסואליות הוצאה מרשימת ההפרעות הנפשיות רק בשנת 1973. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
36 | אחת מהדוגמאות לפער בין הגדרה משפטית להגדרה חברתית, היא במקרה הטראגי של מת'יו שפרד, צעיר שנרצח באלימות עקב היותו הומוסקסואל. במשפטם של הרוצחים הוכח כי הם תקפו את שפרד רק עקב נטייתו המינית, והם אף ניסו להצדיק את הפשע תוך שימוש הגנת ה- "Gay Panic", שלא התקבל על ידי המושבעים.
הפשע לא הוגדר על ידי בית המשפט כ"פשע שנאה" מסיבות טכניות: בחוק האמריקאי אין התייחסות לנטייה מינית כגורם אפשרי לפשע שנאה. לאחר המקרה ניסה הנשיא ביל קלינטון לאשר הכנסת פשעים כנגד הומואים ולסביות, נשים ובעלי לקות לרשימת פשעי השנאה בארצות הברית, אך ללא הצלחה, כיוון שהניסיון נדחה בבית הנבחרים. למרות שבית המשפט האמריקאי לא הגדירו כך, נחשב כיום מקרה זה לדוגמה מובהקת של פשע שנאה הומופובי כלפי אוכלוסיית הלהט"ב. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
37 |
הגנת טווינקי הוא כינוי לעגני להגנה משפטית מופרכת או בלתי סבירה. אין מדובר בהגנה משפטית מוכרת בתורת המשפט, כי אם במונח עממי שנטבע על ידי התקשורת בעת סיקור משפטו של דן וויט, שנאשם בשנת 1979 ברצח חבר מועצת העיר סן פרנסיסקו הארווי מילק וראש העיר ג'ורג' מוסקונה. עורכי דינו של וויט טענו כי סבל מ"יכולת ירודה" כתוצאה מהדיכאון בו חש לאחר שפרש מתפקידו כחבר מועצת העיר סן פרנסיסקו. עוד נטען כי וויט הפסיק לצרוך מזון בריאות ועבר לדיאטה שהכילה בעיקר חטיפים עתירי סוכר (דוגמת עוגות טווינקי), ועובדה זו הוצגה כסימפטום של הדיכאון שלו. התקשורת, שלא פירשה נכון קו הגנה זה, הציגה בעת סיקור המשפט את הטענה כי הסוכר שבמזון היה בעצמו הגורם ליכולת הירודה של וויט כטיעון המרכזי של ההגנה. וויט הורשע בידי חבר המושבעים בהריגה. המחאה הציבורית שפרצה בעקבות פסק הדין הובילה למהומות ליל וייט. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
38 |
המכון לסקסולוגיה הוקם בשנת 1919 בידי הרופא והסקסולוג היהודי-גרמני מגנוס הירשפלד, מחלוצי התנועה לזכויות ההומוסקסואלים, והיה הגוף הראשון בעולם שהוקדש לחקר המין. כשהתברר תפקידם של האשכים בייצור הורמונים גבריים, פותחה במכון תאוריה כי ההבדלים בין הומוסקסואלים והטרוסקסואלים נובעים משוני במבנה האשך. באוסף המכון היו דגימות רבות של רקמת אשך, ממקור לא ידוע, והחוקרים דימו לראות תאים "נשיים" ברקמות של הומוסקסואלים וטרנסווסטיטים. כמה מעמיתיו של הירשפלד הציעו לטפל בהומוסקסואלים באמצעות סירוסם והשתלת רקמת אשך גברית בגופם. לאחר שנים הם הודו בכישלון השיטה, אבל אפילו הירשפלד הפנה כמה פציינטים לניתוחים כאלה. עד היום לא ידוע בבירור מהם הגורמים הקובעים את הנטייה המינית. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
39 | סעיף 175 היה הסעיף בחוק העונשין הגרמני שאסר על יחסים אינטימיים בין גברים. חוקים דומים התקיימו במדינות רבות בעולם, ובחלקו עדיין קיימים. אולם זה הגרמני ידוע לשמצה בשל השימוש שעשה בו המשטר הנאצי לכליאת הומוסקסואלים במחנות ריכוז, סירוסם והמתתם.
הנאצים שינו את הסעיף, והרחיבו את תחולתו. הם שינו את ההגדרה מ'עבירה' ל'פשע', ובכך הגדילו את העונש הפוטנציאלי לחמש שנות מאסר. כמו כן הם הסירו את הביטוי 'שלא כדרך הטבע', שנתפס כמתייחס למין אנאלי בלבד. כדי לעבור על החוק, מספיק היה לגרום ל'פגיעה בחוש הבושה', כך שלא היה צורך אפילו במגע כלל - אפילו מבט לא צנוע עלול היה להביא להרשעה. שינוי החוק הביא לעלייה תלולה במספר המעצרים. חלק גדול מהאסירים שנכלאו במחנות ריכוז בעוון הומוסקסואליזם, לא זכו לפיצויים מממשלת גרמניה, כי הם נחשבו לפושעים. יתרה מזו, חלק מהאסירים ששרדו את המחנות נשלחו לכלא, לסיים את תקופת מאסרם על פי סעיף 175. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
40 |
נישואי בוסטון הוא מונח מן המאה ה-19 שמטרתו לתאר מערכת יחסים בין נשים לא נשואות שגרו יחד ולא נתמכו על ידי עזרה גברית כלשהי, תופעה שהייתה מוכרת לכל בארצות הברית של המאה ה-19. נשים רבות, במיוחד אלו שהיו ממעמד חברתי בינוני ומעלה ובעלות השכלה אקדמית, חיו במסגרת חיים שכזאת. מסגרת זו, הציעה לנשים אלטרנטיבה שהייתה מקובלת על החברה - אלטרנטיבה למוסד הנישואים המסורתי. נשים אלה חיו בצורה קונבנציונלית ומכובדת. בסוף המאה ה-19 שלטה התפיסה לפיה נשים אינן מעוניינות בפעילות מינית. מכיוון שהיה ידוע כי מסגרת "נישואי בוסטון" איננה כוללת יחסים מיניים, הנשים שחיו במסגרת שכזאת יכלו להביע את רגשותיהן ואהבתן האחת לשנייה בגלוי. המונח "לסבית" נטבע מאוחר יותר בשנת 1890 ולכן בין אם היה מדובר בקשר לסבי-מיני או קשר אפלטוני, השתמשו במונח זה לתיאור התופעה. כיום, משתמשים במונח זה לתיאור של יחסים המבוססים על אינטימיות, אמון ומחויבות בין שתי נשים, ללא קשר מיני ביניהן. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
41 |
פסק דין לורנס נגד טקסס הוא פסק דין של בית המשפט העליון של ארצות הברית הקובע כי כל חוק האוסר על קיום יחסי מין הומוסקסואליים בין שני בוגרים בביתם סותר את חוקת ארצות הברית בשל הפגיעה בזכות לפרטיות. בפסק דין זה, שניתן בשנת 2003, קבע לראשונה בית המשפט העליון של ארצות הברית, ברוב של 6 שופטים נגד 3, כי ההחלטות הקודמות של בית המשפט, ובהן ההחלטה משנת 1986 - פסק דין באוורס נגד הארדוויק בטלות. לפני פסק דין זה סירב בית המשפט (בפסק דין באוורס) לתת הגנה שכזו וקבע כי אין כל הגנה בחוקה שיש בה כדי לפסול חוקים שאוסרים על קיום יחסי מין הומוסקסואליים וקובעים כי מעשים אלה הם עבירה פלילית. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
42 |
הצעה 6 (באנגלית: Proposition 6) היא יוזמה מדינית שהועלתה להצבעה וכשלה בקליפורניה, ארצות הברית, ב-7 בנובמבר 1978. היוזמה נודעה בשם "יוזמת בריגס" על שם העומד מאחוריה, המחוקק המדיני השמרן ג'ון בריגס ממחוז אורנג'. היוזמה הכושלת אמורה הייתה למנוע מהומואים, לסביות, וכל מי שתומך בזכויות להט"ב מלעסוק בהוראה בבתי הספר הציבוריים במדינה. יוזמת בריגס הייתה כישלונה הראשון של תנועת התנגדות לזכויות להט"ב שמטרתה הייתה לבטל חוקים שקידמו זכויות להט"ב במדינה, אותה הובילה אניטה בריאנט וארגונהּ "הצילו את ילדינו" שפעל בפלורידה. הארווי מילק היה מהפעילים הבולטים נגד היוזמה, והתנגדותו של רונלד רייגן סייעה לבסוף לכשלונה בהצבעה. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
43 |
אורנה אוסטפלד היא כדורסלנית עבר ומאמנת קבוצת הכדורסל אלקטרה רמת השרון מאז 1987. אוסטפלד נקלעה לא אחת לעימותים עם אוהדי אליצור רמלה, ועם ראש עיריית רמלה, יואל לביא. אוהדי רמלה נוהגים לשיר שירי נאצה נגד אוסטפלד, המתייחסים בין היתר להיותה לסבית מוצהרת, ובמקרה אחד, לאחר שלביא ציין כי הוא "נהנה מהשירה שלהם", הגישה נגדו הנהלת רמת השרון תלונה במשטרה. בנוסף, ההנהלה הגישה תביעה כנגד רשת שוקן, בעלת המקומון "העיר", העורך אורי שאלתיאל והכתבת עוז שפירא על הוצאת לשון הרע בכתבה שפרסמה בעיתון על הקבוצה. העיתון חויב לשלם פיצוי בסך 300,000 ש"ח על תיאורי זימה חסרי שחר בכותרות שיש בהם לבזות את שחקניות הקבוצה. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
44 |
גרהאם צ'אפמן היה שחקן, תסריטאי וקומיקאי אנגלי שהשתייך לחבורת מונטי פייתון. צ'אפמן שמר את דבר היותו הומוסקסואל בסוד על לאמצע שנות ה-70, אז יצא מהארון במהלך ראיון בתוכנית טלוויזיה והיה אחד הידוענים הראשונים שעשו כך. צ'אפמן סיפר שלאחר שהודיע בגלוי על נטיותיו המיניות, נשלח אל חברי מונטי פייתון מכתב מאישה שהתלוננה על כך ששמעה שאחד מחברי הקבוצה הומוסקסואל, והוסיפה שעל-פי התנ"ך דינו סקילה באבנים. חברי הקבוצה שידעו על נטיותיו המיניות של צ'אפמן התייחסו לפנייה בבדיחות, ולמכתב ענה אריק איידל: "גילינו במי מדובר, והוצאנו אותו להורג". |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
45 |
מתיו מיצ'ם הוא קופץ למים אוסטרלי, שזכה במדליית הזהב בקפיצה מגובה של 10 מ' באולימפיאדת בייג'ינג (2008). מיצ'ם, השיג את הניקוד הגבוה ביותר בהיסטוריה עבור קפיצה בודדת. בשנת 2008 התראיין מיצ'ם לעיתון "סידני מורנינג הראלד" ויצא מהארון. בכך, היה להומו האוסטרלי הראשון המייצג את אוסטרליה במשחקים האולימפיים כשנטייתו המינית כהומו גלויה. ככל הנראה, מיצ'ם היה ההומו המוצהר היחיד מבין הספורטאים הגברים שהשתתפו באולימפיאדת בייג'ינג. רשת NBC האמריקנית, ששידרה את משחקי האולימפיאדה, בחרה להתעלם ממשפחתו של מיצ'ם – האם ובן הזוג – בעוד היא מתמקדת במשפחות של ספורטאים אחרים בתחרויות. לאחר תלונות רבות על כך בפני הנהלת הרשת, התנצל נשיא השידורים האולימפיים של NBC על ההתעלמות. מספר חודשים לאחר האולימפיאדה, בחודש מרץ 2009, צעד מיצ'ם בראש מצעד ההמרדי גרא ההומו-לסבי של סידני, כשמדליית הזהב האולימפית שלו, מבייג'ינג מונחת על צווארו. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
46 |
בסרט מרד הנעורים, קיימת ביקורת, המוסווית בין השורות באופן המתחייב בסרטים משנות החמישים: ביחס לנער ההומו. גיבור הסרט הוא ג'ים (השחקן ג'יימס דין). בסרט מתואר נער עדין המאוהב בו, ודחוי חברתית, בין השאר בגלל אותה התנהגות ספק עדינה – ספק נשית. נער זה מוכן לתת כה הרבה על מנת להתקבל על ידי החברה ולקבל מעט חיבה, ולשווא. הוא מנודה חברתית על ידי הכלל, הולך אחרי ג'ים גיבור הסרט, גם כאשר ג'ים נותר לבדו, ובסופו של הסרט נורה למוות. כך, מבלי שהמילה "הומוסקסואליות" תאמר בסרט, קיימת כאן גם אמירה חברתית שהקדימה את זמנה ב־30 שנה, תוך ביקורת על החברה הלא סובלנית, הדוחה אדם בגלל שונותו ובגלל אי הבהירות המגדרית שהוא מקרין. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
47 |
החבל (1948) הוא מסרטיו הידועים של אלפרד היצ'קוק. נושאו רצח, וכולו מתרחש בדירה אחת. הסרט נודע כשובר מוסכמות, מאחר שצולם כביכול בשוט (יחידת צילום רצופה) בודד – למעשה, בשל מגבלות טכניות, הוא צולם בכעשרה שוטים – וזאת למרות היותו סרט באורך מלא (80 דקות). כדי לא להפריע לזרימה הטבעית של הסרט, בעת החלפת סרט צילום במצלמה בצילומי "החבל", ננקטו שיטות כגון התמקדות המצלמה בגבה של אחת הדמויות או בחפץ מסוים שמילא את כל שדה הראייה, וחזרה לצילום החדר לאחר החלפת הסרט. בנוסף, על אף שהסרט נעשה בתקופה שבה סרטי הוליווד היו מחויבים לכללי קוד הייז, ששללו עיסוק בהומוסקסואליות, הסרט שזור ברמזים ברורים להומוסקסואליות. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
48 | "הר ברוקבק" הוא סרט קולנוע אמריקאי עתיר פרסים, של הבמאי אנג לי משנת 2005.
הסרט מתאר מערכת יחסים רומנטית הומוסקסואלית בין שני בוקרים במערב התיכון של ארצות הברית בשנות ה-60, ה-70 וה-80 של המאה ה-20. הביקורת החברתית על נושאו של הסרט הייתה רבה. מספר קבוצות של נוצרים פונדמנטליסטים בארצות הברית הוקיעו את הסרט כסרט לא מוסרי, ומספר בתי קולנוע, כמו במדינת יוטה, סירבו להקרינו בטענת "חוסר מוסר". בנוסף, כתבים שונים ברשת החדשות פוקס העירו כי הסרט מיועד לשרת אג'נדה מסוימת של ארגונים פרו-הומוסקסואליים, והמליצו לצופים לראות במקומו את הסרט בעל האוריינטציה הנוצרית – "האריה, המכשפה וארון הבגדים" (וכן העירו שהסרט הנוצרי ראוי יותר לאוסקר מאשר "הר ברוקבק"). למרות ביקורות אלה, היה זה סרט הקולנוע הראשון המתאר אהבה רומנטית בין זוג גברים, שזכה במספר פרסי אוסקר, וכן בפרס גלובוס הזהב ובפרס באפט"א. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
49 |
תיאו מאינץ היה שותף לייסוד אגודת הלהט"ב בישראל בשנת 1975. בשנת 1976 התארח עם אחרים בתוכנית הטלוויזיה "השעה השלישית". פעילות זו הייתה ראשונה מסוגה במדינת ישראל באותה זמנים, ולוותה בחששות רבים מנידוי ואף אלימות כלפי המשתתפים בתוכנית. אבי אנגל, פעיל ציבורי נוסף, הצטלם בחשיפה מלאה. כל שאר החברים חבשו פאות, עוות קולם, וצולמה צלליתם בלבד. תיאו מאינץ היה היחיד שהסכים שקולו לא יעוות. הראיון סבב באופן כללי על חיי הקהילה ההומוסקסואלית. תוכנית הטלוויזיה שינתה את חייו הציבוריים של מאינץ, שזוהה במקום עבודתו ויצא למעשה מהארון, דבר נדיר בישראל בתקופה זו. מאינץ נבחר פעמיים לכהן כחבר בוועד אגודת הלהט"ב, נמנה עם מפעילי "יין נושן" (קבוצה להומואים מבוגרים), וכן היה פעיל בקו הלבן ובפעולות תרבות גאות. מאז לא חשש להתראיין בשמו ועם תמונות בכלי התקשורת בישראל. בהמשך חייו מונה תיאו מאינץ ליקיר העיר תל אביב-יפו על פועלו הציבורי. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
50 |
Two-spirit הייתה תופעה נפוצה בקרב שבטים אינדיאניים בצפון אמריקה. two-spirit לרוב היה גבר הלוקח על עצמו תפקיד מגדרי וחברתי של אישה ואף היה מקובל על קהילתו ככזה. ברוב השבטים, ה-two-spirit היו מקובלים בקהילה, ואף היו מקיימים מערכת יחסים רגשית ומינית עם בני זוג מאותו מין, שהם, לרוב, אינם two-spirit. ה-two-spirit עצמם נתפסו כבני זוג טובים, משום שנתפסו כעולים על הנשים בביצוע המלאכות הנשיות, חזקים וחסונים יותר, וכן משקיעים ומשתדלים כדי ששאר הקהילה תקבל את מעמדם. בעקבות זאת היו מקבלים תשלום גבוה יותר על שירותיהם ולכן אף צוברים ניסיון בפיננסים. כל אלו שדרגו את מעמדם כבני זוג, וסייעו לבניית מערכת יחסים ונישואין, כאשר הילדים במסגרת הזוגית, מאומצים. אימוץ, בתרבויות האינדיאניות, נחשב למנהג נפוץ ומקובל. מעדויות על חיי האינדיאנים, עולה כי בשיאה התופעה הקיפה מעל ל-150 שבטים, אך עם התמעטותם, קטנו שיעורי התופעה בהתאם. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
51 |
ארנסטו צ'ה גווארה, מהפכן ומרקסיסט ארגנטינאי שלקח חלק מרכזי במהפכה הקובנית, הפך לאייקון פופ; סמל למאבק והתקוממות, ולדמות נערצת בחוגי השמאל בעולם המערבי. באופן אירוני, על אף התדמית שנוצרה לו כמהפכן רודף חופש ושוויון, צ'ה עצמו ביצע רציחות המוניות, והיה אחראי למותם ועינויים של אלפי גברים, נשים וילדים. צ'ה היה הומופוב, ביטא גועל כלפי הלהט"בים וכינה אותם "סוטים". הוא כלא ודיכא הומוסקסואלים במחנות כפייה בטענה שכך יהפכו ל"גברים". כמו כן, בטענה שהעיתונים הם כלי בידי האוליגרכיה, דיכא צ'ה את חופש העיתונות במדינה |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
52 |
ב-14 באפריל 1997 יצאה אלן דג'נרס מהארון בראיון מיוחד לטיימס מגזין. זמן קצר אחר כך, ב-30 באפריל יצאה מהארון גם הדמות של דג'נרס בקומדיית המצבים בכיכובה, בפרק מיוחד שכונה The Puppy – "הכלבלב". 46 מיליון איש צפו בפרק מיוחד שהפך לאחד האירועים הטלווזיונים הנצפים ביותר בארצות הברית עד אז ולפרק הנצפה ביותר בתוכנית אי פעם. כוכבים הוליוודים רבים השתתפו בפרק ביניהם האייקונים הלסביים קיי די לאנג ומליסה את'רידג'. היציאה מהארון של הדמות הפך את הסדרה "אלן" לסדרה הראשונה שבה דמות ראשית לסבית. הפרק זכה לתשואות מהמבקרים ודג'נרס אף זכתה בפרס אמי כשותפה בכתיבת התסריט הטוב ביותר. הפרק עורר את זעמו של הימין הנוצרי. באלבמה סירבו לשדר אותו, ובמדינות אחרות משכו המפרסמים את הפרסומות שלהם מהתוכנית. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
53 |
ג'ימי סאמרוויל ייסד את להקת הסינת'פופ ברונסקי ביט ב-1983. הלהקה זכתה להצלחה כבר בשנה שלאחר מכן, עת הוציאה את הסינגל "Smalltown Boy" ב-1984 מתוך האלבום "The Age of Consent". השיר, כמו כן האלבום, עסקו בנושאים הקשורים להומוסקסואליות. "Smalltown boy" מתאר כיצד נער נאלץ לעזוב את ביתו בשל הומופוביה וחוסר הבנה מצד סובביו ומשפחתו. הסינגל הגיע למקום שלישי במצעד בבריטניה וזכה להצלחה גם ברחבי אירופה. שיר מצליח נוסף מן האלבום היה "Why?" העוסק בדעות קדומות נגד הומוסקסואלים. שם האלבום, "The Age of Consent", שפירושו בעברית גיל ההסכמה התייחס לגיל ההסכמה הנחשב חוקי ליחסי מין הומוסקסואלים. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
54 |
בניגוד לקורבנות אחרים שנכלאו על ידי השלטון הנאצי, הומוסקסואלים המשיכו להיחשב בגרמניה כעבריינים וכפורעי חוק גם לאחר תום מלחמת העולם השנייה. סעיף 175 לחוק הפלילי הגרמני, משנת 1870, שאסר על יחסי מין בין גברים, נותר בתוקף עוד שנים ארוכות לאחר תום המלחמה. חוק זה בוטל בגרמניה המערבית ובגרמניה המזרחית רק בסוף שנות השישים, אם כי בגרמניה המזרחית הפסיק החוק להיאכף ב-1957. נוסף על הדחייה החברתית והחקיקה המפלה כלפיהם, נותר בעינו גם הרישום הפלילי מתקופת המלחמה, אשר סיווג אותם כעבריינים, ופגע בזכויותיהם למשך יתרת חייהם. מעבר לכך, גרמניה המערבית סירבה לתת פיצויים למי שנכלאו במחנות הריכוז בעוון הומוסקסואליות. רק בשנת 2002, כעבור יותר מחמישים שנה, הודיע הפרלמנט הגרמני על חנינה כללית להומוסקסואלים שהורשעו בתקופת השלטון הנאצי, וביקש את סליחתם. |
עריכה | תבנית | שיחה | ||
55 | -
|
הוספה | ||
56 | -
|
הוספה | ||
57 | -
|
הוספה |