פטרו פורושנקו
פורושנקו, 2022 | |||||
לידה |
26 בספטמבר 1965 (בן 59) בולגרד (מחוז אודסה), אוקראינה הסובייטית, ברית המועצות | ||||
---|---|---|---|---|---|
שם מלא | פטרו אולכסייביץ' פורושנקו | ||||
שם לידה | Петро Олексійович Порошенко | ||||
מדינה | אוקראינה | ||||
השכלה | המכון ליחסים בינלאומיים אוניברסיטת טאראס שבצ'נקו שבקייב (1989) | ||||
מפלגה | גוש פטרו פורושנקו "סולידריות" | ||||
בת זוג | מרינה פורושנקו | ||||
http://www.president.gov.ua/ https://www.facebook.com/petroporoshenko | |||||
| |||||
פרסים והוקרה | |||||
| |||||
חתימה | |||||
פטרו אולכסיוביץ' פורושנקו (באוקראינית: Петро Олексійович Порошенко; נולד ב-26 בספטמבר 1965) הוא פוליטיקאי ואוליגרך אוקראיני אשר כיהן כנשיא אוקראינה החמישי בשנים 2014 עד 2019. הוא נבחר לתפקיד ב-25 במאי 2014, בבחירות שנערכו בעקבות אירועי יברומאידאן, שבמהלכם הודח הנשיא ויקטור ינוקוביץ'.
פורושנקו הוא איש עסקים מיליארדר, שעשה את עיקר הונו בתעשיית השוקולד, דבר שהקנה לו את הכינוי "מלך השוקולד".
נעוריו וקריירה עסקית
[עריכת קוד מקור | עריכה]פורושנקו נולד בבולגרד במחוז אודסה בברית המועצות (כיום בולהרד באוקראינה) וגדל בעיר בנדרי שברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית המולדובית.[1] בשנת 1982 התקבל ללימודים בפקולטה ליחסים בינלאומיים ומשפט בינלאומי באוניברסיטת קייב. בשנת 1984 גויס לשירות חובה בצבא הסובייטי. בשנת 1986, בתום שירות החובה, שב לאוניברסיטה להשלמת הלימודים. הוא סיים את הלימודים באוניברסיטה בשנת 1989.
תוך כדי לימודיו באוניברסיטה פתח עסק לממכר פולי קקאו ותקליטורי DVD עם סרטים שנאסרו להפצה בברית המועצות. ניסה לפתוח בית ספר קטן לשפות, אך זה נסגר על ידי הקג"ב. באמצע שנות ה-90 רכש מספר חברות לייצור ממתקים והפך אותן לקבוצת רושן (Roshen), יצרן הממתקים הגדול ביותר באוקראינה. הצלחתו בעסקי השוקולד העניקה לו את הכינוי "מלך השוקולד". מלבד עסקי שוקולד יש ברשותו ערוץ טלוויזיה, מספנה ועסקים אחרים. על פי פורבס הונו מוערך בכמיליארד דולר.
קריירה פוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]כניסתו לפוליטיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פורושנקו נבחר לראדה העליונה (הפרלמנט האוקראיני) בשנת 1998. תחילה היה חבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית המאוחדת של אוקראינה. המפלגה תמכה בנשיא אוקראינה דאז לאוניד קוצ'מה. פורושנקו עזב את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והקים מפלגת שמאל-מרכז בשם סולידריות. בשנת 2001 היה אחד הגורמים החשובים בהקמתה של מפלגת האזורים. בסוף אותה שנה העביר את תמיכתו מקוצ'מה למתחרהו העיקרי, ויקטור יושצ'נקו ובמפלגתו אוקראינה שלנו.
לאחר הבחירות לפרלמנט שנערכו במרץ 2002 שבמהלכן זכתה "אוקראינה שלנו" במרבית המושבים בפרלמנט נכנס פורושנקו לפרלמנט בשורותיה. הוא היה יו"ר ועדת הכספים. לאחר בחירתו של יושצ'נקו היה לנאמנו.
לאחר זכייתו של יושצ'נקו בבחירות לנשיאות בשנת 2004 היה למזכיר המועצה לביטחון לאומי. בספטמבר 2005 נקלע יושצ'נקו למערבולת פוליטית בגלל האשמות בשחיתות ונאלץ לפטר את כל ממשלתו, בכלל זה את פורושנקו.
בבחירות לפרלמנט שנערכו במרץ 2006 שב ונבחר לפרלמנט. תמרונים פוליטיים הותירו את מפלגת "אוקראינה שלנו" מחוץ לממשלה והוא לא ניסה להיבחר בבחירות חדשות שנערכו בספטמבר 2007. במקום זאת בחר לעמוד בראש המועצה של הבנק הלאומי של אוקראינה.
שר
[עריכת קוד מקור | עריכה]יושצנ'קו מינה את פורושנקו לשר החוץ ב-7 באוקטובר בשנת 2009. כמה ימים לאחר מכן הוחזר על ידי הנשיא למועצה לביטחון לאומי. בתפקידו זה תמך בכניסתה של אוקראינה לברית נאט"ו. פורושנקו פוטר מתפקידו כשר החוץ ב-11 במרץ 2010, ובמרץ 2012 מונה על ידי נשיא אוקראינה ינוקוביץ לשר המסחר והפיתוח הכלכלי. באותו החודש פרש ממועצת הבנק הלאומי.
חזרה לפרלמנט ובחירות לנשיאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]פורושנקו חזר לפרלמנט האוקראיני בשנת 2012 בתור מועמד עצמאי ולא הצטרף לאף מפלגה קיימת. אירועי יברומאידן שהחלו בסוף שנת 2013 הכניסו את הפוליטיקה האוקראינית למערבולת שבסופה אולץ הנשיא המכהן, ויקטור ינוקוביץ' לוותר על שלטונו. פורושנקו הוביל בסקרים המוקדמים לפני הבחירות. בסופו של דבר נבחר ב-25 במאי 2014 ברוב של 55%. בתחילת כהונתו התדרדר המצב הפנימי באוקראינה. משבר גדול ממדים התרחש בחלקה המזרחי של המדינה ומאות אזרחים אוקראינים נהרגו ונפצעו בקרבות.[2]
כנשיא אוקראינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאז עלייתו לשלטון הוא הוביל רפורמות רבות ומהלכים שונים להפיכת אוקראינה למדינה דמוקרטית ומודרנית בסגנון המערב וזכה בשל כך לתמיכה רבה של מדינות המערב, בין השאר הקים את המשטרה הלאומית במקום שירות המיליציה המיושן.
בתקופתו ספג ביקורת רבה על כך שהוא מוביל מדיניות של פחד ודחייה מרוסיה ותרבותה. ברם, לאחר שחוק מ-2012 קבע שאם מעל 10% מהאוכלוסייה בכל מחוז מוסרים במרשם האוכלוסין ששפת אמם היא שפה אחרת מלבד אוקראיני - השפה הזו תהפוך לשפה רשמית שנייה במחוז. עקב כך נקבעה רוסית כשפה רשמית שנייה בכמה מהמחוזות והערים במזרח ובדרום אוקראינה. החוק בוטל על ידי הפרלמנט ב-2014, אבל יו"ר הראדה, אולכסנדר טורצ'ינוב סירב לחתום על הביטול כל עוד לא התקבל חוק חלופי לגבי מדיניות שפה. הביטול נותר בלתי חתום ועל כן בלתי תקף מאז והנשיא פורושנקו אף אמר שביטול החוק היה טעות. בית המשפט לחוקה באוקראינה דן בעתירה שדרשה לקבוע שהחוק מ-2012 לא הולם את החוקה האוקראינית ובפועל החוק תקוע וטרם אושר.
שמו של פורושנקו עלה במסגרת שערוריית מסמכי פנמה באפריל 2016.[3]
ב-17 במאי 2017, נכנס לתוקף צו נשיאותי של פורושנקו לפיו הוחלט על הגדלה דרמטית של מספר אתרי האינטרנט הרוסיים החסומים לשימוש באוקראינה. בין השאר נחסמו הפורטל הפופולרי Mail.ru המספק גם שירותי דואר אלקטרוני ושתי הרשתות החברתיות הפופולריות בבעלותו - VK, רשת Odnoklassniki (לאיתור חברי ב״ס וילדות), מנוע החיפוש Yandex ועוד אתרי חדשות רוסיים ואחרים. המהלך הוסבר כצעד מנע נגד תקיפות סייבר ובעקבות המצב במזרח אוקראינה, אך הוא מעורר ביקורת חריפה בתוך אוקראינה ובקרב ארגונים למען חופש המידע וזכויות אדם. זה לא מפתיע - ע״פ נתוני Mail.ru, לא פחות מ-25 מיליון מאזרחי אוקראינה עושים שימוש בשירותי הפורטל, יותר ממחצית מאוכלוסיית המדינה. 16 מיליון חברים ברשת VK, 11 מיליון משתמשים ב-Yandex ו¯10 מיליון ברשת Odnoklassniki. סקר מינואר 2016 שביצעה חברת הייעוץ העסקי Genius בקייב מיקם את הרשת החברתית VK והפורטל Mail.ru במקומות השני והשלישי ברשימת האתרים הפופולרים במדינה, אחרי גוגל. תומכי החסימה מסבירים שרוסיה עושה שימוש באתרים שנחסמו שימוש נרחב להפצת תעמולה ולפיכך המהלך מתבקש.
בבחירות של 2019 הפסיד לשחקן היהודי וולודימיר זלנסקי.
באופוזיציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוא המשיך לעמוד בראש מפלגת הסולידריות האירופית.[4]
ב-20 בדצמבר 2021, הואשם פורושנקו בבגידה במדינה, סיוע לארגוני טרור ומימון טרור עקב ארגון לכאורה של רכישת פחם מאזורים שבשליטת בדלנים באוקראינה יחד עם הפוליטיקאי הפרו-רוסי ויקטור מדבדצ'וק. הוא הואשם שהיה מעורב בעסקאות שניהל עם הבדלנים הפרו-רוסים בשנים 2014-2015.[5] במסגרת החקירה הוקפאו נכסיו של הנשיא לשעבר.[6] הוא שוחרר על ידי בית הדין המחוזי של קייב עם דרישה להתייצב לחקירה בהמשך.
פלילים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-4 במאי 2024, נודע כי משרד הפנים של רוסיה הכניס את פטרו פורושנקו לרשימת מבוקשים.[7]
משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]פטרו פורושנקו נשוי מ-1984 למרינה פורושנקו (שם נעורים - פרבדנצב), רופאה-קרדיולוגית במקצועה. לזוג ארבעה ילדים: אולכסיי (יליד 1985), אולכסנדרה ויבהניה (תאומות ילידות 2000) ומיכאילו (יליד 2001). מבנו הבכור יש להם שני נכדים.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אתר האינטרנט הרשמי של פטרו פורושנקו
- פטרו פורושנקו, ברשת החברתית פייסבוק
- פטרו פורושנקו, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
- פטרו פורושנקו, ביישום טלגרם
- פטרו פורושנקו, ברשת החברתית אינסטגרם
- פטרו פורושנקו, ברשת החברתית VK
- פטרו פורושנקו, סרטונים בערוץ היוטיוב
- פטרו פורושנקו, באתר פליקר
- פטרו פורושנקו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ https://www.kommersant.ru/doc/2465569=ביוגרפיה של פטרו פורושנקו (רוסית)
- ^ אוקראינה: הרגנו 300 מורדים ב-24 שעות, באתר ynet, 4 ביוני 2014
- ^ השחקנים הראשיים בשערוריית מסמכי פנמה אתר ICIJ מתאריך 4 באפריל 2016
- ^ חיים איסרוביץ, נשיא אוקראינה לשעבר פטרו פורושנקו יישפט בגין אישומים על בגידה, באתר מעריב אונליין, 18 בינואר 2022
- ^ המרגיע הלאומי: הנשיא היהודי של אוקראינה לא חושש מפוטין, באתר ynet, 14 בפברואר 2022
- ^ אוקראינה: הנשיא לשעבר חזר ויישפט על בגידה, באתר ynet, 17 בינואר 2022
- ^ https://glavnoe.in.ua/ru/novosti/rossyya-obyavyly-poroshenko-v-rozysk
ראשי אוקראינה | ||
---|---|---|
בתקופה הסובייטית | גאורגי פיאטקוב (1919) • סטניסלב קוסיאור (1919–1920, 1928–1938) • ויאצ'סלב מולוטוב (1920–1921) • דמיטרי מנואילסקי (1921–1923) • עמנואל קווירלינג (1923–1925) • לזר קגנוביץ' (1925–1928, 1947) • ניקיטה חרושצ'וב (1938–1947, 1947–1949) •לאוניד מלניקוב (1949–1953) • אלכסיי קיריצ'נקו (1953–1957) • ניקולאי פודגורני (1957–1963) • פיוטר שלסט (1963–1972) • ולדימיר שצ'רביצקי (1972–1989) • ולדימיר איוואשקו (1989–1990) • סטאניסלב גורנקו (1990–1991) | |
נשיאי אוקראינה | ליאוניד קרבצ'וק (1991–1994) • ליאוניד קוצ'מה (1994–2005) • ויקטור יושצ'נקו (2005–2010) • ויקטור ינוקוביץ' (2010–2014) • אולכסנדר טורצ'ינוב (2014) • פטרו פורושנקו (2014–2019) • וולודימיר זלנסקי (2019 ואילך) |