צבא האימפריה העות'מאנית
צבא האימפריה העות'מאנית בעידן המודרני חולק מבחינה ארגונית לשלושה: חיל יבשה, חיל ים וחיל אוויר.
ניתן לחלק לשתי תקופות עיקריות את תולדות צבא האימפריה העות'מאנית. התקופה הקלאסית משתרעת בין יסוד צבא האימפריה העות'מאנית בשנת 1299 והרפורמה הצבאית בתחילת המאה ה-19, בעוד שהתקופה המודרנית מתחילה עם יסודו של צבא מודרני לאימפריה, הידוע בשם "ניזאם-אה ג'דיד" (Nizam-ı Cedid), בשנת 1829.
חיל היבשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכוח הצבאי הראשון של האימפריה העות'מאנית היה צבא אשר אורגן על ידי עות'מאן הראשון והורכב מבני שבטים במערב אנטוליה בשלהי המאה ה-13.
בני שבטים אלה היו לכוח פשיטה צבאי בלתי סדיר, אשר צויד בכלי נשק קרים כמו קשתות וחניתות. בתמורה לשירותם ניתנו להם, בשטחים שכבשו, אחוזות פאודליות הקרויות טימאר.
אורהן הראשון היה שארגן לראשונה צבא סדיר אשר קיבל שכר ולא שלל מלחמה. כוח הרגלים נקרא "יָהיָה" וכוח הפרשים כונה "מוסלם". אנשי הצבא היו ברובם שכירי חרב ורק טורקים מעטים ראו בשכר פיצוי נאות, במקום שלל. שכירי החרב לא נדרשו להמיר את דתם לאסלאם כל עוד צייתו לפקודות מפקדיהם העות'מאנים.
שימוש בכלי ירייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]העות'מאנים החלו להשתמש ברובים בין שנת 1444 לשנת 1448. עם תחילת השימוש בכלי נשק נוסדו כוחות ייחודיים בחיל היבשה, כגון, חיל רגלים מזוין (בטורקית: Piyade Topçu, מילולית: "ארטילריה רגלית"), חיל פרשים מזוין (בטורקית: Süvari Topçu Neferi, מילולית: "חיל ארטילריה רכוב") ומפציצים (בטורקית: Kumbaracı) שהיו יודי רימונים אשר צוידו בפצצות (Khımbara) וכן חיילים שתפקידם היה לדאוג לאספקת הכוח הנלחם באבק שרפה וכלי ירי.
קאפיקולו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצבא סדיר קיבל את שכרו והיה בפיקודם של בעלי אחוזות עשירים, אשר רכשו הון וכוח והפכו למעין מעמד אצילים. שכירי החרב ששרתו בפיקודם הפכו לכלי לרכישת כוח והשפעה נוספת על הסולטאן, אשר לרשותו לא עמדו אמצעים מספיקים כדי לבנות צבא גדול דיו, העולה על זה של בעלי האחוזות. לכן, במחצית המאה ה-14, מורט הראשון הקים לעצמו צבא עבדים פרטי אשר נקרא הקאפיקולו (Kapıkulu). כוח צבאי חדש זה התבסס על זכותו של הסולטאן לחמישית משלל המלחמה, זכות אשר כללה בתוכה את השבויים שנתפסו בקרב. את דתם של העבדים השבויים המירו לאסלאם והם אומנו כצבאו הפרטי של הסולטאן.
היחידה המפורסמת ביותר של הקאפיקולו הייתה היאניצ'רים (Yeniçeri) (מילולית: "חיילים חדשים") אשר הורכבו מנערים נוצרים שאוסלמו. היו יחידות נוספות בקאפיקולו, ביניהן יחידת ההאלברדים (Baltaçi). הכוח הלך וגדל במהירות והפך לכוח הצבאי המשמעותי ביותר בצבא העות'מאני. כדי לגייס חיילים חדשים לכוח פיתח מורט השני שיטת גיוס חובה, דוושירמה מן הנוצרים ברחבי האימפריה. מורט השתמש בכוחם של היאניצ'רים כנגד בני האצולה, והכריחם לשלם מיסים או לתת אדמות לאוצר המלך, כך שניתן היה להמשיך ולהחזיק בצבא הקאפיקולו.
היאניצ'רים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יאניצ'רים
היאניצ'רים הרכיבו כוח רגלים אשר היה חלק מצבאו האישי של הסולטאן ושימשו גם כשומרי ראשו. הכוח אורגן במאה ה-14 ופוזר על ידי הסולטאן מהמוט השני בשנת 1826.
היחידות הראשונות של היאניצ'רים הורכבו משבויי מלחמה ועבדים. לאחר שנות ה-80 של המאה ה-14, הסולטאן מהמט הראשון מילא את שורות הכוח בזכות מס גולגולת שחייב כל ישוב לשלוח מגויסים לצבא לפי מפתח קבוע, דוושירמה. בדרך כלל היו אלה ילדים ונערים נוצרים שאוסלמו. תחילה נלקחו המגויסים ללא תהליך בחירה, אולם מאוחר יותר נוצרו מדדי בחירה נוקשים.
בתחילת דרכו היה הכוח מורכב בעיקר מיוונים ואלבנים, אשר גויסו בין הגילאים שבע עד 14. מאוחר יותר הוטל גיוס חובה בשיטה זהה אף על סרבים, בוסנים ועמי ארצות אחרות בבלקן ואף אוקראינים ובני דרום רוסיה. היאניצ'רים החלו מקבלים אף מתנדבים לשירות מחוץ לארצות עליהן הוטל גיוס החובה בעת תקופת מלכותו של הסולטאן מורט השלישי (1546–1595) והפסיקו בגיוס חובה לחלוטין במאה ה-17. לאחר תקופה זו היו כל החיילים בכוח מתנדבים.
היאניצ'רים שייכים לסולטאן באופן אישי לכל דבר ועניין ונשאו את התואר "קאפיקולו" המעיד על הברית האישית שכרתו עם הסולטאן. היאניצ'רים חונכו לראות ביחידתם את ביתם ומשפחתם, ואת הסולטאן כאביהם בפועל. רק אלה שהוכיחו את עוז רוחם הפכו ליאניצ'רים מן השורה בהגיעם לגיל 24 או 25. גדוד היאניצ'רים הוא שירש את רכושם של יאניצ'רים שנפלו בקרב ולאורך השנים צבר הון רב (בדומה למסדרים דתיים ואגודות הנהנות מירושתם של חבריהם).
כוח היאניצ'רים היה ייחודי במספר דרכים. היאניצ'רים לבשו מדים, שולמה להם משכורת בכסף מזומן כחיילים סדירים, והם צעדו לצלילי מנגינות ייחודיות של תזמורת המהטר, הדומה לתזמורת צועדת בת ימינו. סממנים אלה הבדילו בין היאניצ'רים לרוב החיילים בני זמנם.
העות'מאנים היו הראשונים להחזיק בצבא סדיר באירופה מאז ימי האימפריה הרומית. היאניצ'רים במשמר הפראטוריאני (לטינית: Praetorianī) חלק ממורשתם ולא היה דומה להם בצבאות העולם הנוצרי של זמנם, שם ארגנו שליטים פאודליים צבאות רק בעת מלחמה[1]. הגדוד היאניצ'רי הפך למשפחתו של החייל בו. החיילים חיו את חייהם בבסיס הגדוד ובעיתות שלום שרתו ככוח שיטור ואף מכבי אש.
להבדיל מחיילים שגויסו רק בעת מלחמה, היאניצ'רים קיבלו שכר קבוע במזומן לאורך כל תקופת שירותם. שכרם שולם מדי רבעון וגובה השכר אושר באופן אישי על ידי הסולטאן. הסולטאן, באופן מסורתי, לאחר שאישר את התשלום, היה מתייצב בבסיס הגדוד, לבוש בעצמו במדי חייל יאניצ'רי, וקיבל שכר כחייל מן השורה במסגרת החטיבה הראשונה של הכוח.
היאניצ'רים הפכו לכוח משמעותי בצבא האימפריה כאשר התבררה יעילותו הגבוהה יותר של חיל רגלים מצויד ברובים, על פני פרשים נושאי חרבות וחניתות. כלי ירי הפכו לנשקם של היאניצ'רים בשלב מוקדם בתולדות הכוח, החל מן המאה ה-15. במאה ה-16 היה רובה המוסקט לכלי הנשק העיקרי. היאניצ'רים אף השתמשו לעיתים קרובות ברימוני יד ובתותחים ידניים.
מערכת האספקה של היאניצ'רים הייתה אף היא ייחודית בצבא האימפריה. עגלות המלחמה שליוו אותם בקרבותיהם הייתה חלק ממנגנון המלחמה המשוכלל שפיתחו. את הכוח ליוו כוחות עזר שתפקידם היה לפרוץ דרכים, להקים אוהלים, לבשל אוכל וכן לשאת את אספקת כלי המלחמה. ליאניצ'רים היה כוח רפואי משלהם, רופאים מוסלמים ויהודים אשר יצאו עם הכוח למסעותיו וארגנו שיטות לטיפול בפצועים וחולים סמוך לשדה הקרב והעברתם לבתי חולים.
הבדלים אלה, לצד הישגיהם בשדה הקרב, הפכו את היאניצ'רים למוקד עניין ומחקר על ידי בני עמים אחרים, אף בזמנם. אף על פי שהצבא המודרני אימץ ואף שיפר מאפיינים ייחודיים רבים של היאניצ'רים, נותרה דמותו של החייל היאניצ'רי אחד הסמלים הבולטים של האימפריה העות'מאנית בעיני המערב.
חיל פרשים מובחר
[עריכת קוד מקור | עריכה]כוח חשוב מצבא האימפריה היו שש החטיבות של חיל הפרשים המובחר (בטורקית: Altı Bölük). החשובה מבין חטיבות אלה הייתה ה"סיפהיס", בהם כוח פשיטה מקצועי אשר זרע הרס בשטח האויב לפני הצבא המתקדם. פרשי הכוח אף שימשו כצופים.
כוח ה"סיפהי" נוסד בתקופת שלטונו של מורט הראשון. בתחילה היו הסיפהי מגויסים באמצעות מס גולגולת, בדומה ליאניצ'רים, אולם לאחר תקופתו של מהמט השני, הם נבחרו אך ורק מבין העם הטורקי אשר היו בעלי אדמות בשטח האימפריה. הסיפהי הפכו לחטיבה הגדולה ביותר מבין שש חטיבות הפרשים בצבא העות'ימני, והיוו כוח רכוב מובחר, מקביל ליאניצ'רים. בין המשימות שמילאו היו הסיפהי רוכבים במצעדים לצד הסולטאן וכן שימשו כשומרי ראש רכובים. בעיתות שלום הם היו אחראים אף לגביית מיסים.
יש להבחין בין ה"סיפהי" שהיוו כוח פרשים מקצועי סדיר לבין אלה שזכו לכינוי העממי "סיפהי" ואשר היו כוח פרשים של בעלי אחוזות פאודליים (בטורקית: Tîmâr, "טימר") ומכאן אף כינויים הנוסף, "טימרלי". אדמותיהם של אלה הוענקו להם ישירות מן הסולטאן וזיכו אותם במלוא ההכנסות מן הקרקע, זאת בתמורה לשירותם הצבאי. האיכרים שחיו באדמותיהם הפכו לאריסים. מעמדם של הטימרלי היה דומה למעמדם של אבירי ימי הביניים באירופה. הטימרלי היו כוח לא סדיר וגויסו לעת מלחמה.
אזבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנוסף לאופן גיוס היאניצ'רים, בשנת 1389 הנהיג צבא האימפריה העות'מאנית שיטת גיוס ולפיה, כאשר התעורר הצורך, כל עיר, עיירה וכפר היו חייבים לשלוח לצבא מספר מסוים של מגויסים מצוידים כהלכה, למשרדי גיוס שהוקמו בהוראת הסולטאן. כוח צבאי זה של חיל רגלים בלתי סדיר נקרא "אזבים" והם גויסו למשימות שונות, ביניהן, סלילת כבישים וגשרים לצבא, כוחות עזר לכוח הלוחם ולפעמים הם אף הוקרבו כ"בשר תותחים" להאט את התקדמות האויב.
ה-באשי באזוק (Başıbozuk) היו ענף בכוח האזבים אשר גויסו במיוחד מבין חסרי הבית וגורמים פליליים. אלה נודעו באכזריות ובחוסר משמעת ואומנו לקרבות פנים אל פנים.
כוחות נוספים בצבא האימפריה העות'מאנית, היו: אקינצ'י (Akıncı): כוחות פרשים פושטים לפני המחנה.
אקאע'א (Akağa): כוח סריסים לבנים אשר שמרו על החצר הפנימית של ארמון הסולטאן.
התזמורת הצבאית הצועדת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מהטרנים (Mehteran): נגני התזמורת הצבאית הצועדת ניגנו מנגינות לכת בדרכם של החיילים לקרב. המהטרים בדרך כלל ליוו את כוחות היאניצ'רים. המהטרים הם כנראה התזמורת הצבאית הצועדת העתיקה ביותר בעולם.
התקופה המודרנית - "ניזאם-אה ג'דיד"
[עריכת קוד מקור | עריכה]"ניזאם-אה ג'דיד" (טורקית: Nizam-ı Cedid, מילולית: "סדר חדש") הייתה סדרת רפורמות אותה הנהיג הסולטאן סלים השלישי בשלהי המאה ה-18 בניסיון להתאים את האימפריה מבחינת צבאית ומדינית להתפתחויות במעצמות האירופאיות. מאוחר יותר הפך השימוש במונח ייחודי לצבא האימפריה העות'מאנית שנוסד תחת תוכנית הרפורמה.
לאחר תקופות ארוכות של הזנחה ותקציבים מדולדלים, הלך וגדל הפער שבין צבא האימפריה העות'מאנית לבין צבאות אירופה. פער איכותי זה בלט במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1787–1792), אשר הסתיימה בכישלון חרוץ לכוחות האימפריה העות'מאנית. במהלך המלחמה ניסה סלים השלישי לפנות ליאניצ'רים, אשר היוו את עמוד השדרה של הצבא העות'מאני, בבקשה כי יסכימו לאמץ כלי נשק חדשים ושיטות לחימה ממדינות מערב אירופה. אולם פניותיו נתקלו בהתנגדות חריפה ומכיוון שהיאניצ'רים היו בעלי כוח רב בחברה העות'מאנית ובמעמד השליט באיסטנבול, לא הצליח הסולטאן לאכוף את השינויים.
היווצרות הגרעין של ניזאם-אה ג'דיד החלה עוד בשנת 1791, כאשר הוואזיר הגדול יוסף פשה, אשר עמד בראש הכוחות הלוחמים נגד רוסיה, כינס במחנהו קבוצה קטנה של עריקים מן הצבא הרוסי והגרמני, אשר חצו את הקווים[2]. עריקים אלה, יחד עם מספר חברים במשמר הראש של הוואזיר, החלו להתאמן יחד, בעזרת כלי נשק רוסיים שנפלו שלל ובשיטות אימון רוסיות. מדי פעם, הם הדגימו את יכולותיהם לפני הוואזיר, במעין מופע בידור. לאחר חתימת הסכם יאשי בתחילת 1792, חזר הוואזיר לאיסטנבול והביא עמו את הכוח החדש שאימן. באותו שלב, ולאור התנגדותם הנחרצת של היאניצ'רים לכל שינוי במבנה הצבא ובשיטותיו, הצליח הוואזיר לשכנע את הסולטאן סלים השלישי כי השינוי במבנה הצבא צריך לבוא באמצעות בניית צבא חדש לחלוטין, מן היסוד. זאת, לאחר שהסולטאן הוזמן להתרשם מתרגילי האימון של הכוח החדש והתרשם לטובה.
בחודש מרץ 1792 פנה הסולטאן אל שגריר בריטניה באיסטנבול וביקש שבריטניה תספק לטורקיה מספר רובי מוסקט עם כידוני רובה וכן הודיעה על נכונותה לספק כמות גדולה יותר של נשק בעתיד. בינתיים גדל הכוח החדש לכדי כ-100 לוחמים והעריקים הרוסים והגרמנים הפכו לקציני הכוח ולסמלים. הכוח המשיך להתאמן כ-10 ק"מ מחוץ לתחומי איסטנבול, כדי שלא למשוך את תשומת לבם של היאניצ'רים. זמן קצר אחר כך ביחד עם השגריר הצרפתי ז'אן-בטיסט אניבאל אובר דה בייה שבעצמו היה גנרל הגיעו ארבעה קצינים מחיל הרגלים הצרפתי כדי לסייע באימון הכוח בשיטות קרב אירופאיות. לבסוף, ב-14 במאי 1792 הוחלט רשמית על הקמת הכוח החדש בשם "ניזאם-אה ג'דיד". כדי לספק את תקציבו של הכוח הוקם משרד אוצר חדש. גודלו של הכוח היה קטן בתחילה, ולא עלה על 200 חיילים בחודש מאי 1793. לסגל הקצינים בו נוספו בשנה זו עוד שלושה קצינים צרפתים ושישה סמלים וכן הוזמנו עבורו רובים חדישים מצרפת, בריטניה ושוודיה.
דבר קיומו של הכוח החדש נשמר בסוד עד לשנת 1794. ב-18 בספטמבר 1794 הוכרז פומבית בתקנות על יסודו של "ניזאם-אה ג'דיד" כחטיבה בצבא העות'מאני, זאת כדי להפחית ככל האפשר את ההתנגדות של הכוחות השמרניים לסדר החדש. על פי התקנות, גודלו הסופי של הכוח היה אמור למנות כ-12,000 חיילים, אולם בשלב זה היו בכוח 1,602 חיילים בלבד, אשר חולקו לשני גדודים בני 800 חיילים. בתקנות אף נקבע סדר הכוחות ברמת הפלוגה, המחלקה והכיתה. עוד נקבע כי החיילים יקבלו מדים עם גיוסם וכן כל הוצאותיהם ישולמו על ידי משרד האוצר המיוחד לכוח. הניזאם-אה ג'דיד המשיך לגדול בהתמדה בשנים הבאות: במאי 1797 היו בכוח 2,536 חיילים ו-27 קצינים. בחודש ספטמבר 1799 היו בכוח 4,317 חיילים ו-30 קצינים, בשתי חטיבות. בחודש יולי, 1801 היו בכוח 9,263 חיילים ו-27 קצינים. החל משנת 1802 הונהגה שיטת גיוס חובה לכוח באזור אנטליה, בה נדרשו ראשי מחוזות לשלוח בכל שנה מספר מתגייסים שנקבע לתקופת אימונים של שישה חודשים. החל משנת 1804 נעשה מאמץ לרתום את המשאבים הכספיים של הטימרי לצורך תקציבו של הכוח. אחוזות פאודליות רבות הוחרמו אף בשל סיבות פעוטות ועברו לניהולם של קצינים מהכוח החדש. בתקופה זו נבנה עבור הכוח בסיס קבע באנטליה וכן בסיסי משנה בערים ובעיירות רבות בטורקיה. כתוצאה ממאמצי הגיוס, בסוף שנת 1806 היו רשומים במצבת הכוח החדש 22,685 חיילים ו-1,590 קצינים. מחציתם היו מוצבים באנטליה והיתרה באיסטנבול ובחבל הבלקן. הצלחת הקמת הכוח באנטליה הביאה את הסולטאן ליזום הקמת כוח דומה באירופה שבסיסו באדריאנופול.
בתחילת המאה ה-19 היו כ-90% מן הניזאם-אה ג'דיד בני איכרים ובני שבטים מאנטליה. רבים מהם הצטרפו לצבא מתוך מניעים כלכליים ותקווה לצבור הון משלל מלחמה שיפול לידיהם. חוסר משמעת פשתה בין הכוחות וחלק מן החיילים התארגנו בכנופיות שוד, תוך שהם מנצלים את מיומנות הלחימה שרכשו כדי לשדוד בעלי אחוזות במערב אנטליה ובבלקן. כדי להילחם בתופעה מונו לכוח קצינים נוספים, הוטלו עונשים כבדים על מפרי המשמעת, הוגברו האימונים וצומצם הזמן הפנוי של החיילים.
התנסותו הבולטת הראשונה של הכוח החדש בלחימה הייתה כאשר 700 לוחמים נשלחו לעזה בשנת 1799 כדי לסייע למושלה להגן על העיר מפלישתו של נפוליאון בונפרטה. בשנת 1800, בעת המצור הבריטי על הכוח הצרפתי באלכסנדריה, הונחתו על החוף 2,000 חיילים מן הניזאם-אה ג'דיד לצד כוח בריטי והם הצליחו להטיל מצור על הצרפתים ברוזטה, עד לכניעתם. חיילי הכוח החדש אף ביצעו משימות לאיתור ודיכוי מורדים במקדוניה ובתראקיה. אולם, לאור התנגדותם הנחרצת של היאניצ'רים לשתף פעולה עם הכוח החדש, הם שותפו באופן מוגבל בפעילות הקרבית. בשנת 1807 הביא ניסיון של סלים השלישי לבצע רפורמות בכוח היאניצ'רים בבוספורוס להתקוממות שמרנית באיסטנבול. תחת לנצל את כוחות הניזאם-אה ג'דיד כנגד התקוממות זו, הוא בחר לפזר את הכוח החדש ולפטר את מבקשי הרפורמה מן הממשל. המורדים לא הסתפקו בכך והרגו כל חייל בניזאם-אה ג'דיד אותו הצליחו לאתר, הפילו את הסולטאן מכסאו והחליפוהו במוסטפא הרביעי. לדעת ההיסטוריון סטנפורד שו, הניזאם-אה ג'דיד היה כישלון בשנותיו הראשונות והשפעתו על שינוי מבנהו השמרני של צבא האימפריה העות'מאנית בראשות היאניצ'רים, היה מוגבל ביותר.
רק בשנת 1826 שיקם הסולטאן מהמוט השני את הניזאם-אה ג'דיד. ב-15 ביוני 1826, לאחר קרבות עזים אך קצרים ברחובות איסטנבול חוסלה התמרדות היאניצ'רים כנגד השינויים במבנה הצבא. יומיים אחר כך הוכרז על פירוק היאניצ'רים ובכך באה לקיצה השפעתם על אופיו של הצבא האימפריה העות'מאנית לאורך כחמש מאות שנה[3].
לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) ניסה הסולטאן עבדול חמיד השני להמשיך ולשנות את מבנה צבא האימפריה ובאופן מיוחד את מערכת הגיוס והשרות הצבאי[4]. לבקשתו של הסולטאן שלח וילהלם השני, קיסר גרמניה, את התאורטיקן הצבאי קולמר פון דר גולץ כיועץ צבאי לצבא האימפריה. פון דר גולץ שירת בתפקיד זה עד לשנת 1897 ואף חיבר את ספרי הלימוד לבתי הספר הצבאיים של הצבא העות'מאני. הפיכת הטורקים הצעירים בשנת 1908, עשתה את שיפורו וחידושו של הצבא לאחת המטרות העיקריות של המדינה. בשנת 1909 קוצר שירות החובה באזורים "לא בריאים" (כגון עיראק ותימן) לשנתיים ושינוי זה הוחל עד מהירה על הצבא כולו. אולם, אף בשנים 1913–1914 עדיין נמצאו מקרים שבהם חיילים חויבו בשרות של עד עשר שנים. לאחר ההפיכה פרשו מן הצבא קצינים בכירים רבים והגיל הממוצע של הקצונה ירד באופן משמעותי. גודלו של הצבא העות'מאני בעשור הראשון של המאה ה-19 עמד על כ-270,000 חיילים, מתוכם כ-25,000 קצינים.
מלחמת העולם הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה מנה הצבא העות'מאני 36 אוגדות שרוכזו בשלוש ארמיות. כל אוגדה הכילה שלוש חטיבות רובאים, מספר פלוגות מקלענים ו-36 תותחים. במהלך המלחמה גויסו לצבא למעלה מ-2,850,000 חיילים והעות'מאנים הגדילו את צבאם ל-43 אוגדות. במהלך מלחמת העולם נהרגו בין 470,000 ל-530,000 חיילים עות'מאנים בקרבות, עוד כ-100,000 נפטרו ממחלות ו-770,000 נפצעו[5].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Goodwin, Jason (1998). Lords of the Horizons: A History of the Ottoman Empire. New York: H. Holt, 59, 179–181. ISBN 0-8050-4081-1
- ^ Stanford J. Shaw, The Origins of Ottoman Reform: The Nizam-I Cedid Army of Sultan Selim III. Journal of Modern History 1965; 3:291–306
- ^ Avigdor Levy, The Officer Corps in Sultan Mahmud II's Ottoman Army, 1826-39. International Journal of Middle East Studies 1971; 2:21–39
- ^ Yucel <Yanikdag, Educating the Peasants: The Ottoman Army and Enlisted Men in Uniform. Middle Eastern Studies 2004;40:92–108
- ^ "הצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה", באתר spartacus.schoolnet.co.uk (באנגלית)