קאנון (כלי נגינה)

קאנון

קאנון טורקי
סיווג	קורדופוניים
קבוצה	כלי מיתר, כלי פריטה
מנעד

'קאנון ארמני' ביצוע על ידי נגנית ארמנית צעירה בשנת 2013

קאנון ערבי

קָאנוּן (בערבית: قَانُون, בטורקית: kanun, ביוונית: κανονάκι - "קָנוֹנָאקִי") הוא כלי פריטה ממשפחת הכלים הקורדופוניים. צורתו טרפז ישר-זווית והוא נפוץ כיום במזרח התיכון, בטורקיה, בצפון אפריקה, בבלקן ובחלקים מאסיה.

	קאנון - דגימות שמע אלתור בקאנון ערבי אלתור בקאנון טורקי
לעזרה בהפעלת הקבצים

סקירה היסטורית

הקאנון הוא כלי מרכזי במוזיקה הערבית ובמוזיקה הטורקית. הוא מופיע רבות כסמל איקונוגרפי, ומוזכר בכתבים ובמסורות שבעל פה החל מהמאה ה-10. כך למשל, הוא מוזכר באוסף הסיפורים "סיפורי אלף לילה ולילה". מקור השם "קאנון" כנראה במילה היוונית "κανων" ("חוק"), וגם הפירוש הערבי של המילה הוא "חוק". יש דמיון בין הקאנון ובין המונוקורד, כלי אשר מקורו ביוון העתיקה ושימש לחישוב יחסים מתמטיים בין צלילים.

קיימות מסורות שונות הנוגעות למקורו של הקאנון. המסורת הערבית מייחסת את המצאתו לפילוסוף הח'ורסאני הנודע אל-פאראבי, אולם זו רק אגדה, ומקורו הוודאי אינו ידוע. מסורות נוספות מצביעות על מקור פרסי. ישנם הבדלים בולטים ומשמעותיים בין הקאנון בצורתו המוקדמת ובין הקאנון המודרני, אולם המאפיין המרכזי נשמר - גוף בצורת טרפז ישר-זווית ומיתרים המתוחים במקביל לתיבת תהודה.

במוזיקה המסורתית הערבית נחשב הקאנון ל"סולטאן הכלים", אך בניגוד לעוד, הנפוץ יחסית, הוא אינו נחשב לכלי עממי עקב מחירו הגבוה וקושי הנגינה בו. לקאנון מאפיינים משותפים רבים עם כלי נגינה אחרים בעולם, כגון הקוטו היפני, הקנטלה הפיני, הציתר ההונגרי, הקנל האסטוני, הגוסלי הרוסי והגיגאום הקוריאני, ויש הרואים בו את הכלי אשר שימש השראה לצ'מבלו האירופי, כך שהקאנון הוא אבי הצ'מבלו. לגרסתם, ניתן לראות בצ'מבלו מעין קאנון גדול אשר קלידים מפעילים בו את המפרטים במקום אצבעות.

נגן הקאנון בהרכב הערבי המסורתי (תח'ת) קרוי "קאנוני" או "קאנונג'י", והייתה לו חשיבות גדולה. על פי כיוון הקאנון היו שאר הנגנים מכוונים את כליהם. הדבר נבע מהקלות והמהירות שבה ניתן לכוון מספר מיתרים קטן של כינור ועוּד יחסית לכיוון של עשרות רבות של מיתרים בקאנון. לעיתים קרובות, נגן הקאנון היה זה שהקים והנהיג את ההרכב, ומשום כך רבים מן ההרכבים נקראו על שמות נגני הקאנון ונגן הקאנון היה זה שישב במרכז ההרכב בעת ההופעה.

הקאנון משמש כיום ככלי סולן או כחלק בלתי נפרד מההרכבים המוזיקליים הערביים והטורקיים. מחוץ לארצות ערב ולטורקיה, נפוצה הנגינה בקאנון בעיקר בארמניה, באזרבייג'ן, במקדוניה, בקוסובו, וביוון. שמו היווני קאנונאקי והוא שימש שם ככלי מרכזי בהרכבי רבטיקה. במאה ה-19 ניגנו עליו גם בהודו.

בטורקית יש פתגם המתאר את אופיו של הכלי: "Kedi gezinse bir nağme çıkar", ובתרגום חופשי לעברית: "אפילו אם חתול הולך עליו תצא מנגינה". ואכן מיתרי הקאנון מכוונים בדרך כלל דיאטונית לסולם מסוים על ידי המנופים, כך שאפילו פריטה עליו בעדינות ללא ידע מוקדם תשמיע צלילים נעימים לאוזן.

הקאנון בתיעוד העות'מאני

בין המאה ה-16 והמאה ה-18 מעטים מאוד אזכורי הקאנון בתיעוד העות'מאני, והוא נעדר מכתביהם של שני התאורטיקנים החשובים של המוזיקה העות'מאנית באותה תקופה - עלי אופקי ביי (1675-1610 Ali Ufkî Bey / Wojciech Bobowski) והנסיך דימיטריה קנטמיר (1723-1623 Demetrius Cantemir\Kantemiroğlu).

התיעוד המועט הקיים כולל את רשימת מקבלי המשכורות מבין מוזיקאי החצר, אשר נכתבה כחמש שנים לאחר תחילת שלטונו של סולימאן הראשון (1566-1520). במסמך זה מצוינים שלושה נגני קאנון, כנראה ממוצא פרסי, אשר מקבלים משכורת עוד מימי באיזיט השני (1512-1481). אולם מספר זה הוא הנמוך ביותר ביחס לשאר נגני הכלים האחרים המופיעים בו. הנוסע העות'מאני הנודע אווליה צ'לבי (1682-1611 Evliyâ Çelebi) מציין בכתביו 55 נגני קאנון אשר שירתו בחצר הסולטאן, רובם פרסים וארמנים. תיעודים אלו בודדים ולא מוזכר בתקופה זו אף נגן עותמ'אני בולט, דבר המרמז על כך שמעמד הקאנון לא היה מרכזי בתקופה זו.

מעמד הקאנון התערער עוד יותר כאשר בתחילת המאה ה-18 הוא יצא משימוש בפרס וגם מקור הכנסה עיקרי זה לנגנים אבד. בתקופת שלטונו של סלים השלישי (1807-1789) לא מוזכרים נגני קאנון בשירותו. נגני קאנון מופיעים מחדש ברשימת מקבלי המשכורות רק החל מתקופת שלטונו של מהמוט השני (1839-1808).

הקאנון ככלי נשי

נגנית קאנון מתוך הספר "סיפורי אלף לילה ולילה"

אחת הסיבות המשוערות לירידת קרנו של הקאנון בין המאות ה-16 וה-18 היא עקב שיוכו להרמון. במספר ציורים מהתקופה ניתן לראות נשים אשר מנגנות על קאנון. בשנת 1716 מציין הצייר פיליפו בונני (1723-1658 Fillipo Buonnani) כי "הנשים הן אלה שמנגנות בו תדיר כאשר הן ישובות על כרית". מאוחר יותר בשנת 1789 מציין הנוסע האיטלקי טודריני (1799-1728 Giambattista Toderini) כי "הקאנון: מעין סלטריו בעל מיתרי מעי, אשר מנגנות עליו הנשים בהרמון". בשנת 1908 התפרסמה באימפריה העות'מאנית וירטואוזית קאנון בשם וג'יה דריאל (Vecihe Daryal), אשר עליה סופר כי טכניקת נגינתה הייתה שונה מאוד משל הנגנים הגברים. עובדה זו מרמזת כי התפתח בתוך ההרמון סגנון נגינה מיוחד אצל הנשים.

התפתחות לצורה המודרנית

ישנם חוקרים טורקים הגורסים^{[דרוש מקור]} כי הקאנון בצורתו המקורית הוצג לאימפריה העות'מאנית בתקופת שלטונו של מהמוט השני (1839-1875) על ידי מהגר סורי בשם עומר אפנדי אשר הביא אותו מקהיר. אולם בין השנים 1760–1765 פרסם המוזיקולוג העותמ'אני היזיר אגה (Hizir Ağa) בחיבורו, תמונה של קאנון אשר דומה בכל המאפיינים לתמונה אותה צייר יותר מאוחר בשנת 1860 במצרים הנוסע הבריטי אדוארד ליין (Edward William Lane).

בתמונה זו רואים את הקאנון בצורתו הקיימת כיום, אולם מעט שטוח יותר. כמו כן ניכרים בה בבירור פיסת העור אשר עליה נח הגשר ושני חורי צליל. אזכור ראשון לכך שהמיתרים הוחלפו ממיתרי נחושת למיתרי מעי נמצא החל משנות ה-70 של המאה ה-18, אולם אזכורים מאוחרים יותר של מיתרי נחושת מצביעים על כך שהייתה זו התפתחות הדרגתית.

קאנון מוקדם עם גשר, אך ללא יריעת עור ומנופים

ההתפתחות החשובה ביותר במבנה הקאנון התרחשה בשלהי המאה ה-19, עם הופעת המנופים. המוזיקולוג הטורקי הנודע ראוף יקטה ביי (Rauf Yekta Bey) מזכיר בשנת 1913 הופעת קאנונים עם 2–3 מנופים. לא ידוע בוודאות מי ומתי הכניס את השימוש במנופים, אך מקובל במסורת הטורקית לייחס את הנגינה בפעם הראשונה על קאנון מצויד במנופים לקאנוני הג'י אריף ביי (1911-1862 Kanuni Haci Arif Bey). גם כניסת המנופים לשימוש נרחב הייתה הדרגתית. בשנת 1932, מדווח בפרסומי "קונגרס קהיר למוזיקה ערבית", כי נמצאים בשימוש קאנונים משני סוגים - עם ובלי מנופים.

בהיעדר מקורות מבוססים לא ניתן לקבוע בוודאות היכן התפתח הקאנון לצורתו המוכרת כיום, אולם ניתן לשער שהיה זה בסוריה או במצרים, בה היה הקאנון החל מן המאה ה-19 כלי מרכזי בהרכבי המוזיקה המסורתית.

מבנה הקאנון

תרשים מבנה הקאנון

הקאנון בנוי מקופסה שטוחה בעובי של כ-3 עד 10 סנטימטרים בצורת טרפז ישר-זווית. אורך צלע הבסיס נע בין 75 ל-120 סנטימטרים, אורך הצלע העליונה נע בין 25 ל-45 סנטימטרים, ואורך הצלע הניצבת נע בין 32 ל-44 סנטימטרים. בעבר, לפני המצאת מנופי הקאנון, אורכו של הקאנון הטורקי היה כ-60 סנטימטרים. הצלע הניצבת היא כיום תמיד בצד ימין, אך ממיניאטורות עות'מאניות עתיקות ניתן ללמוד שהיא הייתה לעיתים גם בצד שמאל.

גוף הקאנון מורכב ממספר חלקים מרכזיים- תיבת התהודה, גשר, מנופים, מיתרים ותיבת הכיוון:

תיבת התהודה

קאנון מצופה בדר (בונה הכלי: קנן אוזטן, איסטנבול)

תיבת התהודה, המהווה את רוב גופו של הקאנון, עשויה מעצים שונים, כמו: אגוז, אדר, מהגוני, דולב, אורן, הובנה או שזיף. כחמישית משטח תיבת התהודה מכוסה ביריעת עור דקה וצרה, אשר מתוחה לאורכה. היריעה מחולקת לחמישה מלבנים בקאנון הערבי או ארבעה מלבנים בקאנון הטורקי, ועליה נח הגשר בעזרת לחץ המיתרים בלבד. בצידה הימני של תיבת התהודה ישנם חורים זעירים, בהם מושחלים המיתרים ונקשרים. על גבי תיבת התהודה חרוטים חורים במוטיבים קישוטיים שונים, כמו רוזטות, וזאת בהתאם למוצא הכלי ולדמיונו של בונה הקאנון. מקובל לקשט את הקאנון בתחריטי עץ שונים ובקישוטי דר, קרן או עצם.

גשר

גשר הקאנון

הגשר בנוי בדרך כלל מעץ קשה מאוד, על מנת שיוכל לעמוד במתיחות המיתרים וצורתו לא תתעוות. בצידו העליון של הגשר נמצאים חריצים שמספרם כמספר המיתרים, ועליהם נחים המיתרים. בצידו התחתון של הגשר ישנן תומכות, שמספרן כמספר יריעות העור.(בקאנון יש 4 או 5 עורות מתוחים בדרך כלל) סידור זה של הגשר על גבי יריעת העור, בדומה לבנג'ו או לג'ומבוש, הוא הנותן לקאנון את צלילו הרם ואת צבע צלילו המיוחד.

מנופים

מנופי הקאנון

בצידו השמאלי של הקאנון מקובעים על צירים מנופי מתכת קטנים, העשויים בקאנון הטורקי מסגסוגת של נחושת, ניקל ואבץ ובקאנון הערבי מפליז. העלאה והורדה של המנופים משנה את אורך המיתר (בדומה ללחיצה על סריגים בגיטרה) ובהתאם את גובה הצליל. מספר המנופים, צורתם והמרווחים ביניהם נקבעים לפי מוצא הכלי. מקובל כי בקאנון הערבי יש בין 4 ל-6 מנופים לתו, בטורקי בין 5 ל-12 ובארמני בין 2 ל-4. הבדלים אלו נובעים ממערכת המרווחים בכל אזור, הדורשת מרווחים מיקרוטונליים שונים. בקאנון הטורקי מקובלת מערכת חלוקה של האוקטבה ל-72 דרגות שוות אשר כל אחת גודלה 16.7 סנטים וזאת בניגוד לתאוריה המוזיקלית הטורקית אשר מחלקת את האוקטבה ל-53 דרגות אשר כל אחת מהן גודלה 22.7 סנטים. הבדל נוסף בין המנופים בקאנון הערבי לבין אלו בטורקי הוא צורתם. לכל מנוף ישנו מעין זיז בולט בצידו העליון אשר מטרתו לסייע בהזזתם. בקאנון הערבי הם ישרים ואילו בטורקי הם מכופפים. שיטת המנופים הטורקית נחשבת ליותר נוחה. חשיבות מיוחדת מיוחסת לאיכות בניית המנופים, מכיוון שהצבה לא מדויקת שלהם תפגע בכיוון הקאנון, ואם הם לא מלוטשים כראוי תיגרם שחיקה מוגברת של המיתרים. הרמת והורדת המנופים יוצרת צלילי נקישה חלשים אשר מוסיפים לצליל הכללי של הקאנון. בטורקיה נקראים המנופים "מנדלאר" (mandalar), ובארצות ערב "ערבאת" (عربات).

מיתרים

מיתרי הקאנון מעל לרוזטה

בקאנון המודרני יש בין 78 ל-90 מיתרים. מספר המיתרים השתנה לאורך התקופות כתוצאה ממגבלות מתיחות גבוהה, אשר נבעה משימוש במיתרי נחושת. המיתרים עשויים כיום מחומרים סינתטיים שונים, כמו ניילון או PVF, ואילו בעבר הם היו עשויים ממעי, גיד, משי או נחושת. בקאנון הערבי מקובל להשתמש בחמשת התווים הנמוכים במיתרי מתכת מלופפים. קוטר המיתרים נע בין 0.60 מילימטרים ל-1.20 מילימטרים.

מיתרי הקאנון מחולקים לשלשות, כאשר כל שלשה מכוונת לתו נפרד. גם בכיוון מדויק יהיו עדיין הפרשים מזעריים בתוך השלשה, דבר המעניק נפח גבוה לצליל הקאנון, בדומה לצליל של גיטרת 12 מיתרים או לאפקט כורוס. סידור זה גם מעניק את היכולת לנגן בו טרמולו בקלות. המיתרים נקשרים בצידו הימני של הקאנון, מושחלים בחורים מיוחדים בתוך תיבת התהודה, נמתחים אל מעבר לגשר ולמנופים במקביל לתיבת התהודה, ונקשרים ביתדות הכיוון. הכוח הנוצר על גוף הקאנון עקב מתיחות המיתרים מגיע ל-500 קילוגרם.

תיבת הכיוון

יתדות הכיוון

בצידו השמאלי של הקאנון נמצאת תיבת הכיוון, שבה כל מיתר מושחל ומלופף על יתד כיוון משלו. יתדות אלה עשויים עץ קשה, כמו הובנה או רוזווד, על מנת שייצרו חיכוך טוב עם התיבה, לא יהיו חופשיים כדי שהכלי לא יצא מכיוון עם הזמן, ולא יישברו בעת ביצוע פעולת הכיוון. על מנת לכוון את הקאנון, מסובבים את היתדות באמצעות מפתח מתכת. בקאנון הערבי היתדות גדולים יותר מאשר בקאנון הטורקי, ובהתאם גודלו של מפתח הכיוון. הקאנון הטורקי מכוון טון אחד גבוה יותר מהקאנון הערבי.

צורת הנגינה

הזזת המנופים

טכניקת הנגינה השתנתה מאוד לאורך השנים. מציורים שונים ניתן ללמוד כי הקאנון הוחזק בעבר בצורה אופקית, בדומה לגיטרה. כיום, הקאנון מונח בצורה אנכית על ברכיו של הנגן, או על גבי מעמד.

על מיתרי הקאנון פורטים בעזרת מפרטים, עשויים קרן, שריון צב, שנהב, קליפת אגוז קוקוס, עצם או פלסטיק אשר מוחזקים על האצבעות המורות בעזרת טבעות מתכת או באמצעות הציפורניים בלבד. שריון צב הוא החומר המומלץ ביותר עקב יכולתו לספוג זיעה, עמידותו לאורך שנים ושטח פנים מאוד חלק היוצר במפגש עם המיתרים צליל "נקי", אולם בשלהי שנות ה-70 החליט האו"ם על איסור סחר עולמי בחומר זה. למרות האיסור, עדיין ניתן למצוא מפרטים משריון צב, אך מחירם גבוה. הנגנים הטורקים נוהגים להשתמש במפרטים קשים מאוד, לעומת הנגנים בארצות ערב אשר סגנון נגינתם מכתיב מפרטים רכים יותר. בטורקית נקרא המפרט "מיזרפ" (Mızrap), ובערבית רישה (ريشة). את המפרטים מחזיקים בזווית של בין 30 ל-45 מעלות על מנת שבזמן המגע עם המיתרים הם יפגעו בשלשת מיתרים בזמן הקצר ביותר ולא יצרו צליל "מקוטע".

נגינה בקאנון

לפני המצאת מנופי המתכת, היה על הנגן לכוון את הקאנון מראש למקאם שבו הייתה מנוגנת היצירה, וללחוץ בציפורן אגודל ידו השמאלית על המיתרים, אם היה נדרש לשנות את גובה הצליל, בדומה לקוטו היפני. כתוצאה מכך לא התאפשרה וירטואוזיות רבה והנגינה הייתה מונודית באופיה. עם המצאת מנופי המתכת בסוף המאה ה-19, שוחררה יד שמאל, דבר שעודד יצירת טכניקות חדשות ונגינה בהרמוניה ובפוליפוניה. טכניקת הנגינה הערבית היא פריטה באוקטבות מקבילות, ואילו הטכניקה הטורקית חופשית יותר ומתרכזת ברגיסטרים העליונים. הקאנון מכוון מראש על ידי יתדות הכיוון בצורה דיאטונית, לרוב כיוון מושווה, אולם הנגן יכול באמצעות המנופים לשנות את הכיוון כרצונו לכל שלשת מיתרים בנפרד תוך כדי נגינה.

ראו גם

• עוד
• סאז
• מוזיקה ערבית - מונחים
• תזמורת קול ישראל בערבית
• התזמורת האנדלוסית הישראלית

לקריאה נוספת

ספרות באנגלית:

• .Walter Feldman, Music of the Ottoman Court, VWB, 1996

ספרות בערבית:

• .M. Ridā and A. al-Hifnī, Kitāb al-qānūn, Cairo, 1934
• .S. Sharqī, al-Qānūn fī al-mūsīqā al-Maghribiyya, Rabat, 1965
• .S. Sharqī, al-Mustadhraf, Rabat, 1972
• .A. al-Hifnī, ‘Ilm al-ālāt al-mūsīqiyya, Cairo, 1971

ספרות בטורקית:

• .E. Üngör, Kanunun mandal tertibat, Musiki mecmuasi, ii (1949), pp.19–20
• .I.B. Sūrelsan, Türk musikisi umumî dizisine göre kanun mandallanmasi, Musiki mecmuasi, ix (1956) 202ff
• .H. Güneyli, Kanun sazi ve bizde kanun çalanlar, Musiki mecmuasi, xvi 1963
• .A.L. Taşci, Kanun öğrenme metodu, Elazig, 1971
• .Şençalar, Kanun öğrenme metodu, Istanbul, 1978

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קאנון בוויקישיתוף

נגנים בולטים

אברהם סלמאן

טורקיה

• (Master Aytac Dogan (Taksim trio
• (Kanuni Haci Arif Bey (1862-1911
• Hasan Ferit Alnar (באנגלית)
• Vecihe Daryal
• Ahmet Yatman
• Erol Deran
• Ahmet Meter
• Ruhı Ayangıl (אנגלית וטורקית)
• Tahir Aydoğdu (אנגלית וטורקית)
• Halil Karaduman (אנגלית וטורקית)
• mumin sesler (עברית וטורקית)
• Göksel Baktagir (בטורקית)

ארצות ערב

• מחמד אל-עקאד-(1930-1850)
• מצטפא רדא- (1952-1890)
• אבראהים אל-עריאן- (1953-1898)
• חמזה מריחי (אורכב 10.08.2020 בארכיון Wayback Machine) (אנגלית וצרפתית)
• הישאם שאמי (באנגלית)
• האיתש תוג'אן (בערבית)
• יוסף זערור (1902-1969) מנהל תזמורת רשות השידור בעיראק בשנות ה-30

ישראל

• אברהם סלמאן (בעברית)
• אברהם דוד הכהן
• סלים גזלה
• יוסף זערור
• ויקטור עידה
• אליהו אביכזר - סולן תזמורת ירושלים מזרח ומערב
• יוסף דלאל
• אבשלום פרג'ון (בעברית)
• אלעד גבאי
• אריאל קסיס (עברית ואנגלית)
• אמיר אלייב
• מומין ססלר (טורקית ועברית)
• סבינה אריף סולנית התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד (טורקית, עברית, אנגלית)
• עיסא עוואד - סולן תזמורת נצרת למוזיקה ערבית
• דוד גזלה (צלילי העוד)
• דוד רגב זערור ( לה פלפולה גרוב)
• אליסף נחום

ארמניה

• אנז'לה אטבקיאן

בוני קאנון נודעים

בונה קאנון (קנן אוזטן, איסטנבול)

• Ejder Güleç (אנגלית וטורקית)
• Kenan Özten (טורקית, קיים סרטון המתאר בניית קאנון)
• M. Yücel
• Erkin Gündoğdu
• Ataç Sevil

שונות

• מקאמאת בקאנון(הקישור אינו פעיל)- מקאמאת עראקיים באתר מסורת יהודי עיראק, מנגן: ניסים סלמאן.
• קאנונג'י- האתר של נגן הקאנון הישראלי אריאל קסיס (עברית ואנגלית)
• אתר העוסק בקאנון- בעל פורום פעיל (אנגלית)
• מוזיקה טורקית- אתר המוקדש למוזיקה טורקית בכלל ולקאנון בפרט (טורקית וקצת אנגלית)
• ריאיון עם אחמד ח'פגי- נגן קאנון מצרי אשר ניגן עם גדולי המוזיקאים המצריים (אנגלית)