קרייטון אברמס

קרייטון אברמס
Creighton Abrams

פורטרט של גנרל אברמס
פורטרט של גנרל אברמס
לידה	15 בספטמבר 1914 ספרינגפילד, מסצ'וסטס
פטירה	4 בספטמבר 1974 (בגיל 59) וושינגטון די. סי.
מקום קבורה	בית הקברות הלאומי ארלינגטון
מדינה
השכלה	המכללה לפיקוד ומטה של צבא ארצות הברית האקדמיה הצבאית של ארצות הברית מכללת המלחמה של צבא ארצות הברית
השתייכות	צבא ארצות הברית
תקופת הפעילות	1936–1974 (כ־38 שנים)
דרגה	גנרל
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם השנייה מלחמת קוריאה מלחמת וייטנאם
עיטורים
צלב השירות המצוין (2) מדליית השירות המצוין של מחלקת ההגנה (2) מדליית השירות המצוין (צבא ארצות הברית) (4) כוכב הכסף (2) כוכב הארד לגיון ההצטיינות (2)
הנצחה
קריאת הטנק M1 אברמס על שמו

גנרל קרייטון ויליאם אברמס הבן (באנגלית: .Creighton Williams Abrams, Jr; ‏15 בספטמבר 1914 – 4 בספטמבר 1974) היה גנרל אמריקאי, שכיהן כראש מטה צבא ארצות הברית וכמפקד הכוחות האמריקאים בווייטנאם. נחשב לאחד מגדולי מצביאי השריון אי פעם. טנק המערכה האמריקאי המודרני, ה-M1 אברמס, נקרא על שמו.

ביוגרפיה

קרייטון ויליאם אברמס הבן נולד בספרינגפילד שבמסצ'וסטס ב-15 בספטמבר 1914. אביו היה פועל מסילות רכבת ואמו הייתה בת של שוער אחוזות. מגיל צעיר עבד כדי לעזור בפרנסת המשפחה, בין היתר במשק גידול תרנגולות ובקר. לצד הרקע הצנוע שלו, אברמס היה מגיל צעיר מלא רוח ותושייה, השקיע הרבה בלימודיו. בנוסף גם היה קפטן קבוצת הפוטבול המקומית לנוער. רוב בני דורו שהתנדבו לשורות הכוחות המזוינים באו ממשפחות עם רקע צבאי ענף, ובמובן זה נחשב יוצא דופן כשהחליט לפנות לקריירה צבאית. בשנת 1936 סיים את לימודיו באקדמיה הצבאית הלאומית של ארצות הברית. עד 1940 שירת בדיוויזיית הפרשים ה-1, בפורט בליץ' על גבול טקסס וניו מקסיקו. הוא פיתח מוניטין של מפקד ההולך בראש הכוח, מדרבן את אנשיו ומושך אחריו אנשים. ב-1940 עבר לדיוויזיה המשוריינת ה-1, בה שימש כמפקד פלוגת טנקים. אותה התקופה עבר הצבא האמריקאי תהליך מודרניזציה, שכלל חיזוק משמעותי של זרוע השריון, כהכנה להצטרפות אפשרית למלחמת העולם השנייה.

מלחמת העולם השנייה

ערכים מורחבים – התקדמות בעלות הברית מפריז אל הריין, המצור על בסטון, הקרב על הבליטה

ב-1941 הוצב אברמס בדיוויזיה המשוריינת ה-4, שיצאה בהמשך לזירה האירופית. הוא שירת בדיוויזיה בתפקידים שונים, לרבות כמפקד גדוד הטנקים ה-37 וכמפקד צוות הקרב ב' של הדיוויזיה (השקול לחטיבה). בעקבות המתקפה על פרל הארבור נכנסה אמריקה למלחמת העולם, ובפברואר 1942 הועלה בדרגה למייג'ור ונעשה שני בפיקוד על גדוד הטנקים ה-37. שבועיים לפני הגיעו לגיל 28, הועלה בדרגה פעם נוספת, ללוטננט קולונל, ונעשה למפקד הגדוד. הגדוד הורכב בעיקר מטנקי M4 שרמן, ואברמס, ששמר על מקומו בראש הכוח המסתער בתרגולים ובשעת הקרב, כינה את הטנק האישי שלו "ת'נדרבולט", משמע "חזיז ורעם". במשך חודשים פיקד על תרגילי הגדוד שהתקיימו בממלכה המאוחדת, לקראת הפלישה לנורמנדי. בפלישה עצמה לחם הגדוד להשיג פריצה בחוף יוטה, ואברמס לחם בראש אנשיו. החלה להתפרסם שמועה במחנה הגרמני שלמפקד הגדוד האמריקאי דם יהודי. אמנם אברמס היה איש הקהילה המתודיסטית באמונתו, אך עצם הפרסום של השמועה קנתה לו מוניטין של "יהודי נוקם" בקרב חיילים גרמנים. פעם אחר פעם הוצב הגדוד של אברמס בראש מערך הדיוויזיה, והיה בעל תפקיד מרכזי בסדרת קרבות מפתח בהתקדמות בעלות הברית מפריז אל הריין.

ב-18 בספטמבר תקפה בריגדת הפאנצרים ה-111 את כוחות הדיוויזיה המשוריינת ה-4 ופתחה בקרב על ארקור בחבל לורן. יחסי הכוחות היו 2:1 לטובת הגרמנים, שהחזיקו בגורם ההפתעה. הגרמנים תקפו במכוון במזג האוויר סוער, כך שהאמריקאים לא יכלו לנצל לעזרתם את העליונות האווירית של חיל האוויר. התיאום בין כוחות השריון הגרמנים לקה בחסר, והם נאלצו להתארגן מחדש כדי לתקוף את האמריקאים מסביב לעיירה ארקור, ביניהם גם הגדוד של אברמס. הקרב נערך בערפל, שלקח מידי הגרמנים את אלמנט ההפתעה ובמקביל גרם לכוחות שלהם להתפזר ולאבד כיוון. טנקים אמריקאים בודדים זיהו את כוחות השריון הגרמנים, חמקו לתוך הערפל וידעו את אברמס על המארב הגרמני. כאשר יצאו הגרמנים מהערפל נוכחו לדעת שגדוד הטנקים האמריקאי מוכן וחמוש לקראתם. הקרב נערך כשהטנקים היו במרחק קטן האחד מהשני, ותותח השרמן חדר את שריון הפאנצר סימן 5 והטיגר הגרמנים. בסיומם של תשעה ימי לחימה של שריון בשריון בין הדיוויזיה ה-4 לארמיית הפאנצר החמישית הושמדו 86 טנקים גרמנים, מתוכם 55 בידי הגדוד של אברמס, שאיבד 14 טנקים. המומנטום של הארמייה השלישית נעצר רק בעקבות החלטת הפיקוד העליון להקצאה חדשה של המשאבים, בעיקר עבור מבצע מרקט גארדן. החלטת הפיקוד הובילה לכך שנעתר מגדוד 37 ומהארמייה השלישית לזנב בגרמנים הנסוגים.

הגנרל ג'ורג' פטון, מפקד הארמייה השלישית, ראה את עצמו כמפקד השריון הטוב ביותר בצבא האמריקאי - ואת אברמס כשווה לו. בראשית דצמבר, לאחר שחצו את קו מאז'ינו, הועבר גדוד 37 ממקומו בחזית לעמדה משנית, כך שהכוחות ינוחו ויתארגנו מחדש לאחר החודשים שבהם היו בחוד החנית של הכוחות. מעמדה זאת פעלו לחסל שאריות של הכוחות הגרמנים שנותרו בשטחים שכבשו בעלות הברית. ב-16 בדצמבר 1944, גדוד הטנקים ה-37 בפיקודו של אברמס היה כוח החוד הראשון שחצה את הגבול הבינלאומי לתוך גרמניה הנאצית עצמה. עוד באותו היום, הגרמנים פתחו במתקפה גדולה דרך יער הארדנים, שנועדה לכתר את הארמייה השלישית ולחתוך אותה מקווי האספקה, ובכך פתחו בקרב על הבליטה. הכוחות הגרמנים נעו במהרה לכיוון אנטוורפן, ובדרך הותירו כיסים של כוחות אמריקאים, כגון הדיוויזיה המוטסת ה-101 שהייתה סביב העיירה בסטון. כתוצאה מכך החל מצור גרמני על כוחות הדיוויזיה, ובמקביל הגדוד של אברמס הונחה לתקוף את הכוחות הגרמנים כדי לפרוץ את הכיתור של הארמייה השלישית מדרום. גנרל פטון הורה לאברמס לנוע בשיא המהירות לכיוון בסטון ולשחרר את הדיוויזיה ה-101 מהמצור הגרמני. ב-22 בדצמבר החלה תנועת הגדוד של אברמס, ובדרכה התמודדה מול כוחות נחתים גרמנים שהתחזו לחיילים אמריקאים. בקרב ממושך גדוד הטנקים ה-37 התקדם לעבר בסטון וב-26 בדצמבר היה במרחק 8 קילומטרים ממנה, במקביל להפוגה במזג האוויר הסוער שאפשרה למטוסי דאגלס C-47 דקוטה להצניח אספקה קריטית לכוחות. הכוחות הצליחו לפרוץ לבסטון ולהתאחד עם הדיוויזיה ה-101 באותו אחר הצהריים, למחרת חג המולד.

הגרמנים כשלו בניסיונם לסגור את המסדרון שיצרו האמריקאים, ועם תנועת מיטב כוחות הארמייה ה-3 לעבר בסטון, המצור נגמר סופית ב-2 בינואר 1945. ב-8 בינואר, נוכח מתקפת הנגד של בעלות הברית, הגרמנים החלו בנסיגה מחשש שהארמיות ה-3 וה-1 יכתרו את הבליטה. הקרב על הבליטה הסתיים בהפסד גרמני צורם ופתח את הדרך להתקדמות בעלות הברית לתוך גרמניה עצמה. גדוד הטנקים 37 איבד רבים מאנשיו ומכוחותיו בקרב על הבליטה, אך הוא נשאר בפעילות מבצעית מלאה ואברמס פיקד עליו בפלישת בעלות הברית המערביות לגרמניה ובהמשך בהתקדמות לעבר שחרור צ'כוסלובקיה לפני כניעת גרמניה הנאצית ב-8 במאי 1945. אברמס קנה לו שם כמפקד שריון מוכשר ותוקפני. לאורך המלחמה היה תמיד בראש כוחותיו, החליף טנק פגוע חמש פעמים אך אף פעם לא נפצע בגופו. בשימוש סגולותיו כמפקד ועל ידי ניצול עקבי של היתרונות הקטנים יחסית של מהירות ואמינות המשוריינים שלו, הוא הצליח להביס כוחות גרמניים שהיו להם יתרון של שריון מעולה ותותחים עדיפים. הוא עוטר פעמיים בצלב השירות המצוין, על פעולתו בספטמבר 1944 ובמהלך הקרב על הבליטה. לגדוד בפיקודו, שבהמשך הומר לרגימנט, ניתן ציון לשבח נשיאותי על חלקו במלחמה.

לאחר המלחמה

בסוף המלחמה הועלה באופן זמני לדרגת קולונל לפני שהוחזר בדרגה ללוטננט קולונל. בעקבות התהילה וההוקרה הציבורית שקנה לעצמו הודות לחלקו במלחמה, העיתונאי ויליאם לאנג כתב ביוגרפיה שלו, שנקראה "קולונל אֶייבּ" (Colonel Abe) והתפרסמה בהוצאת כתב העת לייף. לאחר המלחמה שירת אברמס במטה הכללי של צבא ארצות הברית וכראש מדור הטקטיקה בבית הספר לשריון בפורט נוקס ולמד בבית הספר לפיקוד ומטה בפורט לוונוורת'. בשנים 1949–1952 שירת באירופה כמפקד גדוד שריון וחטיבת שריון. הוא פיקד על יחידות שנועדו לשמש בתפקידי מפתח בתרחישי המלחמה של פלישה סובייטית אפשרית למקרה של הסלמה במלחמה הקרה. לאחר מכן למד במכללת המלחמה של הצבא.

בשל כל אלו הוצב בחזית קוריאה רק ב-1953, בשלהי המלחמה שם, ושימש כראש המטה של שלושה גייסות אמריקאים. היה לו תפקיד מרכזי בהקמת הגיס הראשון ובבלימת המתקפות הגדולות האחרונות של צבא השחרור העממי בקיץ 1953, התקפות בהן ניסתה הרפובליקה העממית של סין לכבוש שטחים נוספים ולקבוע מחדש את העובדות בשטח לקראת הסכם שביתת הנשק, שפיצל את קוריאה לגמרי בין צפון לדרום. לאחר מכן אברמס היה בעל תפקיד בהסדר הרכב הכוחות האמריקאים המוצבים בקוריאה הדרומית לשם הגנה עליה מפני האפשרות של חידוש המלחמה. בכל הדרגים והמשרות בהן שירת, נהג אברמס לפי אמות מידה פיקודיות עליהן שמר. הוא מיהר, בכל מינוי חדש, להבהיר את עמדותיו האתיות, פעל להציג דוגמה אישית לפקודיו, השתדל לשמור על אוזן קשבת אליהם, העריך אותם והעניק מקום לביצוע טעויות וללימוד מהן, במקביל קבע סטנדרטים ביצועיים גבוהים וקשוחים, טיפח את גאוות היחידה והפיח רוח בקרב אנשיו. לוטננט שפעל תחת פיקודו אמר: "בגדוד של אברמס לא יצאתי לחופשה במשך שנתיים. פחדתי שאפספס משהו."

לאחר מלחמת קוריאה שימש כראש מטה בית הספר לשריון ושירת כקצין מטה בפנטגון (1956–1959) כסגן ראש מטה כוחות העתודה. הוא מונה לסגן מפקד הדיוויזיה המשוריינת ה-3 ובהמשך קודם לדרגת מייג'ור גנרל והיה למפקד הדיוויזיה (1960–1962) שפעלה בגרמניה המערבית והייתה נדבך צבאי מרכזי במערך האסטרטגי של נאט"ו. בתקופת כהונתו עלתה המתיחות בין הגוש המערבי לגוש המזרחי נוכח משבר ברלין השני במהלכו כשלה ברית המועצות בניסיונה ללחוץ על ארצות הברית להסיג את כוחותיה מברלין המערבית כך שחציה של העיר יסופח לגרמניה המזרחית הדיקטטורית. לאחר תפקיד זה היה לסגן ראש המטה למבצעים בפנטגון ואז קודם לדרגת לוטננט גנרל והיה למפקד הקורפוס החמישי באירופה (1963–1964).

בתקופת מחאות הענק של התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, היה זה מתוקף תפקידו של הצבא להעניק גיבוי למשטרה ולשירות המרשלים בהפגנות ומחאות נפיצות שהיה חשש שהן עלולות לצאת מכלל שליטה. לדוגמה, כאשר הותר לפעיל זכויות האזרח ג'יימס מרדית' להיות האדם השחור הראשון ללמוד באוניברסיטת מיסיסיפי, נשלח אברמס כנציגו האישי של ראש מטה צבא ארצות הברית להרגיע את הרוחות ולוודא שרחובות העיר יישארו שקטים על אף הקיטוב החברתי. התסיסה והקיטוב הייתה בשיאה בברמינגהאם, אלבמה, ובנקודה מסוימת נקרא אברמס בהתראה קצרה להפגין נוכחות בעיר ולהשקיט את הרוחות. עקב ההתראה הקצרה החליט ללכת אל העיר במדים אזרחיים, וכאשר קצין המליץ לו ללבוש מדים, השיב בשלווה: "אני מאמין שהם ידעו מי אני".

מלחמת וייטנאם

ב-1964 קודם אברמס לדרגת גנרל (ארבעה כוכבים) והיה מועמד לתפקיד ראש מטה צבא ארצות הברית, אך לבסוף נבחר על פניו גנרל הרולד ג'ונסון. יחסי העבודה בין אברמס לג'ונסון היו מצוינים. האחריות המרכזית של אברמס הייתה ניהול ההתרחבות של מסגרות הצבא כדי לעמוד בדרישות המלחמה בווייטנאם, משימה שהוקשתה לאין שיעור בגלל סירובו של הנשיא לינדון ג'ונסון לאשר את גיוס רכיבי המילואים שעליהם התבססו כל תוכניות המגירה. מתוקף תפקידו אברמס נתבקש להעיד מפעם לפעם בפני ועדות הקונגרס היושב בגבעת הקפיטול. מאוחר יותר ציין הסנאטור מייק מנספילד כי "בגבעת הקפיטול, שמו של הגנרל אברמס היה שם קוד למקצועיות, כנות ויושרה אישית". לדברי הסנאטור תומאס מקינטייר, מתוך ים העדים נושאי המדים בוועדות הסנאט, אברמס בלט. "קולו, בניגוד לחלקם, לא היה חזק, לא מתנשא, לא פומפוזי, לא צדיק, לא ממורמר, לא תובעני. לא. קולו היה שקט. מחשבותיו היו אישיות וכנות. הוא דיבר בצניעות אך בעוצמה ובמשמעות."

מימין לשמאל: גנרל אברמס, יו"ר המטות המשולבים ארל וילר והנשיא לינדון ג'ונסון, 28 במרץ 1968.

ראש המטה ג'ונסון נתקל באי הסכמות מול מפקד הכוחות בווייטנאם, ויליאם וסטמורלנד, ועל כן החליט למנות את סגנו הנאמן, אברמס, למשנה של וסטמורלנד. לפיכך ב-1967 מונה אברמס לסגנו של גנרל ויליאם וסטמורלנד, מפקד כוחות ארצות הברית בווייטנאם (מסגרת שנקראה רשמית פיקוד הסיוע הצבאי בווייטנאם), שהיה חבר לספסל הלימודים של אברמס בווסט פוינט. בהיותו סגן מפקד הכוחות בווייטנאם, תפקידיו של אברמס היו מצומצמים ומוגבלים, אך היה לו חלק חשוב בארגון ובאימון מחדש של צבא דרום וייטנאם, שבא לידי ביטוי בהגנה שלו במתקפת טט. בשנה שלאחר מכן בא אברמס במקומו של וסטמורלנד. ב-9 ביוני העביר הנשיא לינדון ג'ונסון את וסטמורלנד מתפקידו ומינה תחתיו את הגנרל אברמס. למרות שווסטמורלנד התמנה לראש מטה הצבא, נתפס הדבר כהטלת אחריות עליו על עסק הביש בווייטנאם. לשינויים שערך אברמס הייתה השפעה מידית, עם סגירת חלק מן הבסיסים בווייטנאם, הפסקת המבצעים המיוחדים שם ושימת הקץ על שיח ה"ניצחון בצפון וייטנאם". מעתה התמקדו האמריקאים על העברת נטל הלחימה לידי דרום וייטנאם, החזרת השלום באזורים הכפריים ותקיפת הלוגיסטיקה הקומוניסטית על ידי עבודת מודיעין. במקום טקטיקת האתר-והשמד ששימשה את קודמו הוא יישם טקטיקה של טהר-והחזק, והכוחות שבפיקודו אימנו את הכפריים הדרום-וייטנאמיים להגן על כפריהם מפני כוחות צפון-וייטנאם. הוא גם שם דגש רב יותר מאשר וסטמורלנד על אימון צבא דרום-וייטנאם.

התוצאה הייתה שפעולות לחימה, שאופיינו תחת גנרל וסטמורלנד בריכוז של יחידות גדולות שנערכו בעיקר בג'ונגלים העמוק באזורי הגבול הסמוכים ללאוס וקמבודיה, עתידות היו לעבור תיקון קיצוני, הכולל סיורים ומארבים רבים של יחידות קטנות במטרה לספק ביטחון לאוכלוסייה הכפרית של דרום וייטנאם. ההגנה על האוכלוסייה האזרחית הפכה כעת למטרה הראשית של הכוחות האמריקאים. מטרת הלחימה האובייקטיבית, סבר אברמס, אינה הרס אלא שליטה. בנאום במכללה להגנה לאומית דיבר אברמס על ההשפעה של השגת יעדים לאומיים על הפעולות הצבאיות. "אני יכול להבטיח לכם" אמר, "שלא משנה כמה מתסכל, לא משנה מה ניסיון העבר שלנו, האיפוק ישלוט וחייב לשלוט כמעט בכל הפעילויות שלנו". לפיכך: "איננו יכולים ליישם את מלוא יכולות עוצמת האש של הכוח הצבאי שלנו בכל האזורים הכפריים כרצוננו, שכן פעולה זו תסכן עוד יותר את החיים והרכוש ואת היחסים השלטוניים עם אותם אנשים שכולנו נלחמים כדי להגן עליהם: האזרחים שלך, וייטנאם."

לאחר בחירתו לנשיאות של הנשיא ניקסון החל אברמס ליישם את דוקטרינת ניקסון, שהתמקדה בהעברת נטל המלחמה בדרום-וייטנאם לידי צבא מדינה זו. בעקבותיה פחת מספר החיילים שבפיקודו מ-543 אלף ב-1969 ל-49 אלף במחצית 1972. לאחר 1969 העביר את עיקר פעילות הכוחות להיות הגנתית. אברמס שם דגש על משמר האזרחים ועם זאת הוא תמיד חיפש הזדמנות לצאת למתקפה. אחת ההזדמנויות הללו הגיעה במרץ 1970 עם הדחת הנסיך נורודום סיהאנוק בקמבודיה. על מקומו עלה לשלטון מרשל לון נול, פרו-אמריקאי, שנאבק במיליציה הקומוניסטית קמר רוז' ששרצה בארצו והצטרף למלחמה האמריקאית נגד הווייטקונג. במשך שנים הפעיל הווייטקונג תאים בקמבודיה שדרכם תקף את דרום וייטנאם; כעת ניצל הפיקוד האמריקאי את המצב החדש שנוצר כדי להתערב בתוך קמבודיה במטרה לנטרל את כוחות הווייטקונג בה. במסגרת תפקידו, אברמס פיקד גם על המערכה בקמבודיה.

באפריל 1970 פיקד על מבצע שיזם לפגיעה בקווי האספקה והלוגיסטיקה של הווייטקונג. המבצע היה מוצלח, אך הוא נקטע בלי להשלים את מטרותיו נוכח המחאה הציבורית נגד המלחמה בתוך ארצות הברית. באביב 1971 יזם מבצע התקפי בלאוס, מבצע לאם סון 719 , ושכנע את הממשל לתמוך במהלך. מתוקף איסור של הקונגרס, נעתר מכוחות הקרקע האמריקאים לסייע בפעולה, ועל כן היא בוצעה בידי צבא דרום-וייטנאם עם תמיכה אווירית אמריקאית. הפעולה הסתיימה בכישלון מבצעי והנשיא ניקסון ראה זאת ככישלון של אברמס, אך שמר על האמון בו והשאיר אותו בתפקידו. עם הוצאת הכוחות האמריקאים מווייטנאם, עיקר התמיכה המבצעית בדרום-וייטנאם באה לידי ביטוי באוויר, בגיבוי שהעניק חיל האוויר האמריקאי, בייחוד בעזרת מפציצים כגון B-52 סטרטופורטרס. לפני סיום תפקידו בדרום-וייטנאם הדף צבאה בסיוע אווירי אמריקאי את מתקפת חג הפסחא 1972 של כוחות צפון-וייטנאם.

ראש מטה צבא ארצות הברית

אברמס מושבע לראש מטה הצבא בידי מזכיר ההגנה מלווין ליירד, ידו השמאלית מונחת על התנ"ך שמחזיקה רעייתו. 16 באוקטובר 1972.

ביוני 1972 התמנה אברמס לראש מטה צבא ארצות הברית. בתפקיד זה כיהן שנתיים, עד סוף חייו. אישור מינויו בסנאט התעכב במשך מספר חודשים עקב מחלוקות על דרך ניהול המלחמה בווייטנאם ובקמבודיה. לבסוף אושר המינוי בהצבעה של 84:2. הוא החל בתהליך של הסבת הצבא לצבא מתנדבים בלבד והתמודד עם קיצוצי הענק בתקציב הביטחוני עם סיומה של המלחמה בווייטנאם. בין היתר הורה אברמס על מיסוד יחידות הסיור האוגדתיות לכדי רגימנט הריינג'רס ה-75, אשר יהווה להגדרתו את יחידת החי"ר הקלה הטובה בעולם שתקבע את רף המצוינות לכל הצבא. כדי לוודא שבהרחבה עתידית של משימות הצבא בשעת מלחמה יהיה על הממשל להביא לגיוס מילואים, בשונה מההיערכות שנקט הנשיא לינדון ג'ונסון, קבע תפקידי מפתח לשעת מלחמה שיהיו בידיים של אנשי מילואים בהכרח.

אברמס היה מחויב באמת ובתשוקה לשוויון הזדמנויות וליחס הוגן ומכבד לכל חייל. בשיחה עם מקורביו הבכירים, הוא אמר להם: "אתם לא יכולים לקבוע דברים [מסוימים] לפי הנחיה. איכשהו חייב להתקיים שכנוע בקרב כולם [כל החיילים] שהדבר חייב להשתנות, ושאנחנו צריכים להסתכל אחד על השני כבני אדם ושווים, ושההזדמנויות עבור כל אחד מאיתנו קיימות."

אברמס היה מעשן סיגרים כבד וחלה בסרטן הריאה. הוא עבר ניתוח להסרת ריאה בבית החולים הצבאי וולטר ריד, אך ב-4 בספטמבר 1974 נפטר עקב סיבוכים שלאחר הניתוח, אחד עשר יום לפני יום הולדתו השישים. הוא נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון.

חיים פרטיים

אברמס נישא, בשנת 1936 בהיותו בן 22, לג'וליה ברת' הארווי. נולדו להם שלושה בנים ושלוש בנות. כל בניהם שירתו בצבא ארצות הברית והגיעו לדרגות בכירות שונות, וכל בנותיהם נישאו לקצינים. בנו גנרל ג'ון אברמס פיקד על פיקוד האימונים וההדרכה של צבא ארצות הברית ובנו גנרל רוברט אברמס הוא מפקד פיקוד כוחות צבא ארצות הברית. לאורך חייו אברמס גדל והתחנך בתור בן הקהילה המתודיסטית, אך במהלך מלחמת וייטנאם, בקשת חברו הוותיק הכומר ג'ון בנסון, המיר את דתו לנצרות קתולית. הוא עצמו התוודה שנפעם מכוח האמונה של קתולים שפגש בווייטנאם, ופעם אחת אמר: "דת היא עניין מאוד אישי, אבל כל אחד מאיתנו, בתפילות שלנו ובאמונה באלוהים, הוא לא מחפש רק שלווה פנימית, אלא גם את האומץ להתמודד עם מה שצפוי ולעשות מה שצריך לעשות."

עיטורים

בנוסף לצלב השירות המצוין הוענקו לאברמס עיטורים אלו:

• לגיון ההצטיינות (פעמיים)
• כוכב הכסף (פעמיים)
• כוכב הארד
• מדליית שירות ההגנה המצטיין (Defense Distinguished Service Medal) (פעמיים)
• מדליית השירות המצוין (צבא ארצות הברית) ‏(4 פעמים)

אברמס זכה להכרה כאחד מ"חמשת מצביאי השריון הטובים בהיסטוריה", לצד גנרל-פלדמרשל ארווין רומל, גנרל ג'ורג' פטון, אלוף מוסה פלד ואלוף ישראל טל, במוזיאון השריון בפורט נוקס, קנטקי, שבארצות הברית.

הנצחה

ב-1980 ניתן שמו של אברמס לטנק המערכה האמריקאי החדש, ה-M1 אברמס, כאות הערכה לשירותו של אברמס בחיל השריון.

בניין אי גה פארבן בפרנקפורט נשא את שמו בשנים 1975–1995.

לקריאה נוספת

• אנטוני ביוור, ההימור האחרון של היטלר: המתקפה בארדנים 1944, תרגם: עמנואל לוטם, הוצאת ידיעות ספרים, 2017.
• מקס הייסטינגס, וייטנאם: טרגדיה אפית 1945–1975, תרגם: משה סביליה־שרון, הוצאת מודן, 2021.

• Lewis Sorley, Thunderbolt: General Creighton Abrams and the Army of His Times, Indiana University Press, 1992.
• Lewis Sorley, A Better War: The Unexamined Victories and Final Tragedy of America's Last Years in Vietnam, Harcourt Brace & Company, 1999.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרייטון אברמס בוויקישיתוף

• קרייטון אברמס, באתר בית הקברות הלאומי ארלינגטון
• קרייטון אברמס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• קרייטון אברמס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)