רובה אוטומטי

רובה אוטומטי הוא כינוי כללי לרובים בעלי טעינה חוזרת כלומר תהליך הפליטה של תרמיל הכדור שנורה והכנסת כדור חדש לבית הבליעה נעשית בפעולה ישירה כתוצאה מלחיצה על ההדק.

עקרונות פעולה

רובה אוטומטי ניתן להפעלה בשני מצבי ירי על פי בחירת היורה:

מצב חצי-אוטומטי: לחיצה על ההדק יוצרת סדרה חד פעמית של פעולות:
1. נקירה של תרמיל הכדור שבבית הבליעה וירי הקליע.
2. פליטת התרמיל הנקור הריק.
3. טעינת כדור חדש לבית הבליעה המוכן לירי. ז"א דריכה אוטומטית אבל ללא ירי נוסף.
מצב אוטומטי מלא: הלחיצה על ההדק יוצרת את סדרת הפעולות המפורטת לעיל וחוזרת על עצמה תוך ירי נוסף עד לעזיבת ההדק או עד הפסקה באספקת התחמושת.

התחמושת המזינה את הירי ארוזה במחסנית המחוברת לבית הבליעה של הרובה וניתנת להחלפה במחסנית טעונה חדשה כאשר התחמושת נגמרת.

הרובה האוטומטי נבדל מהמקלע בעיקר בגודלו ובתחמושת שהוא משתמש בה. המקלע בדרך כלל כבד וגדול יותר ומשתמש בתחמושת חזקה יותר. ולכן הרובה הוא נשק אישי בעוד שהמקלע משמש רק בקבוצה של חילים או בעמדות.

היסטוריה

בחצי השני של המאה ה-19 הופיעו לראשונה מכונות הירייה והנשק האוטומטי. כלי נשק אלה היו כבדים ומסורבלים ונדרש צוות של מספר חיילים לתפעלם, אך היו בעלי כוח אש אדיר.

האקדח של לאומן 1892 -האקדח החצי-אוטומטי הראשון

האקדח החצי-אוטומטי הראשון, שטעינת הכדור התורן אחרי ירי נעשית בו עצמאית, (להבדיל מבאקדח תופי בעל "פעולה כפולה" שבו הטעינה מחדש נעשית מכח הלחיצה הבאה על ההדק), הומצא על ידי האוסטרי יוסף לאומן בשנת 1892.

הרובה החצי-אוטומטי הראשון היה "רובה מונדרגון" (אנ') אשר הומצא על ידי הגנרל המקסיקני מנואל מונדרגון בשנת 1882 ואשר נרשם כפטנט בשנת 1897. רובה זה היה בעל יכולת טעינה עצמית, אך עדיין ירה בבודדות ולא בצרורות כמו מכונת ירייה.

השלב הבא בפיתוחם של רובים אוטומטים התרחש במלחמת העולם הראשונה כאשר ג'ון בראונינג וחברת קולט הציגו את הפיתוח שלהם, BAR, המוזן ממחסנית נתיקה מתחלפת ומתופעל על ידי חייל אחד, לעומת מכונת היריה המוזנת בשרשרת כדורים ואשר דרשה צוות של שני מפעילים ויותר.

הפיתוחים המודרניים של הרובה האוטומטי אשר הופיעו במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה: התת מקלע ורובה הסער שמרו על בסיס הרעיון המקורי של תכונות הטעינה האוטומטית והירי הרציף אך השתפרו משמעותית מבחינת המשקל, קצב האש, תכולת המחסנית ונוחות התפעול. לדוגמה ה-StG 44 הגרמני ממלחמת העולם השנייה שהביא רעיונית לפיתוח ה"קלשניקוב" הסובייטי.

דוגמה נוספת היא פיתוח ה-M14 האוטומטי מהרובה החצי אוטומטי M1 גאראנד בשנות ה-50. ה-M14 תוכנן להיות רובה סער אך בגלל מבנהו שהקשה על כך, שימש כרובה מטען, ז"א חצי אוטומטי. עוד רובה סער שהפך לרובה מטען היה ה-FN FAL שבצה"ל נמצא לא מתאים כאוטומטי לרובאי היחיד, אבל הייתה לו גרסה אוטומטית עם דורגל לשימוש כמקלעון מחלקתי.

בזמן המלחמה הקרה נפוץ בעולם השימוש ברובי סער אוטומטיים, בפרט הקלשניקוב AK-47 הסובייטי וה-M16 האמריקאי. בשנות ה-80 של המאה ה-20 נעשו מחקרים על המלחמות במזרח הרחוק (מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם) והמלחמות במזרח התיכון (בעיקר הסכסוך הישראלי-ערבי), והללו גילו שהירי האוטומטי היה ברובו הגדול לא יעיל: כלומר היחס בין מספר הכדורים שנורו למספר ההרוגים היה גבוה מאוד. בעקבות מחקרים אלה הוחלט לשנות את תורת הלחימה של הרובאי כך שבמקרים הרגילים הירי יתבצע רק במצב חצי-אוטומטי או בצרורות (ירי של מספר כדורים קבוע בלחיצה אחת). בחלק מרובי ה-M16, ובפרט ב-M4, הוחלף מצב הירי האוטומטי בירי צרורות. עם זאת, ירי אוטומטי למטרות רתק או חיפוי עדיין נשאר כחלק מתורת הלחימה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רובה אוטומטי בוויקישיתוף