תקרית מוקדן
 | ||||||||||||||||||
| חיילים יפניים נכנסים למוקדן במהלך התקרית | ||||||||||||||||||
| מערכה: מלחמת סין–יפן השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 18 בספטמבר 1931 – 18 בפברואר 1932 (154 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מוקדן (כיום שן-יאנג), מנצ'וריה, הרפובליקה הסינית | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
41°50′05″N 123°27′58″E / 41.83461°N 123.465984°E | |||||||||||||||||
| עילה |
Liutiaohu Incident  | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון יפני | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
תקרית מוקדן הייתה מבצע דגל כוזב שתוכנן על ידי אנשי הצבא היפני הקיסרי כתירוץ לפלוש למנצ'וריה ב-1931.
ב-18 בספטמבר 1931 התפוצצה כמות קטנה של דינמיט בסמוך למסילת הרכבת של חברת הרכבות של דרום מנצ'וריה ליד העיר מוקדן (כיום שן-יאנג). אף על פי שהפיצוץ היה כה קטן עד שלא נגרם כל נזק למסילה, הצבא היפני האשים בדלנים סינים במעשה, והגיב בפלישה שהסתיימה בכיבוש מנצ'וריה, בה הקימה שישה חודשים לאחר מכן יפן ממשלת בובות בשם מנצ'וקוו. התחבולה נחשפה לקהילה הבינלאומית זמן מה לאחר מכן, ותרמה לבידודה של יפן ברמה הבינלאומית, דבר שהוביל אותה לפרוש מחבר הלאומים.
התקרית ידועה בהיסטוריוגרפיה היפנית בשם "תקרית מנצ'וריה" (Manshujihen 満州事変), ובהיסטוריוגרפיה הסינית בשם "תקרית ה-18 בספטמבר" (Jiǔyībā Shìbiàn 九•一八事变/九•一八事變).
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנוכחות הכלכלית והעניין הפוליטי של יפן במנצ'וריה החלו לצמוח עוד בתום מלחמת רוסיה–יפן (1904-1905). הסכם פורטסמות' שנחתם בסוף המלחמה העניק ליפן את הזיכיון להפעלת מסילת הרכבת של דרום מנצ'וריה, חלק ממסילת הרכבת של סין של המזרח הרחוק.
ממשלת יפן טענה שזיכיון זה מקנה לה זכות להציב שומרים באזור המסילה, ואכן נשלח חיל מצב להגן על המסילה ועל הרכבת. אך חיל מצב זה הכיל חיילים מצבא קוואנטונג, שלעיתים ערכו תמרונים צבאיים מחוץ לאזורי מסילת הרכבת. בתגובה לכך התכנסה בנאנג'ינג באפריל 1931 ועידה של הרפובליקה הסינית, בראשות צ'יאנג קאי שק, בה החליטו לבסס את ריבונותה של סין במנצ'וריה.
התוכנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]קולונל סיישירו איטגאקי ולוטננט-קולונל קנג'י אישיווארה מצבא קוואנטונג הגו תוכנית פלישה למנצ'וריה. אישיווארה הציג את התוכנית במפקדה הכללית הקיסרית בטוקיו ואישורה עמד בפני התנאי לפיו צריכה להתרחש תקרית ביוזמת סינית לפני שהתוכנית תצא לפועל. אך כששלח שר המלחמה היפני ג'ירו מינאמי את מייג'ור-ג'נרל יושיצוגו טָטֶקאווה למנצ'וריה על מנת שיחסל כל חוסר ציות ומיליטריזם בצבא קוואנטונג, ידעו איטגאקי ואישיווארה שאין ברשותם זמן להמתין לתגובה סינית למיני פרובוקציות, ושעליהם לביים אחת.
הם בחרו לחבל בקטע של מסילת רכבת הקרוב לאגם ליוטיאו (Liǔtiáo), משום שלא טמן בחובו חשיבות צבאית לאף אחד מהצדדים, אך היה מרוחק 800 מטרים בלבד מבסיס חיל המצב הסיני בביידאיינג (běidàyíng), בו היו מוצבים חיילים תחת פיקודו של "המרשל הצעיר" ג'אנג שואה-ליאנג. לפי תוכנית היפנית יפוצצו חומרי הנפץ באזור, החיילים הסינים יגיעו למקום ואז יאשימו אותם היפנים בפיצוץ כתירוץ לפלוש.
בנוסף, על מנת לגרום לפיצוץ להראות יותר כהתקפה סינית על נקודה חיונית - ובכך להסוות את הפלישה היפנית באמתלה של פעולה לגיטימית להגנת מסילת רכבת החיונית לכלכלת האזור - הציבו היפנים באזור שלטים המודיעים על "גשר ליוטיאו" (liǔtiáoqiáo). למרות שקטע המסילה עבר על פני שטח שטוח לחלוטין, יכלו היפנים להחמיר בתגובתם בשל העובדה שתיקון מסילה העוברת על גשר דורש עבודה רבה יותר מתיקון קטע שטוח.
התקרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]איטגאקי, אישיווארה, קולונל קנג'י דויהארה ומייג'ור טקיושי טנאקה השלימו את התוכנית ב-31 במאי. חלק חשוב מהתוכנית כלל בניית בריכת שחייה במועדון הקצינים במוקדן. הבריכה הייתה למעשה בונקר לכלי ארטילריה שהובאו לאזור תחת מעטה חשאיות.
התוכנית יצאה לפועל כשלוטננט סואמורי קומוטה מרגימנט הרגלים ה-29, היחידה ששמרה על מסילת הברזל, הניח את חומרי הנפץ בסמוך למסילה, אך מספיק רחוק בשביל למנוע נזק רציני. בסביבות השעה 22:20 ב-18 בספטמבר פוצץ המטען. אך הפיצוץ היה קטן והסב נזק רק ל-1.5 מטרים מצד אחד של המסילה. למעשה, רכבת מג'אנגצ'ון חלפה באזור הפגוע במסילה בשעה 22:30, והמשיכה בדרכה ללא הפרעה.
הפלישה למנצ'וריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הפלישה היפנית למנצ'וריה
בפקודת אישיווארה קנג'י בבוקר ה-19 בספטמבר פתחו התותחים ממועדון הקצינים במוקדן באש על חיל המצב הסיני הסמוך, כביכול בתגובה על ההתקפה הסינית על מסילת הרכבת. הכוח האווירי הקטן של ג'אנג שואה-ליאנג הושמד לחלוטין, וחייליו נמלטו מביידאיינג, לאחר שכחמש מאות חיילים יפנים תקפו את חיל המצב הסיני שמנה כ-7,000 חיילים. החיילים הסינים, רובם מגויסים טריים, חסרו את הניסיון של החיילים היפנים. עד הערב שככה הלחימה והיפנים כבשו את מוקדן במחיר חייהם של חמישה חיילים סינים ורק שני חיילים יפנים.
באותה עת, נדהם מפקד צבא קוואנטונג בעיר דאליין, גנרל שיגרו הונג'ו, לגלות שתוכנית הפלישה יצאה לפועל מבלי לזכות באישורו, אך לבסוף שכנע אותו אישיווארה לתת את אישורו לאחר מעשה. הונג'ו העביר את מפקדת צבא קוואנטונג למוקדן, והורה לגנרל סנג'ורו היאשי, מפקד ארמיית צ'וסן בקוריאה, לשלוח תגבורת. בשעה 04:00 ב-19 בספטמבר הכריזו על כוחות היפנים על מוקדן מאובטחת. באותו בוקר כבר נחתו בשדה התעופה של העיר מטוסים מארמיית צ'וסן.
ג'אנג, תחת הוראות מפורשות ממשלתו של צ'יאנג קאי שק להימנע מעימותים, הורה לחייליו לא להשיב אש ולאחסן נשק למקרה של פלישה יפנית. לפיכך, כבשו הכוחות היפנים גם את חילות המצב של צ'אנצ'ון ואנטונג ללא קושי. אך בנובמבר החל הגנרל המוסלמי צ'אנשן מא, מושל חיילונגג'יאנג, להתנגד ליפנים באמצעות צבאו האזורי, ובעקבותיו פעלו גם הגנרלים צ'או טינג ודו לי עם צבאותיהם בג'ילין. על אף התנגדות זו כבש הצבא הקיסרי היפני את כל הערים הגדולות במחוזות ליאונינג, ג'ילין וחיילונגג'יאנג.
תוצאות הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]דעת הקהל הסינית שיגרה חיצי ביקורת כלפי ג'אנג על חוסר התנגדותו לפלישה היפנית, אף על פי שממשלת הקוומינטנג הייתה אחראית למדיניות זו. בעוד שהיפנים היוו איום ממשי, ריכזה הממשלה את מאמציה בעקירת הקומוניזם מסין, ורבים ביקרו את ג'אנג שצבאו, שמנה כרבע מיליון חיילים, היה יכול להביס בקלות את צבא קוואנטונג, בו שירתו 11,000 חיילים. בנוסף, צבאו של ג'אנג היה מצויד בנשק המודרני ביותר בסין, ולרשותו עמדו טנקים, מטוסי קרב, מקלעים וכלי ארטילריה.
למעשה, יתרונו המספרי של ג'אנג התפוגג בשל מספר סיבות. סיבה אחת הייתה שלצבא קוואנטונג היו כוחות מילואים חזקים שיכלו להגיע מקוריאה השכנה במהירות. רוב צבאו של ג'אנג, לעומת זאת, שהה מדרום לחומה הגדולה, במחוז חביי, והכוחות ששהו מצפון לחומה היו מפוזרים במנצ'וריה. על כן היה לג'אנג קשה יותר לאחד את צבאו. בנוסף, רוב חייליו של ג'אנג היו מגויסים טריים, חסרי אימון וניסיון, ללא פיקוד ראוי, בעלי מורל נמוך ונאמנות מוטלת בספק, בניגוד ליריביהם היפנים.
הממשלה הסינית הייתה עסוקה באותה עת במספר בעיות פנים, בהן המפלגה הקומוניסטית של סין, הקמת ממשלה נפרדת בגואנגג'ואו ושיטפונות גדולים לאורך גדות נהר יאנגצה. בנוסף, ג'אנג לא נכח במנצ'וריה בעת התקרית אלא בבית חולים בבייג'ינג, שם התרים למען נפגעי השיטפונות.
בשל נסיבות אלה פנתה ממשלת סין לקהילה הבינלאומית בחיפוש אחר פתרון שָלו. משרד החוץ הסיני מחה בפני ממשלת יפן ודרש את הפסקת כל הפעולות הצבאיות במנצ'וריה, ופנה לחבר הלאומים ב-19 בספטמבר. ב-24 באוקטובר קיבל חבר הלאומים החלטה שדרשה את נסיגת הכוחות היפנים ממנצ'וריה, עד ה-16 בנובמבר, אך יפן דחתה החלטה זו והתעקשה לקיים משא ומתן ישיר עם הממשלה הסינית.
המגעים נמשכו לסירוגין, וללא תוצאות ממשיות. ב-20 בנובמבר התכנסה הממשלה הסינית אך פלג גואנגג'ואו דרש את התפטרותו של צ'יאנג קאי שק באשמת תקרית מנצ'וריה. ב-15 בדצמבר התפטר צ'יאנג מתפקידו כיושב ראש הממשלה הלאומנית והחליף אותו סון פו, בנו של סון יאט-סן. בראשית ינואר 1932 כבשו היפנים גם את העיר ג'ינז'או וכתוצאה מכך החליף ג'ינווי ואנג את סון פו.
ב-7 בינואר הכריז מזכיר המדינה של ארצות הברית הנרי סטימסון על דוקטרינת סטימסון, על פיה סירבה ארצות הברית להכיר בכל מצב מדיני שנכפה עליה, ולכן אין היא מכירה בפעולות יפן במנצ'וריה כחוקיות. במרץ הקימו היפנים את מדינת מנצ'וקוו - ממשלת בובות בראשות פויי. ב-2 באוקטובר חיברה משלחת מטעם חבר הלאומים דו"ח שדחה את הטענות היפניות שהפלישה למנצ'וריה הייתה פעולה מתוך הגנה עצמית, אך לא טען שהפיצוץ היה מתוכנן מראש. הדו"ח גרס אף שמנצ'וקוו הייתה תוצר של התוקפנות היפנית בסין, אך הסכים שחששות היפנים מהמתרחש באזור לגיטימיות בשל קשריהם הכלכליים שם. חבר הלאומים סירב להכיר במנצ'וקוו כמדינה עצמאית, והדבר הביא את יפן לפרוש מהחבר במרץ 1933.
מחלוקת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדעות חלוקות לגבי זהות האחראי לפיצוץ מסילת הרכבת במוקדן, אך הראיות מצביעות על קציני צבא קוואנטונג, שפעלו בהסכמת או שלא בהסכמת טוקיו. מחקירות שנערכו לאחר מלחמת העולם השנייה נמצא שהפצצה הראשונה שהוטמנה לא התפוצצה, והיה צורך להטמין פצצה נוספת. הפיצוץ שהתרחש לבסוף נתן לצבא קוואנטונג תירוץ לפלוש למנצ'וריה.
בספרו "Japan's Imperial Conspiracy," תיאר דויד ברגמיני את השתלשלות האירועים שהובילה לתקרית במוקדן וגם בטוקיו. המסקנה אליה מגיע ברגמיני היא שההונאה הגדולה ביותר הייתה לגרום לציבור לחשוב שהתקרית הייתה פרי מוחם של קצינים זוטרים מיליטריסטיים, שפעלו ללא אישור הממשלה. למעשה, כך הוא טוען, הקיסר הירוהיטו בעצמו אישר את התוכנית. לעומתו טוען ההיסטוריון ג'יימס ולנד שהקצינים הבכירים נתנו הסכמה שבשתיקה לפעולה, ואחר כך שיבחו את התוצאה.
באוגוסט 2006 פרסם העיתון היפני יומיאורי שינבון את תוצאותיו של מחקר שנועד לענות על השאלה "מי אחראי למלחמת שווה." בעניין תקרית מוקדן, תלה המחקר את האשמה במיליטריסטים יפניים ובפוליטיקאים שכשלו בניסיונם לרסנם.
מחולקת גם נסובה סביב הדרך בה טיפל בנושא חבר הלאומים. על פי ההסכמים שנחתמו בוועידה הימית בוושינגטון בשנת 1921 ניתנה ליפן דרגה מסוימת של הגמוניה במזרח הרחוק. כל התערבות אמריקאית או אירופאית בנעשה באזור הייתה הפרה של הסכמים אלו. בנוסף, באותה תקופה נטשה בריטניה את תקן הזהב ונקלעה למשבר, על כן לא היה בכוחה לפעול כנגד יפן. התגובה היחידה של חבר הלאומים לתקרית הייתה גינוי מוסרי.
אזכורים בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקרית מוקדן מוזכרת בספר הלוטוס הכחול מסדרת ספרי הרפתקאותיו של טינטין, אם כי האירוע מתואר שם כאילו התרחש בסמוך לשנחאי. בסרטו של אקירה קורוסאווה משנת 1946 ללא חרטה על נעורי נדונה תקרית מוקדן.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Hsu Long-hsuen and Chang Ming-kai. History of The Sino-Japanese War (1937–1945), Zhong Wu Pub. Co., 1985.
- Jowett, Philip. Rays of the Rising Sun: JAPAN'S ASIAN ALLIES 1931-45: CHINA AND MANCHUKUO. Helion and Company Ltd. 2005. ISBN 9781874622215.
- Matsusaka, Yoshihisa Tak. The Making of Japanese Manchuria, 1904-1932. Harvard University Asia Center, 2003. ISBN 9780674012066.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פיטר צ'ן, World War II Database, Mukden Incident and Manchukuo.
- תקרית מוקדן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)