Berlin (אלבום של לו ריד)
 | ||||||
| אלבום אולפן מאת לו ריד | ||||||
| יצא לאור | יולי 1973 | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| סוגה | רוק, ארט רוק | |||||
| שפה |
אנגלית  | |||||
| אורך | 49:26 | |||||
| חברת תקליטים | RCA רקורדס | |||||
| הפקה | בוב אזרין | |||||
| ||||||
  | ||||||
Berlin (בעברית: ברלין) הוא אלבום הסולו השלישי של לו ריד. האלבום, שראה אור ביולי 1973, ניצב במקום ה-344 ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של מגזין רולינג סטון מ-2003[1]. אותו מגזין כינה את האלבום עם צאתו "אסון" והמבקר ניבא שזהו סוף הקריירה של ריד כאמן יוצר[2].
רקע ההפקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנה לפני "ברלין" ראה אור תקליטו המצליח ביותר של ריד, Transformer, שהפיק לו דייוויד בואי ב-1972. ההצלחה המסחרית הגדולה איפשרה לחברת התקליטים תקליטי RCA, לתת לו חופש אמנותי. אנשי חברת התקליטים ציפו לעוד תקליט גלאם רוק שיניב להיטים שנונים כגון Perfect Day ו-Walk on the wild side. במקום זאת יצר ריד תקליט אפל, דיכאוני וכבד. האלבום הוקלט באולפני מורגן בצפון-מערב לונדון והושלם באולפני רקורד פלנט בניו יורק, כששיאו - "שיר עצוב" שחותם את האלבום - הציג את לו ריד ולהקת הרוק שאיתו עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית של לונדון, 130 נגנים שכללו גם מקהלה וגם קבוצת נגני חליליות בניצוחו של אלן מקמילן. מבקר המוזיקה הישראלי עומרי חג'ג' מתאר את "ברלין" כתיאור של העיר "ספוגת האלימות, הסמים, והאהבה, המתקיימת לצד השנאה והמוות, עיר ואלבום בהם שולטים הבלבול, השנאה העצמית ואמיתות החיים האכזריות"[3]. הביקורות ברוב עיתוני המוזיקה ב-1973 היו קשות מאוד וב"רולינג סטון" אף נכתב שמדובר ב"אסון" וב"סוף הקריירה של לו ריד כאמן יוצר".
תכנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]התקליט הוא אלבום קונספט טראגי המגולל את סיפורו של זוג אומלל הנקלע למערבולת של הסתבכויות ואסונות עקב התמכרות לסמים, בהם זנות, דיכאון וסכיזופרניה, אלימות במשפחה, נטילת הילדים על ידי שירותי הרווחה והתאבדות. השירים מגוללים את סיפור עלייתם ונפילתם מנקודות המבט של שני בני הזוג והולכים והופכים קודרים יותר במהלך התקליט.
סגנון מוזיקלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]"ברלין" מציין סגנון שונה בעבודתו של לו ריד. הצליל שלו "מלא" ועשיר בתזמור הכולל כלי נשיפה וסוללת נגנים משובחת בהם בוב אזרין, שגם עיבד, מייקל ברקר, רנדי ברקר, ג'ק ברוס, סטיב ווינוד ועוד. ריד עצמו שר וליווה את עצמו בגיטרה אקוסטית.
ריד כלל בתקליט עיבודים חדשים לשירים שכבר הופיעו בתקליטיו קודם לכן. כך, למשל, שיר הנושא, "ברלין", הוא עיבוד מחדש לפסנתר לשיר שכבר הופיע באלבום הבכורה של ריד. "Caroline Says II" הוא שכתוב של "Stephanie Says" של וולווט אנדרגראונד. גם השיר "Men of Good Fortune" נוגן בהופעות של וולווט אנדרגראונד החל מ-1966.
תגובות
[עריכת קוד מקור | עריכה]התקליט זכה לתגובות ביקורתיות פושרות עד קטלניות. מבקריו יצאו נגד אווירתו המדכאת ותכניו הקשים לעיתים להאזנה (כגון בכי קורע לב של הילדים הנקרעים מעל אמם על ידי רשויות הרווחה בשיר "The Kids"). עם זאת הגיע למקום ה-7 במצעד האלבומים הבריטי (הישגו הטוב ביותר של ריד עד Magic and Loss ב-1992). בארצות הברית היו מכירות האלבום דלות יחסית והוא הצליח אך בקושי להיכנס לרשימת 100 האלבומים הנמכרים ביותר באותה שנה (מקום 98). ריד שילב רבים משירי האלבום בהופעותיו ובהקלטות מחודשות בתקליטיו הבאים וכך הפך רבים מהם (בעיקר "Berlin", "Lady Day", "Caroline Says I", "How Do You Think It Feels") לשירים מושמעים. בעשור הראשון של המאה ה-21 זכה התקליט להכרה ביקורתית, מסחרית וציבורית כאחת מיצירותיו המשובחות והמוכרות של ריד. בשנת 2007 תיעד במאי הקולנוע ג'וליאן שנאבל סדרת הופעות חיות בברוקלין, בהם הופיע ריד עם שירי התקליט ויצר את הסרט Berlin: Live at St. Ann's Warehouse[4][5]. בראיון מ-2010 נשאל ריד על "החיים המחודשים" להם זכה האלבום בקרב הקהל ולא היה מופתע, כיוון שלדבריו תמיד אהב והעריך את התקליט וידע שיומו יגיע[6].
הופעה חיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ריד והמפיק בוב אזרין תכננו לעבד את האלבום למופע בימתי, עם יציאתו הראשונית, אך גנזו את התוכניות בשל ביקורות מעורבות ומכירות נמוכות שלו. בשנת 2007 ריד הגשים את התוכנית המקורית והעלה סיבוב הופעות של שירי אלבום עם להקה בת 30 נגנים, ו-12 זמרות, בשיתוף עם הזמרת אנוהני[7]. הבמאי ג'וליאן שנאבל צילם את הקונצרט והוציא אותו בשנת 2008 כברלין: Live at the St. Ann's Warehouse, שזכה לביקורות חיוביות[8]. האלבום הושק מחדש בפורמט דיגיטלי להנצחת האירוע[9].
רשימת השירים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כל השירים מאת לו ריד.
- Berlin 3:23
- Lady Day 3:40
- Men of Good Fortune 4:37
- Caroline Says I 3:57
- How Do You Think It Feels 3:42
- Oh, Jim 5:13
- 4:10 Caroline Says II
- 7:55 The Kids
- 5:51 The Bed
- 6:55 Sad Song
נגנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- לו ריד - גיטרה אקוסטית, קולות
- בוב אזרין - פסנתר, מלוטרון, עיבודים והפקה מוזיקלית
- סטיב וינווד - אורגן חשמלי והרמוניום
- מייקל ברקר - סקסופון טנור
- רנדי ברקר - חצוצרה
- ג'ק ברוס - גיטרה בס, למעט ב-"Lady Day" ו-"The Kids"
- איינסלי דאנבר - תופים, למעט ב-"Lady Day" ו-"The Kids"
- בי ג'יי וילסון - תופים ב-"Lady Day" ו-"The Kids"
- סטיב האנטר - גיטרה חשמלית
- טוני לוין - גיטרה בס, ב-"The Kids"
- אלן מקמילן - פסנתר ב-"Berlin" עיבוד וניצוח על התזמורת הפילהרמונית המלכותית
- בלו ויבר - פסנתר ב-"Men of Good Fortune"
- ג'ין מרטינק - גיטרה אקוסטית, סינטיסייזר ועיבוד קולות ב-"The Bed", גיטרה בס ב-"Lady Day"
- ג'ון פירסון - טרומבון בס
- דיק וגנר - קולות רקע וגיטרה חשמלית
- מקהלת קולות: סטיב היידן, אליזבת מארש, לו ריד, דיק וגנר
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מידע על האלבום Berlin באתר MusicBrainz
מידע על האלבום Berlin באתר AllMusic
האלבום Berlin באתר Discogs
האלבום Berlin באתר ספוטיפיי- ביקורת על האלבום, השרת העיוור
- דירוג: מספר 14 בין אלבומי 1973
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ רשימת 500 האלבומים
- ^ סטיבן דייוויס, ביקורת על "ברלין", רולינג סטון, 20 בדצמבר 1973
- ^ עומרי חג'ג', אני ברלינאי, באתר מאקו, 10 בדצמבר 2008
- ^ Lou Reed Berlin: Live At St Ann's Warehouse Review, BBC
- ^
"Berlin", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- ^ The SPIN Interview: Lou Reed, 1 בנובמבר 2010
- ^ ניו יורק טיימס, בן סיסאריו, משורר בניו יורק, באתר הארץ, 18 בדצמבר 2006
- ^ אבנר שביט, עכבר העיר תל אביב, לו ריד חוזר ל"ברלין", באתר הארץ, 26 בנובמבר 2008
- ^ בן שלו, לו ריד חוזר לברלין, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2009
| בקרת זהויות |
|
|---|