לוגוס

לוגוס (ביוונית: λόγος, בארמית: מֵימְרָא) הוא מונח יסוד בפילוסופיה יוונית, שמשמעותו רחבה ומורכבת ומתייחסת כללית להגיון, תבונה, דיבור ושיח ולשכנוע באמצעותם. מושג הלוגוס הושאל על ידי התאולוגיה הנוצרית כדי לתאר את מערכת היחסים בין ישו, שלפני ואחרי האינקרנציה, לאל האב בתוך השילוש הקדוש.

בפילוסופיה היוונית

למונח לוגוס יש משמעויות שונות בשפה היוונית ובהן: מילה, היגיון, לימוד או שיחה. אך הפילוסוף היווני הרקליטוס, במאה השישית לפנה"ס, היה הראשון שנתן למונח זה משמעות פילוסופית כאחדות המנהיגה את הכול, האחראית להיווצרות היקום ולסדר השורר בו. הפילוסוף אפלטון העניק לו את המשמעות של "דיבור", או "מילה", ואילו אריסטו, המשיך את הפרשנות האפלטונית והציג את הלוגוס כ"שיח רציונלי". האסכולה הסטואית בפילוסופיה היוונית אמצה לעצמה את רעיונותיו של הרקליטוס, הגדירה את הלוגוס כתבונה השוררת ביקום וזיהתה אותו עם אלוהים או עם הטבע.

קיקרו בספרו "על טבע האלים" מסביר את מחשבתם של ראשוני הפילוסופים הסטואיים: "התבונה האלוהית חייבת להיות מונחת ביסודו של היקום... שלמותו של הטבע הכולל בתוכו את כל הדברים, מודרכת על ידי הלוגוס... לכן היקום הוא אלוהים והטבע כולו אלוהי."

ברטוריקה האריסטוטלית

לפי הפילוסוף היווני אריסטו, הלוגוס הוא אחד משלושת המרכיבים של הרטוריקה: לוגוס, אתוס, פאתוס. השימוש בטיעונים הגיוניים הוא אמצעי רטורי. במהלך נאום או ויכוח, יכול הדובר להציג החברים והיסקים, ובכך, על ידי שדבריו נשמעים הגיוניים, יש בכוחו לשכנע.

בנצרות

בתקופה ההלניסטית זכה המושג לפרשנות תאולוגית, במיוחד על ידי הוגים נוצריים כמו קלמנס מאלכסנדריה, ויהודים כמו פילון האלכסנדרוני, אשר הציגו את הלוגוס במונחים מטאפיזיים, עד כדי זיהוי כמקור ומהות החיים הנפשיים והגופניים של כל היצורים החיים.

פילון האלכסנדרוני הבחין בפרשנותו לסיפור הבריאה בספר בראשית, בין שני סוגים של אדם. האחד הוא אדם שמיימי והשני הוא אדם ארצי. לפי השקפתו, שאומצה על ידי הוגי דעות נוצרים, האדם השמיימי הוא הייצוג האידיאלי, אלוהים ברא את תמצית המהות האנושית בצורת שכל טהור (שכל אלוהי - לוגוס).

מאוחר יותר זיהתה הנצרות את הלוגוס עם ישו ויש גם המזהים את הלוגוס עם השילוש הקדוש. מהות הלוגוס, המכונה גם בשם "הרוח האלוהית", היווה סלע מחלוקת בין תאולוגים נוצרים שונים, מחלוקות שהביאו לפילוגים בכנסייה.

בספר "הבשורה על-פי יוחנן", שהוא הספר הרביעי בברית החדשה, מקבל הלוגוס משמעות של "דבר האלוהים" (מהפועל ״לדבר״), וכך נאמר בפרולוג המצוי בפרק הראשון: "בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר, וְהַדָּבָר הָיָה עִם הָאֱלֹהִים, וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר. הוּא הָיָה בְּרֵאשִׁית עִם הָאֱלֹהִים. הַכֹּל נִהְיָה עַל־יָדָיו, וּמִבַּלְעָדָיו לֹא נִהְיָה כָּל אֲשֶׁר נִהְיָה. הַדָּבָר נִהְיָה בָּשָׂר וְשָׁכַן בְּתוֹכֵנוּ; וַאֲנַחְנוּ רָאִינוּ אֶת כְּבוֹדוֹ, כְּבוֹד בֵּן יָחִיד מִלִּפְנֵי אָבִיו, מָלֵא חֶסֶד וֶאֱמֶת." (יוחנן א: 1-3, 14)

משמעותם של דברים אלה היא שה"דבר" (הלוגוס) הפך לאדם בדמותו של ישו הנוצרי שהוא בן אלוהים.

בפסיכולוגיה

לוגותרפיה טיפול נפשי מכוח הלוגוס, היא הגישה הווינאית השלישית לפסיכואנליזה, שפותחה על ידי הנוירולוג והפסיכיאטר ויקטור פראנקל. זהו סוג של ניתוח אקזיסטנציאליסטי שמתמקד ב"שאיפה למשמעות", בניגוד לדוקטרינה של ניטשה של "שאיפה לכח" או לזו של זיגמונד פרויד על "שאיפה להנאה". שמה של תורת הלוגו-תרפיה נגזר מהמילים היווניות "לוגוס" ו"תרפיה", שמשמעותן משמעות וטיפול, כלומר טיפול נפשי באמצעות פשר/משמעות.

נהוג לסווג את פראנקל כאחד אבות האסכולה של גישה ההומנית-אקזיסטנציאלית, לעומת הגישות האחרות בפסיכולוגיה: הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית והגישה הקונסטרוקטיביסטית-נרטיבית. פראנקל מבקש להאניש הן את הפסיכואנליזה והן את הביהביוריזם, ולא לערטל את האדם במקום שהוא אותנטי בו. בכמה מקומות הוא קובע שכדי שפסיכולוגיה תהיה ראויה לשמה, עליה להתייחס לא רק לפסיכה אלא גם ללוגוס.

על פי פראנקל, בנוסף לעשרות אלפי המשמעויות שאנשים יכולים וצריכים לייחס לחייהם, או לקטעים מתוך חייהם, ישנו את הפשר העליון בהוויה, הלוגוס, שמקורו בלוגיקה. האדם אינו נתבע לשאת חיים חסרי פשר, אלא חיים שאת פשרם אינו יכול להבין. אם האדם יכול למצוא משמעות בפשר כזה, תפקידה של הלוגותרפיה הוא לפתוח בפניו את הדלת. קיים ממד עליון יותר שבו האדם יכול למצוא תשובה בדבר הפשר הסופי לגבי סבלם של בני האדם.

קישורים חיצוניים

• לוגוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• לוגוס (פילוסופיה), דף שער בספרייה הלאומית