ס. יזהר
מראה
ס. יזהר או יזהר סמילנסקי (27 בספטמבר 1916 - 21 באוגוסט 2006), סופר עברי ומחדש גדול בספרות העברית החדשה, חבר כנסת וחתן פרס ישראל לספרות יפה.
אמרותיו
[עריכה]- "אין היה־היה ויש רק עתה, עתה מוחשי."
- "אין אתה בן, אין אתה אח, ואינך בעל לאישה ולא אב לילדים, אתה - אתה הוא, אדם בעולם."
- "המשכיות היא לא קו רציף, אלא תנועה של עליות ומורדות."
- "בני אדם הם יצורים מורכבים מאוד, מסובכים."
- "סיפור הוא הליכה לאורך דרך, שסופה רחוק מנקודת ההתחלה."
- "מבקרים טובים הם אלה שמפנים תשומת לב לדברים שהקורא עשוי לפסוח עליהם."
- "אני לא הלכתי להשביע את רצונו של מישהו, אלא להגיד מה שרציתי להגיד, וכתבתי את זה מפני שהייתי מוכרח לכתוב את זה, זה היה משהו שלא יכולתי לשתוק עליו."
- "אלה שמבקשים את הסליחה הם תמיד מיעוט. הם מכירים בצורך הדבר הזה ונדמה להם שאפשר בסליחה לכבס את הכתמים של ההיסטוריה. בגדים אולי אפשר לכבס, גם כן לא את כל הכתמים, אבל כתמים של היסטוריה אי אפשר לכבס."
- "חשבתי שיש דברים שיהודים לא עושים, בגלל ההיסטוריה שלהם, בגלל מה שהם יודעים. מהר מאוד הנאיביות נגמרה ואמרתי לעצמי שאין דבר שיהודים לא עושים."
- "חלק גדול ממה שאנו עושים הוא מתוקף ההכרה שהסביבה והקיום טבועים בנו – ולא מתוקף הבחירה שלנו עצמנו."
- "מי שקורא סיפור עושה זאת כדי למצוא את מהלך הסיפור. אם יש מסר שקוף, הסיפור חדל להיות סיפור ונעשה אלגוריה."
- "מידותיה של הארץ מזה, קצב פיתוחה מזה וייחוד טבעה מזה - הגיעו עד למקום שקשה להמשיך בו במעשים כרגיל. ארץ מכוערת תוליד אנשים מכוערים, אנשים מכוערים יולידו עולם מכוער, ועולם מכוער לא יוליד עוד אלא יחנוק." ~ דברי הכנסת, ישיבה קצ"א. דיון בחוק גנים לאומיים ושמורות טבע, דצמבר 1962
- "הקונפליקט אינו מצב זמני, רק מפני שעוד לא מלאה כל הארץ דעת. אלא מצב מהותי מגוף החיים. מיליון זרﬠים מופצים ברוח כדי שרק אחדים יתקיימו ויעשו פרי. הכל במתח, בין יש ואין, בין אפשר ואי־אפשר, בין רצוי ומצוי, בין מותר ואסור."
חרבת חזעה (1949)
[עריכה]דף ציטוטים מורחב – חרבת חזעה |
- "מי יעלה על לב, שהיתה פעם איזו חרבת־חזעה, אשר גירשנו וגם ירשנו. באנו, ירינו, שרפנו, פוצצנו, הדפנו ודחפנו והגלינו. מה, לעזאזל, אנחנו עושים במקום הזה!"
- "הכפרים הריקים הללו, יום מגיע והם מתחילים לצעוק. אתה עובר בהם ולקראתך פתאום, לפי תומך, ובלא דעת מנין, עיניים סומות של קירות וחצרות וסמטאות מלוות אותך אין־אומר."
- " 'ומוישה אמר: 'לעזאזל איתך! אינך יודע לקלוע כלום!' ותמיה מאוד הרגשתי שרווח לי משהו, ואפשר שתרגום הצעקה לא היה אלא — 'שלא יפגע, אח, שלא יפגע בהם!' "
- "צריחה שהיא נשק־מגן, צריחת לא־אזוז, לא אתן, אמות ולא תגעו, עד שגם האבנים מתחילות זועקות איתה — היתה מתעצמת, בהפסקות קצרות,של נשימה חטופה, ואפשר היה, אחר־כך, אפילו להבחין במילים, אלא שהן לא היו מובנות."
ימי צקלג (1958)
[עריכה]- "הרגישה, כנראה, שמה שמתרחש בעולם מרובה הוא ממה שהייתה משערת, וכי על־כן ציחצחה מקורה וליקטה כל התחלותיה המקוטעות ושאפה רוח וצווחה ציוחת־התפעלות אחת עליזה וגבוהה – אני כאן!"
- " 'בין כה וכה אנחנו גומרים ומסתלקים מכאן', אמר לעידוד רוחו של ברזילי. - 'אבל המקום נשאר', - אמר ברזילי. 'שיישאר. לא נוגע לנו. שמע לי: לא זה העיקר'. - מה העיקר?' - 'הו, אינך יודע? - אנחנו'."
- "כומס בו דברים אפשריים, פתויים, מסיתים, ושמיים שעיעים–חיורים בוהקים מאוד, עם כבשים זעירות, לבנות, פושטות ברצועות ארוכות, במין התאפקות תמה. והכל גם קרוב גם רחוק, עלוף הינומת חום, וממתין ומחשה."
- "מביאים ומטפחים מין כמיהת–לב, יוצאת הולכת, אל אותם שבילי יום–יום נדושים, אל ירידה פלחית תמימה בשבילים הישנים ההם, אל השדות הגדולים שלמטה, אל הליכת–חציה של מרחבי שטחים קצורים, שלף ענברי וזהוב, ושל גודש חום היום היושב עליהם."
מקדמות (1992)
[עריכה]- "ואיפה היה המקום הראשון? הראשון הראשון? כי המקום הראשון, ובלי שום אסמכתא, היה צבע כתום. כתום כולו."
- "בתוך העולם הגדול, עם שני הקטבים, עם קו המשווה, עם חמש היבשות הגדולות, שאינן עושות כידוע אלא רק כרבע מתפוסת קליפת הכדור, והשאר נשאר תמיד מכוסה מים - וגם בתוך פתותי רגבי השדה הקרוב."
- "בחלקה זו שאין בה יותר מכמה דונמים, על הגבול שבין הנחרש והולך ובין הנוקשה מעולמי עולמים - ישב לו בשקט, בינתיים, תינוק זה, שאביו הפקידו להיות שם עוד קצת עד שהוא גומר ומסיים את חרישת הניר או שניים האחרונים."
גילוי אליהו (1999)
[עריכה]- "מלחמות אינן נופלות מן השמים, מלחמות הן החלטות. מלחמות אינן כמו נד שיטפון הרים פתאומי, ולא כמו רעש אדמה פתאומי, שאי אפשר לשער מראש, מלחמות הן החלטות מחושבות של בני אדם."
- "גם הקור אינו מכהה את מראה השמים האלה, הענקיים הזוהרים האלה, הקמרוניים והמלאים המון כוכבים מצוחצחים וזוהר מסנוור כמעט בלילה הצח הזה, כוכבים גדולים ובוהקים וכאילו בוער סביבם."
- "אולי גם שמע מתוכה כמתוך קונכיה איזה הדים עתיקים מאוד שכבר היו מעולם, מעבר לכל ההשכחה שניסו להשכיח אותו ומעבר לכל מחיקת הקשרים העתיקים."
מתוך מכתביו
[עריכה]- "הוא ישנו כפי שצריך שיהיה, הולך ונושם, משתבש והולך, מדייק והולך, ותפר זה שבין ולבין, אם במדמה מעשים ואם בעושה מעשים, אם במחטיא מעשים ואם כמדייק לדיוקם, הולך ונעשה ישנו בפועל ומשכנע בסיבובי הכן והלא שלו, כולו דומה לאמת שלו, עד שגם הקורא, פה ושם, נסחף לאמפתיה." ~ אל עמוס עוז, על הספר "המצב השלישי"
- "כל חיפושיו קדימה חוזרים שוב ושוב, סיזיפית, ומיטלטלים בין אבסורד ודאי ובין תקווה בלתי מובטחת. כאותו אדם מאמין שאמונתו בורחת והוא מוסיף ורודף אחריה. מה יש לו בלעדיה. כה כואב ככה. עם הקו המשתבש הזה. לנצח. ואולי בכל זאת קצת רווח לך לאחר שנאמר? מי יודע." ~ אל עמוס עוז, על הספר "לדעת אישה"
- "זוכר פתאום איך היה הגוף שלך כשחזרנו והפשלת את השמלה וידי הייתה על כולך בטן וחמוקיים ושדיים וגב והכל היה מקסים ביופיו, במגעו, בתחושתו." ~ מכתב לתחיה קרבטרי
- "את מגינה על עצמך ופתאום נופלות כל החומות ואומרת: בוא אני פתוחה. מילה רכה שחדשה לגמרי בפיך. חום שעוד לא היה קודם. והתרגשות שהפעם תבוא." ~ מכתב לתחיה קרבטרי
- "בבת אחת יש הרגשה של ריקות נוראה, ושל עוצמה אדירה ולא מפורקת, שצריכה כעת למצוא אפיק ומעשים." ~ מכתב לתחיה קרבטרי
נאמר עליו
[עריכה]- "הוא פחד ממסגרות כל ימי חייו, אבל מצד שני הוא גם פחד מכל שינוי. בעצם הוא פחד לעזוב את הבית אבל בדמיונו הוא היה מהנוסעים הגדולים." ~ נעמי סמילנסקי, אישתו
- "חידושו העיקרוני של יזהר... תודעת קיום ברגע נתון כמעט ללא עבר ועתיד... שרויה במרחב קונקרטי מופעלת על ידיו, מתרשמת ממנו." ~ דן מירון
- "אפשר לדבר על יזהר כעל מי שהמיר ביוגרפיה בגיאוגרפיה, ותרבות ואופי - במודעות ובתחושת הימצאות בלב הקוסמוס." ~ דן מירון
- "הוא לא עשה דבר כדי להתקרב לקוראים פוטנציאליים. שום ויתור, שום פשרה סגנונית או לשונית. גם כשכתב לילדים האמין שהקושי הוא חלק מן החיים, ואין להסתיר מהם עלילות שנחשבות אכזריות או עלולות להתפרש לא נכון בשל גילם הצעיר, ובאשר ללשון, צריך שילמדו." ~ ניצה בן ארי
- "לא היה כמוהו בעל יכולת לתאר את הפרט הקטן ביותר ואת הנוסף הרחב ביותר. הוא חיבר את הדבר הנוקב ביותר עם הדבר הנפלא ביותר בלי ליצור ביניהם סתירה אלא הרמוניה." ~ שמעון פרס