הצגת המקור של הדף "תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק א"

{{מפרשים למסכת קידושין|תוספות ר"י הזקן|א}}
{{המרת או.סי.אר}}
{{תוכן עניינים שטוח}}
===[[קידושין ב א|דף ב עמוד א]]===
<קטע התחלה=ב א/>

האשה נקנית לבעל בא' מג' דרכים:

וקונה את עצמה. מיד הבעל וכולה מפרש בגמ':

היבמה נקנית ליבם קנין גמור ליורשה וליטמא לה בביאה. אבל ההוא קנין דלעיל לא הוי קנין גמור דעדיין אינו יורשה ואינו מטמא לה אם הוא כהן אלא שנעשית ארוסה:

התם. בפרקא דלקמן:

דאורייתא דכתיב לשון קנין בכסף:

והא דתנן בשבעה וכו' בזבין פרק [ב'] היא שנויה:


<קטע סוף=ב א/>
===[[קידושין ג א|דף ג עמוד א]]===
<קטע התחלה=ג א/>

על כל מים. אית דמפרשי אפי' אינן מי גשמים. ועיקר הפירוש הוא על כל מים שיבאו אליו אין מים מזיקים אותם כלל:

דתנן כוי וכו'. בבכורים פ' ב' היא שנויה:

פלוגתא. שמחלק בענין:

חופה. שאם מסרה לחופה לשם קידושין לא מהני:

ולרב הונא דאמר. לקמן:

חליפין. קנין סודר:

משדה עפרון. לקמן:

בפחות משוה פרוטה. דקי"ל קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה:

לא מקניא נפשה. הלכך אע"פ שהיא רוצה להתקדש בפחות משוה פרוטה אין הקדושין כלום והפקיעו תורת חליפין בקדושי אשה:

דסיפא דתני וקונה את עצמה בשני דרכים:

ואין דבר אחר כורתה. על ידי מעשה הבעל או שהיא עושה לבעל אבל מיתה מן שמיא מקנו לה:

הא דתנן. בכתובות פרק נערה:

ויצאה חנם. באמה העבריה היוצאת מרשות אדון בסימנים כתיב. וקא דייק אין כסף לאדון ביציאה של זו אבל יש כסף לאדון אחר ביציאתה ומאי ניהו אב שיש לו קדושי בתו:

ואימא לדידה. ודרוש הכי אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת וליהוי דידה:

ה"מ קטנה. ואע"ג דקרא איירי בנערה דכתיב ואם אמת היה וסקלוה וקטנה לאו בת סקילה היא מ"מ מדכתיב נתתי כבר קאמר שקדשה כשהיא קטנה וכשבא לדין היא נערה:

ואלא. סיומא דאתקפתא הוא:

מבושת ופגם. דממונא הוא:

שייך בגוייהו שיש לו חלק בדבר ומשום הכי הוי דיליה:


<קטע סוף=ג א/>
===[[קידושין ד א|דף ד עמוד א]]===
<קטע התחלה=ד א/>

דכוותה. דאדון אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאחר:

לא נפקא מרשות האב עד שתכנס לחופה ואמה נפקא מרשות אדון לגמרי. ומשני לענין הפרת נדריה יוצאה מרשותו על ידי הקדושין דמעיקרא אב מפר ומשקדשה אינו מפר אלא בשותפות הבעל:

איצטריך למכתב תרוייהו להשלים דין קדושי כסף:

דידה הוו דמכי יקח לא גמרינן אלא שהאיש נותן כסף ת"ל ויצאה והיתה דגמרינן אבל יש כסף לאדון. ומויצאה חנם חזינא דהיכא דיהיב איהו לדידה הוי דאב אבל לא מצית למימר דאי איהי יהבה לדידיה הוו קדושי ת"ל כי יקח איש שהאיש לוקח ונותן כסף:


<קטע סוף=ד א/>
===[[קידושין ה א|דף ה עמוד א]]===
<קטע התחלה=ה א/>

חופה קונה. קנין כארוסין אם מסרה לחופה לשם קדושין. חופה שמיחדי' שניהם בלא ביאה:

שאינו גומר. ליורשה וליטמא לה:


<קטע סוף=ה א/>
===[[קידושין ה ב|דף ה עמוד ב]]===
<קטע התחלה=ה ב/>

ביאה תוכיח. שאין פודין בה הקדש וקונה אף אני אביא חופה שאע"פ שאין פודין בה הקדש קונה:

קונה ביבמה. תאמר בחופה שאין קונה ביבמה:

כסף יוכיח. אין קונה ביבמה וקונה אף אני אביא חופה. שאע"פ שאין קונה ביבמה קונה:

וחזר הדין. דכי פרכת מה לכסף שכן פודין תהדר ביאה תוכיח ומה לביאה [שקונה ביבמה] כסף יוכיח:

בעלמא. כסף בכל מקום וביאה ביבמה:

חופה שקונה בעלמא. היינו שגומרת:

קונה כאן. בתורת קדושין ופירוש לא ראי זה כראי זה לא תראה אותם שקולים בכל ענין אלא שיש לאחד מה שאין בחברו אלא שוים באיזה ענין:

הנאתן מרובה. כסף וביאה אבל חופה אין הנאתו מרובה:

שטר יוכיח. שאין הנאתו מרובה:

מוציא. מגרש:

שתי תשובות. יש להשיב ולומר:

שלש תנן. במתני':

וכי דנין. ודהכי קאמרת חופה שגומרת אחד כסף אין דין שתקנה בלא כסף:

דלא כתיבא בהדיא דהא מייתינן לה מקל וחומר:

אחר כסף. שאם נתן לה כסף קדושיה וחזר ונתן לה כסף לקנותה קנין גמור אינו מועיל ואינו (רק) גומר קנינו. ואפ"ה חד כסף מהני לקנותה קנין גמור דאירוסין. חופה שגומרת אחר כסף אינו דין שתקנה בלא כסף קנין דאירוסין. והלכתא כרבא דחופה אינה קונה דסתמא דמתני' משתמע דאינה קונה. ועוד דבפרק הבא על יבמתו גרסי' בהדיא עד כאן לא קאמרי' אלא בקדושין דקני לה אבל חופה דלא קני לה לא וכן דעת הר"ם והרי"ף ז"ל:

נתן לה כסף. שכן דרך הלוקח. ואמר לשון שקנאה דכתיב כי יקח ולא שיקיח את עצמו ולא תלקח אשה לאיש:

נתן הוא הכסף דומה לכי יקח:

אמרה היא הריני מקודשת לך דומה לתקח אשה לאיש ומ"ה מספקא מילתא ואם רוצה לכנסה צריכה קדושין אחרים ואם בא אחר וקדשה תצא מזה ומזה מספק ומסתברא דוקא היכא דאינו מדבר עמה על עסקי קדושיה שהוא צריך לומר הרי את מקודשת לי לבאר שהכסף נותן לה בתורת קדושין והואיל והוא צריך לדבר אם היא דברה מה שמוטל עליו שהוא הלוקח הוי ספקא אבל אם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה שאינו צריך לדבר אלא תכף שנתן לה הכסף הויא מקודשת ודאי שהרי הוא עשה כל המוטל עליו לעשות ואע"פ שהיא מדברת מה שאינו מוטל עליה אין היזק בזה. והיכא דנתנה היא הכסף ואמר הוא הרי את מקודשת לי לא הוזכר בגמ' בביאור ודאי לא הויא מקודשת כלל דבעינן שיקח ויתן כסף וכ"כ הרי"ף והר"מ ז"ל וכן נראה מן ההלכה באתקפתא דרב פפא דדייק רישא ואותביה אסיפא בנתן הוא ואמרה היא ולא דייק בנתנה היא ואמר הוא דמצי נמי למידק אלא משמע היכא דנתנה היא אע"ג דאמר הוא ליכא למידק דתהוי מקודשת דודאי אינה מקודשת דכתיב כי יקח וכל לוקח נותן כסף. ומיהו דוקא כשאמר הרי את מקודשת לי בזה הכסף שיחשב הואיל ויש כסף בקדושין אין הפרש אם הוא יקח או יתן. אבל אם אמר הרי את מקודשת לי בהנאה שיש לך כשאני אקבל כסף זה במתנה זו ממך מקודשת אם הוא אדם חשוב כדלקמן:

הרי את מקודשת ולא אמר לי ידים שאין מוכיחות שאין בית יד אחיזת הדבר מוכיח אחיזתו בביאור כי הכא דלא מבאר מקודשת למי לעצמו או לאחר:

הויין ידים. הויא אחיזה כאילו ביאר לעצמו:

לפניו. ודאי דאהא נזיר כמוהו קאמר אלא וכו' וכן הלכתא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואי לא אמר לי לאו כלום הוא:

אין כאן בית מיחוש דכתיב כי יקח ולא שיקיח את עצמו. ואפי' ספק קדושי' לא הוו ואם בא אחר וקדשה מקודשת לשני ואיכא מ"ד דוקא שאינו מדבר עמה על עסקי קדושיה אבל מדבר עמה על עסקי קדושיה קדושיו קדושין דלא גרע משתק. ומסתברא דמגרע גרע שאילו שתק היה מובן שנתן כסף הקדושין לקנותה ועכשיו ביאר שנתן כסף הקדושין להקנות עצמו לה ואין הקדושין קדושין כלל:


<קטע סוף=ה ב/>
===[[קידושין ו א|דף ו עמוד א]]===
<קטע התחלה=ו א/>

הרי את אשתי שקדשה בכסף ואמר לה כך והיא מכרת ומבינה כוונת הלשון דאי לאו מבינה לאו כלום הוא. אי נמי שהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה שאע"פ שאינה מבינה הרי נתרצית ואע"פ שלא אמר לה כלום דיו:

ואם קדשה בשטר מיירי שכתב לה כך. מיוחדת לשון והיו לבשר אחד. מיועדת [לשון] אשר לא יעדה עזרתי נגדתי לשון אעשה לו עזר כנגדו. צלעתי סגורתי תחתי ויבן את הצלע ויסגור בשר תחתינה עצורתי כלומר נאספת עמי בבית ולא מצינן למימר לשון אשה עצורה לנו דההוא ר"ל מנועה ממנו. תפושתי לשון לא נתפשה או ר"ל נתפסת עמי בבית:

כי יקח אלמא לשון קדושין ואידך תבעי והוי ספק מקודשת חרופה אלמא לשון ארוסין הוא א):

רובא דעלמא הוו קדושין. אף במיעוט אם אינו שם לשון קדושין שהרי אף אם אומרת שדעתה שהלשון אמר לה לשם קדושין הם העדים אינם מבינים הלשון והוו להו כמקדש בלא עדים שהרי אין הדבר ברור לעדים מצד מה שראו ושמעו אלא מצד מה שהם אומרים שכוונו לקדושין. אלא ה"ק הכי עביד מימרא חלוטה וקתני קודשת כאילו הויא מקודשת ברוב העולם שמבינים הלשון:

[יהודה] ועוד לקרא הואיל וסבירא לך דבקרא לשון קדושין [הוא] מה לנו להביא סיוע מלשון יהודה אלא ודאי סבירא ליה דקרא לאו קדושין הוא דלשון יחוד בעלמא דבשפחה כנענית הכתוב מדבר שאין קדושין תופסין בה אלא ביהודה קאמר דהואיל ובלשונם הוא לשון קדושין מקודשת הואיל ומכרת שלשם קדושין אמר לה כך הילכך זאת פשיטא אליבא דר' ישמעאל דסבירא ליה הכי בכריתות פרק ד' מחוסרי כפרה ואנן קי"ל כתנא דפליג עליה התם דבחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי הכתוב מדבר כמו דאיתא בפרק השולח ולדידיה נחרפת לשון קדושין הלכך האומר חרופתי בכל מקום מקודשת דקי"ל כוותיה כמו שביארנו בהשולח וכ"כ הר"ם:

במאי עסקינן בהני לישני דמבעיא ליה:

מנא ידעה פירוש אפי' לשון ההוא לשון קדושין הוא היכי מקדשה והלא אינה בקיאה בלשון והואיל ולא דבר עמה להתקדש לו ואינה מבינה ענין הדברים לא נתרצית להתקדש לו:

הכי נמי דהוו קדושי דתנן היה מדבר עמה על עסקי קדושיה ונתן לה ולא פירש דיו:

למלאכה משתמעי ואע"פ ששניהם מודים שלקדושין נתכוונו אינן קדושין שהרי העדים לא נתברר להם אמתת הלשון בעת ששמעו ונמצא שאין הדבר תלוי במה שראו העדים ומסתברא אם תחלה אמרו לעדים הרי אני נותן לה לשם קדושין בזה הלשון והיא תאמר שתבין שהלשון לשם קדושין דודאי הוו קדושין שבשעה ששמעו העדים הלשון [נתברר להם] שהן קדושין דלא שייך הכא למימר בטלה דעתם אצל כל אדם כדאמרי' בשבת דאנשי הוצל שמוציאים משוי על ראשם אם עשו בשבת פטור דבטלה דעתן אצל כל אדם דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל קדושין בכל לשון שתכיר ותבין שהוא לשון קדושין ויבינו השומעים גם כן כשנתקדשה מקודשת דהא חרופתי ביהודה הואיל וביהודה הוי לשון קדושין הויא מקודשת ביהודה. ומסתברא דהא דאיסתפקא לן בהני לישני אי לקידושין משתמעי הטעם מפני שהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה אבל אם לא היה מדבר עמה על עסקי קדושיה ודאי למלאכה משתמעי ואפי' ששניהם מודים שלקדושין נתכונו אין כאן עדים כלל אבל בלישני דלעיל שהם לשון קדושין אפי' לא דיבר עמה על עסקי קדושין אם היא מודה שהבינה הלשון מקודשת שהרי הבינה הלשון ונתרצית והלשון היא לקדושין ויש כאן עדים וכ"נ דעת הר"ם שכתב פ"ג דאין חוששין למלות אלו וכן לאיזה מלות חוששין אם לא היה מדבר עמה על עסקי קידושיה אלא ודאי שזה החילוק בין מלות אלו ומלשון שהם לשון קדושין:

גופא היה מדבר עמה במסכת מעשר שני פ"ד תנינא לה גבי גט נמי אע"ג דלא בעינן דעתה דידה צריך שיגלה דעתה שנותנו לה בתורת כריתות ומדרבנן (נמי) [כמו] שכתבנו בגיטין פרק הזורק. באותו ענין שתכף שאמרה הן כלומר שרוצה להתקדש לו נתן לה הכסף:

באותו ענין. כלומר מענין הקדושין לענין אחר והוא מאותו ענין שאמר לה תרצי להתקדש לי ואמרה הן ואמר כמה צריכה את לפרנסה כמה יש לך נדוניא כלומר מי שכיחא האי מילתא שיהא אדם מקדש או מגרש ואינו מפרש או לא שכיחא ובעוד שהיו עסוקים באלו הדברים נתן לה הכסף והלכתא כרבי מחברו ולא הוו קדושי:

בטיב גיטין בהלכותיהן לא יהא לו עסק להיות דיין בדבר שמא יתיר ערוה וזהו עיוות שאינו חוזר לתיקון:

דרב יהודה אמר שמואל והוא שעסוקים באותו ענין דוקא ד):

אמר לאשתו בכתב שכתב לה כן אבל בדבור אינה מתגרשת:

בת חורין לא אמר כלום דבת חורין היא כשהיא תחתיו ג"כ:

הרי את מותרת לא אמר כלום שהרי אסורה היא ולא שייך לשון התר בשחרורה שהשחרור אינה מתירה עד שתטבול:


<קטע סוף=ו א/>
===[[קידושין ו ב|דף ו עמוד ב]]===
<קטע התחלה=ו ב/>

הרי את לעצמך. משמע שפטרה והתיר לה כל זכות או קצת מזכותו:

לגמרי קא"ל שהתיר ונתן לה כל זכותו כל שכן באשה:

אמר לעבדו שכתב לו כך:

יצא לחירות משום קנסא שמכרו לעובדי כוכבים שמפקיע למצות ועבד שייך במצות כאשה:

גט שחרור. להתירו בבת ישראל שהרי אין האיסור מסלק עד שיעשה לו שחרור:

אונו כחו ושטרו אלמא לגמרי קאמר ליה וכ"ש באשה דלא קני לה גופה דלגמרי קאמר לה וזה אין בו ספק. [ואע"פ שהר"ם לא הביא אין לי עסק בגרושין פ"א אולי כללו בכל כיוצא בזה שכתב או שהיא טעות סופר]:

במלוה פי' אע"פ שהמלוה בעין דמלוה להוצאה ניתנה והני זוזי דידה נינהו וזוזי אחריתי הוא דמחייבא ליה וכן פרש"י וכן הוא בפרק האיש מקדש. ומ"ש הר"ם שכבר הוציא הדינר פירוש האיש הוציאו מרשותו כשהלוה אותם לה. בהנאת מלוה כדמפרש:

ארבעה בחמשה וקידשה באותו תוספת שמוספת על הקרן האי רבית היא והיכי קרי לה הערמה:

דארווח לה זימנא. פירוש שבא זמן פרעון החוב והאריכה ואמר לה בההיא הנאה שאת נותנת פרוטה לפלוני שיפייס אותי שאאריכך תהיי מקודשת ורישא רבותא קמ"ל שאע"פ שמוחל לה החוב והמלוה בעין אינה מקודשת דהא לית לה הנאה השתא וה"ה אם אמר לה שיש ליך שתתני פרוטה לפלוני לפייסני שאמחול חובי שמקודשת:

ובהלכות הרי"ף הבאות מספרד נמצא דמטיא זמנא למגבי ונקטה זוזי בידה למפרעיה ואמר לה בההיא הנאה דקא מרווחנא ליך עד זמן פלוני תהי מקודשת לי וברוב ההלכות ליכא ונקטנהו זוזי בידה דאפי' אין המעות בעולם מקודשת וזה כפי' רש"י ור"ח שפי' שהביאה לו מעות ונתנה לו המעות והוא נתנם לה הוא תימה. והר"ם פי' דארווח לה זימנא כלומר שהלוה אותה עד זמן פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה שיש ליך כשאני מרויח לך להשתמש במעותי עד זמן פלוני ויפה פירש וא"ת ולכל הפירושים היכא הויא הערמת רבית. רבית קצוצה היא שאם אמר לחברו תן לי שדה פלוני ואני אלוה אותך כך וכך או אאריך עד זמן פלוני הוי ריבית קצוצה ואיכא למימר דנותן רבית אין לו הנאה במה שנותן ואשה יש לה הנאה בנתינת גופה דבעלה חייב במזונותיה ובכמה דברים משו"ה גבי אשה לא הוי רבית גמורה:

במכר אם מכר לו קרקע בכסף על מנת שיחזירהו לו:

המסייע שאין נותנין לו תרומה אלא מפני שמסייעם אף לזה אין נותנין אלא מפני שמחזירה:

בחליפין וזה דומה לחליפין שלוקח הסודר ומחזירו וזה ג"כ לוקח המתנה ומחזירה:

תן מנה והוא חזר ואמר הרי את מקודשת לי בהנאה שיש ליך כשאני נותן מעותי לפלוני במצותיך וכן בכולם מפרש הכי שאם לא אמר לה כך לאו כלום הוא דבעינן כי יקח ולא תלקח אשה לאיש ועוד איך יקנה אותה הלא לא יתן לה ולא אמר לה כלום וכתב רש"י ולא דמי לתנם לאבא ולאביך דהכא איירי דאיהי קאמר ליה מעיקרא אבל התם הוא קאמר לה להתקדש לו והיא אמרה לו תנם לאבא ולאביך ומשטה היא בו ע"כ:

איכא מאן דאמר התם נמי אי אמר הרי את מקודשת לי בהנאה שיש ליך כשאני נותן מעותי לפלוני במצותיך מקודשת אלא התם איירי בשהוא מדבר עמה על עסקי קדושיה והיא השיבה כן אם הוא דברי רצוי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ולאו מילתא [היא] דבמאי מקדש הלא לא נתרצית ולא אמר לה כלום אלא שאמרה לו להפסיד מעותיו והאי דשתקה כי אמר לה הכי מפני שאינה מקפדת על דבריו:

דלא מטי הנאת ממון לידיה שכל הממון נוטל האחר וזה נכנס ערב. בההיא הנאה דקא מהימן ליה שנותן ממונו לאחר מפני שהוא ערב גמיר ומשעבד נפשיה:


<קטע סוף=ו ב/>
===[[קידושין ז א|דף ז עמוד א]]===
<קטע התחלה=ז א/>

והתקדשי לפלוני ואותו פלוני אומר לה הרי את מקודשת לי בהנאה שיש ליך בשבילי שנותן ליך פלוני המנה שתתקדשי לי קונה האשה אע"פ שאינו חסר ממון שהרי עבד כנעני קונה עצמו בכסף על ידי אחרים שפודין אותו ואפי' נתן לה הפלוני המנה על מנת שתתקדש לו והוא אמר לה עתה כך מקודשת שהנאה יש לה עתה שאם לא תתקדש אין לה במעות כלום ומסתברא שאם נתאכלו המעות קודם שיאמר לה האחר זה הלשון שאינה מקודשת שהרי בשעה שהוא אומר כך הויא להו מלוה ולא דמי להתקדשי לי בזה לאחר שלשים יום:

דקא מקנה. העבד וזהו האדון קני הכסף מיד אחרים שפודין אותו. ופי' שהוא אומר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך:

נכסים שיש להם אחריות. כגון קרקעות ואדם איתקש לקרקע והיה סבור המקשה שהטעם הוא אגב שקנה המעות במשיכה קנה האשה ואנן אפכא תנן במתני' דהאי פירקאי הכא מיירי שהוא אדם חשוב שאינו רגיל לקבל מתנות ויש לה הנאה בשקבל מתנה הימנה והוא אמר לה הרי את מקודשת בהנאה שיש לך כשקבלתי מתנה ממך אבל אם לא הוי אדם חשוב ליכא הנאה ונמצא שמתקדשת בלא דבר ואינם קדושין כלל ואע"ג דאמר לה הרי את מקודשת בהנאה שיש ליך כשקבלתי מתנה ממך דאלת"ה למה לי למימר באדם חשוב הכי איבעי ליה למתני מי סברת דאמר לה אגב הכא דאמר לה בההיא הנאה וכ"כ הרי"ף והר"מ ז"ל:

וכן לענין ממונא תן מנה לפלוני ואתן לך ביתי כיון שנתן המנה קנה הבית וכן הילך מנה ותן ביתך לפלוני וכן תן מנה לפלוני ואתן לו ביתי כיון שנתן לו המנה ג"כ קנה הבית וצ"ע למה לא הביא הר"ם ז"ל אלא תן מנה לפלוני ואתן לך ביתי:

אבל קדושין שאינה יכולה למחול אימא לא צריכא:

אשה כי יקח איש אשה. לא חזיא דאשת איש אסורה לאחר והוה ליה כמאן דאמר התקדשי לי ולאחר. אבל כי אמר לחציי ונתרצית ונתן לה כסף או שטר מקודשת לא רצה לומר שאין לה בו אלא החצי אלא רצה לומר הואיל והרשות בידי ליקח אשה אחרת אקחנה ותהיה אשתי את ואחרת. וכתב רבינו מאיר פשיטא שהרשות בידו ותירץ דאפי' לא אפשר למיקם בסיפוקייהו דאמרינן ביבמות שאינו רשאי הכא רשאי דכאילו התנה לה בפירוש דמי ודעת הר"ם כפי' קמא:

בכולה דהואיל וקדשה לחציה דבר שהנשמה תלויה בה קידש:

התם בהמה שלו וליכא אלא דעת המקדש והואיל והקדיש אבר שהנשמה תלויה כולה רוצה לקדש. הכא איכא דעת האשה ואע"פ שהוא כוון לכולה היא לא כיוונה אלא לחציה ולא דמיא הא אלא לבהמה של שני שותפין שאם הקדיש חציה אינה מקודשת כולה:


<קטע סוף=ז א/>
===[[קידושין ז ב|דף ז עמוד ב]]===
<קטע התחלה=ז ב/>

פסקא למילתיה והואיל ואמר חצי פרוטה לא כלום הוא:

מונה והולך [הוא] הו"ל כאילו אמר התקדשי לי בפרוטה והילך חציך בחצי פרוטה וחציך בחצי פרוטה:

חציך בפרוטה מהו דע כי טעם מונה והולך שייך טפי כשמחלק על החשבון יותר מכשכולל האחד ומחלק כי הכא שאינו מחלק הפרוטה אלא האשה ומסיק דאף כה"ג אמרי' מונה והולך הוא הואיל ועביד תרי דבורי לחלק האשה ורוצה שהקדושין יחולו יחד:

כל ביומיה מונה והולך. שהקדושין יחולו היום:

שתי חצייך בפרוטה הכא לא מצינן למימר מונה והולך דהא בדבור אחד אמר ולא שייך מונה והולך אלא כשעושה שני דבורים לחלק מניינא:

בחד זימנא קאמר והוא כאילו אמר כולך בפרוטה ומקודשת או דילמא אין אשה מתקדשת לחצאים כלל היכא דליכא טעמא דמונה והולך תיקו הילכך בהני תרי בעיי קמאי מקודשת ודאי דאמרי' מונה והולך ואידך [הוי] בעיא ולא איפשיטא ומקודשת מספק וכן דעת הר"ם ז"ל. ואיכא מאן דמפרש שני חצייך בפרוטה מהו דהדר ביה מההיא אוקימתא דאם תמצא לומר מונה והולך דלעיל דסבר דאי אמרינן מונה והולך בתרי דבורי כ"ש הכא בחד דיבורא ופסקי דכולהו בעיא לא איפשיטא והעיקר מה שפירשנו תדע דאפי' כי אסיק דאמרינן מונה והולך בחצייך בחצי פרוטה הדר בעיא אי אמרינן מונה והולך בחצייך בפרוטה. ועוד היכי תני סיפא מילתא דסתרי ליה לרישא:

לשני בני ומיירי שהבנים עשו אביהם שליח לקדש:

לא צריכי שומא בקצת פירושנו נמצא ודוק. הואיל ובקיאי כ"ע בשומא דידהו דדבר חשוב הוא וסמכא דעתה דאשה נמי בקיאה בהך שומא אבל מידי אחריני שאין ידוע שווים כל כך בעולם מודה דצריכי שומא. ומכאן יש להוכיח שאם קדשה בטבעת זהב כיון דדבר חשוב הוא ובקיאי כ"ע בשומא דידיה מקודשת ובלבד שלא יהיה בה אבן דהיא לא בקיאה בשומת האבן ולא סמכא דעתה ע"כ. וקי"ל דליתא לדרב יוסף דלישנא בתרא דקי"ל שוה כסף ככסף אע"ג דלא קייץ כי הך מסקנא דהכא דמסיק לעולם לא שוי הילכך אפי' קדשה בטבעת שיש בה אבן אם אמר בכל דהו דהיינו הרי את מקודשת לי בטבעת זו ודאי הויא מקודשת קדושין גמורין ואי אמר לה בחמשין ושוי חמשין מצי למימר הכי מיהו לדעת הר"ם אין זה הדין אלא בבגדים מעולים שהאשה מתאוה להם כמו שנבאר לקמן:

שומא. כדמפרש:

בכל דהוא שלא אמר לה שהן שוין כך וכך אלא אמר לה התקדשי לי בשיראין אלו:

לא סמכא דעתה שיהיו שוין כמו שאמר לה ואינה מקודשת עדיין עד שתשום אותן אבל שמו ולא חזרה בה ודאי מקודשת דהו"ל כמאן דאמר התקדשי לי בזה לאחר שתשומי אותן:

שוה כסף דאמרי' בכל דוכתא ככסף דוקא היכא דקיץ שקצוץ ערכו:


<קטע סוף=ז ב/>
===[[קידושין ח א|דף ח עמוד א]]===
<קטע התחלה=ח א/>

עגל זה לכהן קאמר שיקח העגל או הטלית בדמי פדיון בנו:

ומבעי ליה סודרא וכן נמי עגל וטלית לכל אדם שהרי לכל אדם הן צורך אבל טלית אינו צריך לכל אדם ולא מצי למימר לדידי שוה לי אלא מדבר שהוא צריך לו שפעמים שאדם קונה אותם יותר משווייהם מפני הצורך:

ה"ז מקודשת. מיד כשנתן לה הדינר ואינה יכולה לחזור בה דהו"ל כמאן דאמר לה הרי את מקודשת לי בדינר על מנת שאשלים לך מנה ומיהו אם לא השלים לה המנה א"צ גט שהרי לא השלים תנאו נמצא שהוא יכול לחזור בו והיא אינה יכולה לחזור בה. וה"ה אם נתן לה פרוטה מקודשת וישלים לה המנה. ואורחא דמילתא נקט שמי שרוצה למנות מנה אינו מונה לו בפרוטות אלא בדינרין שמקצר חשבונו. ודינר הוא כמו פשוט של כסף וא"ו מעות כדמפרש לקמן (דף י"ב) ואיכא מ"ד שאע"פ שלא השלים לה המנה צריכה גט וטעות הוא בידם דמאי בין תנאי זה לשאר תנאים:

במנה זה משמע כל המנה ולא חלו הקדושין עד שהגיע בידה כל המנה אבל במנה סתם אפי' מונה והולך מקודשת בדינר הראשון שנתן לה:

רב אשי אמר אפי' במנה סתם אם היה מונה והולך אינה מקודשת עד שהגיע בידה כל המנה והאי ברייתא סתם איירי ומהא מילתא פליג אם ההיא אוקימנא כר' אלעזר כמו שנפרש לקמן:

דידעה ביה שהכירה אותו ומחלה אותו הדינר שמעינן מהא דאע"ג דאמרי' דקדושין לא ניתנו לימחל היינו דבעינן (שיש לה) ויתן לה שוה פרוטה ואפי' אמרה הריני כאילו קבלתיה אינו מועיל אבל אם אמר לה התקדשי במאה דינרים יכולה היא למחול מקצתם הואיל ומגיע בידה פרוטה:

בלילה. ולא הכירתו:

ביני זוזי. שלא ראתו:

היינו [דינר] של נחשת והיכי תני מקודשת:

על ידי הדחק משום הכי מקודשת שהרי יכולה להוציא בדוחק ומיהו יחליף אותו הואיל ואינה יכולה להוציאו בלא טורח ב):

תוספתא תבעו זה את זה האיש תבע תחלה ואמר לה קבל הקדושין. ואם האשה תבעה תחלה שאמרה לו תני לי קדושין וקדשו סתם הואיל ותבע האיש תחלה והיא אמרה לו כבר שלא תתקדש לו אלא במאתים ודאי על מנת ליתן מאתים קדש ומנה או מאתים סתם הוא זה ומקודשת מה שנתן לה והוא ישלים המאתים מיהו אם אינו רוצה להשלים אינה מקודשת כדפרישנא לעיל גבי ההיא דרבי אלעזר. תבעו זה את זה. אם המוכר תבע ואמר לו קנה החפץ (ונתנו לו) [יעשו דברי לוקח] אם הלוקח תבע ואמר לו תן לי החפץ ובא ומשכו [יעשו דברי מוכר] ע"כ התוספתא פ"ב:


<קטע סוף=ח א/>
===[[קידושין ח ב|דף ח עמוד ב]]===
<קטע התחלה=ח ב/>

מנה אין כאן לא המנה הגיע לידה ולא משכון נתן לה להיות שלה דנימא שוה כסף ככסף הלכך אין לה על המשכון כלום:

במשכון מקודשת וקס"ד דמיירי כה"ג דאמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון:

[במשכון] דאחרים. במשכון שמסרו לו ב"ד על חוב שיש לו אצל אחרים וקדשה באותו זכות שיש לו על המשכון דאי אמר לה התקדשי לי בזה הואיל ואחרים מוציאין אותו המשכון מידה אינה מקודשת אלא ודאי דאמר לה התקדשי לי במשכון זה שיש לי מפלוני או התקדשי לי במאה זוז שיש לי על משכון זה מקודשת. וכי תימא הכא נמי מנה לא הגיע בידה ומשכון לא נתן לה להיות שלה ואין לה על המשכון כלום שהרי הוא קונה המשכון עד אותו סך וגוף המשכון הקנה לה עד אותו מנה. והה"נ אם בעל חוב עצמו תפשו אחר ההלואה דכה"ג נמי קני ביה זכותא כנגד אותו סך כמו שביארנו בסוף המקבל. ומשום הכי פרישנא לה במשכנו שלא בשעת הלואתו והכי אוקימנא לה להא כר' יצחק בשבועות ובבא מציעא. ואיכא מאן דמפרש במשכון דאחרים אפי' משכנו בשעת הלואתו והכי דייק מהא דר' יצחק הואיל ומשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה עד אותו סך שהלוה חייב לו משכנו בשעת הלואתו [נמי] קצת שעבודא מיהו אית ליה עילויה ואותו שעבוד נתן לה וזה הבל:

בפריטי. דעבד כנעני נקנה בכסף:

נסכא. חתיכה של כסף. ונתייקרה השפחה ורצו לחזור בהם המוכרים:

פריטי אין כאן שלא נתנו המעות שקנו אותה והנסכא לא נתנו להם להיות שלהם דנימא שוה כסף ככסף הלכך לא נתנו להם עליה לא כסף ולא שוה כסף שאין להם על הנסכא כלום שמעינן מיהא שהמוכר יין לעובד כוכבים אף על פי שהעובד כוכבים מניח משכון על היין קודם שנאסר אינו מועיל ואכתי דמי היין נסך קא שקיל שהרי לא נתן לו הכסף שיקנה בו היין ולא נתן לו המשכון שיהא שלו הלכך אין לו במשכון כלום ואין לו תקנה אלא שילוה לו המעות על המשכון ויקח המשכון קודם שיאסר היין. ואיכא מאן דאמר הואיל בדיניהם קונה היין לית לן בה:

מדאחייבא בהו אם לא נטלם בתורת קדושין. וכתב רבינו נסים ודוקא היכא שנטלתם בכעס וזרקתם מיד אבל לקחם בפני עדים ואח"כ זרקתם לפניו או לדבר האבד צריכה הימנו גט:

במנה והיא השיבה אותו תנם לאבא אינה מקודשת שלא נתרצית בקדושין אלא שאמרה לו להפסיד מעותיו:

שיקבלם לי מקודשת דסמכה דעתה שאותו פלוני יקבל מעותיה ונתרצית בקדושין איכא מאן דאמר בכל הני אי הוא חזר ואמר הרי את מקודשת לי במנה זה שאתן לפלוני במצותיך והיא שתקה מקודשת אע"פ שלא אמרה תחלה אלא תנם לפלוני ולאו מילתא היא כמו שבארנו לעיל:

על גבי הסלע דלאו לשון ריצוי הוא אלא הפסד מעותיך ומיירי נמי בשלא חזר ואמר לה כלום אלא שהניחם שם לפירושא קמא:

שלה לשון ריצוי הוא דקאמרה כלומר הניחם ברשותי. של שניהם בעיא ולא איפשיטא הואיל והמקום של שניהם אם נתרצית לקדושין אם לאו:

לכלב כלומר הפסידהו ואינו לשון ריצוי:

גמרה ומקניא ולשון ריצוי הוא דקאמרה או חיובי מחייבת ולא נתרציתי בקדושין אלא אמרתי לך שתצילני כמו שאתה חייב להציל נפש אחת מישראל איכא מאן דאמר אם היה כלב של שניהם נמי מקודשת אם היה בככר שתי פרוטות דלשון ריצוי הוא ולא אמרינן דאמרה כי היכי דמחייבת ביה אנא מחייבת ביה את כדאמרינן דהתם הוא חייב בכל המתנה אבל כאן אינו מוטל עליו אלא חצי מזונותיו. ואיכא מאן דאמר אינה מקודשת דהואיל דמחייב ביה איהו לא נתרצית לקדושין וצ"ע. הלכך הוי ספק מקודשת. כי היכי דמחייבנא ולא נתרצית לקדושין:

ירושלמי פרק האיש מקדש התקדשי לי בסלע תנהו לעני מקודשת ותראה עושה טובה לעני. ודאי זה הירושלמי חולק עם התלמוד שלנו דודאי ליכא הפרש בין סלע לככר וכן דעת הר"ם והרי"ף שלא הביאו זה הירושלמי ואיכא מאן דאמר דלא פלוג וחלוק יש בין סלע לככר דבסלע לא מציא למימר כי היכי דמחייבנא דלא רמיא עליה חובה למיתן ליה סלע חדא זימנא. וזה רחוק דאטו מי לא עסקינן בככר גדול וודאי אינו חייב ליתן לו ככר גדול כאחת. ופי' לשון הגמ' הוא שלא היה בדעתה להתרצות בקדושין אלא שיתן לו לשום מצוה שהרי הוא מחויב במעה כמו שהיא מחויבת יהיה מחויב לתת לו כולו או מקצתו וודאי פליג אגמרא דידן. וודאי אם נותן לעני אלף זוז בבת אחת מצוה עביד כדתנן בסוף פאה היו לו מאתים זוז חסר דינר אפילו נתנו לו אלף זוז בבת אחת יקח:


<קטע סוף=ח ב/>
===[[קידושין ט א|דף ט עמוד א]]===
<קטע התחלה=ט א/>

שוכא. קשר או אגודה:

לאו כלום הוא. שלא נתרצית ליקח לשם קדושין אלא לא תשחק בי בדברים אלו:

ומסתברא דוקא שלא אמר לה עוד דבר אלא נתן בידה אבל אם אמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי בזה וקבלה ודאי האי הבה מיהבא דקאמרה ריצוי הוא ומקודשת שלא היה ריצוי לא היה לוקח מה שהוא נותן לה שהרי אין לה בהן כלום:

הב אשקי שלא כפלה הלשון אי הוי ריצוי או לאו:

תגא. עטרה ולשון שבועה היא:

והלכתא שיראי לא צריכי שומא. כתב הר"ם פ"ז אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהם שוים חמשים דינר (ה"ז מקודשת משעת לקיחה ואינם צריכים שומא) והיו של משי וכיוצא בהם שהאשה מתאוה להן אם היו שוים חמשים ה"ז מקודשת משעת לקיחה ואינם צריכים שומא בשוק ואח"כ תהיה מקודשת כדי שתסמוך דעתה אלא הואיל והם שוים כמו שאמר לה הרי היא מקודשת משעה ראשונה ואם אינם שוים אינה מקודשת ע"כ. נראה דעתו דדוקא שיראי וכיוצא בהן שהיא מתאוה להן ומעכבן לעצמה ואינה רוצה למכרם סמכא דעתה. אבל במה שאינה מתאוה להם שמא דעתה למכרם ולא סמכא דעתה שמא לא תמצא שויין. ומ"ה פסיק בגמ' והלכתא שיראי לא צריכי שומא. ולא אמר והלכתא מאני לא צריכי שומא. ואיכא מ"ד ה"ה לכל מילי והאי דנקט שיראי משום דעובדא דאיפליגו ביה רבה ורב יוסף שיראי הוו:

והלכתא כר' אלעזר. דעת הרי"ף והר"מ לפי מה שנמצא ברוב ההלכות דהאי והלכתא כר' אלעזר דאי אמר לה התקדשי לי במנה סתם ונתן לה דינר אפי' היה מונה והולך ה"ז מקודשת וישלים כדאוקימנא לתירוצא דתריצנא כר' אלעזר. ולא כרב אשי. וכן עיקר. דא"כ לימא נמי והלכתא כרב אשי. ואיכא מ"ד דהאי תירוצא לאו ר' אלעזר הוא דתרצה אלא בעל הגמ' הוא דתירצה הכי. ואפשר דר' אלעזר ס"ל כרב אשי הלכך האי והלכתא כר' אלעזר ממימריה בלחוד הוא דפסקינן כוותיה דהתקדשי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים וכדאסקה רב אשי דמונה והולך דעתה אכולא מנה:

כרבא א"ר נחמן דמנה אין כאן ומשכון ליכא ואע"ג דליכא מאן דפליג אדרב נחמן כיון דאיכא ברייתא דלכאורה משמע דפליג עלייהו איצטריך תלמודא למפסק כוותיה לאשמועינן דהנהו שינויא דמשני שינוייא הוו:

על הנייר או על החרס אע"פ שיכול הכתב להזדייף בהני כיון דאיכא עדים כשנתן לה השטר בתורת הקדושין דקדושי בלא סהדי לאו כלום הוא לא איכפת לן ובפ"ק דגיטין אסיקנא דמחובר פוסל בקדושין כגיטין. והיכא דכתב תנאי בקדושין ודאי מקודשת דאע"ג דבגיטין אם כתבו קודם התורף הויא ספק מגורשת בשטר קדושין ליכא תורף שאין שם אלא שם האיש ולא שם האשה ולא זמן ועוד דבכל דוכתא תשכח דאיתקש הויה ליציאה אלא במה שפוסל הגט מהיות גט אבל במה שהוא ספק לא מדמינן קדושין לגיטין שלא הקשה תורה קדושין לגיטין אלא במה שפוסל הגט מהיות גט בגט ואינו גט אבל מספק לא איירי קרא דליכא ספיקא קמי קודשא בריך הוא ואפי' תימא דמשום שהקישה תורה הוייה ליציאה יש לנו לומר שמה הוא ספק בגרושין הכי נמי בקדושין הא ליכא תורף בקדושין הלכך הויא מקודשת ודאי ומ"ש בעל הש"ש דמקודשת מספק אינו כמו שכתבנו:

הלכתא נינהו כלומר שכך קבלו פי' ענין קדושין מסיני מפי משה רבינו:

שלא בגרה דהויא ברשות אביה:

שלא לשמה שכתבו לתתו לרחל ונתנו ללאה:


<קטע סוף=ט א/>
===[[קידושין ט ב|דף ט עמוד ב]]===
<קטע התחלה=ט ב/>

הויה דכסף שאינו צריך לצייר צורת הכסף או להתיכו לשמה דכתיב וכתב לה לשמה שלא מדעתה שלא ידעה האשה כשכתבו ונתנו לה ונתרצית:

דעת מקנה בגט היינו הבעל ובקדושין האשה שהיא מקנה עצמה לו:

פסיקתא שפוסקין על עצמן לתת להן ואע"ג דהלכתא בלא טעמא אין כותבין דניחא להו למיהוי מלוה על פה ולא תהוי מלוה בשטר:

ופסקו הרי"ף והר"ם ז"ל דאינה מקודשת דרב אשי אוקמא בפ' הנושא בשטרי אירוסין ממש ומדעת שניהם מהאיש ומהאשה קאמר וכתב רבינו חננאל וקי"ל כרב פפא ורב שרביא ויש מי שפסק כרבא ורבינא והדבר צ"ע ע"כ:

והיא בעולת בעל. אית דגרסי כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל:

כעורה כלומר וכי נמאסת הברייתא דתני רבי מה צורך ללמוד מקום אחר:

דקדיש ובעל דתרוייהו בעינן דכתיב כי יקח דהיינו קדושי כסף:

בעולה היא. ובחנק היא:

שלא כדרכה ועדיין היא בתולה ובסקילה היא שקנאה באותה ביאה:

באחר אם בא עליה אחר שלא כדרכה אם היא בחנק כבעולה או בסקילה בכדרכה וחנק היא ואת אמרת קדושין וביאה בעינן היכי משכחת לה נערה בסקילה. ומתרץ דמשכחת לה מאורסה ובסקילה שקדשה בשטר הואיל ושטר גומר הקדושין בלא דבר אחר:


<קטע סוף=ט ב/>
===[[קידושין י א|דף י עמוד א]]===
<קטע התחלה=י א/>

מודה רבי. דכי אמר רבי דביאת אחר שלא כדרכה הויא כדרכה ה"מ לענין מיתה אבל לגבי קנס כולהו משלמי:

אית דמפרשי כל העשרה שבאו עליה שלא כדרכה ואע"ג דאמרינן הנאת שכיבה חמשים הנאה יש לו אע"פ בשלא כדרכה דהא אף לדידה אמרינן בהאי פרקא מאן לימא דלית לה הנאה דלמא אית לה הנאה כדאמרי' גבי שפחה כנענית תקנה בביאה. והר"ם כתב בנערה בתולה פ"א שאינו משלם קנס אלא כדרכה נראה שפירש כולהו כל הבאים עליה כדרכה אחר אלו משלם קנס ונראה דלא גריס כולהו והכי גרסינן פרק אלו נערות [דף מ ע"ב] אמר רבי זירא אלו באו עליה שנים א' כדרכה ואחד שלא כדרכה יאמרו בעל שלמה חמשים בעל פגומה חמשים. א)פי' אחד שלא כדרכה שבא עליה שלא כדרכה ופי' בעל פגומה זה שנמצאת פגומה שהרי נבעלה שלא כדרכה (אלא) ובעל שלמה כלומר שלא בא עליה אדם מעולם אף שלא כדרכה ישלם (קנס) [חמשים] מיהו דבר פשוט דאף בא עליה שלא כדרכה חייב האונס לקחתה וקרינן ביה ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו דגרסי' ביבמות פרק הבא על יבמתו אמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה מתיב רבא ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ"ג ה"ד אילימא בכדרכה מה איריא אלמנה תיפוק לי דהויא לה בעולה פי' דאונס עצמו לא ישא בעולה אלא שלא כדרכה ומשום אלמנה אין משום בעולה לא ב):

שוין. בני עונשין. אלמא הא אחר חייב לקחתה. למעוטי גדול הבא על הקטנה:

תחלת [ביאה] היא העראה והיא נשיקת אבר:

סוף ביאה היא גמר ביאה והיא הכנסת כל האבר:

קונה אשה להיות ארוסה. ופשטה ידה דאי סוף ביאה קונה מקודשת לשני ואי תחלת ביאה קונה מקודשת לראשון. לכהן גדול אם רשאי לקדש אשה בביאה אי אמרת תחלת ביאה קונה רשאי לקדשה בביאה דבשעת קדושין בתולה היא ואי סוף ביאה קונה אינו רשאי דבשעת קדושין בעולה היא:

על גמר ביאה. והא דגרסי' ביבמות פ' הבא על יבמתו אשה לבעלה דמקניא בהעראה מנין אתיא קיחה קיחה. אלמא אשה מקניא בהעראה דהיינו תחלת ביאה. תירץ בעל הלכות דהתם מיירי שפירש ואמר שדעתו לקנותה בהעראה והכא מיירי בסתמא ורבינו נסים תירץ דהא והא בסתם והכא איירי בקנין דארוסין והתם איירי בקנין דנשואין דומיא דיבמה שמקודשת מקדושי אחיו. הכא נמי מיירי שקדשה ואח"כ בא עליה לשם נשואין ואם הערה בה קנאה להיותה אשתו גמורה. וכן תירץ הרי"ף ביבמות. והר"ם כתב שני התרוצים בפ"ג ובפרק יו"ד וכי תימא מנלן דביאה בלא חופה גומר תריץ דתניא בפ' נערה שנתפתתה סתם חצר דידה ללון סתם חצר דידיה לשם (קדושין) [נשואין] אלמא ביאה בלא חופה גומר ואי קשיא לך הא דתניא בסוטה פרק ארוסה תחת אישה פרט לארוסה ושומרת יבם למה לי תיפוק לי שקדמה שכיבת בועל לבעל. כגון שבא עליה ארוס בבית אביה דכוותה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית אביה שומרת יבם קרית לה האמר רב קנה לכל. כשמואל דאמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה. ואי אמרת דביאה דאחר קדושין קנה לכל כדשני ליה שבא עליה ארוס לותביה ארוסה קרית לה. תירץ דכי אמרי' דביאה דאחר קדושין קונה קנין גמור ה"מ שבא עליה לשם נשואין אבל בא עליה לשם זנות לא. והתם מיירי שבא עליה לשם זנות:

ביאה. אם קדשה בביאה קנאה קנין גמור ליורשה וליטמא לה ולהפרת נדריה בלא שותפות האב כאלו נשאה. או אירוסין עושה ואינו יורשה ואינו מיטמא לה ואינו מפר לה אלא בשותפות האב. קתני ביאה שאם מסרה אביה לביאה לשם קדושין אינו אוכל פירות נכסי מלוג שלה ולא הוי נכסי הבעל עד שנשאת אלמא אירוסין עושה:

אשארא. אכסף ושטר. אבל קדשה בביאה בעל אוכל פירות כאלו נושאה דנשואין עושה:

מתקדשת בביאה דביאתה ביאה. ומשנה היא בפ' יוצא דופן:


<קטע סוף=י א/>
===[[קידושין י ב|דף י עמוד ב]]===
<קטע התחלה=י ב/>

מטמאה את בועלה אם היא נדה:

משכב התחתון כעליון שעושה בועלה משכב ומושב אפי' בעשר מצעות זו על זו לטמא אוכלים ומשקים אבל לא לטמא אדם וכלים כדאיתא התם:

פטורה לפי שאינה בת עונשין:

ביאה שעל ידי חופה. כלומ' ביאה שאחר חופה:

חופה היא שמייחדין שניהם בפני רבים בבית א' לבדם ועדים רואין היחוד אבל אין עדים נשארים עמהם בבית שאין לבעול בפני שום אדם. וקי"ל כאביי ורבא דביאה אירוסין עושה ואע"ג דדחי להו תלמודא דחייתא נינהו דפשטא (דמייחדין) [דידהו] דייקי דאירוסין עושה וכן הלכתא:


<קטע סוף=י ב/>
===[[קידושין יב א|דף יב עמוד א]]===
<קטע התחלה=יב א/>

שש מעה כסף דינר. דינר של כסף הוא שש מעין:

חיישינן שמא שוה פרוטה [במדי]. איכ' מאן דאמר דאי ידעינן בודאי דוכתא דשוה ביה פרוטה מקודשת ודאי. והעיקר דאפילו ידעינן דוכתא דשוה פרוטה הוה ספק מקודשת הואיל ובהאי דוכתא לא שוה פרוטה והספק הוא אי שוה פרוטה דאמרו חכמים בהאי דוכתא דקדיש ביה דוקא או אפילו שוה בשום מקום אע"פ שאינו שוה כאן שמא יגיע זה לשם וישוה פרוטה הילכך יש לחוש בכל שוה כסף שיקדש בו שמא יש מקום בעולם שישוה זה פרוטה. מיהו כי הויא ספק הני מילי בדבר המתקיים אבל דבר שאינו מתקיים לא הויא ספק מקודשת דהא בהאי דוכתא לא שוה פרוטה ואינו מגיע לה בשום מקום שישוה כלום שהרי קודם הגיעו שם יפסד וכן דעת הר"ם:

ואיכא מאן דאמר דאפילו במה שאינו מתקיים ואינו שוה פרוטה כאן מקודשת מספק ומפרש שאין הספק בדעת חכמים אלא דגזרינן האי דוכתא דלא שוה אטו ההוא דשוה. ולא נהירא שאין מקום לזאת הגזרה שכל שיקדשו בשוה כסף יעיינו אם יש שם שוה כסף אם לא ובלא הכי לא אפשר הילכך לא נפיק מיניה חורבא:

(זוזא דאורדי) [בזוודא דאודרי] אגודה של מוכין:

אבנא דכוחלא. אבן של כחל שהיה דומה לכחול:

וקא מעיין בה שאם יבא אחר ויקדשה אי הוו קדושין אם לאו. ור"ש פי' שבא אחר וקדשה בפרוטה:

לא סבר לה [דשמואל] ואי אין בה כאן שוה פרוטה אינה מקודשת כלל ואם בא אחר וקדשה מקודשת לשני:

דקדיש ועכשיו הוזלה:


<קטע סוף=יב א/>
===[[קידושין יב ב|דף יב עמוד ב]]===
<קטע התחלה=יב ב/>

צער לידה יולדת בקושי והיתה רוצה שתאסר על בעלה:

אמרי איכא סהדי באידית. שם מקום:

אותן [העדים] היו כאן והלכו להם ונחוש להם:

דרבי חנינא בכתובות גבי בנתיה דמר שמואל דאשתביין:

אסתן. צפון כלומר לא נחוש לעדים שאינם כאן:

בשבויה שהרבה קולות עשו בה חכמים והטעם שאע"פ שנשבית לא היה לנו לאוסרה מספק שהי' לנו להעמיד' על חזקה ובחזקת כשרה היתה. אבל הכא הרי יצאתה מחזקת פנויה שהרי קבלה קדושין ואיתרע לה חזקה ואע"ג דהשתא לית בהו שוה פרוטה הואיל ונפק קלא דההוא יומא דקדיש הוה ביה שוה פרוטה חיישינן לה. ורב חסדא סבר הואיל והשתא חזינן דלית בהו שוה פרוטה יש לנו להעמידה בחזקת פנויה דומיא דשבויה. ואע"ג דקיימא לן כשמואל דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי ולגבי האי מילתא לא נפקא לן מידי. לגבי שאר מילי דאשת איש נפקא מינה דחיישינן לעדים שאינם כאן והוא שיצא קול כל דהו אבל אם לא יצא קול כלל ודאי לא חיישינן לסהדי כמו שבארנו בכתובות פרק האשה שנתארמלה:

מההיא משפחה שיצאו מאותה אשה שהתיר רב חסדא לשני:

שוטיתא. בד של הדס:

בביאה ובשוקא ובלאו שידוכי משום פריצותא. דמבטל גיטא ששלח גט לאשתו וקודם שיגיע גט לאשתו ביטלו בפני שנים ונפיק מיניה חורבא שהשליח הולך ונותנו לה והיא הולכת ונשאת ונמצא גט בטל ובניה ממזרים וכ"פ הר"ם:

ור"ש פי' שהגיע בשליח ובטלו שמא יתננו לה השליח אחר שביטלו ותנשא בו:

מודעא היא בשני עניינים אם אמר לשנים כל גט שאכתוב לאשתי הרי הוא בטל או אפילו אם הוא מאלו שכופין אותו להוציא הואיל והודיע להם שמחמת אונסו יאמר רוצה אני אי לא בטיל ומיהו אינו גומר בלבו לגרשה דלאו הוי גיטא עד דמבטל גיטא למודעיה בתר דאכתוב תו לא מהני דהא מיד דאכתוב הו"ל כחספא דהא איבטיל כמו שנבאר בג"ה בהשולח. וכן אם מודיע להם שהוא אנוס אע"ג דהוי מאלו שכופין אותו להוציא הואיל והודיע להם שמחמת אונסו יאמר רוצה אני אי לא בטיל למודעא בהדיא מקמי דאיכתיב גיטא לא הוי גט כשר דאונסא בלא מסירת מודעא בעינן דנימא בהדיא רוצה אני והיכא דמסר מודעא בהדיא בעינן דליבטיל במודעיה כדאיתא בערכין וכמו שביארנו פ' המגרש וכל מודעא דגיטא אע"ג דלא ידע בההוא מודעא הויא מודעא ואע"ג דאמרינן כל מודעא דלא כתיב בה ידענא ביה באנסא דפלוני לאו מודעא היא ה"מ במקח וממכר אבל בגט הויא מודעא דכל מודעא גילוי מילתא בעלמא הוא כדאיתא בחזקת הבתים ובטיל גיטא ובהדיא אמרינן בערכין (דף כא) גבי הא מילתא אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא:

שליחא דרבנן שמכה שליח ב"ד שמזמין לדין או כשעשה שליחותו ומה שצוו לו ב"ד:

תלתין יומין דעמד כל כך בשמתא ולא אתי למשרי שמתיה:

חתנא אית דמפרשי חתן שקדש ארוסתו ודר בבית חמיו משום פריצותא:

דחליף. שעובר על הפתח:

מידם. כמו דומה. יצא עליו לעז מחמותו:

ש"מ שמי שנטען על ערוה לא יראה על פתח ביתה כלומר באותה שכונה ואם עבר מכין אותו מכת מרדות:

ולשון הר"ם באיסורי ביאה פ' ה' מי שנטען על ערוה או מי שיצא עליו שם רע לא ידור עמה בבית אחד ולא יראה באותה שכונה ומעשה באחד שהיו מרננין אחריו עם חמותו והכו אותו חכמים מפני שעבר על פתח ביתה ע"כ. נראה דלענין דירה נתן הר"ם לנטען על הערוה דין כהן שגירש דאמרינן בהאשה שנתאלמנה לא תדור עמו במבוי והשוה ריחוק דירה לערוה שהיא בכרת גבי ישראל. עם דירה דגרושה לגבי כהן שהיא בלאו והטעם דלאו דכהונה חמיר וערוה שהיא בכרת חמירא:

נהרדעי וכו' והלכתא כרב יוסף דאכולהו מנגיד רב וכן פסק הר"ם. מיהו לא הביא חתנא דדייר בבי חמוה לענין מכת מרדות. אלא שכתב בקדושה פרק כ"א וכן על האיש שידור בבית חמיו שזו עזות פנים ע"כ נראה שפירש חתנא אפילו נשאת. ור"ש פי' שמא יכשל בחמותו שסתם חמות אוהבת חתנה. ולזה הפי' קשה אמאי אמר בי חמוה היה לנו לומר בי חמותו דלדידיה אם אין לו חמות מותר:

ציפתא. אגודה של הדס. ור"ש שפי' מחצלת שאמר לה הרי את מקודשת לי בזה והיא קבלה בתורת קדושין ואמרה הן או שתקה שהרי הבינה הלשון:

אמרו ליה אותן העומדים. והא לית ביה שוה פרוטה (ואסרה רבא) דלא הוה ס"ל הא דשמואל:

שקלתה כלומר לא זרקתה אלא הלכה לה עם האגודה ולא אמרה כלום כשאמר תתקדש לי בד' זוזי דאית בה:

תתקדש לי גרסינן ואית דאמרי דאפילו לא אמר לה השתא לי הוו ידים מוכיחות דהא מעיקרא אמר לה לי:

שתיקה דלאחר מתן מעות. שהרי מעיקרא כשנטלה האגודה בתורת קדושין לא היה דעתה אלא על האגודה שהרי לא היו נראין המעות אע"ג דאמר לה בזה לא היה דעתה אלא על האגודה והואיל והאגודה אינה שוה כאן פרוטה הקדושין אינן כלום וכי אמר לה בתר הכי תתקדש במה שיש בתוכה הואיל ושתקה אין זה כלום שלא נתרצית והאי דלא שדיתה לאגודה סברא אחייבנא ביה דנשי לאו דינא גמירי כדמפרש רב אחאי לקמן. ואית דגרסי אמרה ליה שנראה מתוך דבריה שאין דעתה אלא על האגודה אבל אם אמר לה בזה ולא נראה מתוך תשובתה שאין דעתה אלא על מה שהיא רואה דעתה על כל מה שבתוכה ואפילו אין בה באגודה שוה פרוטה אם יש במה שבתוכה שוה פרוטה מקודשת קדושי ודאי ואם בא אחר וקדשה מקודשת לראשון וכ"נ מהל' הר"ם שכתב ואמרה לו:


<קטע סוף=יב ב/>
===[[קידושין יג א|דף יג עמוד א]]===
<קטע התחלה=יג א/>

דינא גמירי. כלומר וכי הנשים הן בקיאות בדיני ממונות שיודעות שמה שאדם נותן לה בתורת קדושין אם אינה מתרצה בדבר ותשליכם ויאבדו לא תהא חייבת לשלם דתימ' דהואיל ולא השליכם נתרצית בקדושין הלא אין דרך אשה לדעת דיני ממונות שהרי אינה מתעסקת בדינם כדאמרינן בהדיא בהאי פירקא אבל דינין אימא איש דבר משא ומתן אין אשה לא. אבל במידי דמעשר שני לא אמרינן הכי כמו שביארנו בנדה פרק תינוקת ובהדיא אמרינן בפ' האיש מקדש אשה יודעת שאין מעשר שני מתחלל על ידה וכו':

והלכתא כרבא ורב אחאי דכל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא ואפילו קבלה תחלה בתורת קדושין הילכך הויא מקודשת מספק שמא שוה פרוטה במדי דהלכ' כשמואל. ואיכא מ"ד דהואיל ואסיקנא בגמרא אנן לא שמיע לן כלומר לא אמרה לנו ולא אחר משמו אתון דשמיע לכו חושו לה חיישינן. ונפקא מינה אם קדשה בדבר שאינו מתקיים ואינו שוה פרוטה ויש בתוכו שוה פרוטה אי חיישינן לרב הונא הויא מקודשת בספק ואם בא אחר וקידש תצא מזה ומזה ומשום דשמואל ליכא הואיל ואינו מתקיי' כדכתבינן. וכן נראה דעת הרי"ף שהביא אתון דשמיע לכו חושו לה דמה צורך להביאה תיפוק לי משום דשמואל ודעת הר"ם כדכתבינן דהלכתא כרבא כמו שביאר פרק ה'. הילכך אם אינו מתקיים אינה מקודשת כלל. מכלל דרישא כי אמר לה בשעת מתן מעות:

וורשכי ורטל"ש:

ודידי שקלי. מפני שהם שלי לקחתים ולא לקחתים בתורת קדושין אבל אי אמרה הן (אינה) הוי ודאי מקודשת:

קדשה בגזל אסיקנא בפרקין דלקמן פרושי קא מפרש קדשה בגזל בחמס ובגנבה כיצד כגון שחטף סלע מידה. אבל גזל או חמס דאחרים אינה מקודשת אא"כ נתייאשו הבעלים:

גזלן לא יהיב דמי. חמסן יהיב דמי:

דשדיך איכא מאן דאמר ששאלה אחר שגזלה אם רוצה להתקדש לו בכסף שגזלה או שחמסה שיתננו לה בכסף קדושיה ואמרה הן אע"פ ששתקה בשעת מתן מעות מקודשת דהא נתרצית כבר ותו לא יכלה למימר דידי שקלי:

ומסתברא אע"פ ששידך זה כמה אפילו קודם שגזלה וכ"נ מלשון הר"ם שכתב פרק ה' אם לא שידך אותה מעולם. והטעם דהואיל וכבר רצתה להתקדש לו בתורת קדושין נטלם ותו לא מצי למימר שלא נתרצית וכן עיקר:

כי התם גבי כנסי סלע זה בפקדון דתני בשעת מתן מעות מקודשת ואוקימנא לעיל דאשתיקא. בחליפין ולא בתורת דמים:


<קטע סוף=יג א/>
===[[קידושין יג ב|דף יג עמוד ב]]===
<קטע התחלה=יג ב/>

שעבודא דאורייתא. מן התורה משועבדים כל נכסי הלוה למלוה ואפילו במלוה על פה:

ואינה גובה מן הלקוחות משום תקנתא דרבנן שחשו לה משום פסידא דלקוחות הואיל והיא מלוה על פה ואין לה קול אבל מלוה בשטר יש לה קול ואינהו דאפסידו אנפשייהו. ואע"ג דא"ר (ששת) [פפא] בפ' גט פשוט גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין לאו למימרא דשעבודא [לאו] דאורייתא אלא ה"ק משום הכי אוקמיה אדין תורה שתגבה מן היורשין משום נעילת דלת בפני לווין וכן תירץ שם הרי"ף:

עריות. הבאות מחמת הקדושין כגון אשת אביו לבנו ואשתו לאחיו שאסורות אף לאחר מיתת בעליהן:

למסוליים. שולא בלע"ז:

עקב. טאלו"ן בלע"ז:

בשנים. שעבד שש שני':

וביובל. שהגיע תוך שש:

ובגרעון כסף. שמגרע פדיונו לפי מה שעבד ופורע השאר:

יתירה. שקונה עצמה בכל הני ובהבאת שתי שערות:

ובמיתת האדון. שהנרצע אינו עובד לא את הבן ולא את (האח) [הבת]. וקי"ל אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג:

שכיר דכתיב כשכיר שנה בשנה:


<קטע סוף=יג ב/>
===[[קידושין טו א|דף טו עמוד א]]===
<קטע התחלה=טו א/>

אשם זה הקרן כדאיתא בהגוזל ונתן לאשר אשם לו למי שהקרן לו כלומר לאשר הוא חייב לו. לא ס"ל כרבי נתן אלא יכול למימר לאו בעל דברים דידי את הילכך לא צריך לו ולא גבינן ליה מיד האדון למתביה לבעל חובו ואתא לו ולא למוכר עצמו וש"מ דמילתא דר' נתן שייכא אע"פ שלא נשתעבדו לו מכח הלואה. ומסתברא שאין זה הדין לשכירות פועל ואע"ג דאמרינן שכיר קרייה רחמנא לאו למימרא שכל מה שיש בעבד עברי יש בשכיר. דהא הענקה אינה בשכיר אלא שכל מה שיש בשכיר יש בעבד עברי. ואיכא מאן דאמר דה"ה לשכירות פועל דלא גבינן מיד האדון למתביה לבעל חובו דשכיר קרייה רחמנא:

באפי תרי זיל. דקס"ד דלית ליה זכותא בגויה דעבד ולא הוה אלא כלוה ולמה לי שחרור יאמר לו בפני עדים כדי שלא יחזור בו שילך ושמעינן מהא דמחילה א"צ קנין דאי צריכה קנין אכתי לא סגי ליה בהכי אלא בשטר דסתם קנין לכתיבה עומד:

[זאת אומרת]. מדאצרכת ליה שטר שחרור ולא סגי ליה באמירה בעלמא שגופו קנוי לו כלומר שיש לו זכות בגופו של עבד וקנאו למעשה של עבד והואיל ויש לו זכות א)בחובו אין האדון מפקיע זכות שיש לו על הגוף באמירה אלא בשטר הילכך אם מחל הגרעון כסף שיתחייב ליתן לו העבד אם ירצה לצאת אינו מחול באמירה אלא בשטר:

ומסתברא דכי אמרינן דמחילה א"צ קנין ה"מ היכא דלית ליה משכון על המלוה אבל אית ליה משכון עליה לא קנו מידו כלום עד שיחזיר לו המשכון ומיהו דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו דשיעבודא מיהא אית ליה עליה דהא קנין דעבד עברי כמשכון הוי ובלא שטר אינו כלום וה"נ אמרינן לקמן גבי אמה העבריה היא גופה משכון הויא וכי כתב לה שטר הו"ל כמחזיר ליה על המשכון. ומסתברא דמלוה בשטר אם מחל המלוה אע"פ שלא החזיר לו את השטר הויא מחילה דשטר ראיה בעלמא הוא. וגבי עבד עברי דנקנה בשטר כדקס"ד ובמלוה הא אמרינן לימא ליה באנפי תרי זיל. ותנא דמייתי משום דלא חשיב ליה אלא מידי דאיתיה בעל כרחו דאדון ושחרור ליתיה אלא מדעתיה דאדון:


<קטע סוף=טו א/>
===[[קידושין טו ב|דף טו עמוד ב]]===
<קטע התחלה=טו ב/>

שכר בטלה. כשמגבהת מציאתה:

דליתיה לאב. שלא הספיק לגבות עד שמת:

שילוחו. דכתיב וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם:

בורח. השלמה בעי שישלים כמה שברח ונתבטל:

ובשביעית. אף בשביעית עובד היינו כשברח:

ובשביעית יצא אע"פ שנתבטל והיינו כשחלה:

ופגע בו יובל פרש"י מיד למחרת שברח. והר"ם פי' אע"פ שבורח יצא לחרות וכ"ש אם פגע בו כשחזר ומשלים דלעולם אין לאחר יובל תשלומין. ואית דמפרשי שברח שנה קודם יובל ולאחר יובל הוא משלים כמה שברח ב)ויוצא כשעבד שנה ביובל שעבר:

מחט שעושה מלאכה קלה ואינו בטל מכל וכל אפילו חלה כל שש בזה החולי יצא אבל אם אינו יכול לעשות שום מלאכה הואיל ונתבטל רוב שש ישלים:

ומסתברא שאין זה הדין אלא בעבד עברי אבל שכיר אחר אם חלה מחשב עמו כל מה שנתבטל אם מעט אם הרבה. ואיכא מ"ד דה"ה בשכר פועל. דשכיר קרייה רחמנא:

ירושלמי ברח וחלה שעבד רוב שש ואם לא ברח היה פטור לא אבשת לא חלית אתנשמת בפריע ותרפיאת מהרה:


<קטע סוף=טו ב/>
===[[קידושין יז ב|דף יז עמוד ב]]===
<קטע התחלה=יז ב/>

עם קונהו מחשב. עברי הנמכר לעובד כוכבים חשוב כאילו הוא ביד האדון לא אמרינן שלא יצא שטר השחרור מיד האדון דגיטו וידו באים כאחת שתכף שנתן לו גט שחרורו נעשה לו יד לקבל השטר ואין לאדון שום זכייה בו:


<קטע סוף=יז ב/>
===[[קידושין כג א|דף כג עמוד א]]===
<קטע התחלה=כג א/>

שלא מדעתו. של עבד:

חוב הוא לעבד. דעבדא בהפקרא ניחא ליה ונוח לו שאסור בבת חורין כדי שיהא מותר בשפחה דזילא ליה ופריצא ליה ושכיחא ליה טפי מבת חורין:

קבלת רבו גרמה לו להשתחרר ואין אדם עושה מעשה השחרור שיהא תלוי בו שיהא הוא יכול למנוע שהאדון מקבל מעותיו לתועלת עצמו והוא משוחרר מאליו. אבל בשטר אדם מקבל השטר והוא משוחרר באותה קבלה ואין חבין לו לאדם שלא בפניו:

דשלא מדעתו. דהא אמרת על ידי אחרים לא. מיירי שלא מדעת העבד. והא קי"ל דלרבנן נמי אמרי' גטו וידו באין כאחת:

אף על ידי אחרים שלא מדעתו:

שלש מחלוקות דר' [שמעון בן] אלעזר ס"ל דלא אמרינן גטו וידו באין כאחת:


<קטע סוף=כג א/>
===[[קידושין כג ב|דף כג עמוד ב]]===
<קטע התחלה=כג ב/>

שלוחי דרחמנא ואפי' היה בעל קרבן מודר הנאה מהכהן מותר לו להקריב קרבנו:

יש קנין שהקנו להם אחרים בסתם ולא עשו להם תנאי הואיל ודעת אחרת הקנתו לו ולא גמר בלבו לתת לאדון ולבעל:

ולאשה בעלמא איצטריכא ליה. כתב ר"ש דאשה כעבד הואיל וזכאי במעשה ידיה ומציאתה. משמע מלשונו דמתנה כמציאה וכ"כ בפ' בן סורר ומורה. וזה אינו כמ"ש במציאת האשה:

ולאו כלום הוא דהו"ל כנותן [לו] אחר מתנה שתכף שנתן לעבד קנה האדון וכי עביד תנאי לעבד לא מהני לאדון. ור' אלעזר וכו' איכא מאן דפסק כרב ששת דגרסי' בנדרים פ' בתרא המודר הנאה מחתנו והוא רוצה ליתן מעות לבתו אומר לה הרי המעות נתונים לך ע"מ שאת נושאת ונותנת לפיך. אמר רב ל"ש אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך אבל מה שתרצי עשי בהן קנה יתהון בעל. אמר רבא מכדי שמעתתיה דרב כר' מאיר מדקאמר דרב כר' מאיר ומודה שאם אמר מה שאת נושאת ונותנת בפיך לא קנה בעל ובמה שתרצי עשי בהן קנה אלמא ס"ל כרב ששת דבעל מנת שאין לרבך רשות בהן פליגי ומיהו ר' מאיר מודה בעל מנת שתצא בהן לחרות והו"ל גבי אשה מה שתרצי עשי בהן כע"מ שאין לבעליך רשות בהן ומה שאת נושאת ונותנת בפיך כע"מ שתצא בו לחירות גבי עבד דאלו סבירא לן כר' אלעזר הויא שמעתתיה דרב כרבנן ולא כר' מאיר. דלר' מאיר כי היכי דלגבי עבד ליכא שום אנפא דקני ליה עבד בלא אדון ה"נ גבי אשה ליכא שום אנפא דתקני אשה בלא בעלה ואוקים רב למתני' כרבי מאיר ושמואל כרבנן אלמא הלכתא כרב ששת. והרי"ף והר"ם פסקו כר' אלעזר:

פסק כשמואל. והעיקר דרב ושמואל בהא פליגי רב סבר דמתני' ודאי כר' מאיר היא במה שאת נושאת ונותנת לפיך דוקא ר' מאיר מודה בעל מנת שתצא בהן לחרות דלא קנה אדון כרב ששת ומה שתרצי עשי בהן הוי כע"מ שאין לרבך רשות בהן כדפרישית. והיינו דקאמר רב במה שאת נושאת ונותנת בפיך דוקא אבל מה שתרצי עשי בהן אע"פ שהתנה בגופה של מתנה קנה בעל ודאי כר' מאיר ואליבא דרב ששת דס"ל דפלוגתייהו בע"מ שאין לרבך רשות בהן וקסברי רבנן קנתה האשה והעבד ור' מאיר סבר דלא קנו ואיכא למימר דר' מאיר סבר דע"מ שתצא בהן לחירות ודכוותה גבי אשה בע"מ שאת נושאת ונותנת לפיך קנתה האשה אבל בע"מ שתרצי [עשי] בהן לא דבע"מ שתצא בו לחירות גופיה לא שמעי' ליה בפירוש דנימא דקנה דנגמר מטעמיה באשה קנתה אפי' במה שתרצי עשי בהן וכרבנן לא מצי למיהוי דאף בלא מה שתרצי קנתה האשה והעבד. ואלו רב ס"ל כר' אלעזר בע"מ שתצא בהן לחירות פליגי מני מתני' אי ר' מאיר הא אמר אפ"ה קנה בעל ואדון ואי רבנן דאמרי גבי עבד דבעל מנת שתצא בהן לחירות קנה עבד מטעם דלדידיה נמי לא אקני ליה אלא שיצא בהן לחירות כלומר שהתנה בגופה של מתנה גבי אשה נמי קנתה אפי' במה שתרצי עשי בהן שהרי התנה בגופה של מתנה כמו שנבאר בדברי שמואל הילכך לרב דאמר ללישנא דמתני' דוקא לא מתוקמא שמעתתיה אלא כר' מאיר אליבא דרב ששת. שמואל ס"ל כר' אלעזר דבעל מנת שתצא בהן לחרות פליגי הילכך מתני לאו כר' מאיר מתוקמא אלא רבנן היא ומה שאת נושאת ונותנת לפיך לאו דוקא וגבי אשה אפי' מה שתרצי עשי בהן לא קנה בעל דהא לדידה נמי לא אקני לה אלא למה שתרצי עשי בהן דהואיל ופרט לה זה וכבר נתן לה לא הוי כנותן לזה ומתנה לזה שלא נתן לה מתנה מוחלטת אלא שתעשה בהן מה שתרצה והתנה בגוף המתנה אבל כשהתנה עם המתנה שנתן לה מתנה מוחלטת דאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן הוי כנותן לזה ומתנה לאחר. איכא מאן דאמר מיהו ה"מ באשה דלא קני ליה גופא ואין ביד הבעל לעכבה לעשות חפצה הילכך לא נתן לה מצד שהיא תחת בעלה אלא מצד שהיא תחת עצמה. אבל בעבד דקנייה ליה לגופיה ויש לו לעכבו לעשות חפצו אפי' כשאינו (עושה) [אוכל] משל אדון קני אדון המתנה לעולם שהרי הקנה לעבדו ואע"ג דקא"ל ע"מ שתעשה בהן חפציך מהם הואיל ועשיית חפציו היא תחת שעבודו נמצא שהמתנה היא לעבדו שיעשה מהן מה שאמר הילכך כי א"ל קני קנה עבד ואדון וכי א"ל ע"מ הוי כמתנה לאחר עד שיאמר לו ע"מ שתצא בהן לחירות דהא לדידיה לא אקני ליה עד שיצא בהן לחירות ויסתלק כל שעבודו מעליו נמצא שלא הקנה עבדו כלל. והלכתא כשמואל דדינא הוא. ודעת הר"ם שאין הפרש בין עבד ואשה דהואיל והתנה בגופה של מתנה כגון שאמר לעבד ע"מ שתצא בהן לחירות [או] מה שתרצה לעשות בלא רשות אדון לא קנה אדון כמ"ש בזכייה פ"ג. והרב בעל התשלום כתב בנדרים דברי פלא והעקר כמו שכתבנו וכ"ד הר"ם והרי"ף. והוי יודע דמתנת אשה שזוכה בה הבעל אינו זוכה בה אלא לפירות כמו שכתבנו בפ' מציאת האשה:

ורמי דר' מאיר [אדר"מ] ורבנן [אדרבנן]. לר' אלעזר מותיב דבעל מנת שתצא בהן לחירות פליגי ושמעי' מהא דר' אלעזר בין בעבד בין באשה קאמר ודינם שוה שלא כדברי בעל התשלום שכתב דהא דר' אלעזר לא איירי אלא בעבד אבל באשה מודה דבעל מנת שאין לבעליך רשות בהן לא קנה בעל דא"כ אמאי אוקמא בעל מנת שתפדי בו את המעשר הו"ל לאוקומי בעל מנת שאין לבעליך רשות בהן דבהא פליגי אפי' לר' אלעזר גבי אשה. ועוד אפי' תפוך קשיא דר' דהא מודה בע"מ שתפדי את המעשר דלא קנה בעל דהוי כע"מ שתצא בו שאת נושאת ונותנת לפיך. והוא דחק עצמו לפרש דהכא מיירי דלא אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות אלא על מנת שתפדי את המעשר. ואין אלו אלא דברי נביאות וקושיא קמייתא לא מיתרצא אמאי לא אמר ליה דא"ל על מנת שאין לבעליך רשות בהן ובפסח שני מוכחינן דהא דאמרי' על מנת שאין לרבו רשות בו קנה בהן עבד (וקנה) דוקא מה שהוא זכות לאדון אבל מה שהוא חובה לאדון לא שאין חבין לאדם אלא בפניו כמו שביארנו שם:


<קטע סוף=כג ב/>
===[[קידושין כד א|דף כד עמוד א]]===
<קטע התחלה=כד א/>

אין האשה הפודה מעשר שלו מוסיף חומש דכתיב ואם גאול יגאל איש ממעשרו ויסף חמישיתו ואחר שפודהו אין מוסיף חומש ואשה שפודה מעשר שלה אינה מוסיף חומש דכתיב איש ולא אשה:

ומעשר דידה ומיירי שאין לה בעל:

דבי נשא. מבית אביה:

יוצא. העבד לחרות אם השחית עינו או אבר שאינו חוזר:

צריכי. ולא באין כאחד הם:


<קטע סוף=כד א/>
===[[קידושין כד ב|דף כד עמוד ב]]===
<קטע התחלה=כד ב/>

דחלב. שן הקטנים היונקים שאם נופלת חוזרת:

ובטל ממלאכתו ואבר שאין לו מלאכה בגלוי לא יצא לחרות:

ודלדל בו עצם ואינו חוזר למקומו לעולם:

ריבויא הוא וריבה אבר אע"פ שאינו עושה מלאכה גלויה. אבל כל אבר ודאי עושה מלאכה:

(בשבילה). אע"ג דבעינן מומין שבגלוי הרי בטל מעשה השינים הקבועים בו שהוא אבר גלוי וכ"כ הר"ם שהרי ביטל מעשה השינים הקבועין באותו עצם. ומסתברא דהלכה כר' עקיבא מחברו ואע"ג דאיכא מכריעין הכרעה שלישית היא ואינה מכרעת שהרי הם לא הזכירו בביאור בין שן ועין בין בשאר ראשי אברים ודמיא להא דתניא בהגוזל זוטא חבית של תרומה שנתגלתה בש"א תעשה זלוף ובה"א תשפך הכל א"ר ישמעאל אני אכריע בבית תעשה זלוף ובשדה תשפך הכל. ואמרו כל הכרעה שלישית אינה מכרעת. פי' הואיל ולא זכרו בביאור בין בבית בין בשדה אע"פ שדעתם כך היא הויא הכרעה שלישית וכ"כ ר"ש בפ' ראשית הגז ובהגוזל זוטא. והרי"ף שכתב שאין הלכה כמכריע אלא במשנה אולי לרווחא דמילתא כתב הכי כלומר אפי' הויא הכרעה:

כנגד עינו. שנבעת מהקול:

תקע. קול התרנגול מיקריא תקיעה. ולסוס צניפה. ולחמור נעירה:

נזק שלם דאית ליה דצרורות חייבין נזק שלם ומותיב בפרק כיצד והא משונה ומשני דשדי בה בזרני. פי' שיש זרעים בכלי ודרך התרנגול להכניס ראשו:

חצי נזק דצרורות נינהו דהא לאו גופיה אזיק אלא כחו:

ואם לאו שאינו יכול להבחין בה בין דבר לדבר בדקדוק:

אם יכול להשתמש בה כבר שהיה רואה בה קצת הואיל ועכשיו אינו רואה בה כלל יוצא לחרות (וכל זה):

שיחק. שגרם לו לצאת מתחת ידו:

פטור מלשחרר העובר שלא יצא העובר לחרות כשיולד. ומסתברא דטעמייהו דרבנן דלא דרשי ושחתה אלא לאפוקי עובר דלאו בר השחתה הוא שהרי לא יצא לאויר העולם. אבל עבד אפי' שלא נתכוון ליגע באבר יוצא לחרות והיינו דאמרי' בב"ק ס"פ כיצד הרגל אמר רבה היתה אבן אחת מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם או שהכיר בה ושכחה או שנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן דתניא הרי שהיה רבו רופא וכו' אלא לרבנן אע"פ שלא כיון לזרוק בעבד יוצא לחרות. והר"ם ז"ל ור"ש ז"ל פירשו טעמא דעובר דמודו רבנן דאינו יוצא לחרות שהרי לא ידע דבר שיתכוון לו. וטעמא דבכחול לי עיני שיוצא לחרות שהרי נתכוון ליגע באבר אע"פ שלא נתכוון להזיק א). וכתב הר"ם שאם נתכוון לזרוק לבהמה וזרק לעבדו והפילו שינו או סימא עינו לא יצא לחרות נראה שדחה ההיא דרבה וצ"ע. ולפום סוגיא דגמ' הכי דינא ופירושה כמו שכתבנו:

סמויה אע"פ שאין רואה בה כלל. נספרת. שהיא בשורת שאר האצבעות:

שסירסו שחתך ביציו ונעשה סריס:

מחיה אינה מטמאה אלא בדבר שנראה כולו כאחד דכתיב לכל מראה עיני הכהן. אף הסירוס וכ"ש הלשון:

ומסתברא דהלכתא כסתם מתניתין דרבים הם ותו לא דהא רבנן אמרי דלשון אבר שבסתר הוא דהא לא עלתה לו הזאה:

לא הזה דהזאה בעינן באבר גלוי (הוא) ולשון לאו אבר גלוי הוא:

הזאה שלישי ושביעי לטמא מת קאמר:

מאבראי ולא שיכנוס מים בתוך הפה וכל לשונו אינו יכול להוציא וטבילה במקצת לא אשכחינן אבל נגיעה בכל שהוא הויא נגיעה:

לענין שרץ אם נגע שרץ בלשונו שהוא טמא אב הטומאה ומטמא אדם וכלים:

והאמר רבין קס"ד דהאי דאמרי' כטמון דמי שאע"פ שיש שם דבר חוצץ עלתה לו טבילה:

מקום הראוי [בעינן] ואפי' רבנן מודו בה דומיא דבית הסתרים דתנן במקואות [פ"ח מ"ה] הקמטים ובית הסתרים [אינם] צריכים שיבא בהם מים. וגרסי' בנדה אמר רבא ילמוד אדם בתוך ביתו שתהא אשה בשעת טבילה מדיחה קמטיה במים אלמא האי אינן צריכים ביאת מים אלא (בעו) מקום הראוי לבא בו מים מיהא בעו:

כל הראוי לבילה במנחות היא גבי ששים עשרון נבללים בכלי א' ואין מביאים בו ביותר והתנן אם לא בלל כשר ומשני הכי:


<קטע סוף=כד ב/>
===[[קידושין כה ב|דף כה עמוד ב]]===
<קטע התחלה=כה ב/>

אבא תרגום אברך ולרב קרי הכי:

זה וזה א' בהמה דקה וא' בהמה גסה במשיכה ולא במסירה. ואיכא מאן דאמר דוקא בסימטא ובחצר של שניהם דמהניא משיכה בהני רשויות. אבל ברה"ר דלא מהניא בה משיכה מהניא מסירה בגסה כתנא דמתני'. ונראה דעת הר"ם כפי' קמא והא דהמוכר את הספינה דאמרי' [התם] מסירה קונה ברה"ר מיירי בספינה ולא בבהמה:

פיל שאינו יכול להגביהו:

בחליפין בקנין סודר:

בשוכר את מקומו. שיקנה לו מקומו אותן המטלטלים:

ארבעה כלים דקני ליה כליו:

ש"מ. ופלוגתא היא בבבא בתרא:

בסימטא. צידי רה"ר:


<קטע סוף=כה ב/>
===[[קידושין כו א|דף כו עמוד א]]===
<קטע התחלה=כו א/>

בחבילי זמורות. הגבוהים מן הארץ ג' טפחים ונתנוהו עליהם. וא"ד בחבילי זמורות שהם מאכל הפיל ויראה אותן במקום גבוה ויגביה עצמו לאוכלם ונמצא שהגביהו:

נקנין שאם מכר לו קרקע ומטלטלים בקנין הקרקע קנה המטלטלים בלא משיכה כדמפרש בגמ':

וזוקקין. שאם טענו מטלטלים וקרקעות והודה במקצת הואיל ונתחייב בשבועה מהמטלטלים דמודה מקצת במטלטלים חייב שבועה נשבע נמי אף על כפירת קרקעות ע"י גלגול אע"פ שאין נשבעים על כפירת קרקעות:

שאין כותבין. שאין רגילים לכתוב שטר מכר:

לא קנה. ואע"פ שנתן המעות יכולין לחזור בהם:

ואי פריש א' מהם אמר בפירוש או מוכר או לוקח. אי אמר לוקח אי בעינא בכספא אקנה או בשטרא אקנה. ואם התנה המוכר ואמר אי בעינא בשטרא תקנה אי בעינא בכספא תקנה ידו על העליונה של זה המתנה והוא יכול לחזור עד שיעשו את השטר והאחר אינו יכול לחזור משלקח הכסף:

על הנייר או על החרס. וא"ת הרי כתב שיכול להזדייף הוא. וכ"ת בעדי מסירה והם יראו את השטר כשיתננו לו הא קי"ל כר' אלעזר דאמר בגיטין פרק תנין לא הכשיר ר' אלעזר אלא בגיטין אבל בשטרות לא. תריץ דלקנות השדה קנה אע"פ שהוא יכול להזדייף ולטרוף ממשעבדי לא טריף עד דאיכא כתב שאינו יכול להזדייף והכא אמרי' דקנה ואם הוא פקח עביד שטרא אחרינא. והעיקר שאם אין המוכר מודה לו בשטר לא קנה כל עיקר והכא מיירי שהאחר מודה שהקנה לו זה הקרקע בזה השטר והואיל ומודה לו שהקנה לו קרקע זה בזה השטר קנהו דניחא ליה בהני שהרי מוכרה מפני רעתה. מיהו אם פקח הוא קודם שיתן לו המעות יעשה לו שטר אחר:

מפני רעתה. וגמר והקנה תכף שיעשה את השטר שהרי מפני שהיא קרקע רע מכרו ולא מפני שהיה צריך לדמים. רב אשי לא פליג במוכר שדהו מפני רעתה. אלא בא לדקדק לשון הברייתא דתני שדי מכורה לך שדי נתונה לך דכולה במתנה איירי וכתב המתנה בלשון מכר דאחריות ט"ס הוא במכר ולא במתנה. ומ"ה נתן לו בלשון מכר:

בישיבה היינו חזקה. איכא מ"ד דהואיל וגבי כסף אמרי' דבמקום שכותבין שטר לא קנה עד שיכתוב ויתן דמים הכי נמי בחזקה ולא היא דא"כ [למה] לא נתבאר בגמ' גבי חזקה כמו שביארנו גבי כסף ושטר אלא חזקה לחודה מהניא דהואיל והניחו לעשות מעשה בגוף הקרקע ודאי גמר והקנה וכן דעת הר"ם. מיד ליד היינו משיכה. תקנתא דרבנן דמשיכה קונה ולא מעות:

עם ערי בבני יהושפט כתיב ע"י ערים שהקנה להם קנו המטלטלים:


<קטע סוף=כו א/>
===[[קידושין כו ב|דף כו עמוד ב]]===
<קטע התחלה=כו ב/>

מדוני א' ממדון דכתיב מלך מדון אחד:

בית סלע. קס"ד מקום רחב כסלע שהוא מטבע:

כר' אליעזר דאמר במי שמת דאפי' מסוכן המחלק נכסיו לא קנה עד שיקנה בחזקה:

כרבנן. דפליגי עליה ובריא היה. אבל אם היה חולה קונה בלא חזקה דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו:

ומת וקיימו. שנתנו לזה המתנה:

למאי חזי והיכי קנה:

אלא לא בעינן צבורין. וא"ת לא נתנו לו משום דקנה דודאי לא קנה הואיל ולא הוי צבורים אלא משום לקיים דברי המת. דהא בספ"ק דגיטין גבי הילך מנה לפלוני משמע דאפי' לבריא אמרי' מצוה לקיים דברי המת. וי"ל דאי לא קנה מחיים לא היו נותנים לו המתנה דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא במה שמוציא מתחת ידו כגון הולך מנה לפלוני דאלת"ה הא דקי"ל במי שמת דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית אמאי נימא מצוה לקיים דברי המת אלא לאו ש"מ כדפרישנא:

לא לדמי לעולם בעי' צבורות ודמי מאה צאן ומאה חביות נתן לכל אחד ואחד והיו צבורים לכל טפח וטפח:

בחליפין. אבל מטבע אין נקנה בחליפין:

אגב [אחר] אמאי אין לו תקנה. לא סמכה דעתיה דהאי נותן הואיל ואסיקנא דלא בעי' צבורים ומאה צאן ממש הוא. ושמעי' מיהא דאפילו מטלטלי נקני' עם נכסים שיש להם אחריות:

בספינה ושכח ולא תרם:


<קטע סוף=כו ב/>
===[[קידושין כז א|דף כז עמוד א]]===
<קטע התחלה=כז א/>

ליהושע בן חנניא ולוי היה מושכר ונתן לו פרוטה בשכירות:

זכו החזיקו בזה הקרקע בשביל פלוני וכתבו לו את השטר. מסתברא דשטר עם אחריות צוה להם שיכתבו לו על המתנה. והיינו דקאמר חוזר בשטר שאינו רוצה עתה שתהיה אחריות במתנה דאי בשאין בה אחריות מה הוא מפסיד אם חוזר בשטר הואיל וקנה קרקע שהרי אלו (לא) החזיקו בשבילו. וא"ת שאינו רוצה שתהא ראייתו בידו כמו שפי' ר"ש אמאי לא יעידו העדים שנתנו לו ויכתבו שטר עדותן:

על מנת. לא עשאן שלוחים לזכות אלא עם השטר והרי הוא חוזר בשטר:

אם קדם. קודם נתינת הכסף. והלכתא צבורים לא בעי' אגב וקני בעי' כלומר צריך שיאמר לו קנה המטלטלין אגב קרקע. ומסתברא דוקא בשאינן צבורים בתוך הקרקע [אבל בצבורים] לא בעי' אגב וקני אלא כיון שהוא מקנה לו הקרקע והמטלטלין כא' כיון שהקנה הקרקע בכסף או בחזקה קנה המטלטלין שבתוכה והיינו דלא בעי' [אי בעי] אגב וקני עד דאסיק דלא בעי' צבורים דאל"כ הו"ל לאבעויי ברישא היאך יקנה הצבורים שהוא פשוט שקונה אותם עם הקרקע ואח"כ יבעי אם קונה שאינן צבורים. וכ"כ הר"ם פ"ג:

כל הני. פי' מיהא דשטר ומעובדא דר' אליעזר ורב יהודה דהואיל ולא בעי' צבורים שוה סלע ממש קאמר. וק' צאן וק' חביות ממש הוא ולא הוו צבורים בתוכה. אבל מעובדא דרשב"ג לא מייתי ראיה דההוא צבורין בתוכה היו:

קני מי קתני דקני המטלטלין וודאי צריך הואיל ואינן בתוכה והוו מתנה איך יקנה המטלטלין אם לא יאמר לו קנה אותן עם חזקה שתקנה בה קרקע אבל מכר מטלטלין וקרקע ונתן דמים והיו צבורין בתוכה כל המטלטלים בכסף שקנה קרקע שאינן יכול לחזור בו מהמטלטלים הואיל ונתן המעות:

שדה במכר אם היו צבורין בלא אגב אלא שאמר לו קנה המטלטלין במתנה עם הקרקע ואם לא היו צבורין דאמר ליה אגב דליכא בין צבורין לאין צבורין אלא אגב וקני:

שדה [לאחד]. שאמר לו זכה במטלטלין לפלוני עם אותה חזקה שתזכה בקרקע לצרכך ואם לא היו צבורין שאמר ליה אגב. ולא איפשיטא. ואם חזר בו קודם שתפס מקבל המתנה אין מוציאין אותה מידו. לא שנו דנכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות אלא שנתן לו דמי כל המטלטלין:


<קטע סוף=כז א/>
===[[קידושין כז ב|דף כז עמוד ב]]===
<קטע התחלה=כז ב/>

קני כולם מי לא קני. פי' למאן דאית ליה בהמה נקנית במסירה:

וזו לא תקני. לא גרסי' אלא זו קני מי קני ופי' לשארא דהא קאמר ליה זו:

אפסד קבישטר"ו בלעז:

סדנא כמו סדן של נפחים כלומר הכל מדובק. ודין נתן לו עשר שדות בעשר מדינות והחזיק בא' מהן ביארנו בחזקת הבתים שקנה כולם וכ"כ הר"ם פ"ח. ומ"ש שם רבינו שמואל כתבנו שם. ואיתא נמי להא דשמואל בהמוכר את הבית:

ארוסה. זה ודאי על גלגול שקנא לה כשהיא נשואה ונסתרה וקא משקי לה וקא מגלגל לה השתא אם שטתה כשהיא ארוסה. אבל ארוסה אינה שותה דתניא תחת אישך פרט לארוסה:


<קטע סוף=כז ב/>
===[[קידושין כח א|דף כח עמוד א]]===
<קטע התחלה=כח א/>

בעד אחד. דעידי קנוי צריך שיהי' שנים:

בעד. שמחייבו שבועה:

אשכחן. עקר השבועה היא טענת ברי מגלגל עליו כל מה שטוען עליו בברי והא מייתינן ממונא מק"ו דניתן ליתבע בעד א' וטענת ברי היא:

שמא מנלן. כשעיקר הטענה היא שמא כגון שבועת השומרים מנין שמגלגל עליו כל מה שיטעון עליו בברי. אבל מה שטוען בשמא אינו מגלגל עליו. ואע"ג דסוטה מגלגל עליה שלא שטתה ארוסה וטענת שמא היא. שאני סוטה שהרי עיקר טענתה משביעין אותה בטענת שמא דהיינו אם שטתה נשואה. וכן נמי הא דתנן בפ' כל הנשבעין חלקו השותפים אינו יכול להשביעו נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגל עליו את הכל והואיל שלא חלקו משביעין אותו בשבועת שמא דשבועת השותפים שמא הוא מגלגלין עליו טענת שמא אף לאחר שחלק אבל טענת שמא שאין לה צד בעולם שיהיו נשבעים עליה אינה מגולגלת שלא יהא חמור הטפל מן העיקר. תדע דגרסי' פ' השואל. שואל אומר שכורה מתה ומשאיל אומר איני יודע פטור. משאיל אומר שאולה מתה ושוכר אומר שכורה מתה ישבע השוכר ששכורה מתה. אמאי מאי שטענו לא הודה לו. אמר עולא על ידי גלגול דאמר ליה אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה ומגו דאישתבע דכדרכה מתה ישבע ליה דשכורה מתה. ואילו ברישא קתני פטור ואמאי לא משתבע ליה על ידי גלגול שהרי יכול להשביעו דשכורה מתה אלא לאו ש"מ דטענת שמא אינה מגולגלת:

בפנים. בעזרה והשביע הכהן את האשה דשבועת סוטה בעזרה היא:

בחוץ. בב"ד שבועת ה' תהיה בין שניהם:

ספק כודאי. כדפרישנא לגלגל ברי על כשעיקר הטענה היא שמא:

משמתינן ליה. כלומר ב"ד היו חייבים לנדותו מיהו אם לא נידוהו אינו מנודה. דיהא בנידוי דקאמרי' לאו למימרא דיהא בנדוי מאליו דהשתא הוא דמנדה ליה מריה דהאי שמעתא אלא ב"ד היו מנדין אותו קאמר כשרואין שעשה זה. והיינו דקאמר שמותי משמתינן ליה. וש"מ דבכל דוכתא דקתני יהא בנדוי אינו בנדוי עד שינדוהו ב"ד שבדורו שרואין שעשה כך וכך:

יהא בנדוי. ב"ד היו מנדין אותו כדפרישנא:

יורד. כלומר אין ב"ד נזקקין לו אלא מותר לו לצערו או ליטול אומנותו ממנו. ומסתברא דטעמא דהאי מילתא הוא שקורא לו עבד שאינו אסור איסור עולם בבת ישראל. שאם שחררו רבו מותר לו לבא בקהל הוא בנדוי ואינו סופג את הארבעים. וקורא לו רשע שאינו אסור כלל בבת ישראל אין ב"ד נזקקין לו אלא הואיל ומוציא עליו שם שהוא רשע וגורם לו שהוא רשע ממנו ולא יתנו לו שום דבר להרויח ויצערוהו בכל יכולתם שיש לבני אדם הכשרים להבדל מן הרשעים בשום עסק ולצער אותם כפי היכולת. מ"ה יורד עמו עד לחייו. והא דאמרי' זאת אומרת ביישו בדברים פטור. אינו רוצה לומר אלא מן הממון האמור שם במשנה. ור"ש פי' יהא בנדוי ב"ד היו מנדין אותו שמזלזל בישראל כל כך אף הם יזלזלו בו. סופג את הארבעים קנסא מכת מרדות וניחא ליה האי מנידוי. רשע יורד עמו עד לחייו כלומר לזה אין ב"ד נזקקין אבל הוא מותר לשנאתו אף למעט פרנסתו ולירד לאומנותו והעיקר מה שפירשנו:

ממונא אית ליה גביה ומאי אתא לאשמועי'. גופו קנוי לו וגופו תובעו ולא ממון. היינו קרקע ופשיטא דמגלגל דעבד הוי דומיא דקרקע:

קלא אית ליה ומדאית ליה קלא שקר הוא מה שטוען עליו ולא יגלגל קמ"ל:

כל הנעשה דמים באחר. קס"ד דהכי קאמר כל הרגיל להיות ניתן בדמי אחר והיינו מטבע:

כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. ועמדו החליפין ברשותו וכל האונסין עליו אם נתנו בתורת חליפין שזה קנה המטבע ועמד באחריותו. (הא') ונסתלק מהשור והאחר קנה השור ועמד השור ברשותו ונסתלק מהמטבע:


<קטע סוף=כח א/>
===[[קידושין כח ב|דף כח עמוד ב]]===
<קטע התחלה=כח ב/>

כל הנישום. מתני' מיירי שלזה ולזה מטלטלין ורוצים להחליף וצריכין לעשות שומת דמים כמה שוה זה וכמה שוה זה ומטלטלין עבדי חליפין:

מטבע. שלזה דמטבע ולזה פרה:

מאי כיצד. ה"ג כיצד המחליף בשר שור בפרה או בשר חמור בשור. אי נמי (או) בשר חמור בשור דבשר מקריא פירי ולא בהמה בחייה מקריא פירי ונעשית חליפין כדתנן בהדיא המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחה וילדה זה אומר ברשותי ילדה וזה אומר ברשותי ילדה מדנקט גבי פרה מחליף וגבי שפחה מכר אלמא בהמה בחייה נעשית חליפין. אפי' לרב נחמן נעל לאו דוקא אלא להוציא כל דבר שאין עושה בו מלאכתו כגון פירות ומטבע היינו טעמא דלא עביד חליפין משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלא שהמלכות פוסלתה. ור"ש כתב ה"ג כיצד החליף שור בפרה ול"ג בשר שור דלרב נחמן נעל דוקא כלומר (בהמה ולא כלי) [כלי ולא בהמה] ולא פירות. ולא נהירא דהא אמרי' בפ' הזהב כמאן כתבינן וקנינא במנא דכשר למקניא ביה. במנא לאפוקי מדרב ששת. ביה אמר רב פפא למעוטי מטבע ולדברי ר"ש הואיל ואפיקנא מדרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין מטבע נמי בכלל. ועוד אמאי לא אמר למעוטי בהמה. ולדברי ר"ש ודאי מתני' בהמחליף פרה בחמור מתוקמא שהחליף דמי שור בפרה כי היכי דאמר ויש דמים שהם כחליפין אמאי לא אותיב מינה לרב נחמן דפשטא דמתני' לא משמע הכי. והעיקר מה שפירשנו וכן פירשו הר"ם והרי"ף:

הניחא. למאי דקס"ד מעיקרא דאוקימנא למתני' דה"ק החליף בשר שור בפרה קא מותיב. אבל לשנויא דרב יהודה לא קשיא דשור ופרה תנן ואפי' רב נחמן [דס"ל] דפירי לא עבדי חליפין בבהמה בחייה [מודה] כדכתבינן. ור"ש פירש דאף לרב יהודה קא מותיב לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין ה"ה לבהמה [ומחוורתא] כדכתיבנא. וא"ת ולפי' דילן לישני השתא לרב נחמן דה"ק ומטלטלין נמי עבדי חליפין כיצד החליף שור בפרה. וי"ל דלהא לא איצטריך דהואיל וס"ד דמטבע נעשה חליפין כ"ש בהמה אלא דעדיפא מינה אשמעי' שיש מטבע ניתן בתורת דמים ולא בתורת חליפין שהוא קונה:

כיצד החליף דמי שור. שמכר לו שור ונעשו הדמים חוב אצלו כשמשך השור אמר לו לוקח פרה יש לי קבל אותה בדמי השור קנה הפרה בכל מקום שהיא כיון שאמר הן דמילתא דלא שכיח היא כדמפרש:

מעות קונות. דעת הר"ם לא שנא מעות בעין או מעות הלואה כמו שכתבנו בהאיש מקדש איכא מאן דאמר דוקא מעות בעין קונות שהרי עבד עברי נקנה בכסף ואם גופו קנוי בכסף ממונו לא כ"ש:

נשרפו חטיך. ולא טרח לאצולינהו והשתא דידע דמצי למיהדר טרח לאצולינהו. והא דאמרי' בפרקין דלקמן ושוין במכר שזה קנה ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי קני לה אלמא כל היכא דלא יהיב זוזי לא קני. דעת הר"ם דלא כר' יוחנן היא וליתא כמו שכתבנו בהאיש מקדש. ואית דמתרצי דהתם הוא בחוב שנתחייב לו שלא מחמת מכר שהלוה לו מעותיו להוציאם. אבל נתחייב מחמת המכר לא להוצאה ניתנו וכמעות בעין הם וקנו הקנין אינו מצוי ולא גזרו חכמים. ואית דמפרשי מפני זאת הקושיא שלא משך עדיין השור כשנתן לו הפרה בדמי השור. והעיקר מה שפירשנו ואע"ג דהאי אוקימנא למאי דס"ד מעיקרא הוא וקי"ל דאין מטבע נעשה חליפין אפ"ה הלכתא היא דבכולה תלמודא אמרי' מילתא דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן וכן דעת הרי"ף והר"ם פ"ה:

מפורשת דכתיב או קנה מיד עמיתך ומעות אינן קונות. הילכך לא מצי למימר ה)ופירי עבדי חליפין אלא על כרחיך כרב ששת סבירא ליה ומתרץ הכי ופירי [נמי] עבדי חליפין:

קנה. כתב בעל ההשלמה אע"פ שאינה שוה כל כך הואיל ונתן מעות אינו חוזר דהא גבי הדיוט איכא מי שפרע והואיל וגבי הדיוט אם חוזר בו הלוקח איכא מי שפרע גזבר אינו חוזר וכדמשמע מסוף הברייתא. וזה אינו כמו שנבאר למטה. אבל המוכר אינו יכול לחזור בו ואפי' לא קבל המעות כדאיתא ביש נוחלין גבי עובדא דיוסף בן יועזר דזבין ביניתא ואשכח בה מרגניתא ואמטייה לגזבר דהקדש ואמרה ליה דביתהו לא תשיימה את דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט:


<קטע סוף=כח ב/>
===[[קידושין כט א|דף כט עמוד א]]===
<קטע התחלה=כט א/>

עד שימשוך. במטלטלין ויחזיק בקרקע. משכו חפץ של הקדש שהגזבר מכרה. לפדותו ליתן המעות. ונתן הכסף גבי הקדש כתיב שאין אדם קונה מן ההקדש אלא בכסף. משכו במאתים. איכא מאן דמפרש שלא דבר כלום אלא ששאל לגזבר בכמה כסף תתן לי זה החפץ ואמר לו הגזבר במאתים ועמד ומשכו. אבל אם אמר לו מאתים אתן לך אינו יכול לחזור בו אע"פ שלא משך דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. והעיקר דלא אמרי' אמירתו לגבוה וכו' אלא במה שהוא נותן לגבוה כגון שור זה עולה כדאמרי' כיצד אמירתו לגבוה וכו' אבל מה שהוא אומר ליתן לא שייך ביה אמירתו לגבוה שהרי לא אמר שהוא נותן אלא יתן. ואיכא מ"ד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אמרי' במה שהוא תחת ידו שהוא יכול למוסרו. אבל מה שאינו תחת ידו לא הוי כלום אפי' הקדישו אינו קדוש ומ"ה אצטריך משכו דהא אפי' אין המעות בידו נתחייב בהן. מ"ה נקט פדאו במאתים לסברא דילן להודיע שנתן המעות ולסברא אחרינא להודיע שהמעות ברשותו ונתנם וה"ה אפי' לא נתנם אם הם תחת ידו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ולפירושא קמא משום סיפא נקט ליה כשהוקר דווקא כשנתן מעות אין הגזבר חוזר אבל לא נתן מעות חוזר:

הכא נמי נימא דהא לעיל אע"ג דאין קנין הקדש במשיכה אמרי' לתועלת הקדש דקנה. הכא נמי אע"ג דקנין הקדש בכסף לתועלת הקדש נימא דלא קנה משום לא יהא כח הדיוט:

אטו. כלומר וכי הדיוט רשאי לחזור בו והא אם יחזור בו יקבל עליו מי שפרע הילכך גזבר לא יחזור בו וקנה הפודה שהרי תורה זכתה לו שיקנה בכסף ומהדיוט נמי קנה כל כך שאם רוצה לחזור יקבל עליו מי שפרע. אבל לאו לחומרא דכל היכא דאיכא מי שפרע להדיוט לא יחזור בו גזבר כדתנן בשקלים ספ"ד ומתניא בפ' הזהב המקבל עליו לספק סלתות מד' סאין בסלע ועמדו שלש סאין בסלע יספק מארבע קבל עליו לספק ג' סאין בסלע והוזלו ועמדו מארבע נותן מארבע שיד הקדש על העליונה. ואע"ג דבהדיוט איכא מי שפרע אם יחזור בו הלוקח. וזה ראיה דבבא קמייתא דאמרי' קנה דוקא כשלא הוזל אבל אם הוזל חוזר בו הגזבר ואינו מקבל עליו מי שפרע שיפה כח הקדש מכח הדיוט. אבל כשקנה מגזבר ונתן כסף אע"פ שהוקר קנה שהתורה אמרה שיקנו ההקדש בכסף:

נשים פטורות וכי הבת פטורה מכבוד אב ואם. שנים שהזהיר הבן והבת. תנינא תנן במתני' מה ששנו בברייתא:

לסטות שמתוך שאין לו אומנות לחיות מלסטם את הבריות. לכם רבים משמע והיינו ב"ד. אשר לא ימול ונכרתה אלמא הוא מצווה:

תפדה קרי ביה תפדה דלא מחייבא לפדות את בנה דלא מפקדא בפרקונה דידה כל שאחרים שהאב מצווה לפדותו. חמש משועבדים ששעבד יעקב א)אחר שנולד ראובן ויש ביד ראובן סלעים בני חורין לפדות חנוך. לפדות ולעלות כלומר ואין בידו כדאי לזה ולזה ששתי מצות אלו צריכים הוצאה לפדות צריך חמש סלעים לכהן ולעלות צריך מעות להוצאת הדרך. עולה לרגל במעות שבידו וכשתמצא ידו יפדה בנו מפני שהיא מצוה שאינה עוברת. והלכה כרבנן והביא זה הר"ם במתנות שבגבולין פי"א אבל בשאר מצות מודו ליה לר' יהודה דטעמא קאמר. ושמעי' מיהא דבשאר מילי עביד מצוה עוברת ברישא לדברי הכל. וביארנו זה במועד קטן פ"ק בתכלית הביאור:


<קטע סוף=כט א/>
===[[קידושין כט ב|דף כט עמוד ב]]===
<קטע התחלה=כט ב/>

ואם א"א שיצרו מתגבר עליו:

הא לן. פי' בני בבל שהולכים חוץ לעירם ללמוד תורה אין צרכי הבית מוטלין עליהם הילכך ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה. אבל בני ארץ ישראל שלומדים תורה במקומם אם ישאו אשה תחלה צרכי הבית מוטלים עליהם ונתבטל. ומסתברא דהכי פירוש' הא לן שיצרנו מתגבר עלינו. הא להו שמתוך שהם חפצים בתורה אין יצרם מתגבר עליהם. והשתא לא פליגי שמואל ור' יוחנן עם הברייתא וכן נראה מפי' הר"ם פ"א [מהלכות ת"ת]:


<קטע סוף=כט ב/>
===[[קידושין ל א|דף ל עמוד א]]===
<קטע התחלה=ל א/>

גירא. חץ ומשל הוא:

ידך על צוארי דבריך כלומר דקדק אחריו שילך בדרך טובה שאם ילך בה בזה הזמן כל ימיו ילך בה דכתיב חנוך לנער על פי דרכו הרגלהו בדרך ראויה לו גם כי יזקין לא יסור ממנה. ואית דמפרשי ידך ממש כלומר הכהו דרך תוכחה. והא דאמרינן לפני עור לא תתן מכשול לאזהרה למכה בנו גדול איירי דוקא במכה והולך ומטיל [בו] יצר הרע [וגורם לו להחטיאו]:

חיותא הוא אם [יפול] לים יטבע. עיסקא להיות סוחה הוי אומנות שפעמים מפסיד ואיכא דאמרי איפכא:

ספק לשון ספוק שאינו ברשות אחרים אבל אשה היא ברשות בעלה:

השוה הכתוב ברכת אם ששוים למיתה אחת שמגדף ומקלל אביו ואמו בסקילה. וכן בדין שישוה בכל מה שאפשר שהרי שלשתן שותפי' בו:

משדלתו מפתה אותו. תרגום וכי יפתה ארי ישדל:

כבוד דכתיב כבד את אביך ומורא כתיב איש אמו ואביו תיראו. (ול' הר"ם בממרי' פ"א. הקדים אב לאם לכבוד והקדים אם לאב למורא. ללמד ששניהם שוין בין למורא בין לכבוד ע"כ. לא ידעתי למה עזב טעם האמור בגמ').


<קטע סוף=ל א/>
===[[קידושין לא א|דף לא עמוד א]]===
<קטע התחלה=לא א/>

מבין ריסי. כלומר מתנועותיך ועניינך ניכר שפקח אתה דבן אלמנה פקח הוא ברוב שטורח בפרנסתו:

הטל ודרך שחוק השיב לו כלומר כבוד שניהם שוה עליך:

מי שאינו מצווה ועושה כך. שמשלם לו הקב"ה שכרו ששכר גדול יש למצווה ועושה שהוא מפני שמצווה ומקבל מרות המצות עליו:

פסיוני פונדי"ש בלע"ז [וטורדו]. שאומר לו בבזוי. ויש מטחינו ברחיים ומביאו שאומר לו בלשון רכה:


<קטע סוף=לא א/>
===[[קידושין לא ב|דף לא עמוד ב]]===
<קטע התחלה=לא ב/>

מאימך קביל. דהואיל והיא רוצה בכך רצונה זהו כבודה א)ואע"פ שלא תקבל מאביך שהוא חכם יש לחוש שפעמים יהיה לו חלישות הדעת על זה:

גברא. בעל:

נעיין. נראה ואבקשנו לך:

דשפיר. יפה והכיר שנטרפה דעתה וברח שלא יוכל לצאת ידי שמים:

לקראת אמו. לכבדה:

איתרח. שהה מעט:

נתרצית. שחשב שלא היה רצה לכבוד אמו אלא שרוצה לחזור:

ארונה. שמתה:

לא נפקי. שאין זה מכבוד שאחר מיתה:

הנשמע שאנשי המקום מכירים אביו ומקבלים הדברים שאומר בשמו אבל אם אין אנשי המקום מכירים אביו ואינו נשמע שם אלא בדבר (אביו) [עצמו]. יתלה הדבר בכבוד עצמו ולא בכבוד אביו שלא יהיה לאביו אלא גנאי אם יתלה בשמו:

דבר שמועה. הלכה ששמע מאביו וודאי אין הדין באמו שאינו חייב לומר כך לא כפרה ולא זכרונו אלא כשאומר דבר הלכה ששמע ממנו כדקתני היה אומר דבר שמועה מפיו. אבל כשאומר בשמו מילי דעלמא אינו חייב לכבדו בדברים אלו והיינו דקתני בברייתא היה אומר דבר שמועה ולא אמר היה דובר בשמו וכן תבין דעת הר"ם בממרים פ"ו שכתב היה אומר דבר שמועה כלשון הברייתא. הריני כפרת משכבו כלומר עלי יצא כל רע הראוי לבא בנפשו:

תוך י"ב חדשים. שנדונים רשעים בגיהנם אבל מכאן ואילך כבר קבל מה שקבל:

משנה. כדמפרש שאם קבל החכם את השמועה מאביו או מרבו אין החכם אומר כך אמר ר' פלוני אלא כך אמר לי רבי או כך אמר לי אבא מרי:

אטו תורגמן וכו' קס"ד דמקשה דה"ק שאם קבל החכם זאת השמועה מאביו של תורגמן או מרבו של תורגמן ואמר החכם כך א"ל ר' פלוני ג"כ [המתורגמן] אומר כך אמר לי ר' פלוני בשם ר' פלוני. מ"ה מותיב אטו תורגמן לאו בר חיובא הוא לכבד אביו או רבו לקרות שאם לומר כך אמר ר' פלוני בשם ר' פלוני רבי או בשם אבא מרי. ומשני שם אביו של חכם כלומר ודאי אם קבל החכם מאביו או מרבו של תורגמן דינא הוא כדקאמרת דמשנה וברייתא איירי כולה באביו ורבו של חכם. וקאמר שאע"פ שמשנה שמם התורגמן אינו משנה שמם. והביא זה הר"ם בת"ת פ"ד. וכתב בממרים פ"ו היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים מכנה את שמם. פי' שמם של אחרים. ולא ידעתי מאין הוציא זה. וכתב יראה שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלאי. שאין הכל דשים בו אבל השמות שקורים בהם העם כגון אברהם יצחק ויעקב ומשה ואהרן כיוצא בהן בכל לשון ובכל זמן קורא בהן לאחרים שלא בפניו אין בכך כלום ע"כ. אמר שהחכם אומר כך אבא מרי והתורגמן אומר כך אמר פלוני:

אינו עומד במקומו. במדרגה אחת במקום המיוחד לאביו לעמוד שם עם זקני העיר. אינו יושב במקומו שהוא יושב ממש:

סותר שחולק עליו. מכריע שאם הוא ואחר חולקים לא יאמר נראין דברי פלוני. ומסתברא דכל הני דוקא בחייו:

מאכיל הוא בעצמו. לבטול מלאכה. שנתבטל ממלאכתו כשמאכילו:


<קטע סוף=לא ב/>
===[[קידושין לב א|דף לב עמוד א]]===
<קטע התחלה=לב א/>

א) בלא חומש דאחר הוא ולא קרינן כי יגאל איש ממעשרו ויסף חמישיתו. ומאכילים אם האחר עני:

פורע חובו. עליו מוטל לפרנסו. להעדפה שרשאי להעדיף מזונותיו ממעשר עני ולא הוי פורע חובו שאם הוא נותן לו די ספקו כמו שמוטל עליו:

מאי נפקא לו מינה. הרי הוא נותן לו מה שמוטל עליו ליתן:

והלכתא משל אב. ממתיבתא דאי לית ליה לאב וריוח לבן כייפינן ליה ושקלינן בתורת צדקה:

כך כתוב בתורה. פי' דקס"ד דבתמיה יאמר וכי כתוב בתורה כך ושני דקאמר הפסוק כמו שכתוב והוא עצמו יבין שטעה. ור"ח והר"ם פירשו שאומר לו כשואל ולא כמזהיר:


<קטע סוף=לב א/>
===[[קידושין לב ב|דף לב עמוד ב]]===
<קטע התחלה=לב ב/>

הלולא חופה:

מדלי. מגביה להם הכוס ששתו:

רבנן רבנן. כלומר אלו שעמדו מפני אינם גדולים ואתם גדולים ולפי' לא עמדתם הלא אף הם גדולים:

אשמאי בור. לא תשם לא תבור:

מזקני ישראל. וחכמים היו שהרי שרתה עליהם נבואה:

שיש בה הידור שניכר שלכבודו עשה והיינו כשהוא קרוב:

בממון. ליתן לו משלו. יעצים לשון עוצם עיניו מראות ברע כמו סוגר:

ויראת מאלהיך. כלומר אע"פ שאתה עושה בדרך שלא יחשדוך בני אדם על זה שיחשבו שלא ראית ולא ידעת יש לך לירא מהשם שיודע לבבך:

יטריח שלא ילך תמיד לפניהם שיטרחו לעמוד זקן ויראת. אף לזקן נאמר ויראת:


<קטע סוף=לב ב/>
===[[קידושין לג א|דף לג עמוד א]]===
<קטע התחלה=לג א/>

ובטיל ממלאכתו. ויש ש"פ באותה קימה:

מה הידור שיכול להדרו אפי' כשעושה מלאכתו. אף קימה. שאם עושה מלאכה אינו מצווה לקום:

ומה קימה [שאין בו חסרון כיס] שהרי אינו נותן לו ממונו. אינן רשאין פר"ש באלו טרפות כשעסוקי' במלאכת אחרים ע"כ. ולישנא דעסוקי' במלאכתן לא משמע מלאכת אחרים אלא משמע מלאכת עצמן ופשטיה דעובדא דר' חנינא פתוראה דאלו טרפות נמי משמע שהיה עוסק במלאכת עצמו דקא קרי ליה פתורא כלומר שהיה שולחני אע"פ שנדחק שם ר"ש לפרש שהיה משתכר בשביל אחרים למחצה. ופי' אינן רשאין. כלומר מצד החיוב והוא כמו אינן חייבין דלפרש"י קשה אפי' הם במלאכת אחרים אמאי אינן רשאין ישלמו לבעל הבית שכר בטולם. אלא ודאי אינן רשאין מצד החיוב קאמ' שהתורה לא צוותה שיקומו מפני ת"ח בשעה שעסוקים במלאכה הילכך אינן רשאין לעשות כן מפני מצות הידור והוא כמו אינן חייבין וכן תבין דעת הר"ם בת"ת פ"ו שכתב ואין בעלי אומניות חייבים לעמוד מפני ת"ח בשעה שעסוקי' במלאכתן:

חומשים שהספר תהלים נחלק לחמשה ספרים:

בתי גוואי שעומדים שם ערומים שאין שם הידור:

רבו שאינו מובהק הוא אם הוא גדול הימנו אעפ"כ שלא למדו כלל או אם הוא פחות הימנו ולימדו קצת כמו שביארתי בסוף אלו מציאות. ורבו מובהק לא מקרי אלא כשלמד רוב חכמתו ממנו:

הוה קאים. דרכוב כמהלך דמי ונתחייב לעמוד כמלא עיניו דרבו מובהק היה. לאו אדעתין כלומר לא ראינוך. נקטינן. קבלה היא בידינו שאם מקיף עליו את הדרך והולך בדרך אחר כדי שלא יטריחם מאריך ימים. דגייסי. דעתם קרובה אצל החכמים והורגלו בכך ואינם מקפידים כשהולכים לפניהם בגילוי הראש. הלכה כאיסי. ומסתברא דאיסי לא פליג אדר' יוסי ותרוייהו פליגי את"ק דבעי זקנה. הלכך אפי' יניק וחכים וכן דעת הר"ם:

הרפתקי סבות ועניינים:

עדו עברו. כמו ולא עדה עליו שחל:


<קטע סוף=לג א/>
===[[קידושין לג ב|דף לג עמוד ב]]===
<קטע התחלה=לג ב/>

אפ"ה לא נטרח שחרית וערבית:

מקמי אבוך ורב יהודה היה רבו שלמדו כי הוה תני לרמי בריה הנשרפין בנסקלין והוה תני ליה נסקלין בנשרפין כדאי' באלו הן הנשרפין ולעיל מייתי לה בגמרא אגב גררא:

כמהלך וחייב לעמוד ופסק הר"ש כפשט המימרא דשמואל דמשמע אפי' בנו רבו עומד מפני אביו ואינו עומד מפניו:

שהזמן גרמא כלומ' שזמן קבוע לעשות המצוה והזמן גורם עשייתה.


<קטע סוף=לג ב/>
===[[קידושין לד א|דף לד עמוד א]]===
<קטע התחלה=לד א/>

חוץ אע"ג דתני חוץ מדבר פלוני אפ"ה אין למדין דאיכא טפי (דתני) [דדינא] הכי. ובפרק בכל מערבין חוץ מן המים ומן המלח ומותיב ר' יוחנן ותו ליכא והא איכא כמהין ופטריות:


<קטע סוף=לד א/>
===[[קידושין לח ב|דף לח עמוד ב]]===
<קטע התחלה=לח ב/>

תנן התם בערלה פ"ג החדש אסור לאוכלו בכל מקום עד עבור זמן הקרבת העומר דהיינו ט"ז בניסן כדאיתא במנחות פ' ר' ישמעאל:

הלכות מדינה מה שנהגו בני המדינה:

סוריא ארם צובא וכבשה דוד וכבוש יחיד לאו שמיה כבוש ומתוך שהיא סמוכה לארץ ישראל מחמירים בה טפי מחו"ל:

יורד בתוך הכרם ולוקח מן העובד כוכבים מאותן שכבר נלקטו שספק הוא וספקא בחו"ל מותר כדלקמן ומיירי שהכרם ודאי ערלה ומ"ה בעינן שלא יראנו לוקט. ופי' ספק ערלה דרישא דמתניתין כגון שיש לעובד כוכבים כרם של ערלה ומוכר חוצה לה פירות ולא ידוע אי משל כרם של ערלה הם או ממקום אחר באו דומיא דכרם נטוע ירק:

יורד ולוקט יורד הישראל בכרם ולוקט העובד כוכבים מן הכלאים בידיו ובלבד שלא יטול הישראל בידיו. מסתברא דקסבר הא דתנן ערלה וכלאי הכרם אסורים דוקא בשל ישראל כדפרישנא ומ"ה לא ילקוט ביד והכי מסתברא דאלת"ה מאי דעתיה הא ערלה והכלאים אסורים אפי' משל עובד כוכבים אף ע"פ שלא ילקוט ביד אסורים. ומסתברא דרבי יוחנן פליג עליה דמר בריה דרבינא בערלה דקסבר דודאי אסור וספיקא מותר. ובכלאים נמי לאו הלכתא כותיה אלא בתרוייהו תנן יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט והכי תני בירושלמי:


<קטע סוף=לח ב/>
===[[קידושין לט א|דף לט עמוד א]]===
<קטע התחלה=לט א/>

אריוך קרי ליה לשמואל משום דהלכתא כוותיה בדיני לשון דיינא שדינו דין כמו מלך:

ספק לי. כלומר תן לי מספק ערלה ואכול. ואית דמפרשי תן לי מודאי ערלה דס"ל ללוי ולרבה ולרב אויא כמ"ד אין ערלה בח"ל. ור"ש פי' לקוט שלא בפני כדי שיהא ספק אצלי:

חריפי דפום בדיתא עיפא ואבימי בני רחבה דפום בדיתא:

סתום ספק ערלה הניחהו בידך וגנזהו לאוכלו. ור"ש פי' לא תתיר להם כי אם בהצנע וודאי ערלה אבדהו שאסור בהנאה:

יורד ולוקח. ואם הלמ"מ היא אמאי ספיקא מותר:

אשתומם כשעה חדא. פסוק הוא בדניאל. כלומר עמד בבהלה ומשומם כמו שעה:

אימור ההלכה שנאמר למשה כך נאמרה והאי אימור לשון ודאי הוא. והלכתא כר' יוחנן הלכך כל ספק ערלה מותר בח"ל ספק עברו ג' שנים או לא עברו או ספק ליקט מילדה או מזקנה:

לוקין אף בח"ל. הרכבת אילן אסורה כדשמואל וכלאי הכרם אינן אסורים אלא מדרבנן:

שחקקתי לך. היינו הרכבת אילן והרבעת בהמה שאסורה לבני נח כדאיתא פרק ישמעאל והלכתא כשמואל ור' יוחנן:

שדך שמשמע שלך דוקא דהיינו בארץ:

בח"ל לא הקנו לו מן השמים:

כלאי זרעים דבח"ל אין אסור בזריעתן ולא באכילתן כמו שנבאר לקמן:

דהוה זרע או מין אחר או ירק:

נשמתיה דהא עבר אד"ס:

לא צהריתו. כלומר אינכם בקיאין בזה:

לא קי"ל כר' יאשיה. פי' הר"ם דר' יאשיה לענין מלקות אמר שאינו לוקה הזורע כלאים בח"ל אלא כשזורע חטה ושעורה וחרצן יחד אבל מין אחד או שני מינין אסור בהנאה ואינו לוקה כדתנן פ"ז המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור ומייתינן בפ' כל שעה ובפ' כל הבשר והא דאמרי' במי שמתו ובראשית הגז נהוג עלמא כר' יאשיה בכלאים. ר"ל פי' דלא לקי בארץ אלא כשזורע ג' מינים אלו הלכך בח"ל ליכא איסורא בזריעתן בפחות מג' מינים אלו. ואיכא מאן דאמר דהא ר' יאשיה להיתר הנאה נאמרה שאינו אסור בהנאה עד שיזרע ג' מינים אלו והיינו דקאמר נהוג עלמא. וההיא דעציץ נקוב דלא כר' יאשיה היא. ובעל ה"ה כתב דשני מינים אם זרעם בכרם אסור בהנאה וההיא דהמעביר עציץ נקוב מיירי שיש שני מינים בעציץ. והיכא שזורע בכרם מין א' מותר בהנאה והיינו נהוג עלמא כר' יאשיה בכלאים. ואין אלו אלא דברי נביאות. ועוד בהדיא תנן בכלאים פ"ה הנוטע ירק בכרם או המקיים ה"ז מקדש אלמא אף בחד מינא אסור בהנאה. והעיקר דהא דר' יאשיה לא נאמרה אלא אם לוקה בזריעתו אם לאו דגרסי' בירושלמי פ"ח כתיב לא תזרע כרמך להחמיר עליו אפילו מין א'. פי' הואיל ואמר שדך לא תזרע כלאים דהיינו שני מינים בשדה שומע אני אם זרע בשדה ועשה כרם בשני מינים. ומשני להחמיר שאם זרע מין זרע א' עם זרע הכרם אע"ג דליכא משום כלאי זרעים חייב משום [כלאי] כרם. וזה ראיה שאם זרע חטה וחרצן לדברי הכל ליכא משום כלאי זרעים. על דעתיה דר' יאשיה כתיב שדך לא תזרע לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים כלומר הואיל ואינו חייב בזריעת הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד למאי איצטריך לאו גבי כרם הרי נתחייב משום כלאי זרעים בחטה ושעורה. ומשני חברייא אמרי להתראה. שאם התרו בו משום שדך לוקה. משום כרמך לוקה. והאי דבעי שני מינים וכרם דכתיב כלאים וכרמך וכתיב נמי כלאים ושדך ולא בעי בכלאי זרעים אלא שני מינים הטעם דקרקע בלא זרעים נקראת שדה ובלא גפנים לא מקריא כרם. ופי' לא צהריתו אינכם בקיאים בזה שכלאי זרעים מותר לזרען בח"ל:

לא קי"ל וכו' דבארץ אינו חייב שיזרעו וכו' והואיל ובארץ אינו חייב אם זורע מין א' או מין ירק בכרם ואינו אסור אלא מדרבנן בח"ל מותר לזרוע מין א' או מין ירק בכרם דהא אפי' בארץ לא אסרה תורה כדאיתא במנחות וכ"כ הר"ם בזרעים ספ"א שמותר לזרוע ירק בצד הכרם בח"ל ואותו הירק אסור באכילה והוא שיראה אותו לוקט אבל ספקו מותר:

מערב בזרעונים היה מערב מיני זרעים וזורען. ופי' מערב בזרעונים או ממיני תבואה קאמר כגון חטה ושעורה או שני מיני ירק [משארי משארי] שהיה זורע למאכלו ולמאכל התלמידים כי הוה ס"ד דמשום ערבוב הרי חייש לערבוב והוה בעי לאוכוחי דאף במיני ירק איכא איסורא בזריעתן ולא קמא לה ההיא דאביי:


<קטע סוף=לט א/>
===[[קידושין לט ב|דף לט עמוד ב]]===
<קטע התחלה=לט ב/>

והא דתנן וכו' אביי דאקשי ליה ממתני' דתנן והכלאים מד"ס הוה ס"ד דמיירי בכל שני מינים ואפי' במיני ירק אף שבח"ל אין זריעתן אסורה אלא מד"ס וס"ל נמי דהאי והכלאים ר"ל שאסור לזרען אפ"ה קאמר דאסור מד"ס דאלו אסור אכילתן תנן בהדיא בכלאים פ"א כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה. ושני ליה לא קשיא כאן בכלאי זרעים כאן בכלאי הכרם כלומר דהא דתנן והכלאים מד"ס לאו במיני זרעים מיירי דמיני זרעים מותר לזרען בח"ל כדאמרינן לעיל שדך למעוטי זרעים שבח"ל ואפילו איסורא דרבנן לית בהו כדמסיק טעמא דהואיל ואפי' בארץ אם עבר וזרען מותרים באכילה לא גזרו בח"ל בזריעתן אלא בכלאי הכרם מיירי שאם זרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד בח"ל אינו אלא איסורא דרבנן וכן נמי איירי באיסור אכילתו שאם זרע בכרם מין א' או מין ירק אע"פ דבח"ל ליכא איסורא בזריעתו כדמסקינן קמי הכי אפ"ה אסור בהנאה ואע"פ שבארץ אינו אסור אלא מדרבנן גזרו ואסרו הנאתו אפי' בח"ל. ואע"פ שזריעת מין א' בכרם בארץ אסור ג"כ מדרבנן דר' יאשיה לא אמר אלא אינו חייב עד שיזרע שני מינים בכרם דמשמע דאינו חייב מלקות הא איסורא מיהא איכא. לא גזרו לאסור אלא מין א' בכרם בח"ל שגזרו עליו איסור הנאה. זהו עיקר הפירוש:

מותרים בהנאה. משום רישא נקט לה דהא אף באכילה מותרים דתנן רפ"ח כלאי הכרם אסורים מלזרוע ומלקיים ואסורים בהנאה כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה לא גזרו בהו לזרען. אשתכח השתא דהרכבת אילן אסור מן התורה אפילו בח"ל ואפילו אילן בירק או ירק באילן דתנן פ"ק דכלאים אין מביאין ירק באילן ולא אילן באילן ולא אילן בירק ולא ירק באילן ואם עבר והרכיב מותר בהנאה כדאיתא בירושלמי בהדיא דגרסי' התם פ"ק דכלאים עובד כוכבים שהרכיב אגוז על גבי אפרסקין אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן נוטל משם וחוזר ונוטע במקום אחר ע"כ. והוי דומיא דכלאי בהמה דתנן פ"ה כלאי בהמה מותרים לגדל ולקיים ואין אסורין אלא מלהרביע וכתב הר"ם שמותר לערב ולזרוע זרע שני מיני אילנות שלא נאסרו אלא בהרכבה וכן כתב שמותר זרע ירק וזרע אילן. כלאי הכרם אינו לוקה בזריעתן אלא בארץ והוא שזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד או שני מינין של ירק כגון קנבוס ולוף כדאיתא בהקומץ קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים דרבנן ותנן בכלאים פ"ה כל מין זרעים אינן כלאים בכרם הקנבוס ר' טרפון אומר אינו כלאים בכרם וחכ"א כלאים. והקינדס כלאים בכרם ואמרי' בב"ר דרדר זה קינדס ואסור בהנאה אפי' אם זרע בכרם מין א' או מין ירק כדכתבינן וכלאי זרעים בארץ אסור לזרען מן התורה ומותרים באכילה ובח"ל מותר אף לזרען:

מטיבין. כלומר בהאי עלמא:

ונוחל את הארץ. משמע חיי העה"ב:

אלו דברים הני [אין] אחריני לא:

אפי' בחדא. והא רובא עונות נינהו:

שקולה שאם היה מחצה עונות ומחצה זכיות והיה במחצה מאלו מכריע כאילו רוב זכיות. בית נתזה. שם האיש:

שהתלמוד מביא לידי מעשה. כלומר שמי שיודע התורה עושה המצות וירא מן החטאים בשלימות אבל מי שלא ידע התורה לא זה יראוי כאמרם אין בור ירא חטא ואין עם הארץ חסיד [מצורף לזה שבא לרמוז שהחכם מצד חכמתו יגיע אל המעשה השלם והטוב והוא קנין המדות הטובות והממוצעות ומי שהוא בעל תכונות טובות לבד לא יגיע אל החכמה מצד התכונות הטובות וגם מעשיו שהוא עושה אינם על דרך נכונה ולא על דרך אמת כמו שאז"ל אין בור ירא חטא ולא ע"ה חסיד שאין לו מדע שידע המעשים שיהיו טובים מצד עצמם ועל כן כתוב בתורה ולמדתם ועשיתם הוי לימוד החכמה קודם למעשה] ירושל' וכבר נמנו התלמוד קודם למעשה. רבנן דקסרי אמרי הדא דתימר בישישים חכמה מי שיעשה אבל אין שם מי שיעשה המעשה קודם לתלמוד ע"כ. פי' זה הירושלמי מיירי במצוה עוברת שמפסיק תלמודו מפני המצוה העוברת הואיל ואין שם מי שיעשנה ואח"כ חוזר לתורתו כמו שביארנו במועד קטן פ"ק. וראש הירושלמי ר' אבהו שלח לבריה למגמר בטבריא שלחו ליה ואמרו ליה גומל חסד הוא. כלומר מניח תורתו לעשות לויה לכל המתים. שלח ליה המבלי אין קברים בקסרי שלחתיך בטבריא וכבר נמנו תלמוד קודם למעשה וכו' דמשמע שפי' זה הירושלמי הוא כמו שפירשנו דהא ר' חנינא הוה מניח תלמודו שהיה עוסק בתורה מפני לויית המת שהיא מצוה עוברת וגער בו אביו מפני שהיו שם אחרים שמלוין את המת. ובגמרין פ' בני העיר מתבאר דין מבטלין ת"ת להוצאת המת כמו שביארנו שם תכלית הביאור:

פוטר מים. פורק עול תורה ראשית מדון הוא תחלת דינו:

פסול לעדות דהואיל ואינו מן היישוב אינו מקפיד על עצמו ואין לו פנים:


<קטע סוף=לט ב/>
===[[קידושין מ ב|דף מ עמוד ב]]===
<קטע התחלה=מ ב/>

רגזנותא כחש בשרו:

סליק פירקא
<קטע סוף=מ ב/>