קידושין ז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואקדש לך מקודשת מדין ערב ערב לאו אף ע"ג דלא מטי הנאה לידיה קא משעביד נפשיה האי איתתא נמי אע"ג דלא מטי הנאה לידה קא משעבדא ומקניא נפשה.
אהילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני עבד כנעני לאו אף ע"ג דלא קא חסר ולא מידי קא קני נפשיה האי גברא נמי אע"ג דלא קא חסר ולא מידי קא קני לה להאי איתתא.
בתן מנה לפלוני ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם ערב לאו אף ע"ג דלא קא מטי הנאה לידיה קא משעבד נפשיה האי איתתא נמי אע"ג דלא קא מטי הנאה לידה קא מקניא נפשה מי דמי ערב האי דקא קני ליה קא חסר ממונא האי גברא קא קני לה להאי איתתא ולא קא חסר ולא מידי עבד כנעני יוכיח דלא קא חסר ממונא וקא קני נפשיה מי דמי התם הך דקא מקני קא קני הכא האי איתתא קא מקניא נפשה ולא קא קניא ולא מידי ערב יוכיח אע"ג דלא קא מטי הנאה לידיה משעבד נפשיה.
בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך מהו אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא מקודשת אמר ליה רב אשי למר זוטרא אם כן הוה ליה נכסים שיש להם אחריות נקנין עם נכסים שאין להם אחריות ואנן איפכא תנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה אמר ליה מי סברת דאמרה ליה אגב גהכא באדם חשוב עסקינן דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא ליה נפשה איתמר נמי משמיה דרבא דוכן לענין ממונא וצריכא דאי אשמועינן קידושין משום דהא איתתא ניחא לה בכל דהו כדריש לקיש דאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אבל ממונא אימא לא ואי אשמועינן ממונא משום דאיתיהיב למחילה אבל קידושין אימא לא צריכא:
אמר רבא ההתקדשי לי לחציי מקודשת חצייך מקודשת לי אינה מקודשת אמר ליה אביי לרבא מאי שנא חצייך מקודשת לי דאינה מקודשת אשה אמר רחמנא ולא חצי אשה ה"נ איש אמר רחמנא ולא חצי איש אמר ליה והכי השתא התם איתתא לבי תרי לא חזיא אלא גברא מי לא חזי לבי תרי וה"ק לה דאי בעינא למינסב אחריתי נסיבנא אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא וניפשטו לה קידושי בכולה מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה ואפי' למ"ד אין כולה עולה זה"מ היכא דמקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו אבל מקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הויא כולה עולה מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת הא לא דמיא אלא להא דאמר רבי יוחנן חבהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה שמע מינה תלת
רש"י
[עריכה]
ואקדש אני לך - וכשנתנו לו א"ל התקדשי לי מקודשת ואע"ג דלא מטי הנאה לידה:
מדין ערב - ממה שמצינו בתורה שהערב משתעבד למלוה אנו יכולין ללמוד:
הילך מנה והתקדשי לפלוני - והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו:
מקודשת - ואע"ג דממונא לאו של משלח הוא:
מדין עבד כנעני - דתנן במתני' לקמן (דף כב:) קונה את עצמו בכסף ע"י אחרים שאחרים פודין אותו בממונן והוא קונה עצמו ויוצא לחירות ואע"ג דלא חסר איהו בהאי ממונא מידי:
ואקדש אני לו - לאותו פלוני במנה שתתן לו בשבילי:
מדין שניהם - מבין שני הדינין הללו של ערב ושל עבד כנעני אנו למידין:
האי דקא מקני - בעל העבד שהוא מקנה את העבד לחירות קא קני האי כסף שמקבל בפדיונו:
ואקדש אני לך - והוא קיבלו ואמר לה התקדשי לי בכך:
מקודשת - כדמפרש ואזיל טעמיה לקמיה:
שיש להן אחריות - אדם הוקש לקרקעות דכתיב (ויקרא כה) והתנחלתם אותם לרשת אחוזה:
עם נכסים שאין להם אחריות - שמוכר או נותן לו קרקעות ומטלטלין וזה מושך המטלטלין והקרקעות קנויים לו במשיכת המטלטלין:
ואנן איפכא תנן - שצריך לקנות הקרקע באחד מן הדברים שהקרקע נקנה בהן כגון כסף או שטר או חזקה דנעל וגדר ופרץ כל שהוא והמטלטלים נקנים אגבן:
באדם חשוב עסקינן - שאינו רגיל לקבל מתנות:
בההיא הנאה כו' - שתרצה זאת לתת פרוטה לאדם שיפייסנו לזה לקבל הימנה מתנה:
וכן לענין ממונא - הנך שמעתא דרבא דילפינא קידושין מדין ערב ומדין עבד כנעני כן לענין ממונא מכר לו שדה ואמר לו תן הכסף לפלוני ושדי מכורה לך בו קנה מדין ערב הילך מנה ותהא שדך מכורה לפלוני קנה אותו פלוני השדה מדין עבד תן מנה לפלוני ותקנה לו שדי בו קונה מדין שניהם:
ניחא לה - להיות נקנית בכל דהו בקנין כל שהוא ואפילו בטובת הנאה בעלמא:
טן דו - בגופים שנים בעל ואשתו ואפילו אינו לה אלא לצוות בעלמא:
דאיתיהיב למחילה - שאדם רשאי למחלו:
אשה אמר רחמנא - כי יקח איש אשה:
איש אמר רחמנא - כי יקח איש:
איתתא לבי תרי - להנשא להם אי אפשר הילכך האי לא קדיש אלא פלגא וחצייה נשאר לאחר א"כ אינה מקודשת לזה:
ניפשטו קידושי בכולה - כי אמר חצייך מקודשת לי דהא מקודשת בלשון הקדש קאמר לה:
ואפי' למ"ד כו' - פלוגתייהו במסכת תמורה:
התם בהמה היא - ושלו היא ואין מעכב על ידו מלהתקדש לפיכך יש כח במאמרו לפשוט והכא דעת אחרת יש חשובה כמותו המעכבת בדבר שאם אין אשה רוצה אינם קידושין וזו לא נתרצה אלא לחציה לפיכך אין דיבורו תפיס בה:
הא לא דמיא כו' - מסקנא דתירוצא הוא אין דבר זה דומה אלא לבהמה של שני שותפין דאיכא דעת אחרת המעכבת בה והתם לא אמרי' דתקדש כולה ע"פ האחד:
ואינה קריבה - הואיל ובתחלת הקדישה לא נראית לקרב שלא קידשה אלא חציה ותמכר ויקריב אחרת בדמיה:
ועושה תמורה - אם המיר בה:
ותמורתה כיוצא בה - דאינה קריבה דמכח קדושה דחויה באתה:
תוספות
[עריכה]
אם כן הו"ל נכסים שיש להם אחריות. פי' בקונטרס דאדם הוקש לקרקעות דכתיב והתנחלתם אותם לרשת אחוזה וקשה דההוא קרא כתיב בעבד אבל בן חורין לא איתקש אלא דוקא בדמי עלי לפי ששמין אותו כעבד כדאיתא בפ"ק דסנהדרין (דף טו:) ועבד נמי פלוגתא היא בפ"ק דב"ק (דף יב.) אי כמקרקעי אי כמטלטלי דמי ונראה דלאו דוקא יש להם אחריות אלא אף כי נמי אין להם אחריות לא מצינו מטלטלין נקנין אגב מטלטלין דנכסים שאין להם אחריות לא שייך בהו אגב א"נ י"ל דה"ק ע"כ אי אשה נקנית אגב מטלטלין שדה נמי נקנה אגב מטלטלין שהרי קנין כסף דאשה ילפינן משדה קיחה קיחה ואם אין שדה נקנה מהיכא תיתי באשה:
ונפשטו קידושי בכולה מי לא תניא כו'. תימה דבריש תמורה (דף יא:) יליף רגלה של זו עולה ובדבר שהנשמה תלויה בו מקרא דכתיב כל אשר יתן ממנו לה' וגבי אשה לא כתיב קראי וא"כ מאי פריך הא לא דמו להדדי ונראה שלכך דקדק רש"י ופירש דהא מקודשת בלשון הקדש קאמר לה וכדאמר בריש פירקין דאסר לה אכ"ע כהקדש שאדם עושה אותה כהקדש לפיכך יש להיות דינה כהקדש אבל אם היה אומר מאורסת או חד מהנהו לישני דלעיל (דף ו.) על זה לא היה מקשה ונפשטו קידושי בכולה לפירוש זה:
וחזר ולקחה. הא דנקט וחזר ולקחה ולא נקט בהמה של שני שותפין שהקדיש כל אחד חציה משום דלא שייך התם ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה דשותפין אין ממירין כדאמר בתמורה (דף יג.) ובפ"ק [דזבחים] (דף ו.):
ואפי' למאן דאמר אין כולה עולה. התם (תמורה יא:) מפרש למאן דאמר דאין כולה עולה מה יעשה ממנה וקאמר דימכרנה לצרכי עולות חוץ מדמי הרגל שהקדיש ופריך היאך יפטר זה מעולתו הא הויא ליה עולה חסירה ומשני כגון דאמר הרי עלי עולה כמו שאמצאנה.:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)
מז א מיי' פ"ה מהל' אישות הלכה כ"ב, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ט סעיף ה':
מח ב מיי' פ"ה מהל' אישות הלכה כ"א, סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ט סעיף ג':
מט ג מיי' פ"ה מהל' אישות הלכה כ"ב, סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ז סעיף ט':
נ ד מיי' פ"א מהל' מכירה הלכה ו', סמג עשין כב, טור וש"ע חו"מ סי' קצ סעי' ג ד ה ו ז, וע"ש בב"י:
נא ה ו מיי' פ"ג מהל' אישות הלכה ט', טור ושו"ע אה"ע סי' ל"א סעיף ח':
נב ז מיי' פט"ו מהל' מעשה הקרבנות הלכה ב':
נג ח מיי' פט"ו מהל' מעשה הקרבנות הלכה ד', ופסק דקריבה ודלא כר"י [ עיין כסף משנה ]:
ראשונים נוספים
א"כ הוו להו נכסים שיש להם אחריות נקנים עם נכסים שאין להם אחריות ואנן איפכא תנן. קשיא לי' והא תרוויהו נכסים שאין להם אחריות נינהו דהא קי"ל עבדא כמטלטלי דמי ועוד דקאמר איפכ' תנן דמשמע דאיפכא ניחא והתני' במס' ב"ק דף י"ב ע"א דאפי' למ"ד עבדא כמקרקעי דמי לא מקני מטלטלי אגבי' ואפי' למ"ד עבדא כמטלטלי דמי לא מקני אגב ארעא דשאני מטלטלי דניידי ממטלטלי דלא ניידי ושאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי ואפשר דהכא כיון דמ"מ לא אפשר דתקנו אשה באגב דמעות לא דק אי מטלטלי היא או לא וה"ק ליה אי שייך הכא דין אגב כלל איפכא הני דאיפכ' תנן ולאו למימר' דאיפכא הוי ניחא אלא אלומי אלים למילתיה לאפכא לגמרי ולאו דוקא תדע דבת ישראל היא וישראל לא איתקיש לקרקעו' ועבדים כנענים הוא דאיתקיש לקרקע למקצת הדברים אלא ודאי לאו למימר דשייך הכא אגב כלל דאי איתמר איפכא נמי לא ניחא:
הכא באדם חשוב וכו'. תמהני ללוי דאמר קונין בכליו של מקנה ומפרשים בב"מ ד' מ"ז ע"א משום דבההיא הנאה דקא מקבל מניה גמר ומקנה ליה ולא בעינן אדם חשוב הכא אמאי בעי אדם חשוב. איכא למימר קדושין שאני שאינה מקנה עצמה בהנאה פורתא אבל התם אעפ"י שאין בו שוה פרוטה קונין ועוד דהתם שנהגו בכך שויוה רבנן כאדם חשוב.
ותמיה לי לרב נמי דאמר קונין בכליו של לוקח ולא בשל מקנה באדם חשוב אמאי אין קונין בכליו של מקנה ונימא בההיא הנאה דמקבל מיניה גמר ומקנה ליה ל"ק דההיא הנאה גופא דמים היא ומעות אינם קונות במטלטלין לפיכך לא תקינו חליפין סודר אף בקרקעות אלא בכליו של קונה ועוד כיון דסתם [חליפין] מתנה על מנת להחזיר היא אינה מתנה של הנאה שיקנה באותה הנאה:
וכן לענין ממונא. פרש"י ז"ל כתב אתלת מימרי דרבא ולא כתב אהילך מנה ותקנה שדי לך באדם חשוב ושמא סובר הוא שלא קנה שאין אדם מקנה שדהו לאדם חשוב בשכר קבלת מתנה ממנו ולא אמרו כן אלא בקדושי אשה שהיא רוצה בנשואי אדם חשוב ויש בה ב' הנאות ואפשר משום דבההיא בעיא רבא לא פשטה פי' כן אבל בדין הוא שכל שקונה באשה קונה בקרקע.
ור"ח ז"ל (כתב) כתבה אהילך מנה ויקנו לך נכסי ואמר דההיא הנאה מחשבה ככלי דיהביה הקונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין אותן נכסים. ולפי זה אף המטלטלין קנה בה ואיני רואה בזו השמועה זכר לכלי וחליפין אלא למעות וכסף שקונין באשה ובקרקע, ולא ידעתי למה השמיט ר' הגדול דבר זה ולא כתבו בהל':
הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני: ופרשי"י והוא שעשאו שליח אלא שהמעות שלו. לומר שאם לא עשאו שליח אינה מקודשת ואפילו נתרצה לבסוף משום דבשעת קדושין מיהא לא מיקניא דהא איהו לא שויא שליח ודלמא לא נתרצה מעיקרא בהכי.
והא דאמרינן לקמן בפרק האיש מקדש ודלמא ארצויי ארציה קמיה מעיקרא וגלה דעתיה דניחא ליה בהא קאמר. וכן פירש רש"י שם.
ורבינו תם כתב: קבלנו מרבותינו ז"ל לא שנא כי שויה שליח בעדים ולא שנא כי לא שויה. ואפילו ארצויי ארצי קמיה ואזל וקדשה מדיליה-- מקודשת ולא משתריא ממש אלא כשנתן גט. וכן ההלכה. וקרובים דברים אלו לדברי רש"י.
והרב בעל העיטור שכתב דאף על גב דלא ארציה אלא בתר דקדשה לה אודעיה לההוא גברא ואירצי בעדיו מקודשת -- לא נראו דבריו.
ומיהו תמיהא לי למה לן לארצוייה מעיקרא והלא זכין לאדם שלא בפניו והכא זכות הוא שתהא אשה זו קנויה לו?! ואפשר לי לומר דהכא חובתו היא דשמא באחרת ניחא ליה וכל כמה דאגיד בהא לא יהבו ליה אחריתי וכדאמרינן בפרק אף על פי גבי כותבין אגרת מרד על שומרת יבם דבין בא ליבם בין בא לחלוץ לא אמרינן ליה זיל נסיב אחריתי משום דמצי אמר כל מה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי. ואם תאמר, שאני הכא דאי לא ניחא ליה מגרש לה בעל כרחה -- לא היא, דאף הוא מפסיד שצריך ליתן שכר הסופר בגט; ועוד שאתה משיאו שם רע שמגרש את נשיו; ועוד שאתה אוסרו בקרובותיה. כנ"ל.
והרמב"ם פירשה לזו כגון שחזר מי שנתקדשה לו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבא לך בגללי. ואיני יודע מי דחקו על זה שהרי אין זה כדין עבד כנעני ממש אלא בשנתן ראובן ואמר ראובן שתהא מקודשת לשמעון, כפירושן של ראשונים ז"ל. וכן כתב הוא ז"ל ב-'תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו' - בשאמר מי שנתקדשה לו הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך -- גם זה איני יודע למה. ואדרבה לכאורה משמע דכל כי האי גוונא קרוב הוא להיות נתנה היא ואמר הוא שכתבנו למעלה שאין בו בית מיחוש לדעת הרב ז"ל בעצמו ולדעת הרב אלפסי. ואי נמי הוי כ-'הילך מנה ואתקדש אני לך' דאינה מקודשת אלא באדם חשוב דוקא. ולא עוד אלא דרבה גופיה דאמרה להא מספקא ליה אפילו באדם חשוב. וצריך עיון.
אם כן הוו נכסים שיש להן אחריות נקנין עם נכסים שאין להם אחריות: כתב הרמב"ן נר"ו דהכא לאו בדוקא נקטיה דהא משמע דאי הוי איפכא כגון שמקנה לו מנה אגב האשה נקנית, והא ליתא דאפילו למ"ד עבדא כמקרקעי דמי -- אין קונין מטלטלין אגבו (כדאיתא בפרק קמא דבבא קמא) דשאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי. כל שכן למאן דאמר דעבדא כמטלטלי דמי דתרווייהו מטלטלי נינהו. ועוד, דעבדא הוא דהוה כמקרקעי משום דכתב "והתנחלתם" אבל הכא דבת ישראל - לא. אלא הכא לרווחא דמלתא קאמר ליה לומר דאפילו שייך הכא דין 'אגב', איפכא הוי, דאיפכא תנן, ולאו למימרא דבאיפכא ניחא, רוצה לומר אם יקנה לו מנה אגב האשה שתהיה נקנה.
ומסתברא לי דעל כרחין אית לן למימר הכי דאי לא, לדידיה דהוה סבירא ליה דרב פפא מדין 'אגב' קאמר, עדיפא מינה הוה ליה לאקשויי - דאין אשה נקנית באגב, דמנא תיתי? דאפילו לכתמצא לומר דמשדה עפרון ילפינן דמקשינן אשה לשדה עפרון לכל קניות שבשדה -- אפילו הכי באגב ליתא דקרקע אינו נקנה אגב קרקע. אלא על כרחין רבינא לרווחא דמלתא אקשי ליה הכי. כן נראה לי.
הכא באדם חשוב: וכגון שחזר הוא ואמר לה התקדשי לי בהאי הנאה דקא שקילנא מינך מתנה. והקשה הרמב"ן נר"ו ללוי דאמר קונין בכלי של מקנה ומפרשינן טעמא משום דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מיניה גמר ומקנה - הכא אמאי בעינן אדם חשוב? יש לומר אשה שאני שאינה מקנה עצמה אלא בהנאה רבתי בקבלת אדם חשוב אבל התם בכל דהוא מקנה ליה. ואי נמי התם עשו כל אדם כאדם חשוב כיון שדרכן בכך. ואם תאמר, ולרב דאמר בכליו של קונה דבההיא הנאה לא אמרינן - באדם חשוב מיהא ליקני כי הכא? יש לומר כיון דההיא מתנה על מנת להחזיר היא אינה מתנה של הנאה שיקנה באותה הנאה.
איתמא נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא: רש"י ז"ל אמר הני תלת מימרי דבקדושין: ( א ) תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך ( ב ) והילך מנה והתקדשי לפלוני ( ג ) ותן מנה לפלוני ואתקדש אני לו, אבל הילך מנה באדם חשוב לא כתב. ושמא לא מפני שאין הדין כן בממון אלא משום דלרבא לא איפשיטא ליה והלכך לא אפשר לעיולא בהאי מימרא דרבא.
ורבינו חננאל ז"ל כתבה א-'הילך מנה ואקדש אני לך' דאמר ליה הילך מנה ויקנו נכסי לך באדם חשוב ואמר דההיא הנאה חשיבא עליה דיהבה הקונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין אותם הנכסים. והלכך לפי דבריו אף במטלטלין קנה.
וכתב עליו הרמב"ן נר"ו: אינו רואה בשמועה זו זכר לכלי וחליפין אלא למעות וכסף שקונין באשה ובקרקע. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו נר"ו בקושיא זו דאטו באשה ובקרקע הנאה זו כסף ממש היא? הנאה יש כאן, כסף אין כאן. אלא כדי לקיים כונת המקנה ודעתו אנו רואין הנאתו כאילו יש לה ממש שיתקיים דעתו עליו והלכך לגבי אשה שהכסף קונה בה אנו רואין אותו כאילו הוא כסף וקבלתו היא ומתקדשת בו. ובמטלטלין (שאין הכסף קונה בו) כאילו הנאתו כלי וקבלו בחליפין. והלכך בין קרקע בין מטלטלין נקנין בכך כדרבי רבינו חננאל, וארוך.
הכי קאמר אי בעינא למינסב אחריתי נסיבנא: וכתב הראב"ד ואיש[?] למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש דהתם ודאי הוו חצי איש כדאיתא בגיטין, נראה שהוא ז"ל מפרש דרבא הכי קא מהדר ליה חציך מקודשת לי הוי חצי אשה דקא ממעט חרמנא דעל כרחין חצי אשה ממש הוא דמקדש דהא אי אפשר למימר דהכי קאמר לה אי בעית להתנסבא לאחריני מנסבת דאיתתא לבי תרי לא חזיא אבל איש דכתב רחמנא לא ממעיט התקדשי לחצי דהא אפשר דהכי קאמר לה אי בעינא למינסב אחריתי נסיבנא ולא מיעט רחמנא אלא מי שהוא חציו איש דהיינו חציו עבד וחציו בן חורין.
ותמהני על דברי הרמב"ם דאם איתא, כי איבעית לן התם בפרק השולח מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין מהו? ולא איפשיטא -- הוה לן למיפשט מדכתיב "איש" ולא חצי איש. דאילו להתקדשי לחצי' לא אתי דהא חזיא לכוליה ואי בעיא נסיבנא אחריתי קאמר כדאמרינן הכא ואיתא נמי התם. והא דאמר רבא התם ראוי ליטול ואין לו - לאו למימרא דפשיטא ליה דלא היו קדושיו קידושין אלא דחויי הוא דקא דחי דלא תשמעיניה מברייתא דקתני המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי כופר ליורשים(?).
ועוד דביבמות פרק החולץ גמ' המחזיר גרושתו משמע דחציו עבד וחציו בן חורין אית ליה קידושין בבת חורין דאמרינן התם אמר רב יהודה מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על בת ישראל אותו הולד אין לו תקנה ואמרינן דכי איתמר דרב יהודה הכי איתמר כגון שקדש בת ישראל ונמצא צד עבדות שבו משתמש באשת איש -- אלמא אית ליה אישות בבת חורין.
ולמסקנא נמי אמרינן כי אתמר דרב יהודה הכי איתמר כגון שבא על אשת איש ונמצא צד חירות שבו משתמש באשת איש, כלומר ומשום כך הולד אין לו תקנה וממזר הוי, ואף על גב דאין ממזר אלא מי שיש לו קידושין באחרים כאשת אב דאין לו בה קדושין ויש לו קידושין באחרת כדמוכח התם -- אלמא חציו עבד וחציו בן חורין אית ליה קידושין בבת חורין.
ועוד לדברי הרב ז"ל הוה לן למימר דאשה דקא ממעט רחמנא דומי' דחצי איש ולמעוטי דבחציה שפחה וחציה בת חורין קא ממעט, אבל מקדש חצי אשה -כיון דחזיא ליה כולה- מקודשת.
ומסברא דה"פ: על כרחין חציך מקודשת לי משייר בקנינו הוא דהא אי אפשר לומר דאי בעית להתנסבה לאחריני אתנסבת קאמר לה, דהא לבי תרי לא חזיא. והכי נמי קאמר התם אתתא לבי תרי לא חזיא כלומר לאו טעמא דידי משום אשה ולא חצי כדסלקא דעתך, אנא משום שיורא דמשייר בקניינו דליכא למימר דהכי קאמר לה אי בעית לאינסובי מינסבת דאתתא לבי תרי לא חזיא אבל התקדשי לחציו לאו משייר בקנינו הוא דהכי קאמר לה אי בעינא למינסב אחריתי נסיבנא. והיכי דמי חצי איש? כגון דמפרש לה לחציו ?? ולא לכולו.
וקשיא לי אשמעתין, היכי קאמר אתתא לתרי לא חזי והא ר' י??? אמר בפר'(?) אפילו קדושי מאה תופסין בה, והכא נמי הכי קאמר לה אי בעית לאקדושי לאחריני מקודשת. וצל"ע.(?) והכא הכי קאמר התם אתתא לתרי לא חזיא כלום לאו טעמא דידי משום אשה ולא חצי אשה כדקא סלקא דעתך אלא משום שיורא דמשייר בקנינו דליכא למימר דהכי קאמר לה אי בעיתי לאנסובי מינסביא דאתתא לתרי לא חזיא.
התם בהמה הכא איכא דעת אחרת: תמיהא לי, הכא נמי כבהמה(?) היא דהא כיון דאיהי מקבלה קדושי דעתה[?] שיפשטו קדושין בכולה ומי מעכב? וניחא לי דכיון דאילו בעיא איהי לעכובי מעכב' ואינה מקודשת מכח דבריו בלבד - השתא דבעיא דליפשטו בכולה הוה ליה כמקחת(?) את עצמה.
אבל רבינו תם נראה שנשמר מקושיא זו ופירש כיון דשמעה ליה דאמר לה חציך לא גמרה ומקנה נפשה כלל.
ערב לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידי' משתעבד. פי' לאו למימרא דלא מטי ליה שום הנאה דא"כ במאי משתעבד אלא לומר דאע"ג דלא מטי לידיה הנאת מעות שהוציא המלוה ולא הגיע לידו של ערב לא כסף ולא שו"כ אפ"ה משתעבד בהנאה דמטי ליה במה שהלוה לזה על אמרתו דהנאה בכל דוכתא בכל דכות' חשיב' ככסף כדפרישנ' בכמה דוכתי הכא נמי אע"ג דלא מטי לידה הנאת מנה עצמו מקניא נפשה בההיא הנאה דשויא פרוטה דיהיב מנה לפלוני בדבוריה. מיהו כל מקודש' דאמרינן בשמעתין היינו כשאמר הוא שאמר לה בזו הרי את מקודשת לי באותה הנאה שנתתי מנה לפלונך בדבורך. ולא דמי הא למאי דאמרי' לקמן תנם לאבא ולאביך אינה מקודשת דהתם לא אמרה ואיקדש אני לך וכיון דכן דחויא קא מדחי ליה מה שאין כן בזו:
הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני. פירוש הא מיירי בשאין הנותן שלוחו של מקדש אלא שניתן כסף משלו כדי שתתקדש בו לזה והיינו דאתי עלה מדין עבד כנעני וכיון דכן צריך שאותו פלוני יאמר לה הרי את מקודשת לי בכסף שנתן לך פלוני שתתקדש לי ולא אמרינן הכא אלא דנתינת אחר בשבילו חשיבא כנתינתו:
בעי רבא הילך מנה ואיקדש אני לך מהו אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא מקודשת. פי' קס"ד דמדין אגב אתי עלה דמקניא ליה נפשה אגב זוזי ולהכי אמר ליה רבינא למר זוטרא א"כ הוה להו נכסים שיש להם אחריות נקנים עם נכסים שאין להם אחריות ואנן איפכא תנן איכא למידק דהא מדקאמר איפכא תנן משמע דאלו הוי איפכא אתיא אתיא שפיר והא ליתא דבהדי' אמרינן בפרק ארבעה אבות נזיקין דאפילו מ"ד עבדא כמקרקעי דמי לא מקנ' מטלטלי אגבו דשאני מקרקעי דניידי מקרקעי דלא ניידי ואפי' למ"ד עבדא כמטלטלי דמי לא מיקני עבד אגבי קרקע דשאני מטלטלי דניידי ממטלטלי דלא ניידי וכיון שכן אפילו תימא דעבדא כמטלטלי דמי ואשה זו כמטלטלין ומקניא נפשה אגב קרקע גמור לא אהני. ועוד קשיא לן היכי קרי לה אשה זו קרקע דכי אמרינן בעלמא היינו עבדא שהוקשו לקרקעות כדכתיב והתנחלת' כו' אבל ישראל בן חורין מנין לנו שהוקש לקרקעות ועוד קשיא לן דאפילו הוי אגב גמור דקני בעלמא הכא בקדושין לא מהני שלא מצינו אשה מתקדשת באגב דאגב לאו מדין כסף הוא קונה כדי שיקנה כאן כדפירשתי לעיל.
ואיכא למימר דהכא לרווחא דמילתא לא דק הכא טובא דאפי' תימא שתהא אשה נקנית באגב ויהא דינה של אשה כקרקע לא מהני הכא דאנן איפכא תנן ומשום דאידך פירכא דמצי פריך ליה מסברא ולא מפשטי כולי האי נקט הך לומר היאך אתה טועה שהיא משנה מפורשת ואהדר ליה מי סברת דאנא מדין אגב אתינא עליה הא ודאי ליתא אלא הכא ודאי באדם חשיב עסקינן דבההיא הנאה דמקבל מינה מתנה גמורה ומקניא נפשיה פי' דההיא הנאה שויא לה פרוטה ובאותה הנאה הוא מקדשה ואומר לה הרי את מקודשת לי בהנאה שקבלתי ממך מתנה זו:
איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא פרש"י ז"ל אתלת מימרא דרבא קמאי אבל לא אמימרא רביעא דהילך מנה ואיקדש אני לך. נראה מדבריו דכה"ג בממונא לא קני שאם אמר לו הילך מנה ושדי מכורה לך לא קנה אפילו באדם חשוב שלא אמרו כן אלא בקדושי אשה שהיא רוצה בנשואי אדם חשוב ויש לה שתי הנאות הנאת קבלת המתנה והנאת נשואין אבל בעלמא לאו. ויש סועדין דברין מדאמרי' בפרק הזהב אליבא דרב דהלכתא כוותיה שאין קוניו בחליפין בכליו של מקנה אלא בכליו של קונה ואם איתא אמאי לא קנינן נמי בכליו של מקנה אם הוא אדם חשוב. והא לאו ראיה הוא כלל. חדא דהתם איירינן בסתם אדם שאינו חשוב אי נמי שקונה סתם ולא מפרש בההיא הנאה הא באדם חשוב ומפרש שדי מכורה לך בהנאה שקבלת ממני חליפין אלו ודאי קנה. ותו דהתם דבר שאינו מצוי הוא דמשום דמקבל מיניה חליפין שאין בהם שוה פרוטה במתנה ע"מ להחזיר תהא למוכר הזה הנאה כל כך שיקנה שדהו לזה ותו דהתם בדין קנין חליפין איירי שקונה במטלטלין ואלו באדם חשיב ומפרש בההיא הנאה אין כאן קנין מתורת חליפין כלל אלא מתורת כסף וקונה אפי' בפחות ומטבע דלא עבדין חליפין ואינו קונה במטלטלין ובדין קנין כסף לא איירינן. והגאונים ז"ל כתבו דהא דרבא אכלהו מימרא דלעיל קאי ואפילו אההיא דאדם חשוב וכן עיקר ויש לי ראיה לזה דאי לא קאי אלא אתלת מימרא קמאי מאי אתא רבא למימר דכן הדין לענין ממונא פשיטא דהא אינהו גופייהו מממונא ילפינן להו מדין ערב ומדין עבד כנעני ומדין שניהם אלא ודאי דלא אתא לאשמועינן אלא שאף באידך דאמרינן מסברא ולא ילפינן ממונא איתא נמי לענין ממונא. וקשיא לן ללוי דאמר התם בכלי של מקנה ומפרשינן התם טעמא דידיה דבההיא הנאה דמקבל מתנה מיניה גמר ומקני נפשיה אמאי לא בעי שיהא הקונה אדם חשוב כי הכא. והנכון דהתם לאו למימרא דההוא טעמא הוה עיקר טעמא דמימרא דלוי התם ודאי רב ולוי בדרש' דקרא פליגי אי בועז נתן לגואל אי גואל נתן לבועז ולרווחא דמלתא נקיט ההוא טעמא רבי' נר"ו:
הכי קאמר לה אי בעינא למינסב אחריתי נסיבנא. פירש ואע"ג דבלאו האי תנאה מצי עביד הכי דקי"ל נושא אדם כמה נשים והוא דיכול למיקם בספוקייהו אפ"ה אתני בהדה הכי משום שלא תהא קובלת עליו וזימנין דאהני ליה תנאה כגון דלא מצי קאי אספוקייהי א"נ באתרא דנהיגי דלא למינסב אלא חדא איתתא כגון אלו הארצות שלנו דמדינא מצי מעכבא עליה שלא לשאת אשה אחרת עליה דכיון שנהגו בכך אדעתא דהכי אינסיבא ליה וכאלו התנו עמו דמי וכן קבלתי ממורי רבינו ז"ל:
תלמוד לומר כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש. פי' והכי קרא מידרש כל רבוי שינתן מקצת לה' ממנו יהיה כלו קדש. ואפילו למ"ד אין כולה עולה ה"מ היכא דאקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו פ' הא דנקיט אפילו למ"ד אין כולה עולה י"ל דלאו למימרא דלמ"ד כולה עולה אתיא ליה שפיר כפשטה דהא איכא למימר דאפילו למ"ד כולה עולה שאני התם דרביי' רחמנא מדכתיב כל אשר יתן ממנו אבל בקידושין מנא תיתי אלא ודאי דהשתא לכ"ע אמרי' דלא פליג ר"מ ואמר אין כולה עולה ולא איצטרך חברוהי לרבייא דקרא אלא משום דאקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו אבל הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו לכ"ע הויא כולה עולה בלא רבוייא דקרא כנ"ל. ומיהו בלאו הכי נמי קשיא ודברים כפשטם דכיון דאשכחן התם האי דינא דפשטה קדושה בכולה אין לנו לומר דהתם בלחוד הוא ונקל בזו אדרבא יש לנו לומר דהתם עבד קרא בנין אב לכל מקום וזו שיט' התלמוד עד שיהיו שני כתובים הבאים כאחד:
מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת. פי' התם בהמה שלו היא ואע"פ שלא הוצי' בלשונו אלא שהקדיש אבר אחד ממנו כיון שהנשמה תלוייה בו הרי היא כאלו הקדישה הכול אבל גבי קדושין אין האשה שלו ואפילו היה דעתו דקדשה כולה כיון שלא הוציא בלשונו אלא חציה לא גמרא היא להקנות לו אלא חציה דכל כי האי גוונא בתר דידה אזלינן הא למה דומה לראובן שהיה דר בביתו של לוי ומכרו לשמעון וכתב לו בסתם ביתי מכירה לך ולוי נכנס לו ערב שלא איבד זכותו שיכול לומר לו אתה לא כתבת אלא שמכרת לי ביתך וזה ביתי היא וכל כיוצא בזה:
הא לא דמיא אלא להא דאמר ר"י בהמה של שני שותפין הקדיש חציה כו' ש"מ תלת ש"מ ב"ח נדחים ולאפוקי ממ"ד אין דיחוי אלא בשחוטין וש"מ יש דיחוי בדמי' וש"מ דחוי מעיקרו הוי דיחוי לאפוקי ממ"ד דאין דיחוי אלא בנראה ונדחה. וש"מ יש דיחוי בדבר שאינו קדוש אלא לדמיו כגון שמתחל' לא הקדשה אלא לדמיה שהרי חציה חולין שלא היתה ראויה למזבח. והקשו עליו בתוס' אם כן אמאי אמר וש"מ תלת דהא מכיון דאמר יש דיחוי בדמים ממילא שמעינן דדחוי מעיקרא הוי דחוי שאין לך דבר בעולם שבתחלתו הוקדש לדמיו שלא יהא דחוי מעיקרא. ולפי פי' יש דיחוי בדמי' שכל אבר שנדחה מעל גבי הזבח כשם שנדחה היא נדחו דמיו ודייק להו תלמודא מדקתני אינה קריבא לגבי המזבח סתם דמשמע דאין לה תקנה לעולם. ואין זה נכון מדאמרי' בכריתות בפ' המביא אשם תלוי א"ר אלעזר אושעי' מטמ' מקדש עשיר שהפריש קן תחת כבשתו והעני הואיל ונדחה נדחה ש"מ תלת ש"מ ב"ח נדחים וש"מ קדושת דמים מדחה וש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי ואותבינן עלה מדתני המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה פסח ר"ש אומר הוא עצמו יקרב וקשיא דר"ש אדרב אושעיא ופרקי' כי קאמר ר' אושעי' לרבנן פי' דאית להו ב"ח נידחין והא הכא דרבנן כר' אושעיא דאמר יש דיחוי בדמים ואפ"ה קתני ימכר ויביא בדמיה פסח ואין הדמים דחויים ובמסכת פסחים פרק מי שהיה טמא תנן המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמי' פי' ולא פליגא אההיא דכריתות דקתני ויביא בדמיו פסח דההיה דכריתות בשהיה מופלג מן הפסח שהיה שהות בדבר כדי שתרעא קודש הפסח ותסתאב ולהכי קתני התם קודם הפסח והא דפסחים בשאין שהות בדבר קודם הפסח וצריכה לרעות לאחר הפסח כדי שתסתאב ולפיכך לוקחין בדמיה שלמים כדקי"ל דמותר הפסח לשלמים ואמרינן עלה בגמרא אמר רב הונא בריה דרב יהושיע ש"מ תלת ש"מ ב"ח נדחין ש"מ דיחוי מעיקרו הוי דיחוי וש"מ יש דיחו בדמים דהא התם דתנן בהדיא ימכר ויביא בדמיו שלמים וקאמרינן עלה ש"מ יש דיחוי בדמים. והנכון כפירש רש"י ז"ל ודקאמרת כיון דחשיב דחוי בדמים אמאי חשיב דיחוי מעיקרא איכא למימר דאע"ג דדיחוי דמים יש דכללו דיחוי מיעיקרו כיון שמצינו דחוי מעיקרא בלא דיחו דמים כגון בכירים שבצרו ושגרן ביד שליח דכיון דאידחו אידחו וכגון אשרה שנטעה מתחילה לע"ז שאע"ג שחזר עכו"ם וביטלה נדחה לולבו למצוה דהני הוי דחוי מעיקרא ואינם דחוי דמים חשיב להו בתרתי דלא תימא שאין דחי מעיקרא דיחוי אלא כשהוא קדוש קדושת הגוף וכי היכי דחשיב ב"ח נדחין משום דאשכחן ליה בלא דיחוי מעיקרו ובלא דחוי דמים כגון עשיר שהפריש כבשה והעני וחזר והעשיר א"נ כגון ישראל שהקריב קרבנו ונשתמד וחזר בתשוב' וה"נ אשכחן דחוי בדמי' ודחוי מעיקרו בלא ב"ח נדחין כגון עשיר שהפריש עשירית האיפה והעני דהואיל ונדחה ידחה וק"ל דהכא בשמעתין ובמסכת זבחים דמייתינן הא דר' יוחנן ובההיא דפסחים חשיב הני תלת ולא חשיב קדושת דמים מדחה ואלו התם במסכת כריתות איתא להא שמעתא ואמרינן לה באנפה אחרינא דאמרי' ש"מ תלת ש"מ ב"ח נדחין דקתני אינה קריב' וש"מ קדושה דמים מדחה כלומר לעשות אחרת כמותה דקתני ותמורתה כיוצא בה וש"מ יש דיחוי בדמים דקתני קדוש' ולמאי לדמים הרי שמנו דקדושת דמים מדחה ולא מנו דחוי מעיקרו ובמסכת תמורה גרסא שלישית דמייתי התם בפרק כיצד הא ר"י אמרי' עלה ש"מ תלת ש"מ ב"ח נדחין וש"מ קדוש' דמי' מדחה וש"מ דיחוי דמעיקרו הוי דחו'. וי"ל דהכא בשמעתין ובזבחי' ובההיא דפסחי' לא חשבינן קדושת דמי' מדחה דהא קתני בהדיא ותמורתה ובההיא דכריתות דלא חשבינן דחוי מעיקרא מפני שהוא בכלל יש דיחוי בדמים שאין לך דחוי בדמים שלא יהא בו דיחו מעיקרו כדכתיב' לעיל ולהכי חשיב בהו בחדא ובההיא דתמורה לא חשבינן דחוי בדמים משום דכייל ליה במאי דקאמר קדושת דמים מדחה כלו' אפילו דבר שהוא קדוש' דמים מתחלתו מדחה אף תמורתו דיחוי גמור שאינו נראה לעול' וכיון שדוחה תמורתו אין ספק שהוא עצמו נדחה ובההיא דרב' אושעיא דמסכת כריתות דאמרינן עלה ש"מ קדושת דמים מדחה אין פירושו שמדחה תמורה כאידך דכריתות ותמורה דהתם לא איירי רבי אושעיא בענין תמורה כלל אלא פירוש דקדושת דמים היא עצמה נדחית ויש גרסאות וגורסין מידחייא והיא כמו שפירשנו ויש לאומר' כפירוש חברותיה ואע"ג דרבי אושעיא לא איירי בתמורה קים ליה לתלמודא דהכי נמי דינא כאידך שעשה תמורה ותמורת' כיוצא בה ויש גרסאו' הרבה בתלמוד שהן מתחלפות בחלוף המסכתות וזו אחת מהן. וזהו הנכון בפי' שמועת מורי רבינו נר"ו:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק א (עריכה)
תן מנה לפלוני ואקדש אני לו. וה"ה אם אמרה תן מנה לפלוני ואקדש לפלוני אחר.
הכא דעת אחרת. פירש ואף על פי שהאשה נתרצת לקדש חצי' גופה ונימא דתיפשוט בכל גופה ומכל מקום בלא דעת האיש אינה יכולה להתקדש וכיון שהדבר תלוי בשתי דיעות לא פשטא קדושיה אלא במה שפירשו אבל בהמה שאין שם דעת אחרת פשטא קדושיה בכולה.
קדושה ואינה קריבה. אי קשיא וכשהקדיש רגל אחד לרבי מאיר אמאי תימכר לצרכי עולה ומקריבים אותה והא קדושה דחויה היא שאין המקדיש יכול להקריבה שהרי הקדש וחולין מעורבין. תשובה לא תיקרי דחויה כיון שהיא שלו ובידו להקדיש השאר אבל בהמה של שני שותפין אין בידו להקדיש השאר משום הכי הויא דחויה:
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק א (עריכה)
והתקדשי לפלוני ואותו פלוני אומר לה הרי את מקודשת לי בהנאה שיש ליך בשבילי שנותן ליך פלוני המנה שתתקדשי לי קונה האשה אע"פ שאינו חסר ממון שהרי עבד כנעני קונה עצמו בכסף על ידי אחרים שפודין אותו ואפי' נתן לה הפלוני המנה על מנת שתתקדש לו והוא אמר לה עתה כך מקודשת שהנאה יש לה עתה שאם לא תתקדש אין לה במעות כלום ומסתברא שאם נתאכלו המעות קודם שיאמר לה האחר זה הלשון שאינה מקודשת שהרי בשעה שהוא אומר כך הויא להו מלוה ולא דמי להתקדשי לי בזה לאחר שלשים יום:
דקא מקנה. העבד וזהו האדון קני הכסף מיד אחרים שפודין אותו. ופי' שהוא אומר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך:
נכסים שיש להם אחריות. כגון קרקעות ואדם איתקש לקרקע והיה סבור המקשה שהטעם הוא אגב שקנה המעות במשיכה קנה האשה ואנן אפכא תנן במתני' דהאי פירקאי הכא מיירי שהוא אדם חשוב שאינו רגיל לקבל מתנות ויש לה הנאה בשקבל מתנה הימנה והוא אמר לה הרי את מקודשת בהנאה שיש לך כשקבלתי מתנה ממך אבל אם לא הוי אדם חשוב ליכא הנאה ונמצא שמתקדשת בלא דבר ואינם קדושין כלל ואע"ג דאמר לה הרי את מקודשת בהנאה שיש ליך כשקבלתי מתנה ממך דאלת"ה למה לי למימר באדם חשוב הכי איבעי ליה למתני מי סברת דאמר לה אגב הכא דאמר לה בההיא הנאה וכ"כ הרי"ף והר"מ ז"ל:
וכן לענין ממונא תן מנה לפלוני ואתן לך ביתי כיון שנתן המנה קנה הבית וכן הילך מנה ותן ביתך לפלוני וכן תן מנה לפלוני ואתן לו ביתי כיון שנתן לו המנה ג"כ קנה הבית וצ"ע למה לא הביא הר"ם ז"ל אלא תן מנה לפלוני ואתן לך ביתי:
אבל קדושין שאינה יכולה למחול אימא לא צריכא:
אשה כי יקח איש אשה. לא חזיא דאשת איש אסורה לאחר והוה ליה כמאן דאמר התקדשי לי ולאחר. אבל כי אמר לחציי ונתרצית ונתן לה כסף או שטר מקודשת לא רצה לומר שאין לה בו אלא החצי אלא רצה לומר הואיל והרשות בידי ליקח אשה אחרת אקחנה ותהיה אשתי את ואחרת. וכתב רבינו מאיר פשיטא שהרשות בידו ותירץ דאפי' לא אפשר למיקם בסיפוקייהו דאמרינן ביבמות שאינו רשאי הכא רשאי דכאילו התנה לה בפירוש דמי ודעת הר"ם כפי' קמא:
בכולה דהואיל וקדשה לחציה דבר שהנשמה תלויה בה קידש:
התם בהמה שלו וליכא אלא דעת המקדש והואיל והקדיש אבר שהנשמה תלויה כולה רוצה לקדש. הכא איכא דעת האשה ואע"פ שהוא כוון לכולה היא לא כיוונה אלא לחציה ולא דמיא הא אלא לבהמה של שני שותפין שאם הקדיש חציה אינה מקודשת כולה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה