בבא קמא ס א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
סלתא שרגא דההוא ודאי מעשה דידיה גרמו:
שלח ביד פקח הפקח חייב וכו':
אמר ר"נ בר יצחק מאן דתני ליבה לא משתבש ומאן דתני ניבה לא משתבש מאן דתני ליבה לא משתבש דכתיב (שמות ג, ב) בלבת אש ומאן דתני ניבה לא משתבש דכתיב (ישעיהו נז, יט) בורא ניב שפתים:
לבתה הרוח כולן פטורין:
ת"ר ליבה ולבתה הרוח אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור אמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שליבה מצד אחד ולבתו הרוח מצד אחר רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה ר' זירא אמר כגון דצמרה צמורי רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור:
מתני' השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב שנאמר (שמות כב, ה) כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה:
גמ' אמר רבא למה לי דכתב רחמנא קוצים גדיש קמה ושדה צריכי דאי כתב רחמנא קוצים ה"א קוצים הוא דחייב רחמנא משום דשכיח אש גבייהו ושכיח דפשע אבל גדיש דלא שכיח אש גבייהו ולא שכיח דפשע אימא לא ואי כתב רחמנא גדיש הוה אמינא גדיש חייב רחמנא משום דהפסד מרובה הוא אבל קוצים דהפסד מועט אימא לא קמה למה לי מה קמה בגלוי אף כל בגלוי ולר' יהודה דמחייב אנזקי טמון באש קמה למה לי לרבות כל בעלי קומה ורבנן לרבות כל בעלי קומה מנא להו נפקא להו מאו הקמה ורבי יהודה או מיבעי ליה לחלק ורבנן לחלק מנא להו נפקא להו מאו השדה ורבי יהודה איידי דכתב רחמנא או הקמה כתב או השדה שדה למה לי לאתויי לחכה נירו וסכסכה אבניו ולכתוב רחמנא שדה ולא בעי הנך צריכא דאי כתב רחמנא שדה הוה אמינא מה שבשדה אין מידי אחרינא לא קמ"ל אר"ש בר נחמני א"ר יונתן אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים אימתי אש יוצאה בזמן שקוצים מצוין לה ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה שנאמר ונאכל גדיש ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש שנאכל גדיש כבר:
תאני רב יוסף מאי דכתיב (שמות יב, כב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה שנאמר (יחזקאל כא, ח) והכרתי ממך צדיק ורשע בכי רב יוסף כולי האי נמי לאין דומין א"ל אביי טיבותא הוא לגבייהו דכתיב (ישעיהו נז, א) כי מפני הרעה נאסף הצדיק אמר רב יהודה אמר רב
רש"י
[עריכה]סלתא - עצים דקים:
ניבה - כשאדם מדבר מנענע שפתיו ורוח יוצא:
ליהוי כזורה - דחייב משום מלאכה בשבת אע"פ שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת שקורין פליי"א:
מצד אחר - דלא אהני איהו:
כגון שליבה ברוח מצויה - כשמתחיל ללבות לא היתה הרוח נושבת בחזקה ולא היה מבעיר בכך ובאתה רוח שאינה מצויה ולבתו דמילתא דלא סליק אדעתא הוא אבל זורה לענין שבת סגי לה ברוח מצויה ולהכי איכוין:
צמרה צמורי - לשון אישתא צמירתא (שבת דף סז.) חמימות כלומר שלא נפח ממש אלא בנשימה כדרך המחמם בנשימתו את ידיו דאין זה ליבוי כלל:
מלאכת מחשבת - נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו:
מתני' או עפר - לחכה נירו ונתקלקל:
גמ' דשכיח אש גבייהו - אין בני אדם מזדהרין בהן דלכך עומדין הלכך איכא למימר זה פשע:
אבל גדיש כו' - דאיכא למימר אנוס היה:
[ולר"י] - פלוגתא דרבי יהודה בהאי פירקא (ד' סא:):
כל בעלי קומה - אף בעלי חיים ואילנות:
נירו - חרישה שלא נזרע סכסוך שייך באבנים לחיכה בשאר דברים:
הוה אמינא מה שבשדה - תבואה קאמר קרא ולא קרקע ממש להכי כתב קמה בהדיא דהשתא אתרבי שדה לגופה של קרקע:
הכי גרסינן כולי האי נמי לאין דומין - כלומר להבל חשובים הצדיקים שקודמים לפורענות:
טיבותא הוא - שלא יראו ברעה העתידה לבא דכתיב כו':
תוספות
[עריכה]ליבה ולבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור. בשאין ברוח בפני עצמו כדי ללבות מיירי דאי בשיש בו כדי ללבות אפילו כשיש בליבוי המלבה כדי ללבות למה יתחייב דבלאו איהו נמי היה הולך ומזיק אלא ודאי כשאין ברוח כדי ללבות מיירי ולכך כשיש בליבויו כדי ללבות חייב המלבה כי הוא עשה הכל דהוה ליה כמו זה יכול וזה אינו יכול דחשיב אינו יכול מסייע שאין בו ממש בפרק המצניע (שבת ד' צג. ושם) ואם אין בליבויו כדי ללבות אע"פ שגם ברוח אין כדי ללבות פטור דלא מיחייב משום אשו אלא אם כן עשה כל כך בפני עצמו בלא סיוע הרוח או דבר אחר שיוכל להזיק ברוח מצויה אחר גמר המעשה שלו דהכי משמע המבעיר את הבערה שבפני עצמו עשה את הבערה שיכול להזיק ברוח מצויה ולכך כאן פטור דבלאו ליבוי לא היתה יכולה להזיק והליבוי דהיינו גמר עשייתה לא עשה המלבה בפני עצמו ופריך אמאי פטור ליהוי כשעושה הליבוי ע"י סיוע הרוח כאילו עשאה בפני עצמו כמו לענין שבת דחשיב זורה ורוח מסייעתו כעושה בפני עצמו ומשני אביי הכא במאי עסקינן כגון שליבה מצד אחד שבענין זה אין דרך הרוח לסייעו ולכך כי מתרמי שנסתייע בליבוי הרוח פטור דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיצטרף ליבוי הרוח עם ליבויו דלא שכיח שיצטרפו ולא הו"ל להזהר בכך יותר מברוח שאין מצויה כך פר"י ועוד יש לפרש כגון שליבה מצד אחד שאין בליבויו ללבות כל המדורה ולא ברוח אלא צד אחד דמדורה ליבה הוא וצד אחר ליבה הרוח ואם לא היתה המדורה מתלבה כי אם מצד אחד היה הולך וכבה מחמת שהוא מועט ומחמת שהאשות מתחברות יחד מתגדלת האש ומזקת ולא דמי השתא לזורה ורוח מסייעתו דמה שליבה לא סייע הרוח כלום:
רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה וליבתה הרוח ברוח שאין מצויה. וה"פ אם יש בליבויו כדי ללבות עם רוח מצויה חייב דחשיב כאילו עושה הכל בפני עצמו ואם לאו שאין בליבויו בהדי רוח מצויה כדי ללבות אלא ע"י רוח שאין מצויה שסייעתו נעשה המלבה פטור דברוח שאינה מצויה לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה:
רבי זירא אמר כגון דצמרה צמורי. לא נפח באור כעין נשיבת הרוח אלא חום הבל פיו הוציא על האור ללבותו והכי קאמר אם יש בליבויו בפני עצמו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור אע"פ שבסיוע הרוח מלבה דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שתצטרף נשיבת הרוח לצימור שלו ויסתייע על ידה ללבות דלא שכיח שתצטרף נשיבת הרוח עם הצימור לסייעו כי הם מקלקלים זה את זה אע"פ ששניהם מצד אחד כי הצימור חם והרוח קר:
רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וכשגורם לזרות הרוח המסייעתו הוי מלאכת מחשבת ולהכי חייב בגרמת זרייה זו אבל עושה מעשה של זרייה בפני עצמו לא אקרי (זורה) לכך הכא לא מקרי מבעיר אלא גורם והתורה לא חייבה אלא מבעיר ולא הגורם (אלא) הבערה ע"י רוח המסייעתו ולהכי חשיבא הא גרמא לענין האש ככל שאר גרמות דקי"ל גרמא בנזקין פטור ומר בר רב אשי דפריך גבי רקתא בלא יחפור (ב"ב דף כו. ושם) מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו מצי סבר כרב אשי דהכא דהתם לענין חיוב הרחקה חשיב גירי דיליה וצריך להרחיק ואפי' ר' יוסי כמו הרחקת סולם מהשובך חשיב גירי דיליה לענין הרחקה אע"ג דלא חשיב ליה התם אלא גרמא דפטור מתשלומין מ"מ אסור וצריך להרחיק וגץ היוצא מתחת הפטיש דחשיב מזיק משום דניחא ליה דתיזל ומכה בכח כל כך שאחר גמר כחו יזיק ברוח מצויה וכך משני בלא יחפור ולא רצה להעמיד שמכה כל כך בכח עד שמזיק בכח אדם לבדו בלא רוח דאם כן לא הוה תני לה גבי נזקין דאש אלא גבי נזקין דאדם:
והכא גרמא בנזקין. מתוך כך נראה דאם שנים הביאו עצים ואור וליבו שניהם ואין בכל אחד כדי ללבות פטור ותימה הוא:
לרבות כל בעלי קומה. בקונטרס פירש כל ב"ח אבל בירושלמי משמע דמרבי אילנות וכל דבר המחובר והכי איתא התם אי מה הגדיש מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל שהוא תלוש מן הקרקע ת"ל או הקמה:
ראשונים נוספים
גמרא: תנו רבנן לבה ולבתו הרוח אם יש בלבויו כדי ללבות חייב. כלומר שלבה וכבר בא הרוח רוח שאינה מצויה אם יש בלבויו כדי ללבות חייב שהרי אפילו בלא סיוע הרוח היה בלבויו כדי ללבות ולהדליק את הגדיש ומתכוון הוא להדליק ולפיכך חייב ומדקתני חייב סתם משמע שחייב בכל.
וקשיא לי אמאי חייב בכל כיון שיש גם בלבוי הרוח כדי ללבות וא"כ להוו כשנים שהביאו את האש ואת העצים ששניהם חייבים וכדאמרינן בפ"ק דמכלתין דמרבה בחבלות ואם נפשך לומר שאין אומרים בסיוע הרוח שא"כ אשו שהוא חייב עליו נזק שלם לא משכח לה אלא במדליק בידו ממש את הגדיש אבל ע"י הרוח ואפילו ע"י מצויה לא. לא היא דכל שברוח מצויה הרי הוא כאלו עשה הוא את הכל וי"ל דאתיא כר' נתן דאמר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וא"נ י"ל דכיון שבא הרוח בשעת לבויו ויש בליבוי כדי ללבות מטילין עליו את הכל דהו"ל כמביא את האש ויש בו כדי לילך ברוח מצויה ולהזיק ואם לאו שאין בלבויו כדי ללבות פטור שאין במעשיו כלום ואמאי והא בזורה והרוח מסייעתו כיון שכבר באה רוח כשהתחיל ללבות שהרי גלה שרוצה ללבות ולהזיק כזורה שזורה לדעת שיסייענו הרוח הכא נמי ליחייב והכא כשאין כח ברוח מעצמה ללבות ולהזיק בלא לבויו שאלו היה ברוח כדי ללבות בפני עצמה לבויו של זה מאי קא עביד ואפילו לפי מה שכתבתי שם שלא אמר אלא שאינו חייב בכל הנזק אבל כולן משלמין בכאן היה לנו לפטור דלא אמרו שם אלא במרבה בחבלות שיש בו להלך ולהזיק כזה חפר עשרה ובא זה והשלימה לעשרים אבל זורק קיסם לתוך המדורה ודאי פטור. והכא נמי כיון שאין בלבויו כדי ללבות אלו היה ברוח כדי ללבות המלבה פטור דלאו מידי קא עביד דמסייע אין בו ממש אלא ברייתא כשאין באחד מהם לעצמו ללבות ומשום הכי אקשינן אמאי פטור להוי כזורה ורוח מסייעו דחייב ואוקמה אביי בשלבה זה מצד אחד ורבה הרוח מצד אחר שמה שזה מלבה אין זה מלבה אלא ששני האישים נתערבו והלכו והזיקו.
ורבא אמר לא כמו שהיינו סבורין שכבר בא אותו הרוח שאינה מצויה בשעת לבויו אלא כשהתחיל ללבות עדיין לא בא ואח"כ בא דלאו פושע הוא דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה.
לרבות כל בעלי קומה. פירש רש"י ז"ל בעלי חיים ויש שפירשו אפילו ירקות ויש שפירשו לרבות כל דבר שאין לו גשם שאינו בעל קומה גדולה או קטנה ובירושלמי פירשו מה שהוא מחובר לקרקע שעומד בקיומא שלא נקצר ואינו גדיש דגרסינן התם אי מה גדיש מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל שהוא תלוש ת"ל או הקמה.
הוה אמינא מה שבשדה אין מידי אחרינא לא. פירוש מה שבשדה כגון נירו ואבנו.
אמר רב נחמן בר יצחק מאן דתני ליבה לא משתבש: קשה שאין דרך התלמוד לומר כן אלא כשאומר מתחילה איכא מאן דתני הכי ואיכא מאן דתני הכי והדר אומר מאן דתני הכי לא משתבש ומאן דתני הכי לא משתבש כמו חד תני אידיהן וחד תני עידיהן וכו' ודכוותיה הרבה בתלמוד. וכן הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו ביבמות בפרק כיצד על כיוצא בזה ושם מתרץ לה עיין שם. שיטה.
ליבה וליבתו הרוח: כתוב בתוספות ולא דמי השתא לזורה ורוח מסייעתו דכמה שליבה וכו' האי לאו עיקר טעמא דכל שכן שיתחייב אלא כמה שליבה הרוח לא סייע הוא כלום ואפילו איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיצטרפו פטור משום האי טעמא. הר"א מגרמישא ז"ל.
ליבה וליבתו הרוח אם יש וכו': כלומר שליבה וכבר בא הרוח רוח שאינה מצויה אם יש בליבויו כדי ללבות חייב שהרי אפילו בלא סיוע הרוח היה בליבויו כדי ללבות ולהדליק את הגדיש ומתכוון הוא להדליק ולפיכך חייב נמי דקתני חייב סתם משמע שחייב בכל. וקשיא לי אמאי חייב בכל כיון שיש גם בליבוי הרוח כדי ללבות ואם כן להוו כשנים שהביאו האש והעצים ששניהם חייבין כדאמרינן בפרק ה' במרבה בחבילות. ואם נפשך לומר שאין אומרים כן בסיוע הרוח שאם כן אשו שהוא חייב עליו נזק שלם לא משכחת ליה אלא במדליק בידיו ממש את הגדיש אבל על ידי הרוח ואפילו על ידי רוח מצויה לא. לא היא דכל שברוח מצויה הרי הוא כאלו הוא עשה את הכל. וי"ל דאתיא כרבי נתן דאמר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ואי נמי יש לומר דכיון שבאה הרוח בשעת ליבויו ויש בליבויו כדי ללבות מטילין עליו את הכל דהוי ליה כמביא את האש ויש בו כדי לילך ברוח מצויה ולהזיק. הרשב"א ז"ל.
אמאי להוי כזורק ורוח מסייעתו וכו': והא דלא פרכינן אמתניתין אלא אברייתא משום דמתניתין איכא לפרושי ליבתו הרוח לאתר שנסתלק הוא אבל מתניתא תנא ליבה וליבתו הרוח בחד. אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שליבה מצד זה וליבתה הרוח מצד אחר פירוש שנמצא שאין הרוח משתתפת במלאכתו אלא מלאכתו מיוחדת בפני עצמה ומלאכת הרוח מיוחדת בפני עצמה ולפיכך אינם מצטרפות אבל כשהוא מלבה עם הרוח מצד אחד נמצא מלאכתן משותפת. רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה וליבתה רוח שאינה מצויה כלומר ולא היה ברוח מצויה כדי ללבותה וכי ליבתה נמי רוח שאינה מצויה לאו אדעתיה מה שאין כן בזורה ורוח מסייעתו דאפילו ברוח שאינה מצויה חייב דהתם בכלל רוח שאינה מצויה הוי רוח מצויה וכי מחייב ארוח מצויה מחייב. הרא"ה ז"ל.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל וליהוי כזורה ורוח מסייעתו. תימה היכי בעי למימר דמחייב הא קתני במתניתין ליבתה הרוח פטור ומיירי נמי ברוח מצויה כדמשמע בירושלמי וכדפירשתי. וי"ל דודאי כשמחוסר ליבוי שלא ליבה האדם כלל ובאה הרוח וליבתה בפני עצמה פטור גם ברוח מצויה דלא מיקרי המבעיר הבעירה כיון שלא ליבהו כלל כדקתני במתניתין אבל הכא שהאדם ורוח מלבים יחד פריך שפיר דליחייב האדם כשעושה הליבוי על ידי סיוע הרוח כאלו עשאו לליבוי בפני עצמו כמו שלענין שבת כשזורה ורוח מסייעתו כאלו הוא עושה המלאכה בפני עצמו. ומשני אביי כגון שליבה מצד האחד ולבתו הרוח מצד אחר שבענין זה אין רגילות לרוח לסייעו כיון שאינה באה מאותו צד שליבה האדם ולכך פטור דלא הוי ליה לאסוקי אדעתיה.
רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה פירוש שבשעה שליבה לא היה בעולם רק רוח מצויה וברוח מצויה לא היה מתלבה גם עם ליבויו וליבתו הרוח שאינה מצויה שבא לאחר מכאן דרוח שאינה מצויה לא הוי ליה לאסוקי אדעתיה ובקוצר הוה ליה למימר דהך רוח מיירי ברוח שאינה מצויה והא דקאמר שליבה ברוח מצויה כדי נסבה. אי נמי לרבותא נקט והכי קאמר אם יש בליבויו כדי ללבות בפני עצמו בלא סיוע רוח שאינה מצויה אף על גב דאין בו כדי ללבות רק בהדי רוח מצויה דשפיר מיקרי עושה כל הליבוי בפני עצמו וחייב. וכל שכן אם ליבה ברוח מצויה ולבתו רוח מצויה לפי שהתחיל מלאכתו על דעת אותו הרוח. ע"כ.
כגון שצמרה צמורי: פירוש שלא ליבה אותה בכדי שתוסיף אלא שתעמוד כמו שהוא שלא תרבה דהשתא לאו כלום קא עביד ובא הרוח וליבתה אותה. הרא"ה ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל דצמרה צמורי פירוש כגון אישתא צמירתא כאדם שמנפח בבגדו או בכלי שבידו שאינו ניפוח גמור. וזורה ורוח מסייעתו הוא עשה מה שראוי לעשות. ע"כ.
ורב אשי אמר וכו': כתוב בתוספות ולא רצה להעמיד וכו'. דאין לפרש דכך מתרץ מדקאמר התם ניחא ליה דתיזיל משמע מעצמו. הר"א מגרמישא ז"ל.
רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו וכו': וגרמא בניזקין פטור ואפילו ברוח מצויה פטור כיון שלא היה נעשה האש אלא בסיוע הרוח. והשתא דפרישנא הא מפרשינן הא דאמרינן בפרק לא יחפור גבי רקתא וכו'. ובעיקרא דשמעתא תימה לי מילתא היכי מדמינן ליה להאי עובדא דרקתא לגרמי ולא חשבינן ליה כאבנו וסכינו וכו'. ומסתבר לי דכי אמרינן אבנו וסכינו וכו' דחייבים לכולי עלמא בשאין הרוח גורם להם אלא נפילתן דהשתא אמרינן דכיון דהוא הניחן בראש גגו במקום שראוין ליפול חשבינן ליה ודאי כאלו נפלו מידו לדעתו אבל הניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו מחמת דחיפת הרוח יותר ממה שהיו מזיקין אלו נפלו מאליהן מידו לדעתו בזו לא שמענו שיתחייב באותו מותר שהוא מחמת דחיפת הרוח דאיכא למימר דההוא חשבינן ליה כאלו הרוח בלבד הוא שעושה אותו. ולא דמי לאש כלל דשאני אש דמעיקרא כך הוא דכח אחר מעורב בו ואין הרוח גם כן עושה בו אלא שמוליכו וכיון דהכי אורחיה חשבינן ליה מעשה הבעלים אבל כאן מחמת כח הרוח באבן הנזק מתרבה ואסתלקו ליה מעשה ראשון.
והאי עובדא נמי הכי הוה דכי הוו נפצי כיתנא נתרה רקתא וניחא אארעא ובא הרוח ונוטלתה וטופחה על פני העוברים ועוקצת פניהם או בשוקיהם ורגליהם ואלו היתה נופלת מדעתו לידו אפילו ממקום גבוה לא היתה מזקת כלל לעוברים אבל עכשיו הוא שמזקת מפני הרוח שמטפחת על בשר העוברים ובהא פשיטא ליה לרבינא דליכא לחיובי מדין אשו דלא איצטריך ליה לפרושי אלא למימר דליכא לחיובי נמי מדינא דגרמי דלא אמרינן הכי אלא היכא דהוי מכחו אבל הכא זיקא הוא דממטי ליה ועביד ליה להיזקא בידים ולגבי דידיה הוה ליה כמי שנסתלקו מעשיו.
מתקיף לה רב אשי מאי שנא אף על גב דאמרינן הכא דכי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת בלחוד דמלאכת מחשבת וכו' האי טעמא שייך למימר בעיקר בריאת האש ותחילת עשייתו דלגבי נזיקין כיון דלא מתעביד כולי אש על ידו אלא בסיוע הרוח הוי ליה גרמא בעלמא ופטור אבל הכא כיון שהוא הכשיר הנזק שמניח אותו רקתא בענין שתלך ברוח מצויה על בני אדם חשבינן לה כאלו היא נופלת מידו אף על פי דמחמת דחיפת הרוח הנזק מתרבה כולה מילתא חשבינן לה מעשיו ואכולה מילתא מחייב.
אמרוה קמיה דאמימר אמר להו היינו זורה לרוח ורוח מסייעתו. ורבינא לא חייש לה דסבר לה דאפילו בכהאי גוונא איכא למימר הפרישה דהתם הוא גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל גבי נזיקין פטור. ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב פירש גץ שביבי אש ואין בהם כדי להזיק אלמלא מפני הרוח שבאה ומטפחת אותם על פני העוברים והוי ליה כי ההיא רקתא לגמרי ואפילו הכי מיחייב ומהדרינן התם ניחא ליה דליזיל הכא לא ניחא ליה דליזיל פירוש התם גבי גץ היוצא מתחת הפטיש ניחא ליה לנפח שילכו הניצוצות וכיון שכן לעולם מכה בענין שילכו מחמתו ולאו כדקא סלקא דעתך שהרוח היא שבאה ומטפחת אותם על פני העוברים אלא מכחו הוא שהולכים מן הסתם דמינח ניחא ליה בהכי שלא ישארו ויצרפו לשם ומכחו הוא שבא אבל גבי רקתא לאו מכחו הוא בא אלא הרוח בלבד היא שבאה ומטפחת אותם על פני העוברים. כן נראה לי לפרש והלכתא כמר בר רב אשי. הרא"ה ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל ורבותי תירצו שבזו שבכאן הרוח מסייעתו לעשיית גוף המזיק אבל בענין הרקתא כבר נגמר גוף המזיק ואין הרוח מסייעת אלא בהולכה ונמצא שניפוצו מסייע לרוח להוליכו ומכל מקום ההיזק יעשה בלא הרוח ומתוך כך חייב. ע"כ לשונו.
למה לי דכתב רחמנא קוצים: קשה קצת דלא נכתב קוצים בפסוק לחייב עלייהו אלא אורחא דמילתא בא לומר אם יצאה האש ומצאה קוצים ונסתבכה בהם מתוך כך נאכל גדיש או הקמה או השדה. וכן בפירוש החומש לרש"י ז"ל ואם כן לא היה לו להצריך זולתי גדיש קמה ושדה בלבד. ושמא יש לומר דאין הכי נמי דפשטיה דקרא הכי הוא אלא מיהו בתלמוד רוצה להשוות כולם ולהצריכה הואיל ואפשר וכל היכא דאיכא למדרש דרשינן. שיטה.
לרבות כל בעלי קומה: פירש רש"י ז"ל בעלי חיים. ויש שפירש אפילו ירקות. ויש מי שפירש לרבות כל דבר שאין לך גשם שאינו בעל קומה גדולה או קטנה. ובירושלמי פירשו מה שהוא מחובר לקרקע שעומד בקיומה שלא נקצר ואינו גדיש דגרסינן התם אי מה גדיש מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל שהוא תלוש מן הקרקע תלמוד לומר או הקמה. הרשב"א ז"ל.
והראב"ד ז"ל פירש וז"ל לרבות כל בעלי קומה אף על פי שאין עושין מהן גדיש כגון ירק. ע"כ.
ורבי יהודה אומר מיבעי ליה לחלק: קצת קשה דלעיל גבי כלים בבור שמעינן ליה לרבי יהודה איפכא או לרבות ולחלק נפקא ליה מונפל דכוותה הכא נמי תיפוק ליה לחלק מונאכל. ושמא יש לחלק שאין דומה. שיטה.
מה שבשדה אין מידי אחריתי לא: פירוש מה שבשדה כגון נירו ואבניו. הרשב"א ז"ל.
אין פורענות באה לעולם וכו': בא ללמדנו שאל יתרשל אדם מתוכחות הרעים והרקים ולא ידון בעצמו מכיון שהטובים הולכים בישרות לב מה לנו ולרקים. שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל הרעים ואינה מתחלת וכו'. הרב המאירי ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה