בכור

הצאצא הראשון של אדם, בעל חיים, ואף צמח
(הופנה מהדף בכורה)
המונח "בכורה" מפנה לכאן. לערך העוסק בפרמיירה, ראו הצגת בכורה.

הבכור הוא הצאצא הראשון של אדם, בעל חיים, ואף צמח. בימי קדם, אך גם בימינו, זוכה הבכור למעמד מיוחד. בדרך כלל היה הבכור (ברוב התרבויות – הבן הזכר בלבד) יורש את מרבית נחלת האב ואת ראשות המשפחה המורחבת. נוהג זה השתרש בקרב בתי מלוכה, שבהם עובר השלטון, במות המונרך לבנו או בתו הבכורים. לעיתים מכונה הבכור, בעיקר בהקשר של בכור האדם או הבהמה, בשם "פטר רחם", כלומר הראשון שיצא מרחמה של אישה או נקבת בעל חיים.

בלטינית מכונה זכותו של הבן הבכור לרשת את כל נכסיו ותאריו של אביו פרימוֹגֵנטוּרה.

המונח בכורה משמש באותו אופן כדי לציין את הפעם הראשונה שמשהו מתבצע. בדרך כלל משמש המושג כדי לתאר אירוע תרבות המתרחש בפעם הראשונה – של סרט קולנוע, ההופעה הפומבית הראשונה של מחזה, קונצרט או בלט. לעיתים משתמשים במונח טרום בכורה כדי לציין הופעה או הקרנה שמתרחשת לפני הבכורה, אבל אינה פתוחה לקהל הרחב, או שאינה ההופעה הראשונה ה"רשמית".

ביהדות

עריכה

הבכור ביהדות היא בעל מעמד מיוחד בתחומים רבים בהלכה ובמציאות החיים היהודית. מעמד מיוחד של הבכור מצוי לא רק בבכורות אדם, אלא גם בבכורות בהמה, ואף בצומח.

בתורה ישנם כמה מצוות המתייחדות לבכור, כגון מצוות פדיון בכור, וכן מצוות פדיון פטר חמור ועוד.

דינים רבים הנוגעים לבכורות נידונים במשנה ובגמרא במסכת הנקראת בשם זה – מסכת בכורות.

פדיון הבן

עריכה
  ערך מורחב – פדיון הבן
אחת ממצוות תרי"ג היא מצוות פדיון בכור, לפיה חייב כל אב מישראל לפדות את בנו הבכור מחזקת הכהן. עם היוולדו הבן שייך להקדש בשל מצוות קידוש בכורות ולכן יש לפדותו. החיוב לפדות חל מגיל 30 יום[1] אך ניתן לקיימו גם אחרי כן, וכן ניתן למסור את התשלום לפני כן ולהכריז שהפדיון תקף מגיל 30 יום.[2]

הבכור עליו חלה החובה לפדות, הוא רק בן זכר שהיה פטר רחם לאימו, כלומר הוולד הראשון. הילד נחשב לפטר רחם גם אם אינו בכור לאביו. ישנם עוד תנאים נוספים להתחייב במצווה זו כגון שיוולד בלידה טבעית, ולא בניתוח קיסרי למשל.

ירושה

עריכה
  ערך מורחב – ירושה (משפט עברי)
על פי ההלכה, בן בכור לאביו, יורש בכל נכסיו חלק כפול בירושה, כך שאם היו למשל 5 אחים, מחלקים את הנכסים לשישה חלקים, והבכור מקבל שנים מהם. חלק זה ניתן לו עם המעלות והחסרונות שבקבלת ירושה, ולכן אם בא בעל חוב לגבות את חובו מנכסי המת, הוא צריך לשלם פי שניים. אם כי חלק הבכורה לא ניתן לבכור בעל כרחו, וזכותו לוותר עליו ולומר שאינו חפץ בו.

הבכור לא מקבל נכסים שנולדו לאחר מיתת אביהם (ידוע בשם "נכסים מוחזקים"), וזאת מפני שחלקו נקרא בתורה בשם "מתנה" לשון "נתינה", ולכן חלק הבכורה נחשב כשלו רק כאשר החלק בא לידו, בניגוד לשאר חלקי הירושה שהם של היתומים מיד עם מיתת אביהם, ולכן, אם החלק הושבח על ידי שאר היורשים, אין להחשיב את ההשבחה, כאילו חלקו הוא זה שהשביח.

בהקשר לדין זה, בכור נחשב רק בכור לאביו. כאשר בן זה הוא בכור לאביו מאישה שנייה, הוא אינו נחשב לבכור לעניין דין הירושה.

פרשת בן האהובה ובן השנואה

עריכה

בפרשת בן האהובה ובן השנואה, מתואר מקרה של אדם התחתן עם אישה "אהובה" ועם אישה "שנואה". שתי הנשים ילדו לו בנים, אך הבכור נולד מהאישה "השנואה". התורה אוסרת להעדיף את בן האישה האהובה על פני בן השנואה, מפרשה זו גם נלמד דין בכור שנוטל פי שנים בירושה:

כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה: וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה:

התורה, בפרשה זו באה למנוע מצב בו האב מעדיף את בנו הקטן, ומצווה לתת לו פי שנים בנכסיו. העובר על כך וציווה לתת פי שנים לבנו הקטן, דבריו אינם קיימים, והוא עבר על מצוות לא תעשה, והבכור הוא זה שיטול פי שניים.

בתלמוד במסכת יבמות[3] מבואר שאין הכוונה לאישה שבעלה שונא אותה, אלא לאישה שהיה איסור בנישואיה כגון אישה שיש בנישואיה איסור לאו. בתוספות ביארו, שמאחר והיה איסור בנישואיה, היה ניתן לחשוב שאינו נחשב בנו לגמרי.

יש הסבורים כי פרשה זו באה לנוכח מנהג קדום יותר,[4] לפיו הבכור היה יורש פי שנים, ולעיתים אב המשפחה היה מעדיף את בנה של אישה אחת על פני בני אישה אחרת, על אף שהוא אינו הבכור.

פדיון פטר חמור

עריכה
  ערך מורחב – פטר חמור
מצווה נוספת התלויה בבכור, היא מצוות פטר חמור לפיה מצווים לפדות את הוולד הבכור שנולד לאתון.

על פי הכתוב בתורה יש לפדותו בשה, במקרה שלא פדו את פטר החמור, יש לערוף את ראש החמור ולקוברו.

פדיון בכור בהמה טהורה

עריכה
  ערך מורחב – בכור בהמה טהורה
מצווה דומה, אף היא בבעלי חיים, היא מצות בכור בהמה טהורה, לפיה מצווים להפריש את הולד הראשון של בהמה טהורה ולתת אותו לכהן. כשהבכור הוא תמים (ללא מום) – הכהן מקריבו בבית המקדש בירושלים ואוכל את בשרו בטהרה עם בני ביתו בירושלים. בכור בעל מום אינו קרב בבית המקדש, והכהן רשאי לאוכלו כבשר חולין (בשר שאין בו קדושת קורבן). נתינה זו, של הבכור לכהן, כלולה בעשרים וארבע מתנות כהונה, והיא אחת משלוש נתינות של בכורים לכהנים.

ביכורים

עריכה
  ערך מורחב – ביכורים
מצווה נוספת הקשורה לדין בכור, היא מצוות ביכורים הנוהגת בפירות משבעת המינים, לפיה יש להביא את הגידולים הראשונים של מינים אלו לבית המקדש ולהעניקם במתנה לכהנים. על פי המסורת היהודית, היו מעלים את הביכורים אל הכהנים בירושלים החל מחג הקצירחג השבועות ועד חג האסיףחג סוכות.

עבודת בית המקדש

עריכה

קודם חטא העגל, הבכורות הם אלו שהורשו לעבוד בבמות, ולא הכהנים. אך לאחר חטא העגל ניטלה קדושת הבכורות וניתנה לשבט לוי, וכפי שמובאר במדרש:

תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ג, יב): בַּתְּחִלָּה הָיְתָה הָעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת, וּלְפִי שֶׁקִּלְקְלוּ בָּעֵגֶל זָכוּ לְוִיִּם עַל שֶׁלֹא טָעוּ בָּעֵגֶל לִכָּנֵס תַּחְתֵּיהֶם... לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר, שׁוֹמֵעַ אֲנִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וְאֵילָךְ לֹא יִהְיוּ הַבְּכוֹרוֹת קְדוֹשִׁים, תַּלְמוּד לוֹמַר: יִהְיוּ, מְלַמּד שֶׁהֵם צְרִיכִים פִּדְיוֹן

מדרש רבה, במדבר ג, ה

לדעת חלק מפרשני המקרא, לעתיד לבוא תחזור העבודה לבכורות בבית המקדש השלישי, אמנם גם הכהנים ימשיכו לשמש בעבדותם[5]

אירועים בתנ"ך

עריכה

מלבד המצוות האמורות בתנ"ך, הבכור נזכר בתורה בכמה הקשרים נוספים:

בזמן שעבוד בני ישראל במצרים, המכה האחרונה מתוך עשר המכות שנענשו מצרים, והביאה לשחרורם של בני ישראל מעבדות, הייתה מכת בכורות – כשכל בכורי העם המצרי מתו בחצות הלילה, כפי שהודיע משה קודם לכן:

וּמֵת כָּל-בְּכוֹר, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם--מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה.

על מנת שבני ישראל לא יפגעו במכה זו, הם נצטוו למרוח מדם קורבן הפסח על מזוזת הדלת ועל המשקוף, ובכך למנוע מהמשחית לבוא לבתיהם. בני ישראל אכן עשו כפי שנצטוו, ובעקבות כך המשחית אכן 'פסח' על בתיהם, ולזכר כך נקבע לדורות חג הפסח.

בעקבות מכה זו, התקדשו בכורי בני ישראל בקדושה מיוחדת, המחייבת אותם ב'פדיון הבן': ”כִּי לִי, כָּל בְּכוֹר - בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל-בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה: לִי יִהְיוּ, אֲנִי ה'"” (ספר במדבר, פרק ג', פסוק י"ג).

מכירת בכורה

עריכה

מוטיב מרכזי תופסת הבכורה בשנאה שבין יעקב לעשיו, כפי שמובאת בהרחבה בספר בראשית. שנאת עשיו ליעקב החלה לאחר שיעקב קונה את הבכורה מיד עשיו תמורת לחם ונזיד עדשים:

וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה--כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם. וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה.

פרשני המקרא דנים רבות בסיפור זה, האם אכן ישנו תוקף הלכתי למכירת את הבכורה לאח הקטן.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה