בנדיקטינים
מסדר בנדיקטוס הקדוש (בלטינית: Ordo Sancti Benedicti – OSB), או הבנדיקטינים, היא קבוצת-גג של נזירים קתולים קוינוביטים (החיים במנזר שיתופי) שקיבלו על עצמם את הרגוּלה (התקנון) של בנדיקטוס הקדוש מנורסיה (Nursia) (480-547). נזירים אלה חיים בקהילות עצמאיות, שאינן כפופות להנהגה מרכזית.[1] ראשיתו של המסדר במאה השישית באיטליה עם התקבצותם של תלמידים סביב בנדיקטוס, שהקים במהלך חייו שנים-עשר מנזרים,[2] וניסח בשנת 540 את הרגולה שלפיה עליהם לפעול.[3] מתוך הבנדיקטינים התפצלו במהלך השנים מסדרים נוספים, דוגמת מסדר קלוני והציסטרציאנים.[4] כיום ניתן למצוא קהילות בנדיקטיניות ברחבי העולם.[5]
ראשית הנזירות הנוצרית והקמת המסדר
עריכההיסודות הרעיוניים שהביאו בסופו של דבר להתפתחות הנזירות הבנדיקטינית מקורם באזור מצרים, סוריה וארץ ישראל, במאה השלישית לספירה.[6] תנועת הנזירות המזרחית – שאת הקמתה מייחסים לאנטוניוס הקדוש (251–356) – התאפיינה בתחילת דרכה בפרישות, סגפנות קיצונית והתבודדות. זרם זה של מתבודדים נקרא הנזירות הארמיטית.[7] במקביל לארמיטים התפתח זרם נוסף בנזירות המזרחית, שענה על הצורך של אותם נזירים שהעדיפו לחיות בקהילה, ומכאן קיבלו את שמם: קוינוביטים.[8]
במהלך המאה הרביעית חדרו רעיונות נזיריים אלה למערב אירופה.[9] בתקופה זו הייתה הנצרות בעיצומו של תהליך התפשטות מואץ, שדרש פעמים רבות פישוט של הרעיונות הדתיים כדי להתאימם לאוכלוסייה. מתוך ה"רצון ליצור איים של נצרות טהורה בים הבינוניות והפשרות מסביב",[10] אימצו רבים מהקתולים האדוקים את הרעיונות הנזיריים המזרחיים,[11] והתאימו אותם לתנאים השונים באזור זה.[12]
אף על פי שקדמו לו מספר אישים בהפצת הנזירות במערב אירופה, זכה בנדיקטוס הקדוש לתואר "אבי הנזירות המערבית".[13] במהלך התחנכותו ברומא, היה בנדיקטוס עד לסיאובה של החברה, וכתגובה החליט להתרחק ממנה.[14] הוא יצא להרים באזור סוּבּיאקוֹ שבמרכז איטליה סביב שנת 500,[15] שם התבודד במערה במשך שלוש שנים.[16] שמו יצא למרחקים, ותלמידים רבים התאספו סביבו. כאמור, במהלך חייו הקים בנדיקטוס שנים-עשר מנזרים קוינוביטים, ביניהם המנזר הידוע במונטה קאסינו, ובשנת 540 ניסח את תקנון החוקים (הרגולה) המחמיר המתווה את דרך החיים הראויה.[17]
הרגוּלה הבנדיקטינית וחיי הנזיר
עריכה
ערך מורחב – תקנון בנדיקטוס
בספרו "הדיאלוגים" כותב האפיפיור גרגוריוס הראשון כי בנדיקטוס ניסח את תקנון החוקים שלו בסוף ימיו, לאחר שלמד רבות על החיים במנזר מחוויותיו האישיות.[16] ואכן, הבנתו העמוקה של בנדיקטוס את הצורך בשילוב בין החוקים הנוקשים לבין האפשרות לשינוי וגמישות ניכרת בו בבירור. כתוצאה מכך, מלבד התוויית הדרך לנזירים הבנדיקטינים שאבה ממנו השראה הנזירות המערבית כולה, המושתת על עקרונות היסוד שלו.[18] להפצת הרגולה ברחבי העולם הנוצרי תרם אף ניסוחה הנגיש והפשוט, שככל הנראה הושפע מסגנונה של החוקה הרומית.[16]
מטרת העל של החיים במנזר היא ההגעה לישועה. בנדיקטוס האמין כי הנזירות הארמיטית מיועדת ליחידי סגולה שעברו הכשרה מיוחדת,[19] ובפנותו דווקא לאדם הממוצע,[20] טען כי עליו לחיות בקהילה סגורה ותומכת, שתאפשר לו לרכוש כלים המסייעים להגעה לישועה נחשקת זו.[21] יתר על כן, תהליך הכניסה לחיי הנזירות הוא הדרגתי, ומאפשר הסתגלות לחוקים הנוקשים.[22]
לאחר שקיבל על עצמו את הרגולה, מחויב הנזיר בחמשת העקרונות הבאים: עוני; פרישות; צייתנות (שהם שלושת הנדרים); עבודה ותפילה; קביעות במקום.[23] ואכן, הנזירים הבנדיקטינים חיו (וחיים עד היום) בקהילות קטנות וסגורות, המספקות לעצמן את כל צורכי הקיום,[24] ללא כל רכוש פרטי[25] ותוך ציות מוחלט לאב המנזר.[26] סדר יומם מורכב מתפילות (שבע במספר)[27] ומעבודה פיזית ועיונית,[28] כל זאת בשאיפה לחקות את דרכו של ישו (Imitatio Christi).[29]
התפשטות הנזירות הבנדיקטינית באירופה
עריכהאחרי מותו של בנדיקטוס, בשנת 597, שלח גרגוריוס הראשון נזירים בנדיקטינים לאנגליה במטרה להפיץ את בשורתו של ישו. שליחות זו תרמה רבות להתפשטות המנזרים הבנדיקטינים,[16] שהגיעו עד לפריסיה וגרמניה המרכזית.[30] אולם, במאות השמינית ותחילת התשיעית חלה התדרדרות מוסרית במנזרים רבים, כתוצאה מהנהגתם של אבות מנזר שלא נצמדו לחוקי הרגולה.[31] גורם נוסף שפגע במעמדה של הרגולה היה לחצו של קרל הגדול להעצמת הלמדנות במנזרים, שדחקה לשוליים את עבודת הכפיים.[32]
בתגובה לתהליכים אלה הקים בשנת 779 בנדיקטוס מאַנְיַין (750–821) מנזר שדגל בהליכה מחמירה ובלתי מתפשרת בדרכי הרגולה, וסחף אחריו מנזרים נוספים ברחבי בורגונדיה. בחסותו של לואי החסיד, יורשו של קרל הגדול, הוא כינס בשנת 817 אספה של אבות המנזרים הבנדיקטינים,[33] והכריז על הצבה מחודשת של הרגולה במרכז, שיבה לעבודת הכפיים וטיהור המנזרים מהשפעות חיצוניות.[34] הרפורמה של בנדיקטוס מאניין לא החזיקה זמן רב. עם שקיעתה של הממלכה הקרולינגית, שקעה אף היא,[35] והתפוררותה הסופית של הממלכה בשנת 843 הובילה להתדרדרות נוספת במעמדה של הרגולה.[30]
קלוּני
עריכהבמחצית השנייה של המאה התשיעית ובמאה העשירית השתלטו אצילים מקומיים על רבים מהמנזרים הבנדיקטינים, ובאין הנהגה מרכזית למסדר, היו חשופות הקהילות להשפעות חיצוניות משחיתות. על רקע מציאות זו הוקם בשנת 909 מנזר קלוּני בידי גיום החסיד, דוכס אקוויטניה.[36] הדוכס העניק למנזר עצמאות מוחלטת, והכריז בפומבי כי הוא כפוף לכס הקדוש בלבד.[37] הנזירים בקלוני נצמדו בשנית לרגולה, בגרסתו המפורשת של בנדיקטוס מאניין, כאשר הרוחניות והתפילה גברו בחשיבותם על העבודה הפיזית.[38] בעקבותיהם הוקמה רשת ענפה של מנזרים שהיו כפופים להנהגה מרכזית, והיוו למעשה מסדר בפני עצמם, הוא מסדר קלוני, שמנה כאלף מנזרים במחצית המאה השתים-עשרה.[39] מלבד הרפורמה של מסדר קלוני, התפצלו מהבנדיקטינים מסדרים נוספים. להלן הצגה של שניים מהמרכזיים שבהם.
קרטוזיאנים
עריכהכתוצאה מההתפשטות המהירה של מסדר קלוני והעושר הרב שצברו מנזריו, מאמצע המאה האחת-עשרה שוב חלה התדרדרות בהקפדה על הרגולה.[40] בתגובה, נוסדו באירופה מסדרי נזירים נוספים, דוגמת הקרטוזיאנים, שתחילתם בשנת 1084 בדרום-מזרח צרפת. המאפיין המרכזי של מסדר זה היה "שילוב בין הנזירות הבנדיקטינית לבין פרישות מחמירה...",[41] ומייסדו, ברונו מקלן, העניק חשיבות רבה להתבודדות הנזיר בתאו.[42]
ציסטרציאנים
עריכהבאותה תקופה קם מסדר נוסף, שראשיתו בפרישת קבוצת נזירים בהנהגת רוברט הקדוש מהמנזר הקלוני מוֹלם בשנת 1098, והקמת מנזר ציטוֹ. פרישתם של הנזירים נגרמה עקב התנגדותם לדגש היתר ששמו הקלונים על תפילה, ועקב עושרו הרב של המנזר, שהביאוֹ לזניחת הרגולה.[43] מתוך רצון לקיים את חוקי הרגולה הבנדיקטינית ככתבם וכלשונם,[44] חיו הציסטרציאנים באתרים מבודדים, בצניעות רבה, ועמלו קשה למחייתם.[45] כדי למנוע את תהליך הדעיכה המוסרית שהתרחש לא אחת, הם יצרו מנגנון בקרה ארגוני, שהכפיף את כל אבות המנזרים השונים לאב המנזר של ציטו.[46]
ימי הביניים המאוחרים, ואחריהם הרפורמציה, הנאורות, המהפכה הצרפתית ותהליכי החילון באירופה, פגעו שוב ושוב במעמדם של המנזרים הבנדיקטינים. אולם, במהלך המאה התשע-עשרה חל שיפור במצבם. תחת התאחדות המנזרים הבנדיקטינים, הוקמו מנזרים רבים חדשים, ובשנת 1893 הוחלט על בחירת Abbot Primate (אב מנזר ראשי) בידי כלל אבות המנזרים. משרה זו היא רשמית וסמלית בלבד, ללא סמכות על הקהילות השונות, ותפקידה לייצג את הבנדיקטינים בפני האפיפיור. כיום ניתן למצוא מנזרים בנדיקטינים בכל רחבי העולם, מישראל ועד ארצות הברית, המתנהלים באופן עצמאי בהתאם לכללי הרגולה.[47]
אחד המנזרים הבנדיקטיניים המפורסמים בארץ נמצא באבו גוש שליד ירושלים ובו כנסייה צלבנית שנשתמרה כמעט בשלמותה. בהר הזיתים בירושלים, נמצא מנזר הנשים הבנדיקטיניות הקרוי על שם "מרים של הגולגותא".
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של בנדיקטינים- יחד, וכל אחד לחוד, מסע אחר
- בנדיקטינים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
בנדיקטינים, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ The entry “Benedictines”, The Encyclopedia of Religion, volume 1, p. 96, 1995 Edition.
- ^ סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידאולוגיה ופוליטיקה - כרך א: יסודות הנצרות והתפתחות הכנסייה (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005), עמ' 185.
- ^ שם, עמ' 186.
- ^ פאו פיגרס, "הרוח והכלה": מבוא לתולדות הנצרות הקדומה (ירושלים: האוניברסיטה העברית, 2013), עמ' 200-202.
- ^ The entry “Benedictines”, The Encyclopedia of Religion, p. 96.
- ^ מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים, עמ' 179.
- ^ שם, עמ' 180.
- ^ שם, עמ' 181.
- ^ שם, עמ' 183.
- ^ אביעד קליינברג, הנצרות: מראשיתה ועד הרפורמציה (תל אביב: האוניברסיטה המשודרת, 1995), עמ' 67.
- ^ שם, שם.
- ^ מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים, עמ' 183.
- ^ שם, עמ' 184-185.
- ^ שם, עמ' 185.
- ^ The entry “Benedict of Nursia”, The Encyclopedia of Religion, volume 1, p. 98, 1995 Edition.
- ^ 1 2 3 4 פאו פיגרס, "הרוח והכלה", עמ' 195.
- ^ מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים, עמ' 185-186.
- ^ מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים, עמ' 186.
- ^ קליינברג, הנצרות, עמ' 68.
- ^ מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים, עמ' 187.
- ^ שם, עמ' 188.
- ^ שם, עמ' 187.
- ^ שם, עמ' 200.
- ^ קליינברג, הנצרות, עמ' 69.
- ^ מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים, עמ' 194.
- ^ שם, עמ' 190.
- ^ שם, עמ' 193.
- ^ שם, עמ' 195.
- ^ שם, עמ' 187.
- ^ 1 2 The entry “Benedictines”, The Encyclopedia of Religion, p. 97.
- ^ שם, שם.
- ^ מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים, עמ' 212.
- ^ שם, שם.
- ^ שם, עמ' 213.
- ^ שם, עמ' 214.
- ^ מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים, עמ' 214.
- ^ שם, עמ' 217.
- ^ שם, עמ' 219.
- ^ שם, שם.
- ^ שם, עמ' 222.
- ^ שם, עמ' 223.
- ^ שם, עמ' 224.
- ^ פאו פיגרס, "הרוח והכלה", עמ' 201-202.
- ^ שם, עמ' 202.
- ^ מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים, עמ' 227.
- ^ שם, עמ' 230.
- ^ The entry “Benedictines”, The Encyclopedia of Religion, p. 97-98.