ברוך הראל
ברוך הראל (נודע בכינוי פינקו; 14 באוגוסט 1931 - 3 ביולי 2017) היה תת-אלוף בצה"ל, ממפקדי חיל השריון ובעל עיטור המופת ממלחמת ששת הימים.
 | |
| לידה |
14 באוגוסט 1931 טרגו ניאמץ, רומניה  |
|---|---|
| פטירה | 3 ביולי 2017 (בגיל 85) |
| מקום קבורה |
בית הקברות מורשה  |
| תאריך עלייה | 1949 |
| מדינה |
ישראל |
| כינוי | פינקו |
| השתייכות |
 צבא הגנה לישראל |
| תקופת הפעילות | 1950–1979 (כ־29 שנים) |
| דרגה |
 תת-אלוף |
| תפקידים בשירות | |
| פעולות ומבצעים | |
קרב תל מוטילה מלחמת סיני מלחמת ששת הימיםקרב הג'יראדי מבצע רביב  מלחמת יום הכיפורים | |
| עיטורים | |
 עיטור המופת | |
  | |
קורות חיים
עריכההראל נולד בטרגו ניאמץ שבמולדובה ב-1931 ועבר את השואה כילד. הוא עלה לישראל בשנת 1949 וב-1950 התגייס לצה"ל לחטיבת גולני. כמפקד כיתה השתתף בקרב תל מוטילה. בשנת 1952 הצטרף לחיל השריון כמפקד מחלקה ולחם במבצע קדש כסגן וכמפקד פלוגה בגדוד 9 של חטיבה 7[1].
שירת בתפקידי הדרכה וכסגן מפקד בית הספר לשריון. בשנים 1965–1966 פיקד על גדוד 82.
במלחמת ששת הימים שירת הראל כסגנו של מפקד חטיבה 7 שמואל גונן (גורודיש), השתתף בקרב הג'יראדי כמפקד כוח גדודי והיה הראשון שהגיע לאל עריש. הוא זכה בעיטור המופת על לחימתו שכללה השמדת טנק פיקוד מצרי ברימונים, טיהור רגלי של יעד מבוצר והסתערות על ביר לחפן.[2]
אחרי המלחמה יצא להשתלמות בבסיס צבא ארצות הברית פורט נוקס שבקנטקי והדריך במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה. במהלך מלחמת ההתשה, בהיותו סגן מפקד חטיבה 8, פיקד הראל על מבצע רביב, פשיטה משוריינת בה הונחתה יחידה משוריינת של צה"ל בגדה המערבית של מפרץ סואץ ופגעה בכוחות מצריים[3]. לאחר הצלחת המבצע מונה למפקד חטיבה 14[4], תפקיד אותו מילא בין השנים 1969 ל-1971, עת נפצע מפיצוץ מוקש במהלך תרגיל חטיבתי ליד אל עריש.
במלחמת יום הכיפורים היה הראל סגן מפקד אוגדה 252 בסיני. במהלך הקרבות הופקד הראל על חטיבה מאולתרת בהרכב שני גדודים מחטיבה 164 שהצטרפו לאוגדה. ב-18 באוקטובר 1973 חצתה החטיבה את תעלת סואץ, כבשה את מתחם "צח" ואת שדה התעופה פאיד, התקדמה דרומה וכבשה את ע'דביה, הגיעה למרגלות ג'בל עתקה וסיימה את הקרבות בק"מ ה-101 בדרך לקהיר. בתום המלחמה היה אחד מהעדים שהעידו בפני ועדת אגרנט.
תפקידיו האחרונים של הראל היו כמפקד אוגדת המילואים של טנקי השלל - אוגדה 440, וכמפקד אוגדת סיני הסדירה - אוגדה 252. בשנת 1979 פרש מצה"ל בדרגת תת-אלוף[5].
הובא לקבורה ביום 4 ביולי 2017 בבית הקברות מורשה ברמת השרון.
קישורים חיצוניים
עריכה- סמח"ט 7 ברוך הראל (פינקו), תושייה ללא גבול, שריון 26, יולי 2007, עמ' 41-38, באתר "יד לשריון"
- שאול נגר (מנחה), הטירן עשה את שלו! - שיח מפקדים, שריון 8, מאי 2000, עמ' 24, באתר "יד לשריון"
- רפאל בשן, הסמח"ט הלוחם, מעריב, 17 בנובמבר 1967
- יעקב ארז, המפקד שהחזיר לכשירות את הטנקים - ואת המורל, מעריב, 4 במאי 1976
- עדות ברוך הראל בפני ועדת אגרנט, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- ברוך הראל, באתר "50 שנה למלחמת יום הכיפורים" של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- עופר אדרת, "מדוע נשארתי בחיים? כי יריתי ולא עצרתי לרגע", באתר הארץ, 7 ביולי 2017
מכּתביו:
- לא לקחנו סיכון, השמדנו הכל, שריון 3, ינואר 1999, עמ' 19-18, באתר "יד לשריון" - עדותו על מבצע רביב
הערות שוליים
עריכה- ^ יעקב ארז, המפקד שהחזיר לכשירות את הטנקים - ואת המורל, מעריב, 4 במאי 1976.
- ^ עיטור המופת שהוענק לברוך הראל, באתר "בעוז רוחם" של צה"ל;
ברוך הראל, באתר הגבורה. - ^ עמנואל סקל, "סיני שבלב", הוצאת ליאור שרף – הפצות, 2020, עמודים 42-41.
- ^ גל פרל פינקל, הטנקים נראו "כמו אחרי מלחמה", אך האנשים – פלדה, באתר זמן ישראל, 27 באוגוסט 2020.
- ^ עוזבים את צה"ל: 2 אלופים, 9 תא"לים, מעריב, 2 בפברואר 1979