גזית
גָּזִית הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי המשתייך לתנועה הקיבוצית (תק"ץ). הקיבוץ נמצא בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל, והוא המזרחי ביותר מבין יישוביה – כ-15 ק"מ מזרחית לעפולה. הקיבוץ קרוי על שם סוג של אבני בניין המוזכר בתנ"ך: ”לְבֵנִים נָפָלוּ - וְגָזִית נִבְנֶה; שִׁקְמִים גֻּדָּעוּ - וַאֲרָזִים נַחֲלִיף” (ספר ישעיהו, פרק ט', פסוק ט').
  מבני ציבור בקיבוץ גזית
| |
| מדינה |  ישראל
|
| מחוז | הצפון |
| מועצה אזורית | עמק יזרעאל |
| גובה ממוצע[1] | 129 מטר |
| תאריך ייסוד | 1948 |
| תנועה מיישבת | התנועה הקיבוצית |
| סוג יישוב | קיבוץ |
| נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2023[1] | |
| - אוכלוסייה | 847 תושבים |
| - שינוי בגודל האוכלוסייה | 5.0% בשנה |
(למפת עמק בית שאן רגילה)   גזית  | |
| מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2021[2] |
7 מתוך 10 |
| אתר הבית של הקיבוץ | |
היסטוריה
עריכהתחילתו של הקיבוץ ב-27 ביולי 1948, כאשר ראשוני המתיישבים הגיעו לכפר הנטוש טירה, הממוקם כשני קילומטר צפונית למיקום היישוב הנוכחי, והתארגנו שם להקמת יישוב חדש. התושבים היו גרעין של עולים מטורקיה, חברי "השומר הצעיר", יחד עם קבוצת עולים מרומניה ופולין. באביב 1949 הגיע לטירה גרעין על שם "טוסיה אלטמן" - נוער ניצול שואה יוצאי פולין. חברי הגרעין יוצאי טורקיה, עזבו את המקום תוך חצי שנה.
בשנת 1950 החל מעבר הקיבוץ למיקומו הנוכחי, כשני קילומטר דרומית לטירה. את מתיישבי קיבוץ גזית הקדימה בכפר טירה התיישבות קבוצה שנשאה את השם "ארגון בורכוב". הם הגיעו למקום בשנת 1943 ועזבו בשנת 1947, בגלל תנאי המקום הקשים הוחלט לצרף אותם למושב רמת צבי.
בשנת 1950 הוטמן בחצר הקיבוץ מצבור של נשק[3]. הדבר נעשה ביוזמת מחלקת הביטחון של "הקיבוץ הארצי". איש הפלמ"ח, חבר קיבוץ בית אלפא ריכז לצורך ביצוע המשימה כחמישה חברי קיבוץ שנשבעו לשמור סוד. מוסדות הקיבוץ היו ממודרים, והדבר לא עלה לשיחת קיבוץ. בראשית שנות האלפיים התפרסם הדבר באמצעי התקשורת השונים. השר רפי איתן, בכיר המוסד לשעבר, נדרש לעניין ושיגר מכתב לקיבוץ בו הוא מעיד כי לחברי הקיבוץ ומוסדותיו לא הייתה נגיעה לנושא והוא מעולם לא הובא לידיעתם או אישורם.
בשנת 1950–1951 הצטרפה לקיבוץ קבוצה ראשונה של בוגרי "השומר הצעיר" מארגנטינה, אשר הניחה את היסודות להמשך קליטתן של קבוצות שונות מהמדינה. בהמשך הצטרפו לקיבוץ גרעינים של תנועת "השומר הצעיר", והן בוגרים של תנועות נוער אחרות, בעלות זיקה לשמאל הציוני, כולל צעירים מהקהילה היהודית-ספרדית בארגנטינה, שעלייתם לארץ והצטרפותם לקיבוץ היוותה פריצת דרך חשובה עבור קהילה זו.
בעקבות משפטי פראג חל פילוג במפלגת מפ"ם (בשנת 1952). משה סנה, יחד עם מספר חברי מפלגה, עבר אל המפלגה הקומוניסטית. בגזית התארגנה קבוצת חברים תומכי סנה.
בשנת 1953 נקלע הקיבוץ למשבר אידאולוגי. בסוף דיונים מרתונים הוחלט בשיחת הקיבוץ, בה השתתף יעקב חזן, להרחיק את החברים תומכי סנה. זה היה משבר אידאולוגי קשה שהסתיים בהוצאת 20 חברים, מהמרכזיים מבין יוצאי ארגנטינה. בעקבות המשבר הזה הוחלט בתנועה לצרף לקיבוץ גרעין ישראלי, שתרומתו למקום במשך השנים הייתה משמעותית ביותר בכל תחומי החיים. בשנים שלאחר מכן נקלטו בקיבוץ קבוצות שונות, בעיקר מארגנטינה יחד עם בני הקיבוץ שבחרו להישאר בו ולבנות בו את ביתם.
בשנותיו הראשונות לא היה כביש שחיבר את הקיבוץ לכביש 65 וגם אספקת המים הייתה מועטת[4], והיישוב התקיים ללא חיבור למערכת החשמל, כשאפשר היה להסתמך אך ורק על גנרטור אחד. בשנת 1953 נסלל כביש הגישה לנקודה ושנה לאחר מכן, ביוזמת המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית נחפרה באר, שסיפקה מים לשתייה, להשקיה ולצרכים נוספים.
בשנים הראשונות, בגלל מחסור במים, הוקמו תחילה ענפי החי: רפת לחלב, בקר לבשר, דיר צאן ולול. ענפי השדה, לעומת זאת, סבלו מאוד ממחסור במים ומשנות בצורת, שחזרו ובאו בזו אחר זו. אי לכך, באין מספיק מקורות פרנסה, נשלחו קבוצות של חברים לעבודה בקיבוצי הסביבה.
בשנת 1952 הוקם מפעל לייצור כלי קרמיקה, כשלוחה של מפעל "נעמן", והוא נקרא "נעמן-גזית". מאחר שהמפעל לא ענה לציפיות ולצרכים, הוא נסגר בשנת 1956, ארבע שנים לאחר פתיחתו.
בשנת 1975 הוקם על אדמת גזית מפעל לייצור מוצרים פלסטיים, שנרכש שנתיים קודם לכן בחיפה, וחברי הקיבוץ עבדו בו עד לסיום בנייתו של המבנה. מפעל "פלזית", שהתחיל כמפעל לאריזות מזון מפלסטיקה, צמח וגדל למפעל המייצר גם לוחות שקופים, המיועדים לייצוא. המפעל גדל מאוד במשך השנים, ושלוחותיו מפוזרות בארץ ובעולם. כעת משמש המפעל מקור פרנסה עיקרי לאוכלוסיית הקיבוץ.
ענפי הפרנסה המסורתיים של הקיבוץ הם גידולי שדה, פרדס (בקרבת נחל תבור), מטעי שקדים וזיתים, דיר כבשים, בקר לבשר, ולול ורפת הפועלת בשיתוף פעולה עם קיבוץ משמר העמק[5]. חלק מן החלקות משמשות לגידולים אורגניים. בקיבוץ קיימת נגריה המייצרת משטחי עץ. בנוסף קיימת בקיבוץ יזמות פרטית.
בשנים 1990–1991 קלט הקיבוץ עשר משפחות מיוצאי ברית המועצות, כששבע משפחות מתוכן ממשיכות לחיות במקום.
הקיבוץ החל בהפרטת חלק מנכסיו לתושבים (ההצעות העומדות על הפרק מתייחסות לחלוקת חלק מרווחי המפעל ומיפוי החקלאות) אך באופן שמרני ואיטי יותר מקיבוצים אחרים. חלק ניכר מתושבי הקיבוץ עובדים כיום מחוצה לו.
בחמש השנים האחרונות[דרושה הבהרה] נקלטו בקיבוץ כ-25 משפחות צעירים של בני קיבוץ ואחרים, אשר חיים במקום בעצמאות כלכלית ואחראים על פתרונות הדיור שלהם באופן עצמאי.
לצד השינויים באורחות החיים, דואג הקיבוץ לשמר את הערבות ההדדית בתחומי הליבה, כגון – בריאות, סיעוד, חינוך ועוד.
-
-
המזכירות -
צריף ראשונים -
חזית חדר אוכל הפונה לדשא המרכזי
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של גזית- סיפור מקומי גזית - ארכיון קהילתי מבוסס ציר זמן, תמונות, מסמכים וזכרונות
- גזית באתר הרשות לפיתוח הגליל
- גזית, במרכז המידע לנגב ולגליל של תנועת אור
- מיכאל יעקובסון: סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ גזית (סקירה אדריכלית), באתר 'חלון אחורי', 10 במרץ 2020
גזית (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף אוגוסט 2024 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2023.
- ^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2021
- ^ אלי אשכנזי, בקיבוץ עדיין דבקים בשבועתם לקומוניזם, באתר הארץ, 22 ביוני 2007
- ^ קיבוץ גזית בגליל התחתון, על המשמר, 16 ביוני 1952
- ^ קרני עם-עד, משמר-העמק: נפרדים מהרפת במחווה אומנותית, באתר mynet קיבוץ, 1 בפברואר 2016