דוד מנשרי

דוד מנשרי (נולד ב-28 באוקטובר 1944) הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, חוקר בכיר במרכז אליאנס ללימודים איראניים ובמרכז דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה. מומחה לאיראן, לדת ומדינה, ולחינוך גבוה במזרח התיכון.

דוד מנשרי

דוד מנשרי, 2008
לידה	28 באוקטובר 1944 (בן 80)
ענף מדעי	היסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה, איראן
מקום לימודים	אוניברסיטת תל אביב
מוסדות	אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת קורנל, ואוניברסיטת פרינסטון
תלמידי דוקטורט	שמעון שמיר ומיכאל חן
תרומות עיקריות
היסטוריה החדשה של איראן

ביוגרפיה

דוד מנשרי נולד בטהראן שבאיראן. עלה עם משפחתו לישראל בשנת 1949. הוא גדל בראשון לציון, שם למד בבית הספר ע"ש רמז בשיכון המזרח (1950–1958) ולאחר מכן בגימנסיה הריאלית (1962-1958). דוד מנשרי מתגורר כיום בנס ציונה ונשוי לגילה לבית זקס, מורה בתיכון. הם הורים לשלושה ילדים ולהם תשעה נכדים.

לימודים והשכלה

מנשרי סיים את לימודיו לתואר הראשון בחוגים להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה והיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב בטרם שרות צבאי בחיל המודיעין. הוא המשיך בלימודי התואר השני והשלישי באוניברסיטת תל אביב בבית הספר להיסטוריה. עבודת הדוקטורט שכתב עסקה בנושא "מקומו של החינוך הגבוה בהתפתחותה של איראן החדשה" (בהנחייתם של הפרופסורים שמעון שמיר ומיכאל חן). במהלך המחקר שהה שנתיים באיראן בסיוע מענק מחקר של קרן פורד. בשנת 1982 הוענק לו תואר דוקטור. בשנים 1984–1986, המשיך לפוסט-דוקטורט במסגרת תוכנית פולברייט ושהה שנתיים בארצות הברית באוניברסיטת קורנל ובאוניברסיטת פרינסטון.

כבר בעת לימודיו לתואר השני היה מנשרי חוקר במכון שילוח (כיום מרכז דיין) ועוזר הוראה בחוג למזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. עם קבלת תואר הד"ר היה למרצה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה וחוקר במרכז דיין. ב-2006 הקים את מרכז אליאנס ללימודים איראניים, שהיה מרכז מחקר ראשון מסוגו בישראל, ועמד בראשו עד שנת 2010.

פועלו האקדמי

עיסוקו האקדמי העיקרי של פרופסור מנשרי הוא בתחום הלימודים האיראניים, בהם הוא מתמקד בהיסטוריה החדשה של איראן, דת ומדינה, אסלאם פוליטי (בעיקר שיעי), אזור המפרץ הפרסי ומרכז אסיה ותולדות החינוך במזרח התיכון. בשנת 1997 הוא הקים את הקתדרה הראשונה בישראל ללימודים איראניים על-שם פרוויז ופוראן נזריאן ובשנת 2006 הקים את המרכז הראשון ללימודים איראניים בישראל, הכל באוניברסיטת תל אביב. בין 1996 ל-2000 כיהן מנשרי כראש החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה. בין השנים 2001 עד 2005 כיהן כראש החטיבה לתוכניות מיוחדות ומאז כיהן כדיקן לתוכניות מיוחדות. במסגרת תפקידו זה, היה מנשרי אחראי על בית הספר לתלמידי חו"ל, המכינות הקדם-אקדמיות (מכינה לסטודנטים עולים ולישראלים), המחלקה ללימודי עברית, התוכניות לשילוב מדענים עולים במסגרת סגל המחקר של האוניברסיטה וכן על "אוניברסיטה בעם"—תוכנית ייחודית המשלבת נוער מהפריפריה החברתית במסגרת לימודים בקמפוס. מנשרי הנחה שורה ארוכה של סטודנטים לתארים מתקדמים. חלק גדול מהמרצים באוניברסיטאות ובמוסדות המחקר הרלוונטיים היו מתלמידיו. ב-1 באוקטובר 2011 פרש לגמלאות מאוניברסיטת תל אביב ונהיה לפרופסור אמריטוס, כ-50 שנה לאחר שהחל ללמוד בה. למעשה, היה מנשרי מי שהקים ופיתח את תחום לימודי איראן באקדמיה הישראלית. בשנים 2011–2015 כיהן מנשרי כנשיא המרכז האקדמי למשפטים ולמנהל עסקים ברמת גן. עתה הוא עמית מחקר באוניברסיטת פרינסטון.

פרופ' מנשרי שהה לצורך מחקר והוראה באוניברסיטאות מובילות בעולם. כבר בתקופת לימודי הדוקטורט יצא למחקר באיראן, שם אסף חומר לכתיבת התיזה (ובעקבותיה ספר) על החינוך הגבוה באיראן. עם השלמת עבודת הדוקטור, יצא לשתי שנות חקר (1984-1986) באוניברסיטאות פרינסטון וקורנל (בארצות הברית), במסגרת קרן פולברייט. מאז היה פרופסור אורח באוניברסיטאות: שיקגו (1990-1989), קורנל (1994-1993), מלבורן (ספטמבר-נובמבר 2000), מינכן (נובמבר 2000-מרץ 2001), ואסדה (יפן; אפריל-אוגוסט 2011), אוניברסיטת מונאש (אוסטרליה, אוגוסט-ספטמבר 2010), אוניברסיטת ייל (אוקטובר 2010-ינואר 2011), אוקספורד (ינואר-אפריל)2011, מאינץ (גרמניה; אפריל-אוגוסט 2011) ועתה הוא עמית מחקר באוניברסיטת פרינסטון (אפריל-אוגוסט 2015). כמו כן היה מנשרי עמית מחקר במכון הוושינגטוני למדיניות מזרח תיכונית (קיץ 1997) ומרצה במרכז הבינתחומי הרצליה (2010-2007).

מנשרי משמש כפרשן לענייני המזרח התיכון בכלי התקשורת השונים ובעיתונות הכתובה בישראל ומחוצה לה.

פעילות ציבורית

לצד פעילותו האקדמית, דוד מנשרי פעיל בארגונים חברתיים-ציבוריים שונים. בעיקר בתחום הסיוע לסטודנטים משכבות חלשות ועולים חדשים. בין תפקידיו הציבוריים אפשר למנות את הפעילויות הבאות:

• במשך כעשור (2007-1997) כיהן מנשרי כיושב ראש "קרן אייסף—הקרן הבינלאומית לחינוך" (International Sephardic Education Fund), שהוקמה ביוזמת הבנקאי אדמונד ספרא ונינה ווינר, במטרה לצמצם את הפערים בחברה הישראלית באמצעות העשייה החינוכית.
• בשנת 1995 היה מנשרי שותף יחד עם משה פורוסטמיאן וציון מאהפר ליוזמה להקמת "קרן מכבים למלגות" ומאז הוא משמש יו"ר הקרן בישראל במשך 21 שנים. הקרן, פרי תרומותיהם של יהודים יוצאי איראן במדינת ניו יורק, מעניקה מלגות בעיקר לסטודנטים יוצאי איראן בישראל ובשנים האחרונות מקבלים מלגות מעל 600 סטודנטים כל שנה. החל מ-2015 הקרן מקדישה תקציב ייעודי לסיוע לסטודנטים אתיופיים.
• מאז ייסודו ב-2004 ועד שנת 2007, כיהן מנשרי כנשיא הראשון של המרכז הישראלי להעצמת האזרח. המרכז, מיסודו של פרוויז (יצחק) נזריאן, מתמקד בפרויקטים להעצמה אזרחית ובמאמצים לייעל את מבנה הממשל בישראל. מתוקף תפקידו זה, היה מנשרי אחראי להפעלת "וועדת נשיא המדינה לבחינת מבנה הממשל בישראל," בה היו חברים אנשי אקדמיה בולטים, פוליטיקאים בכירים. ב-2007 הגישה הוועדה את מסקנותיה לנשיא המדינה.
• בין השנים 1982 ל-1992 שימש מנשרי כיו"ר ארגון הגג של יוצאי איראן בישראל. לפעילות זו נרתם בעקבות המהפכה באיראן ועם הצורך שהתגלה להושיט יד לעולים החדשים שברחו מאיראן מאימת המהפכה האסלאמית.
• ב-1997 מנשרי היה שותף בהקמת "קרן המלכה אסתר" (כיום קרן מיראז' ישראל), תרומתו של דויד מיראז' (מארצות הברית) והיה היו"ר הראשון של הקרן. הקרן פועלת במספר תחומים ברחבי הארץ: קידום קהילת יוצאי איראן, תוכנית "כנפיים" למען חיילים בודדים מכל העולם ופיתוח הנגב.

פעילות ציבורית בארגונים בינלאומיים:

• מאז 2010 מכהן פרופ' מנשרי כחבר הנהלת ארגון Scholars for Peace in the Middle East
• מאז 2013 הוא חבר במועצה העולמית של ארגון פגוואש Pugwash Conference on Science and World Affairs), הפועל ליישוב סכסוכים באזורי משבר ולמניעת הפצת נשק גרעיני (על פעילותו זו זכה הארגון לפרס נובל לשלום ב-2015).
• מ-2012 הוא חבר במועצה האקדמית של The Louis D. Brandeis Center for Human Rights

מחקרים

תחומי מחקריו

מחקריו של דוד מנשרי מתמקדים באיראן במאות ה-19 וה-20, החל מתקופת שלטון בית קאג'אר, עבור בתקופה הפהלווית, משפחת המלוכה האחרונה, וכלה בתקופה מאז המהפכה האסלאמית (1979). מחקריו עוסקים בהיבטים שונים הכוללים היסטוריה, דת, חברה, תרבות ויחסים אזוריים. במסגרת מחקריו הוא כתב גם על פונדמנטליזם אסלאמי, שיעה, מרכז אסיה, המפרץ הפרסי, וכן על תרומתה של מערכת החינוך לקידום הפרט והחברה.

החינוך בתהליך בנייתה של איראן החדשה

עבודת הדוקטורט של מנשרי עובדה והורחבה לספר Education and the Making of Modern Iran, שיצא לאור בשנת 1990, בהוצאת אוניברסיטת קורנל. הספר בוחן את ההיסטוריה של החינוך הגבוה באיראן מאז ראשית המאה ה-19, אז החלה איראן לשלוח סטודנטים ללימודים בחו"ל, ועד התקופה הפוסט-מהפכנית. לצורך מחקר זה שהה מנשרי שנתיים באוניברסיטאות באיראן, בשנים 1975–1977. במשך שנתיים אלו, ביקר מנשרי באזורי המדינה השונים, שהה במוסדות להשכלה גבוהה וגם בילה זמן רב בקרב האוכלוסייה הכפרית והשבטית.

מנשרי רואה בחינוך כאחד מן התחומים החשובים של הרפורמה באיראן, מאז החלה הפתיחות למערב והרצון לחקות את אורחותיו. מחקר זה בוחן את החינוך כמושא לרפורמה בפני עצמו וכאמצעי לרפורמה נרחבת יותר. בספרו מנתח מנשרי את מגוון השינויים בתוכנית הלימודים ובמערכת החינוך, שהייתה מבוססת קודם לכן על החדר (מָכְּתַבּ) המסורתי האסלאמי המתמקד בלימודי הדת, ועברה למתכונת חינוך מערבי, באמצעות הוראת מדעים ושפות זרות ובשליטת המדינה. בספר מגולל מנשרי שינוי זה על רקע המאבק שהתפתח באיראן סביב הקמתם של בתי ספר חדשים, בין דורשי הרפורמה לאנשי הדת דבר אשר התפתח למלחמת תרבות של ממש ולבסוף גברה ידם של דורשי הרפורמה. רזא שאה (1941-1921) החל ברפורמה עוד טרם המלכתו ופעל להאחדת מערכת החינוך והכפפתה למרות הממשלה המרכזית, תוך בניית תוכנית לימודים חדשה המדגישה ערכים של לאומיות, מודרניזציה וחילון. בתקופת שלטונו של יורשו מחמד רזא שאה,(1941-1979) התחוללה מהפכה חינוכית באיראן שאפשרה כמעט לכל ילדי איראן לפקוד את בתי הספר. האדמיניסטרציה של השאה ביקשה אמנם לעצב את החינוך (ובתוך כך גם ליצור נאמנות למשטר ולכל אשר הוא מייצג), אך סופה של תקופה זו במהפכה עממית ב-1979 שהביאה למיגור משטר השאה בפרט, והמלוכה בכלל, ולכינונו של משטר אסלאמי. תוכני החינוך אמנם השתנו, את המתכונת של שיטת החינוך המערבית נשארה תקפה. כך, לדעת מנשרי, אין מנוס מהמסקנה, כי החינוך החדש אכן ניצח. גם המשטר האסלאמי ממשיך במידה רבה להתבסס על המדעים החדשים ולבטח אינו רוצה לחזור אל ה"מכתב" או להימנע מהוראת שפות זרות.

מחקרו מתבסס, בין היתר, על ספרי הלימוד באמצעותם ניסו שליטיה של איראן לעצב את התלמידים. עד 1979 בכל ספר לימוד של "יחידות ההוראה" (מורים ומורות חיילים שיצאו לשליחות לביעור הבערות בכפרים) התנוססו בעמוד הראשון תמונה של השאה, תמונה שנייה של רעייתו ותמונה שלישית של יורש העצר. שליטי איראן היו מודעים לתכנים שהופיעו בספרי הלימוד, אך לא יכלו לשלוט באופן שבו נקלטו המסרים בקרב התלמידים, כך שחינוך מגמתי לא הניב בהכרח תמיכה בלתי מסויגת במנהיגים, כפי שהדבר התבטא בסופו של דבר במהפכה האסלאמית. בעקבות המהפכה, חזרה השליטה של אנשי דת במערכת החינוך, אך דווקא היום הנוער האיראני סקפטי יותר לגבי הכוח של הדת מאשר בחברות מוסלמיות אחרות ואין בכך למנוע פעילות של סטודנטים וארגוני נשים, ואת התפתחותה של תעשיית הקולנוע, שגשוגם של ארגוני נשים ועוד.

שאלות מרכזיות העולות לדיון בספר זה: איך נוצרה מערכת חינוך חדשה, באיזו מידה הדת מרכזית בחינוך, באיזו מידה ניתן לייבא טכנולוגיה מערבית ובו-בזמן לדחות את תרבות המערב? כדי לתת מענה לשאלות אלה, בוחן הספר מספר תחומים: ראשית, את היחס של ההנהגה האיראנית ושל אינטלקטואלים לחינוך. שנית, כיצד הבינה ההנהגה את מהות החינוך ושלישית, באלו דרכים נעשה שימוש בחינוך לקידום מטרות ההנהגה. גם המשטר של מחמד רזא שאה וגם המשטר האסלאמי עשו שימוש בחינוך כדי להפיץ את תורתם. למעשה, הרחיקה איראן לכת, הן בתהליך ההתמערבות והן בתהליך האסלאמיזציה. במסגרת זו, מנשרי ניסה גם לבדוק את שורשי הרצון האיראני לאמץ את החינוך המערבי. עבור החברה האיראנית, נסיגה ממסגרת החינוך המסורתי ובניית מערכת חינוך על-פי מודל מערבי נבעה מהכרה בעליונות המערב. ההכרה של המנהיגים האיראניים בחולשת איראן ובעוצמתו של הצד השני, הובילה לניסיון לאמץ דפוסים של החברה הדומיננטית יותר, על מנת לפתור את מצוקותיה של איראן. הדבר התבטא בחינוך מערבי, בליברליזם ובאימוץ טכנולוגיה מערבית. אך בתהליך יישום האידיאל החינוכי היו מכשלות רבות שפגמו במחקר האקדמי, החופש האקדמי ומעל לכל לא אפשרו לצעירים רבים להשתלב במערכת ההשכלה הגבוהה.

תחום חשוב נוסף במחקרו של מנשרי כולל ניסיון לבדוק את תרומת החינוך למוביליות חברתית. בתקופת שלטונו של מחמד רזא שאה, התפתחה באיראן שכבה חברתית מתמערבת וחינוך אקסקלוסיבי היה נחלתן של השכבות העירוניות-האמידות בעיקר. צעירים רבים שזכו ללימודים תיכוניים התקשו לפלס את דרכם לאוניברסיטאות. מצוקתם של המוני הנדחים על סף הכניסה לאוניברסיטה התגברה והייתה אחד מהגורמים שהובילו להתמרמרות הציבורית ערב המהפכה האסלאמית. מכשלה אחרת הייתה בהגבלת החופש האקדמי. השאיפה לביצוע חופש מחקר וחופש ביטוי הדומיננטית במערכת ההשכלה הגבוהה במערב לא תאמה את המערכת הפוליטית הלא-דמוקרטית באיראן הפהלווית. בנוסף לכך בוחן הספר גם את החולשות של מערכת החינוך המקצועי, שנשארה מצומצמת ולא יוקרתית. החינוך המקצועי נשאר חלש ולקוי במהלך התקופה והיווה סיבה נוספת לקשיי מערכת החינוך לתרומה משמעותית יותר לקידום המשק.

למרות ניצחון החינוך המערבי וצמצום מקומם של אנשי הדת בהנהגה, בלטה באיראן, בעיקר בשנות השבעים של המאה העשרים, החזרה לדת. לא רק אנשי דת ותלמידי המדרסות (הישיבות הדתיות), אלא גם אינטלקטואלים ליברליים, חלקם כאלה שלמדו במערב, החלו לחפש מזור לחוליי החברה לא במערב, כי אם באסלאם. דוגמה מובהקת לכך הוא האינטלקטואל האיראני הבולט, ג'לאל אל-י אחמד, מחבר הספר "מכת המערב" (ע'רבזדגי). בספר זה מדמה המחבר את ההתמערבות למחלה, מכת שמש או מכת ירח, טוען כי אין תקומה לאיראן בהתמערבות ולכן יש לשוב לערכי האסלאם. בהתייחסותו המקיפה לחינוך, מציג מנשרי את התיזה כי שורשי החזרה לאסלאם היו גם באכזבה מתהליך ההתמערבות אשר לא ענה על צפיות העם. במקביל, מקופלת בין דפי הספר המסקנה החשובה כי משאת נפשם של ההמונים שנהו אחרי האיתאללה ח'ומיני לא הייתה בהכרח כינון רפובליקה אסלאמית, אלא צפייה שהשינוי יביא לקידום הפרט והחברה. היה זה מאבק לביצור צדק חברתי, צדק פוליטי והחזרת הכבוד הלאומי. שלושים ושש שנה אחרי המהפכה, כך הציג מנשרי במחקרים אחרים שלו, צפייה זו טרם התגשמה.

המהפכות האיראניות

"איראן במהפכה" ו"איראן: בין אסלאם ומערב" שני ספרים אלה פורסים בפני קוראי העברית את סיפור המהפכות האיראניות משלהי המאה התשע-עשרה, תוך התמקדות במאבק בין דת ומדינה, אסלאם ומערב.

איראן: בין אסלאם ומערב

ספר זה, של דוד מנשרי, ראה אור בהוצאת האוניברסיטה המשודרת בשנת 1996. בספר מרחיב מנשרי אודות פניה השונות של החברה האיראנית בעת החדשה. הספר בודק ארבע תנועות מהפכניות באיראן מאז סוף המאה התשע-עשרה: מרד הטבק (1891-1892) המהפכה החוקתית (1906), תנועת ההתנגדות בראשות מחמד מוצדק (1951–1953) והמהפכה האסלאמית של (1979). מנשרי מנתח את גורמי הכוח של הקבוצות החברתיות השונות (בעיקר אנשי הדת, המלוכה והמשכילים החדשים) ועומד על התפקיד הדומיננטי שממלאת החברה האזרחית באיראן, ככוח מניע שמתערב בזירה הפוליטית, יותר מכל מדינה אחרת במזרח התיכון. במסגרת זו, חקר מנשרי את ארגוני הסטודנטים, ארגוני הנשים ואת העיתונות והספרות הפרסית. ספר זה מבליט את המגמות הסותרות בחברה האיראנית תחת משטר מלוכני ומתמערב מצד אחד ומשטר אסלאמי, אנטי-מערבי מן הצד השני.

איראן במהפכה

ספרו זה של מנשרי ראה אור בשנת 1988 בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומתמקד במהפכה האסלאמית של 1979. במקום להציגה כמהפכה דתית, מנסה מנשרי להציגה כחלק מהתפתחות היסטורית וחלק משינויים חברתיים, תרבותיים וכלכליים של איראן במאות השנים האחרונות. הספר כולל בחינה מדוקדקת של מגוון הגורמים שהניעו את המהפכה האסלאמית, מנתח את התורות המהפכניות השונות בקרב התנועות השונות (כמו אנשי דת, אינטלקטואלים ליברליים ותנועות השמאל) ובוחן את הניסיון של המשטר המהפכני ליישם את התורה המהפכנית.

מנשרי דוחה את הגישה, הפשטנית לתפיסתו, לפיה שורשי המהפכה הם דתיים-אידאולוגיים בלבד. תחת זאת הוא טוען שהמהפכה היא תוצר של התפתחות ממושכת בעלת שורשים חברתיים, פוליטיים, כלכליים ותרבותיים. בנוסף, מנתח מנשרי את תורתו של רוחאללה ח'ומייני במסגרת המחשבה הפוליטית האיראנית ורואה גם בקרב אנשי הדת תורות שונות. מבחינת האידאולוגיה הדתית הציגה הגותו של ח'ומייני מהפכה בהגות האסלאמית לא פחות מאשר מהפכה אסלאמית.

נקודה חשובה אחרת העולה בספר היא הפערים בין התורה המהפכנית והמדיניות למעשה. למעשה, למן יומו הראשונה גילה המשטר מידה רבה של פרגמטיזם: כמעט בכל מקרה שהייתה התנגשות בין התורה המהפכנית והאינטרס הקיומי של המשטר גבר האינטרס על הדוֹגמה המהפכנית. אולם, בין קבוצות שונות במשטר התגלעו חילוקי דעו. באשר לשאלות עד כמה ניתן להתרחק מהתורה, באיזה קצב ובאיזה מחיר. לגבי שאלות אלה נחלקו הרדיקלים, הקיצוניים, השמרניים מצד אחד; והפרגמטים, רפורמיסטים, מתונים מצד שני.

איראן לאחר ח'מייני: אידאולוגיה מהפכנית לעומת אינטרסים לאומיים

מונוגרפיה רחבה זו יצאה לאור ב-1999 ומהווה המשך ישיר של הדיון בספר "איראן במהפכה" תוך התמקדות בתקופה שלאחר ח'ומיני. תהליכים אלו, אותם הדגיש מנשרי בספרו "איראן במהפכה", הגיעו למיצוי בולט יותר בתקופה שלאחר ח'מיני. במחקרו זה, מתמקד מנשרי גם בתנועת הרפורמה באיראן, בעיקר תחת נשיאותו של הנשיא מוחמד ח'אתמי. מחקר זה הורחב בספר אחר של מנשרי, Post-Revolutionary Politics in Iran: Religion, Society, and Power, שראה אור באנגליה ב-2001. לגבי הפוליטיקה האיראנית בתקופות מאוחרות יותר ייחד מנשרי מאמרים על תקופת הנשיאים מוחמד ח'אתמי, מחמוד אחמדי-נז'אד ובחירת רוחאני. [איראן לאחר ח'מייני: אידאולוגיה מהפכנית לעומת אינטרסים לאומיים. תל אביב, מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום, 1999]

Middle East Contemporary Survey

מעבר לכך, במשך השנים 1998–2000 כתב מנשרי כל שנה את הפרק על איראן בשנתון של מרכז משה דיין Middle East Contemporary Survey. כתיבת 22 מאמרים שנתיים אלה הצריכה בחינה דקדקנית של פרטי ההתרחשויות ואפשרה שילוב בין ראייה נקודתית מצומצמת של הפרטים ובמקביל ראייה רחבה של המגמות הכלליות. המעקב המעמיק, השיטתי והמתמשך אפשר למחבר פרספקטיבה ובקיאות בפרטים המבליטים את איכות המחקר שהוא מגיש לקורא.

יהודי איראן ויחסי איראן–ישראל

יהודי איראן ויחסי איראן–ישראל הם שני נושאים נוספים במחקריו של מנשרי. מנשרי כתב מספר מאמרים על יהודי איראן במאתיים השנים האחרונות, ההיסטוריה שלהם, פריחתם בימי מחמד רזא שאה, והשינוי הדרמטי שהתחולל במצבם לאחר המהפכה.  [היהודים באיראן במאה העשרים . "אורות וצללים"  (תשעא)  2010, הזוג המוזר: איראן וישראל, מיחסי ידידות לעוינות מתלהמת. 2008, היהודים תחת המלוכה הפהלוית והרפובליקה האסלאמית. "איראן" (תשס"ו)] מנשרי בחן גם היכן היה מצבם של היהודים טוב יותר: בחברה מתמערבת פרו-אמריקנית ומושתתת על תפיסה לאומית כמו משטר השאה, או במשטר אנטי-מערבי ואנטי אמריקאי, המושתת על עקרונות האסלאם? נושא זה נבחן גם במאמרו בקובץ בעריכת חיים סעדון על יהודי איראן. תחום קרוב הוא המעקב אחר האנטישמיות והכחשת השואה באיראן. בהקשר זה כתב מנשרי את הערכים על איראן בשנתון המכון לחקר האנטישמיות באוניברסיטת תל אביב, Anti-Semitism Worldwide בכל אחת משנים 1994 עד 2001. בשנתון 2007 הוא הוסיף באותה אכסניה את מאמרו “Iran, The Jews and the Holocaost”. מנשרי גם כתב מאמר על השתלבותם של יוצאי איראן בישראל במאמר שיצא על ידי המכון לתיעוד בעל-פה של יהודי איראן.

יחסי איראן ישראל נסקרו בכתביו השונים, ובעיקר בפרק בספרו Post-Revolutionary Politics in Iran וכן מאמר ב-Israel Studies. מנשרי מתאר את השינוי הדרמטי מידידות אמיתה של ישראל עם משטר השאה מצד אחד, ואת האיבה של המשטר האסלאמי כלפי ישראל מצד שני.

מחקרו הנוכחי

מתמקד במאבקה של איראן להגמוניה אזורית. המחקר מנתח את קווי ההמשכיות והשינוי במדיניות המשטר המלוכני והמשטר האסלאמי במדיניות האזורית. בתוך כך יש במחקר זה ניתוח יחסי החוץ של איראן, באשר הוא דן, מעבר למדיניות האזורית, גם ביחס למעצמות ולסוגיית הגרעין.

ספרים ומונוגרפיות שכתב

• איראן במהפכה. תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988. (הספר בקטלוג ULI)

• Iran: A Decade of War and Revolution. New York: Holmes & Meyer, 1990. (הספר בקטלוג ULI)
• Education and the Making of Modern Iran, Ithaca, Cornell University Press, 1992. (הספר בקטלוג ULI)

• איראן: בין אסלאם ומערב. תל אביב, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, אוניברסיטה משודרת, תשנ"ו 1996. (הספר בקטלוג ULI)

• Revolution at a Crossroads: Iran's Domestic Politics and Regional Ambitions. Washington D.C.: Washington Institute for Near East Policy, 1997. (הספר בקטלוג ULI)

• איראן לאחר ח'מייני: אידאולוגיה מהפכנית לעומת אינטרסים לאומיים. תל אביב, מרכז תמי שטינמץ, 1999. (הספר בקטלוג ULI)

• Post-Revolutionary Politics in Iran: Religion, Society, and Power. Portland, OR: Frank Cass, 2001. (הספר בקטלוג ULI)

ספרים שערך

• The Iranian Revolution and the Muslim World. Boulder: Westview Press, 1990. (הספר בקטלוג ULI)

• האסלאם הפונדמנטליסטי: אתגר ליציבות אזורית. תל אביב: מרכז משה דיין, 1993. (הספר בקטלוג ULI)

• Central Asia meets the Middle East. London: Frank Cass, 1998. (הספר בקטלוג ULI)

• דת ומדינה במזרח התיכון מחווה לפרופ' שמעון שמיר. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2007. (הספר בקטלוג ULI)
• (ביחד עם ליאורה הנדלמן-בעבור) איראן: אנטומיה של מהפכה. קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• דוד מנשרי באתר החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב
• דוד מנשרי, איראן: פתאם קם אדם בבוקר ומתחיל ללכת(הקישור אינו פעיל, 22 בינואר 2020)
• דוד מנשרי והשמט קרמן יהדות איראן ופזורתה
• דודי כהן, מסיבות וסמים באיראן שלא הכרתם, באתר ynet, 18 באוקטובר 2006
• רועי נחמיאס, "איראן שוב הצליחה לתעתע במערב", באתר ynet, 23 באוגוסט 2006
• מירב ארד, דוד מנשרי - נשיא המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, באתר News1 מחלקה ראשונה, 4 באוקטובר 2011
• דוד מנשרי, דף שער בספרייה הלאומית