ויקיפדיה

ישראל פינקלשטיין

ארכאולוג ישראלי

ישראל פינקלשטיין (נולד ב-29 במרץ 1949) הוא ארכאולוג ישראלי, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל אביב וראש בית הספר לארכאולוגיה ולתרבויות ימיות באוניברסיטת חיפה. עד 2021 היה מופקד על הקתדרה לארכאולוגיה של ארץ ישראל בתקופות הברונזה והברזל על שם יעקב מ' אלקוב באוניברסיטת תל אביב. הוא חוקר מוביל בתחום הארכאולוגיה של הלבנט העוסק, בין השאר, בשילוב מדעי החיים והמדעים המדויקים במחקר ההיסטורי והארכאולוגי. פינקלשטיין הוא החופר של מגידו – אתר מפתח לחקר תקופות הברונזה והברזל בלבנט.

ישראל פינקלשטיין
ישראל פינקלשטיין, 2007
ישראל פינקלשטיין, 2007
לידה 29 במרץ 1949 (בן 75)
תל-אביב, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי ארכאולוגיה
מקום מגורים ישראל
מקום לימודים
מנחה לדוקטורט משה כוכבי עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות

אוניברסיטת תל אביב (1990) אוניברסיטת הרווארד (1992–1993) אוניברסיטת שיקגו (1987–1987) אוניברסיטת בר-אילן (1976–1990) אוניברסיטת פנתאון-סורבון (1998–1999)

בית הספר לארכאולוגיה ותרבויות ימיות, אוניברסיטת חיפה (2021--)
תלמידי דוקטורט ערן אריה, שירלי בן-דור אבין, יובל גדות, יפעת טהרני, אסף יסעור לנדאו, איתן לוי, אלכסנדר פנטאלקין, נורמה פרנקלין, אסף קליימן, אריה שאוס ועוד
פרסים והוקרה פרס דן דוד (2005) עריכת הנתון בוויקינתונים
אתר רשמי
תרומות עיקריות
תקופות הברונזה והברזל, צמיחת ישראל הקדום, חפירות בתל מגידו, חקר ממלכות ישראל ויהודה, הצגת הכרונולוגיה הנמוכה, שיטות מתחומי המדעים המדויקים במחקר הארכאולוגי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פינקלשטיין חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים[1] והוא associé étranger באקדמיה הצרפתית Académie des Inscriptions et Belles Lettres,[2] וחבר זר באקדמיה האמריקאית לאומניות ומדעים. בשנת 2005 הוא זכה בפרס דן דוד על התיקון המהותי שערך בהיסטוריה של ישראל הקדום במאות העשירית והתשיעית לפנה"ס.[3] בשנת 2009 זיכה אותו שר התרבות של צרפת באות האביר (Chevalier) של המסדר Ordre des Arts et des Lettres,[4] ובשנת 2010 זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת לוזאן שבשווייץ. הוא חבר בוועדת הבחירה של הפורום הארכאולוגי של שנחאי (Shanghai Archaeology Forum) באקדמיה הסינית למדעי החברה.

ביוגרפיה

עריכה

נולד ב-1949 בתל אביב לצבי פינקלשטיין ומרים פינקלשטיין לבית אלנהורן, נכדה של אחד מראשוני פתח תקווה. לאחר ששירת בצה"ל (1967–1970) הוא החל ללמוד באוניברסיטת תל אביב. למד לקראת התואר הראשון בחוג לגאוגרפיה ובחוג לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום, שם היה תלמידו של פרופ' יוחנן אהרוני, וסיים את לימודי הבוגר בשנת 1974. את לימודיו המתקדמים עשה בהנחייתו של פרופ' משה כוכבי. הוא סיים תואר שני בארכאולוגיה בשנת 1978 לאחר שכתב עבודה בנושא "התיישבות כפרית בשולי ההר באגן הירקון בתקופה הישראלית-הלניסטית", וזכה בתואר דוקטור בשנת 1983 בעקבות מחקרו על "חפירות עזבת צרטה וההתנחלות הישראלית בהר".

בין השנים 1976–1990 לימד פינקלשטיין, תחילה כעוזר הוראה ואחר כך כמרצה, במחלקה ללימודי ארץ-ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. בשנה האקדמית 1983–1984 השתתף בקבוצת מחקר בראשות פרופ' יגאל ידין במכון הישראלי ללימודים מתקדמים בירושלים. בשנת 1986–1987 הוא לימד במחלקה לשפות ולתרבויות של המזרח הקרוב באוניברסיטת שיקגו. בשנת 1987 הוא מונה לפרופסור חבר באוניברסיטת בר-אילן, וב-1990 עבר למחלקה לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1992 קיבל דרגת פרופסור מן המניין. ב-1992–1993 בילה פינקלשטיין שנת שבתון במחלקה לשפות ולתרבויות של המזרח הקרוב באוניברסיטת הרווארד. הוא כיהן כראש המחלקה לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום (1994–1998) וכראש המכון לארכאולוגיה ע"ש סוניה ומרקו נדלר (1996–2003) באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1998–1999 היה פינקלשטיין חוקר אורח במרכז למחקר ארכאולוגי של המזרח (Centre de Recherche d’Archéologie Orientale) ובבית הספר ללימודים גבוהים (École Pratique des Hautes Études) בסורבון בפריז. פינקלשטיין היה מופקד על הקתדרה לארכאולוגיה של ארץ ישראל בתקופות הברונזה והברזל על שם יעקב מ' אלקוב באוניברסיטת תל אביב. החל משנת 2021 הוא עומד בראש בית הספר לארכאולוגיה ולתרבויות ימיות באוניברסיטת חיפה.

פינקלשטיין הרצה בכנסים בינלאומיים ובאוניברסיטאות בכל העולם. בין השאר העביר סדרות של הרצאות על ההיסטוריה והארכאולוגיה של ישראל הקדום באוניברסיטה הנוצרית בטקסס (Texas Christian University; 2002), באוניברסיטת בואנוס איירס (University of Buenos Aires; 2011), בקולג' דה פראנס College de France); 2012), באוניברסיטה המתודיסטית של סאו פאולו (Methodist University of Sao Paolo; 2019, 2015), באוניברסיטה הבינלאומית הנוצרית בטוקיו (2017) ובמכון המקראי האפיפיורי ברומא (Pontifical Biblical Institute; 2017).

פינקלשטיין שימש כעורך של Tel-Aviv, כתב העת של המכון לארכאולוגיה באוניברסיטת תל אביב 2008–2021, והעורך של סדרת המונוגרפיות של המכון לארכאולוגיה, 2005-2021.

מחקר בשדה

עריכה

פינקלשטיין הוכשר כארכאולוג חופר בחפירות תל באר-שבע בראשות יוחנן אהרוני (1971) ובחפירות תל אפק בראשות משה כוכבי ופרחיה בק (1973–1978). החל משנת 1976 הוא ערך מחקרים משלו בכמה אתרים ואזורים.

חפירות וסקרים בעבר

עריכה

עזבת צרטה (1976–1978): מנהל בשטח בחפירות עזבת צרטה, כפר מתקופות הברזל א-ב1 ליד ראש העין.[5][6] דרום סיני (1976–1978): מנהל סקר שרידי מנזרים ביזנטיים בדרום סיני.

תל בני ברק (1977): מנהל חפירת הצלה בתל בני ברק הקדומה.

תל עירא (1980): מנהל שותף (יחד עם יצחק בית-אריה) בתל עירא, אתר מתקופת הברזל ב בבקעת באר-שבע.

שילה (1981–1984): מנהל החפירה בשילה המקראית. באתר שרידים מתקופות הברונזה התיכונה, הברונזה המאוחרת והברזל א.[7] נודעת לו חשיבות גדולה לחקר צמיחת ישראל הקדום.

סקר דרום השומרון (1981–1987): מנהל סקר בחבל דרום השומרון, חבל ששטחו כ־1000 קמ"ר.

ח'רבת דווארה (1985–1986): מנהל חפירה בח'רבת דווארה, אתר מתקופות הברזל א וראשית הברזל ב-1 בספר המדבר מצפון-מזרח לירושלים.

דהר מרזבנה (1987): מנהל חפירות בדיקה באתר מתקופת הברונזה הביניימית בספר המדבר מצפון-מזרח לירושלים.

חפירות בהווה

עריכה

מגידו (החל מ-1994): מנהל החפירה (1994–2012 עם דוד אוסישקין, מאז 2014 עם מת'יו ג' אדמס ומריו א"ס מרטין). מגידו נחשב אחד האתרים החשובים ביותר מתקופות הברונזה והברזל בלבנט; לממצאיו ערך בולט בשחזור התרבות החומרית וההיסטוריה של אץ-ישראל, הלבנט ומזרח הים התיכון.

הר הנגב (החל מ-2006): מנהל שותף (עם רות שחק-גרוס, אוניברסיטת חיפה) של חפירות ומחקר גיאו-ארכאולוגי בארבעה אתרים בהר הנגב: אתר הרועה ונחל בוקר (תקופת הברזל) ומשאבי שדה ועין זיק (תקופת הברונזה הביניימית).

קריית-יערים (החל מ-2017): מנהל שותף (עם כריסטוף ניקול ותומס רומר מן הקולג' דה פרנס) בחפירות קריית-יערים, אתר מפתח מקראי ממערב לירושלים הקשור לסיפור ארון הברית בספר שמואל.[8] בנובמבר 2020 שודר בכאן 11 הסרט התיעודי "בעקבות ארון הברית" הסוקר את החפירות של פינקלשטיין ורומר בקריית יערים.[9]

פרויקטים חשובים אחרים

עריכה

בעבר

עריכה

מחקר פטרוגרפי של תעודות אל-עמרנה, בניסיון לאתר את המקומות מהם נשלחו המכתבים (1997–2000), עם יובל גורן ונדב נאמן (אוניברסיטת תל אביב).

שחזור ישראל הקדום 2009-2014,עם סטיב ווינר ממכון ויצמן למדע, פרויקט שמומן בידי המועצה האירופית למחקר ERC.

(Reconstructing Ancient Israel: The Exact and Life Sciences Perspectives)

המחקר נערך בעשרה מסלולים: תיארוך בשיטת פחמן 14; דנ"א קדום; גיאו-ארכאולוגיה; אקלים קדום; פטרוגרפיה; מטלורגיה; מתמטיקה של יום-יום; הדמיה מתקדמת של אוסטרקאות; ניתוח שקיעים מולקולאריים בכלי חרס; וארכיאוזאולוגיה. למעלה מארבעים חוקרים, תלמידי מחקר ופוסט-דוקטורנטים השתתפו בפרויקט, ודגימות נלקחו מאתרים רבים בישראל וביוון. המחקר הניב עשרות רבות של מאמרים, שפורסמו בכתבי עת ברחבי העולם.

אקלים קדום בלבנט (2014-2009): עם דפנה לנגוט (אוניברסיטת תל אביב) ותומס ליט (אוניברסיטת בון).

הרקע הארכאולוגי וההיסטורי של החומש (2016–2019), עם קונרד שמיד (אוניברסיטת ציריך), תומאס רומר וכריסטוף ניהן (אוניברסיטת לוזאן) ועודד ליפשיץ (אוניברסיטת תל אביב).

פרויקטי מחקר נמשכים

עריכה

אוסטרקאות עבריים מתקופת הברזל בעידן הסיליקון: פליאוגרפיה ממוחשבת (החל מ-2008): עם אלי פיסצקי (אוניברסיטת תל אביב) ואחרים.[10]

שימוש בשיטות מתחום מדעי המחשב בחקר טקסטים במקרא: עם אלי פיסצקי ונחום דרשוביץ (אוניברסיטת תל אביב), תומאס רומר (הקולג' דה פרנס), ברק סובר (האוניברסיטה העברית) ואחרים.

DNA קדום, בעלי חיים ובני אדם (החל מ-2009): עם מירב מאירי (אוניברסיטת תל אביב); במשך השנים בשיתוף פעולה עם ג'וזף מרן ופיליפ שטוקהמר (אוניברסיטאות היידלברג ומינכן), לירן כרמל (האוניברסיטה העברית) ודייוויד רייך (אוניברסיטת הרווארד).

תרומה מחקרית

עריכה

פינקלשטיין כתב על מגוון נושאים, ביניהם הארכאולוגיה של תקופת הברונזה ותרומת מדעי החיים והמדעים המדויקים לארכאולוגיה, אולם חלק ניכר מעבודתו הוקדש לתקופת הברזל בלבנט ובעיקר להיסטוריה וההיסטוריוגרפיה של ישראל הקדום.

בשנת 1986 פרסם פינקלשטיין מאמר בו הראה שצמיחת ישראל הקדום החלה בחבל ההר המרכזי שמצפון לירושלים וכי רק מעטים מהאתרים הראשונים היו באזורי הר יהודה והגליל. בהמשך המאמר העריך פינקלשטיין את האוכלוסייה הפרוטו-ישראלית במאה ה-11 לפני הספירה בכ-55,000 נפש ובכ-20,000 נפש בלבד במאה ה-12 לפני הספירה. פינקלשטיין טען שממצאים אלו תואמים את האסכולה הסוברת שההתיישבות בחבל ההר הייתה תהליך איטי בו היו מעורבות קבוצות של רועים-נוודים. בהשך מחקריו הוא הדגיש את המימד המחזורי של גלי ההתיישבות בחבל ההר בתקופות הברונזה והברזל וראה בזאת ראיה לכך שישראל הקדום צמח מתוך אוכלוסיית כנען.

אף שהוא מקבל את קיומו ההיסטורי של דוד (בין היתר בגלל כתובת תל דן מהמאה התשיעית לפני הספירה בה מוזכר בית דוד כשמה של ממלכת יהודה), פינקלשטיין אינו מקבל כי הייתה ממלכה מאוחדת נרחבת בראשותו עקב דלותה של יהודה וירושלים ובעיות אחרות בארכאולוגיה של המאה ה־10 לפנה"ס.[11] דווקא למלוכת שאול הוא מוצא סימנים בכתובת פרעה שושנק (שישק) המתארת את מסעו באזורי ההר המופיעים בסיפורי שאול.

לשיטתו של פינקלשטיין חלק גדול מן החומרים ההיסטוריוגרפיים בתנ"ך נכתבו בממלכת יהודה במאה השביעית לפנה"ס למען מטרות פוליטיות ודתיות של בני התקופה, בין היתר הצורך לשלב את פליטי ממלכת ישראל החרבה בתוך ממלכת יהודה. עוד הוא גורס כי הכתיבה בישראל ויהודה נפוצה רק במאה ה-8 לפנה"ס וכי לכך יש משמעות במחקר שלבים קדומים של תולדות ישראל הקדום.

התהוות ישראל הקדום

עריכה

התאוריות הקלאסיות על ראשית ישראל תיארו אירוע חד-פעמי, יוצא דופן בהיסטוריה של האזור, אך פינקלשטיין הציע שהיה זה תהליך ארוך ומעגלי. הוא הראה שגל ההתיישבות בחבלי ההר בתקופת הברזל א (1150–950 לפנה"ס לערך) היה השלב האחרון בסדרת התפתחויות דמוגרפיות כאלה – הראשונה התרחשה בתקופת הברונזה הקדומה והשנייה בברונזה התיכונה. בתקופות שבין הגלים האלה הייתה פעילות התיישבותית דלה. התנודות האלה, לדעתו של פינקלשטיין, מייצגות שינויים ברצף שבין התיישבות קבע לנוודות פסטורלית, שנגרמו כתוצאה מדינמיקות כלכליות-חברתיות ופוליטיות. משום כך חלק ניכר מן האנשים שהתיישבו בחבלי ההר בראשית תקופת הברזל היו נוודים-פסטורליים מקומיים; אחרים היו יושבי קבע ממקומות אחרים, שעברו להרים לאחר התמוטטות החברה של תקופת הברונזה בעקבות תקופה ארוכה של יובש בסביבות 1250–1100 לפנה"ס ונסיגת מצרים מכנען במחצית השנייה של המאה ה-12 לפנה"ס. הקבוצות האלה יצרו לבסוף את הממלכה הצפונית של ישראל ואת ממלכת יהודה, ולפיכך ניתן לכנות אותם "ישראלים" כבר בראשית תהליך ההתיישבות שלהם. אותו הדבר ניתן לומר על תהליך ההתיישבות בן אותו הזמן בעבר הירדן ובמערב סוריה, שהביא להיווצרותן של מואב, עמון והממלכות הארמיות.[12]

פינקלשטיין מתייחס לתיאור המקראי של כיבוש כנען בספר יהושע כחיבור אידאולוגי של המחבר הדויטרונומיסטי בשלהי המאה ה-7 לפנה"ס, שתיאר את "הכיבוש העתידי" של המלך יאשיהו מיהודה ולא אירוע היסטורי בסוף תקופת הברונזה. הוא הציע שהתיאור המקורי של הכיבוש הגיע מממלכת ישראל הצפונית כבר במאה השמינית לפנה"ס, והושפע מזיכרונות הזעזועים שפקדו את החבלים הנמוכים בסוף תקופת הברזל א (המאה ה-10 לפנה"ס) ולא אלו של סוף תקופת הברונזה (שלהי המאה ה-12 לפנה"ס).[13]

הכרונולוגיה הנמוכה

עריכה

עד שנות התשעים של המאה ה-20 הייתה הכרונולוגיה של תקופת הברזל בלבנט מעוגנת בתיאור המקראי של הממלכה המאוחדת הגדולה של דוד ושלמה. בהתאם לכך הסתיימה תקופת הברזל א בערך בשנת 1000 לפנה"ס, ותקופת הברזל ב-1 תוארכה משנת 1000 עד למסע המלחמה של פרעה ששונק (שישק המקראי) בשנת 925 לפנה"ס בערך. שני ארמונות מתקופת הברזל ב-1 במגידו נחשבו לביטוי החומרי של האימפריה של שלמה.[14] בעת שהתכונן לחפירות במגידו בראשית שנות התשעים הבחין פינקלשטיין בקשיים בסכמה הזאת. הקושי העיקרי היה הופעתם של מאפייני תרבות חומרית דומים בתל מגידו, בשכבה שתוארכה לימי המלך שלמה באמצע המאה העשירית לפנה"ס, ובתילים שומרון ויזרעאל, בהקשרים שתוארכו לימי שושלת בית עמרי, מלכי ישראל בראשית המאה התשיעית לפנה"ס. כדי לפתור את הקשיים האלה הציע פינקלשטיין "להנמיך" את התאריכים של שכבות תקופת הברזל בלבנט בכמה עשורים.[15]

לפי הכרונולוגיה הנמוכה של פינקלשטיין נמשכה תקופת הברזל א עד אמצע המאה העשירית לפנה"ס, ואילו תקופת הברזל ב-1 תוארכה בין אמצע המאה העשירית לשנת 800 לפנה"ס או מעט לאחר מכן. זה מעיד שהארמונות במגידו ומאפיינים אחרים שיוחסו באופן מסורתי לזמנו של המלך שלמה – מאפיינים שמתוארכים לשלב המתקדם של תקופת הברזל ב-2 – יש לשייכם לימי שושלת בית עמרי במחצית הראשונה של המאה התשיעית לפנה"ס. ויכוח גדול החל.[16] החל מסוף שנות התשעים התמקד הדיון בפרשנות של תיארוכי פחמן 14 לממצאים אורגניים מאתרי מפתח כמו תל רחוב ומגידו. בדיקות הפחמן-14 הציבו את המעבר מתקופת הברזל א לתקופת הברזל ב-1 באמצע המאה העשירית לפנה"ס (במקום בשנת 1000 לפנה"ס כפי שהוצע בעבר), ואת המעבר מתקופת הברזל ב-1 ל-ב2 בראשית המאה השמינית לפנה"ס (ולא בסביבות שנת 925 לפנה"ס).[17]

פינקלשטיין עסק גם בכרונולוגיה של קרמיקה פלישתית מתקופת הברזל א. התאוריה המסורתית תיארכה את הופעת הקרמיקה הפלישתית – וכך את ההתיישבות הפלישתית במישור החוף הדרומי של הלבנט – בהתאם לעימותים בין רעמסס השלישי לבין גויי הים בראשית המאה השתים-עשרה לפנה"ס. במילים אחרות, קרמיקה פלישתית מופיעה במהלך השלב האחרון של השלטון המצרי בכנען.[18] פינקלשטיין הציע שהקרמיקה החד-גונית מתוצרת מקומית הידועה מכמה אתרים בפלשת, שנחשבה בדרך כלל למייצגת את השלב המוקדם ביותר של ההתיישבות הפלישתית, צריכה להיות מתוארכת לתקופה שאחרי הנסיגה של מצרים מכנען בשנות השלושים של המאה השתים-עשרה לפנה"ס.[19]

לדעתו של פינקלשטיין, התיאור המקראי של ימי דוד ושלמה הוא רב-שכבתי. הוא מקבל את מייסדי שושלת בית דוד כדמויות היסטוריות מן המאה העשירית לפנה"ס, וסובר שתיאור עליית דוד לשלטון עשוי להכיל זכרונות קדומים של פעילותו כמנהיג קבוצת עקורים (עפירו) שפעלה בשוליים הדרומיים של יהודה. עם זאת, הוא רואה בתיאור של הממלכה המאוחדת הגדולה מבנה אידאולוגי שמייצג מגמותיהם של מחברים מתקופת המלוכה המאוחרת במאה השביעית לפנה"ס, בעיקר את האידאולוגיה הכל-ישראלית מימי יאשיהו מלך יהודה. לפי השקפתו, דוד ושלמה ההיסטוריים שלטו על טריטוריה קטנה בחבל ההר הדרומי – טריטוריה שאינה שונה מאוד מזו של ירושלים בתקופת הברונזה המאוחרת. פינקלשטיין מפרש חלק ניכר מתיאור המלך שלמה במקרא כמייצג מציאות של תקופת המלוכה המאוחרת: חלקו מסוף ימי הממלכה הצפונית (למשל, ההתייחסות למגידו, לחצור ולגזר במלכים א ט ט"ו, ולאורוות, לסוסים ולמרכבות של שלמה), וחלקו מימי מנשה מלך יהודה בראשית המאה השביעית לפנה"ס, תחת שלטון אשורי (למשל, הביקור של מלכת שבא בירושלים).[20] גם תיאור הפלשתים במקרא מייצג לדעתו את המציאות בפלשת בתקופת המלוכה המאוחרת.[21]

"כנען החדשה"

עריכה

בעקבות תוצאות החפירות במגידו טען פינקלשטיין שהתרבות החומרית של תקופת הברזל א בעמקים הצפוניים ממשיכה את תרבות תקופת הברונזה המאוחרת. במילים אחרות, לאחר שבסוף המאה השתים-עשרה לפנה"ס התמוטטו ערי המדינה שהיו תחת שלטון מצרים בתקופת הברונזה המאוחרת, הייתה תחייה של כמה מאותם מרכזים ועלייה של אחרים בתקופת הברזל א. הוא כינה את התופעה הזאת "כנען החדשה".[22] בהתאם לכך, השבר הגדול בתרבות החומרית בכנען התרחש בסוף תקופת הברזל א, במאה העשירית, ולא בסוף תקופת הברונזה המאוחרת. פינקלשטיין קישר את ההרס האלים של ערי המדינה שקמו לתחייה להתפשטות של תושבי חבל ההר (ישראלים קדומים). הוא הציע שזכרונות של האירועים שהתחוללו בחבלי העמקים בשלהי תקופת הברזל א נשמרו במסורות הצפוניות על התנגשויות עם ערים כנעניות שמופיעות בסיפורי הגבורה בספר שופטים.[23]

הממלכה הצפונית

עריכה

פינקלשטיין עסק בכמה נושאים הקשורים לארכאולוגיה ולהיסטוריה של ממלכת ישראל. הוא הציע שיישות פוליטית טריטוריאלית ראשונה בישראל הצפונית התפתחה בבמת גבעון-בית אל בסוף תקופת הברזל א וראשית הברזל ב-1. עדות לכך, לדעתו, היא מערכת האתרים המבוצרים בני הזמן, כמו תל א-נצבה, ח'רבת דווארה, א-תל (העי) וגבעון. עדות היסטורית לקיומה של הישות הזאת נמצאת בתיאור מסע המלחמה של פרעה ששונק א לאזור הזה באמצע המאה העשירית לפנה"ס או במחצית השנייה שלה. לפי פינקלשטיין, זכרונות חיוביים של בית שאול המופיעים במקרא מייצגים את הישות הישראלית המוקדמת הזאת. הוא הציע שהיישות הישראלית הצפונית הזאת שלטה על חלק ניכר מן הטריטוריה של חבל ההר המרכזי ואף ניסתה להתפשט מערבה, אל השפלה, ולכן היא איימה על האינטרסים של השושלת המצרית ה-22 בכנען ונכבשה במהלך המסע של המלך ששונק א.[24]

פינקלשטיין טוען שבימיה הראשונים שלטה הממלכה הצפונית (ירבעם ויורשיו) על הרי שומרון, על המורדות המערביים של הגלעד ועל אזור עמק יזרעאל. היא התפשטה צפונה במהלך שלטון בית עמרי, במחצית הראשונה של המאה התשיעית לפנה"ס, ויותר מכך בתקופת ירבעם ב, במחצית הראשונה של המאה השמינית לפנה"ס. פינקלשטיין תיאר את המאפיינים המיוחדים של "הארכיטקטורה של בית עמרי", ויחד עם צוות החפירה של מגידו עסק בנושאים שונים הקשורים לתרבות החומרית של הממלכה הצפונית, כגון תעשיית מתכת ונוהגי פולחן. פינקלשטיין בחן גם את המסורות המקראיות הקשורות לממלכה הצפונית, כמו מחזור סיפורי יעקב בספר בראשית (מחקר שנערך יחד עם תומאס רמר), מסורת יציאת מצרים, סיפורי הגבורה בספר שופטים ושרידים של מסורות מלוכה בספרי שמואל ומלכים.[25] הוא הציע שהמסורות הישראליות הצפוניות האלה החלו להיכתב בימי ירבעם ב (המחצית הראשונה של המאה השמינית לפנה"ס), הובאו ליהודה עם פליטים ישראלים אחרי ההשתלטות של אשור על ישראל, ושולבו אחר כך בחיבורי המקרא שנכתבו בירושלים. לדעת פינקלשטיין, הסוגה המקראית של הצגת "היסטוריה" בשירות אידאולוגיה מקראית התחילה בממלכת ישראל הצפונית במאה השמינית לפנה"ס.

ארכאולוגיה והיסטוריה של ירושלים

עריכה

פינקלשטיין עסק לאחרונה במיקום התל הקדום של ירושלים (עם עידו קוך ועודד ליפשיץ). הדעה המקובלת היא שרכס עיר דוד הוא מקומו של היישוב המקורי בירושלים. פינקלשטיין ועמיתיו טענו שלרכס עיר דוד אין מאפיינים של תל מתקופות הברונזה והברזל, שהוא נמצא בנחיתות טופוגרפית ביחס לסביבתו, ושהעדות הארכאולוגית ברכס אינה כוללת תקופות התיישבות המתועדות במקורות טקסטואליים מהימנים. לדידם, המקום המתאים ביותר לליבה של ירושלים הקדומה הוא הר הבית. המתמך הגדול שבנה הורדוס (מתחם הר הבית) עשוי להסתיר תל בן חמישים דונם ויותר, שכמו ערי בירה אחרות בלבנט כלל הן את המתחם המלכותי, הן את רבעי המגורים. מיקום התל של ירושלים הקדומה בהר הבית פותר קשיים רבים הנוגעים לרכס עיר דוד.[26]

לפי פינקלשטיין, יש לחלק את ההיסטוריה של ירושלים בתקופת המקרא לשלושה שלבים עיקריים: (א) עד המאה התשיעית לפנה"ס ירושלים הייתה בגבולות התל של הר הבית ושלטה על אזור קטן בחבל ההר הדרומי. לפיכך אפשר להשוות את ירושלים בימי דוד ושלמה לירושלים בתקופת אל-עמארנה במאה הארבע-עשרה לפנה"ס: היא הייתה בגודל של תל הררי טיפוסי (למשל שכם), שלטה על אזור מוגבל, ובכל זאת הייתה לה השפעה מעבר לאזור ההר; (ב) ההתפשטות הראשונה של ירושלים הייתה במאה התשיעית לפנה"ס, אולי במחצית השנייה שלה. אז גדלה העיר במידה משמעותית דרומה. ממצאים מתקופת הברזל ב-1 נחשפו מדרום למסגד אל-אקצה, מעל מעיין הגיחון ומדרום לשער האשפות של העיר העתיקה. במקביל להתפתחות הזאת התפשטה יהודה לשפלה במערב ולבקעת באר-שבע בדרום, ולראשונה הפכה לממלכה טריטוריאלית – מעבר לעיר-מדינה המוגבלת לחבל ההר הדרומי; (ג) השלב המרשים הראשון בהיסטוריה היישובית של ירושלים התחיל בשלהי המאה השמינית לפנה"ס והמשיך עד הריסתה בידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס. בתקופה הזו ירושלים התפשטה בצורה דרמטית וכללה את כל רכס עיר דוד ואת ה"גבעה המערבית" (היום הרובע היהודי והרובע הארמני בעיר העתיקה). התפשטות זאת התרחשה בשל הגעת פליטים ישראלים לאחר הרס הממלכה הצפונית בשנים 722–720 לפנה"ס. הקבוצות האלה הביאו איתן מאפיינים של תרבות חומרית צפונית, וחשוב יותר – את מיתוסי הייסוד, המסורות המלכותיות וסיפורי הגבורה שלהן. מסורות צפוניות אלה שולבו אחר כך בטקסט המקראי, היהודאי.

ירושלים ופחוות יהוד בתקופות הפרסית וההלניסטית

עריכה

פינקלשטיין ציין שבתקופה הפרסית הייתה ירושלים מוגבלת לתל של הר הבית – ואפילו שם הייתה מיושבת בדלילות – ושיהודה בת התקופה הייתה גם היא מיושבת בדלילות. מכיוון שתיאור בניית חומת ירושלים בנחמיה ג מתייחס בהכרח לעיר הגדולה (המתפרסת מעבר לתל הישן של הר הבית), הוא מייצג כנראה את בניית הביצורים בידי החשמונאים.

פינקלשטיין ציין גם שאתרים רבים הנזכרים ברשימות השבים בספרי עזרא ונחמיה לא היו מיושבים בתקופה הפרסית, ולכן הוא רואה את הרשימות האלה כמייצגות את המצב הדמוגרפי בימי החשמונאים. אותו דבר תקף לדעתו גם לרשימות היחס בדברי הימים א.[27] פינקלשטיין התבונן בדיווחים על מלכי יהודה בדברי הימים ב שאינם מופיעים בספר מלכים. הוא הסב את תשומת הלב לדמיון שבין הטקסטים האלה לבין תיאורי ההתפשטות הטריטוריאלית של החשמונאים בספר מכבים א, והציע להבין את התיאורים בדברי הימים כמייצגים את הצורך בלגיטימציה של החשמונאים. משמעות הדבר היא שלפחות דברי הימים ב מתוארך לשלהי המאה ה-2 לפנה"ס, כנראה לימי יוחנן הורקנוס.[28]

הכתיבה בישראל וביהודה

עריכה

שאלות ראשית הכתיבה בעברית והתפשטותה בממלכות ישראל ויהודה חשובה מאין כמוה בכל דיון בתרבות החומרית של הממלכות העבריות ובהיסטוריה של חיבור המקרא. פינקלשטיין עסק בשלושה היבטים של נושאים אלה. (א) בנימין זאס (אוניברסיטת תל אביב) והוא הציעו שיטה חדשה לתיארוך הכתובות האלפביתיות שקודמות לשנת 800 לפנה"ס.[29] בעבר, תיארוך כתובות אלה התבסס במידה רבה על הנחות בחקר המקרא (למשל, אזכור סופרים בחצר המלוכה של דוד ושלמה בירושלים במאה ה־10 לפנה"ס). אלא שבשיקול זה יש טיעון מעגלי, כיוון שטקסטים מקראיים מאוחרים יכלו להשליך לאחור מציאות של ימי מחבריהם. לכן זאס ופינקלשטיין התרכזו בקונטקסט הארכאולוגי של הכתובות: שכבת המצאן, תאריכה היחסי של השכבה על פי כלי החרס שנמצאו בה, ותאריך מוחלט על פי תוצאות פחמן 14. הם הראו שהכתיבה הפרוטו-כנענית נמשכת עד המאה ה-9 לפנה"ס, הגדירו במאה ה-9 שלב ביניים בהתפתחות הכתיבה, ותיארכו את הופעת הכתב לסוף המאה התשיעית לכל המוקדם. (ב): על פי אותה שיטה – התבוננות בקונטקסט הארכאולוגי של הכתובות הקדומות – פינקלשטיין תיארך את ראשית הכתיבה ביהודה לסוף המאה השמינית לפנה"ס (כמאה שנה אחרי הופעת כתיבה בעברית בישראל) והראה כי הכתיבה נפוצה שם בעיקר במאה השביעית.[30] (ג) קבוצת מחקר שפינקלשטיין עמד בראשה (עם אלי פיאסצקי ואחרים, אוניברסיטת תל אביב) עסקה בהכנסת שיטות ממדעי המחשב למחקר הכתובות העבריות מתקופת בית ראשון. מאמץ עיקרי הוקדש לזיהוי מספר הכותבים בקורפוסים כגון חרסי שומרון וכתובות ערד, כלומר למעקב אחרי התפשטות האוריינות בישראל וביהודה.[31] גם מחקר זה הצביע על התפשטות הכתיבה במאה השביעית לפנה"ס.

הארכאולוגיה של ירדן

עריכה

פינקלשטיין עסק בנושאים שונים בארכאולוגיה של ירדן – אתרים פרטניים ושאלות היסטוריות רחבות. בין היתר הציע (ביחד עם עודד ליפשיץ, אוניברסיטת תל אביב) שחזור של צמיחת הישות המואבית הקדומה והצביע על מאפיינים של הארכיטקטורה של ימי בית עומרי בשני אתרים במואב שנזכרים במצבת מישע שמן המאה התשיעית לפנה"ס.[32] עוד הוא עסק בהיסטוריה היישובית של ירדן,[33] באזור הפקת הנחושת בערבה המזרחית, ובאתרים בגלעד, בעמון ובאדום.

הארכאולוגיה וההיסטוריה של חבלי המדבר

עריכה

נושא מרכזי בעבודתו של פינקלשטיין (ביחד עם רות שחק-גרוס מאוניברסיטת חיפה ואחרים) הוא הארכאולוגיה וההיסטוריה של חבלי המדבר החוגרים את ארץ-ישראל. פינקלשטיין התרכז בשני גלים יישוביים שהתחוללו בהר הנגב: (א) תקופת הברונזה הקדומה ותקופת הברונזה הביניימית.[34] פינקלשטיין הראה שגל פעילות זה התרכז בברונזה הקדומה ג ובחלקה הראשון של הברונזה הבייניימית, כלומר בשנים 2200–2900 לפנה"ס בערך. תושבי האתרים עסקו בכלכלת עדר אך לא בחקלאות דגן מזדמנת. הדחף העיקר לגל יישובי זה היה צריכת נחושת במצרים של ימי הממלכה הקדומה, שהאיצה את הפקת הנחושת בערבה, בה השתתפו תושבי המדבר. כשהממלכה הקדומה במצרים ירדה מגדולתה, הפקת הנחושת בערבה והובלת הנחושת נפסקו. (ב) שלב מוקדם של תקופת הברזל, בשנים 850–950 לפנה"ס בערך.[35] מדובר באתרים שזוהו בעבר כ"מצודות ישראליות" מימי הממלכה המאוחדת במאה ה־10 לפנה"ס. המחקר הראה שאתרים אלה מייצגים פעילות של תושבי המדבר. גם במקרה זה תושביהם עסקו בכלכלת עדר אך לא בחקלאות מזדמנת. ושוב, הפריחה באזור הייתה קשורה בהפקת נחושת בערבה והובלתה למצרים ולדרכי הסחר של מישור החוף. עבודה נוספת התרכזה בבורות המים של הר הנגב. המחקר הצביע על כך שהבורות החפורים והמדופנים (כלומר, אינם חצובים), שתוארכו בעבר לתקופת הברזל, התקיימו מתקופת הברונזה הקדומה ועד ימי הביניים.[36]

מדעי הארכאולוגיה

עריכה

פינקלשטיין הוא מחלוצי הכנסת שיטות מחקר מתחומי המדעים המדויקים, מדעי המחשב ומדעי הטבע למחקר הארכאולוגי וההיסטורי-מקראי.[37] הוא פועל בשיתוף עם חוקרים רבים מתחומים אלה. פינקלשטיין שם דגש מיוחד על שיטות תיארוך מתקדמות, בעיקר פחמן 14 אך גם ארכיאו-מגנטיזם ו־OSL (Optically Stimulated Luminescence). עוד הוא עסק במחקרי גיאו-ארכאולוגי (התבוננות בסדימנטים מאתרים קדומים כדי לזהות בהם דפוסים של כלכלת הקיום של התושבים), שארים מולוקולאריים בכלי חרס, והרכבם של חפצי מתכת. שני תחומים ראויים לציון מיוחד: (א) מחקר האקלים הקדום של ארץ-ישראל לאור ממצאי אבקת צמחים בגלעיני סדימנטים שהוצאו מן הכנרת ומים המלח (עם דפנה לנגוט מאוניברסיטת תל אביב).[38] המחקר הצביע על שינויי אקלים בתקופת הברונזה והברזל; בעיקר ראויה לציון תקופת יובש קשה בסוף תקופת הברונזה המאוחרת, לה היה חלק מרכזי בקריסת התרבויות של העולם הישן. (ב) מחקר דנ"א קדום של תושבי הארץ בתקופת הברונזה והברזל (עם חוקרים מן האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת הרווארד),[39] שמצביע על הגירה של קבוצות מצפון-מזרח המזרח התיכון לארץ-ישראל באלף השלישי והשני לפנה"ס. פינקלשטיין יזם והשתתף במחקרים בשני תחומים בהם הוכנסו שיטות מתחום מדעי המחשב למחקרים ארכאולוגיים ומקראיים. הראשון, שעסק בכתובות עבריות מתקופת בית ראשון, מתואר למעלה. בשני נעשים ניסיונות להפרדה בין טקסטים מקראיים (עם ברק סובר מן האוניברסיטה העברית, אלי פיאסצקי ונחום דרשוביץ מאוניברסיטת תל אביב ותומאס רומר מן הקולג' דה פרנס).[40]

ביקורת

עריכה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. נכתבו מאמרי ביקורות רבים על ספריו ועל טענותיו.

פרסים

עריכה

פינקלשטיין היה חתן פרס דן דוד במימד העבר לשנת 2005 יחד עם הארכאולוג גרהם ברקר מאוניברסיטת קיימברידג' שבבריטניה.[41]

בשנת 2014 זכה פינקלשטיין ב-Prix Delalande Guérineau מאת האקדמיה הצרפתית Institut de France, l'Académie des Inscriptions et Belles-Lettres בעבור ספרו Le Royaume biblique oublié (The Forgotten Kingdom).[42]

פרסים אחרים שזכה בהם כוללים את העיטור הצרפתי Chevalier de l’ordre des Arts et des Lettres (2009) ותואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת לוזאן (2010).[43]

פרסומים

עריכה

ספרים

עריכה
  • ז. משל וי. פינקלשטיין (עורכים), קדמוניות סיני: מחקרים בתולדות חצי-האי, תל אביב תש"מ.
  • י. פינקלשטיין, הארכאולוגיה של תקופת ההתנחלות והשופטים, תל אביב 1986. מהדורה מעודכנת של הספר פורסמה באנגלית בשם The Archaeology of Israelite Settlement, Jerusalem 1988
  • י. מגן וי. פינקלשטיין (עורכים), סקר ארכאולוגי בארץ בנימין, ירושלים תשנ"ג.
  • נ. נאמן וי. פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, ירושלים תש"ן. פורסם גם באנגלית בשם From Nomadism to Monarchy: Archaeological and Historical Aspects of Early Israel, Jerusalem 1994
  • I. Finkelstein, Izbet Sartah: An Early Iron Age Site near Rosh Ha‘ayin, Israel, Oxford 1986.
  • I. Finkelstein (editor), Shiloh: The Archaeology of a Biblical Site, Tel-Aviv 1993.
  • I. Finkelstein, Living on the Fringe: The Archaeology and History of the Negev, Sinai and Neighbouring Regions in the Bronze and Iron Ages, Sheffield 1995.
  • I. Finkelstein, Z. Lederman and S. Bunimovitz, Highlands of Many Cultures, The Southern Samaria Survey, The Sites. Tel Aviv 1997.
  • I. Finkelstein, D. Ussishkin and B. Halpern (editors), Megiddo III: The 1992–1996 Seasons. Tel-Aviv 2000.
  • I. Finkelstein and N.A. Silberman, The Bible Unearthed: Archaeology's New Vision of Ancient Israel and the Origin of Its Sacred Texts, New York 2001. תורגם ל-12 שפות, פורסם בעברית בשם ראשית ישראל: ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, תל אביב תשס"ג.
  • Y. Goren, I. Finkelstein and N. Na'aman, Inscribed in Clay: Provenance Study of the Amarna Letters and other Ancient Near Eastern Texts, Tel-Aviv 2004.
  • I. Finkelstein, D. Ussishkin and B. Halpern (editors), Megiddo IV: The 1998–2002 Seasons, Tel-Aviv 2006.
  • I. Finkelstein and N.A. Silberman, David and Solomon: In Search of the Bible's Sacred Kings and the Roots of the Western Tradition, New York 2006. תורגם לשש שפות. פורסם בעברית בשם דוד ושלמה: בין מציאות היסטורית למיתוס, תל אביב תשס"ו.
  • I. Finkelstein and A. Mazar, The Quest for the Historical Israel: Debating Archeology and the History of Early Israel, Atlanta 2007.
  • I. Finkelstein, Un archéologue au pays de la Bible, Paris 2008.
  • I. Finkelstein, D. Ussishkin and E.H. Cline (editors), Megiddo V: The 2004–2008 Seasons, Winona Lake 2013.
  • I. Finkelstein, The Forgotten Kingdom. The Archaeology and History of Northern Israel, Atlanta 2013 תורגם לארבע שפות.
  • I. Finkelstein, S. Weiner and E. Boaretto (editors), Reconstructing Ancient Israel: The Exact and Life Sciences Perspectives, special issue of Radiocarbon 57, 2015.
  • I. Finkelstein and K. Schmid (editors), Jeroboam, Hebrew Bible and Ancient Israel 6, 2017.
  • I. Finkelstein, Hasmonean Realities behind Ezra, Nehemiah and Chronicles, Atlanta 2018.
  • I. Finkelstein et T. Römer, Aux Origines de la Torah, Paris 2019.
  • I. Finkelstein and M.A.S. Martin (editors), Megiddo VI: The 2010–2014 Seasons, University Park 2022.
  • I. Finkelstein, Essays on Biblical Historiography: From Jeroboam II to John Hyrcanus, Tubingen 2022
  • I. Finkelstein, Jerusalem, Center of the Universe, Atlanta, in press.
  • M.J. Adams, M. Cradic and I. Finkelstein (editors), Megiddo VII: The Shmunis Family Excavations of Tomb 16/H/50 and Burial 16/H/45, University Park, in press.
  • I. Finkelstein and Thomas Romer (editors), The Shmunis Excavations at Kiriath Yearim, University Park, in press.
  • עורך שותף של שלושה ספרי יובל: לנדב נאמן, לדוד אוסישקין ולבנימין זאס.

ספרי יובל

עריכה
  • Bene Israel: Studies in the Archaeology of Israel and the Levant during the Bronze and Iron Ages in Honour of Israel Finkelstein, Leiden and London 2008 (editors Alexander Fantalkin and Assaf Yasur-Landau)
  • Rethinking Israel: Studies in the History and Archaeology of Ancient Israel in Honor of Israel Finkelstein, Winona Lake 2017 (editors Oded Lipschits, Yuval Gadot and Matthew J. Adams

סדרות סרטונים ביו טיוב ופודקסטים

עריכה

פיקלשטיין פעיל בשדה העברת הידע הארכאולוגי וההיסטורי לציבור הרחב. שתי סדרות של שיחות נמצאות ביו טיוב. האחת (בעברית) נקראת "מסע אל ישראל הקדום" (עם אלכס צייטלין) והשנייה (באנגלית) נקראת "שיחות קרן שמוניס על הארכאולוגיה וההיסטוריה של ישראל הקדום" (The Shmunis Family Conversations in the Archaeology and History of Ancient Israel, עם מתיו אדמס). בסדרה נוספת פינקלשטיין ותומאס רומר עוסקים בנושאים פרטניים בתחום חקר המקרא והארכאולוגיה. בנוסף קיימת סדרה של שיחות פודקסט "עושים תנ"ך מארחת את ישראל פינקלשטיין" (עם יותם שטיינמן). בכל אלה פינקלשטיין משחזר את ההיסטוריה של ישראל הקדום לאור הממצאים הארכאולוגיים, חקר המקרא הביקורתי וחקר המזרח התיכון הקדום.

חיים אישיים

עריכה

נשוי לג'ואל לבית כהן, שעלתה לישראל מצרפת, ולהם שתי בנות – אדר (נולדה ב-1992) ושרי (נולדה ב-1996).

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא ישראל פינקלשטיין בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ האקדמיה הלאומית למדעים, ‏תשעה מדענים בכירים יצטרפו היום לאקדמיה הלאומית למדעים, שתמנה מעתה 115 חברים, באתר "הידען", 8 בדצמבר 2015
  2. ^ Associés étrangers, https://www.aibl.fr, ‏2017-03-13 (בצרפתית)
  3. ^ dandavidprize.org/laureates/2005/77-past-archaeology/173-prof-israel-finkelstein
  4. ^ Assaf Kleiman, Named Chevalier de l’Ordre des Arts et des Lettres by the French Minister of Culture, 2009., Israel Finkelstein, ‏2013-07-28 (באנגלית)
  5. ^ צבי אילן, תגליות מעבר אפק, דבר, 13 באוגוסט 1976
  6. ^ אבן העזר המקראית נחשפה, דבר, 16 באוגוסט 1978.
  7. ^ צבי אילן, נחשפו עקבות החורבן הפלישתי, דבר, 14 באוגוסט 1981.
  8. ^ נמצא פתרון לתעלומת ארון הברית האבוד - בחפירות ליד ירושלים?, באתר וואלה, 15 בינואר 2019
  9. ^   בעקבות ארון הברית | #כאן_דוקו, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 1:30:02)
  10. ^ Iron Age Hebrew Ostraca in the Silicon Age - Computerized Paleography
  11. ^ אביבה לורי, הספין הגדול בהיסטוריה, באתר הארץ, 26 בפברואר 2005
  12. ^ על התהוות ישראל הקדום ראו I. Finkelstein, The Archaeology of the Israelite Settlement, Jerusalem 1988; idem, The Great Transformation: The 'Conquest' of the Highlands Frontiers and the Rise of the Territorial States, in T.E. Levy (ed.), The Archaeology of Society in the Holy Land, Leicester 1995, pp. 349–365
  13. ^ על התיאור המקראי של כיבוש כנען ראו I. Finkelstein and N.A. Silberman, The Bible Unearthed, Archaeology's New Vision of Ancient Israel and the Origin of its Sacred Texts, New York 2001, pp. 72–96; I. Finkelstein, A Corpus of North Israelite Texts in the Days of Jeroboam II? Forthcoming in Hebrew Bible and Ancient Israel.
  14. ^ למשל, Y. Yadin, Megiddo of the Kings of Israel, Biblical Archaeologist 33 (1970), pp. 65–96.
  15. ^ I. Finkelstein, The Archaeology of the United Monarchy: An Alternative View, Levant 28 (1996), pp. 177–187
  16. ^ למשל, A. Mazar, Iron Age Chronology: A Reply to I. Finkelstein, Levant 29 (1997), pp. 157–167
  17. ^ למשל, I. Finkelstein and E. Piasetzky, Radiocarbon Dating the Iron Age in the Levant: A Bayesian Model for Six Ceramic Phases and Six Transitions, Antiquity 84 (2010), pp. 374–385; A. Mazar, Iron Age Chronology Debate: Is the Gap Narrowing? Another Viewpoint, Near Eastern Archaeology 74 (2011), pp. 105–111
  18. ^ A. Mazar, The Emergence of the Philistine Culture. Israel Exploration Journal 35 (1985), pp. 95–107; L.E. Stager, The Impact of the Sea Peoples in Canaan (1185–1050 BCE), in T.E. Levy (ed.), Archaeology of Society in the Holy Land. London 1995, pp. 332–348
  19. ^ I. Finkelstein, The Date of the Philistine Settlement in Canaan, Tel-Aviv 22 (1995), pp. 213–239; לתוצאות פחמן 14 ראו: I. Finkelstein and E. Piasetzky, Radiocarbon Dating Khirbet Qeiyafa and the Iron I–IIA Phases in the Shephelah: Methodological Comments and a Bayesian Model, Radiocarbon 57 (2015), pp. 891–907
  20. ^ I. Finkelstein and N.A. Silberman, David and Solomon: In Search of the Bible's Sacred Kings and the Roots of the Western Tradition, New York 2006, pp. 151–178.
  21. ^ I. Finkelstein, The Philistines in the Bible: A Late-Monarchic Perspective, Journal for the Study of the Old Testament 27 (2002), pp. 131–167.
  22. ^ I. Finkelstein, City States and States: Polity Dynamics in the 10th–9th Centuries B.C.E, in W.G. Dever and S. Gitin (eds.), Symbiosis, Symbolism and the Power of the Past: Canaan, Ancient Israel, and their Neighbors, Winona Lake 2003, pp. 75–83.
  23. ^ למשל, I. Finkelstein, Historical-Geographical Observations on the Ehud-Eglon Tale in Judges, in I. Finkelstein, T. Römer and C. Robin (eds.), Alphabets, Texts and Artefacts in the Ancient Near East, Studies Presented to Benjamin Sass, Paris 2016, pp. 100–108.
  24. ^ I. Finkelstein, The Forgotten Kingdom: The Archaeology and History of Northern Israel, Atlanta 2013, pp. 37–61.
  25. ^ I. Finkelstein, Jeroboam, above.
  26. ^ I. Finkelstein, I. Koch and O. Lipschits, The Mound on the Mount: A Solution to the “Problem with Jerusalem”? Journal of Hebrew Scriptures 11 (2011, Article 12).
  27. ^ I. Finkelstein, Jerusalem in the Persian (and Early Hellenistic) Period and the Wall of Nehemiah, Journal for the Study of the Old Testament 32 (2008), pp. 501–520; idem, The Archaeology of the List of Returnees in Ezra and Nehemiah, Palestine Exploration Quarterly 140 (2008), pp. 7–16.
  28. ^ I. Finkelstein, The Expansion of Judah in II Chronicles: Territorial Legitimation for the Hasmoneans? Zeitschrift für die Alttestamentliche Wissenschaft 127 (2015), pp. 669–695.
  29. ^ I. Finkelstein and B. Sass, The West Semitic Alphabetic Inscriptions, Late Bronze II to Iron IIA: Archeological Context, Distribution and Chronology. Hebrew Bible and Ancient Israel 2 (2013), pp. 149-220.
  30. ^ I. Finkelstein, The Emergence and Dissemination of Writing in Judah, Semitica and Classica 13 (2020), pp. 269-282.
  31. ^ S. Faigenbaum-Golovin, A. Shaus, B. Sober, Y. Gerber, E. Turkel, E. Piasetzky and I. Finkelstein, Literacy in Judah and Israel: Algorithmic and Forensic Examination of the Arad and Samaria Ostraca, Near Eastern Archaeology 84 (2021), pp. 148-158.
  32. ^ I. Finkelstein and O. Lipschits, Omride Architecture in Moab: Jahaz and Ataroth, Zeitschrift des Deutschen Palastina-Vereins 126 (2010), pp. 29-42; I. Finkelstein and O. Lipschits, The Genesis of Moab, Levant 43 (2011), pp. 139-152.
  33. ^ I. Finkelstein, From Sherds to History: Review Article. Israel Exploration Journal 48 (1998), pp. 120-131.
  34. ^ I. Finkelstein, M.J. Adams, Z.C. Dunseth and R. Shahack-Gross, The Archaeology and History of the Negev and Neighboring Areas in the Third Millennium BCE: A New Paradigm, Tel Aviv 45 (2018), pp. 63-88.
  35. ^ I. Finkelstein, The Southern Steppe of the Levant ca. 1050-750 BCE: A Framework for Territorial History, Palestine Exploration Quarterly 146 (2014), pp. 89-104.
  36. ^ A. Junge, Z.C. Dunseth, R. Shahack-Gross, I. Finkelstein and M. Fuchs, The Archaeology and History of Rock-Cut Cisterns and Open Water Reservoirs in the Negev Highlands, Bulletin of the American Schools of Oriental Research 389 (2023), pp. 191-216.
  37. ^ For instance, I. Finkelstein, S. Weiner and E. Boaretto (eds.), Reconstructing Ancient Israel: The Exact and Life Sciences Perspectives, special issue of Radiocarbon (57/2), 2015.
  38. ^ D. Langgut, I. Finkelstein, T. Litt, F.H. Neumann and M. Stein, Vegetation and Climate Changes during the Bronze and Iron Ages (~3600–600 BCE) in the Southern Levant Based on Palynological Records, Radiocarbon 57/2 (2015), pp. 217-236.
  39. ^ L., Agrant-Tamir, ... I. Finkelstein, L. Carmel and D. Reich, The Genomic History of the Bronze Age Southern Levant, Cell 181 (2020), pp. 1146–1157 (corresponding authors: Novak, Pinhasi, Carmi, Finkelstein, Carmel and Reich).
  40. ^ G. Yoffe, A. Buhler, N. Dershowitz, I. Finkelstein, E. Piasetzky, T. Romer and B. Sober, A Statistical Exploration of Text Partition Into Constituents: The Case of the Priestly Source in the Books of Genesis and Exodus, ACL Anthology 2023: 1918-1940.
  41. ^ Israel Finkelstein, Dan David Prize
  42. ^ english.tau.ac.il/news/Prix_Delalande-Guerineau
  43. ^ תואר ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת לוזאן לפרופ ישראל פינקלשטיין
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ישראל_פינקלשטיין&oldid=39713744"