לילית (מיתולוגיה)
לילית היא דמות המופיעה בתלמוד ובמדרשים, בספרים החיצוניים, בספרות הקבלית ובסיפורי העם כשדה המסמלת מרדנות, רצחנות, רוע לב וחוסר צניעות. היא אורבת לגברים ומפתה אותם כדי להחטיאם ולגנוב את זרעם וצאצאיה הם שדים ומזיקים. באמונה העממית נחשבת לילית כמי שמסכנת במיוחד את היולדות ואת היילודים שיש להגן עליהם מפניה באמצעות קמיעות ולחשים.
.jpg)
בספרות העברית החדשה ובאמנות הרומנטית במאה ה-19 מוצגת לילית כאשה פתיינית שקשה לגברים לעמוד בפניה והיא מביאה לאובדנם. בתרבות הפופולרית בת זמננו דמותה של לילית זכתה לעדנה והיא מופיעה בספרות פנטזיה, בסדרות טלוויזיה, בסרטים ובמשחקי מחשב. היא נחשבת לדמות מופת בתנועה הפמיניסטית.
מקור השם
עריכהלילית מוזכרת רק פעם אחת בתנ"ך בספר ישעיהו, פרק ל"ד, פסוק י"ד: ”וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת-אִיִּים, וְשָׂעִיר עַל-רֵעֵהוּ יִקְרָא; אַךְ-שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית, וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ. שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ; אַךְ-שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת, אִשָּׁה רְעוּתָהּ” (ישעיהו, ל"ד, י"ד) על פי רש"י לילית הוא שם של שדה וכך גם מפרשים נוספים טענו שלילית היא שדה או אם השדים (מצודת ציון). המלבי"ם פירש כי לילית היא שם של ציפור כי ההקשר הוא רשימת עופות לילה דורסים.
השמות לילי, לילו וליליתו מופיעים בהקשרים שונים בשפות המסופוטמיות הקדומות. באכדית לילו משמעו "ערב" ובשומרית הוא שמה של שדה. שם הדומה ללילית מוזכר לראשונה ברשימת שמות המלכים השומריים ב"כתבי לברטו" משנת 2400 לפנה"ס. שם נמצאה טבלה ובה נמנים שמו של גילגמש ושמו של אביו המוזכר כשד לילוּ, הוא אחד מארבעה שדים שהיו שייכים למעמד ערפדים או סוג של רוחות.[1]
דמותה של לילית בתרבות היהודית
עריכהדמותה של לילית התפתחה במהלך הדורות. מן האגדות שנרקמו סביבה עם הזמן נוספו לדמותה פנים שונות ומשונות, שהושפעו מהאמונות העממיות ומתרבויות הסביבה. בתרבויות המזרח הקדום ובתרבות ההלניסטית יש עדויות רבות על אלות ועל שדות חזקות ואגרסיביות, שלילית חולקת עימן תכונות רבות. מהות הקשר בינן ובין דמותה של לילית אינה ברורה ונתונה למחלוקות בין החוקרים.[2]
לילית במקרא ובתלמוד
עריכההמקום היחיד בו נזכר השם לילית בתנ"ך הוא ספר ישעיהו, פרק ל"ד. אך על אף שרבים מתרגומי המקרא ומהפרשנים הראשונים טענו כי לילית שם הוא שמה של שדה, אין לכך סימוכין מן ההקשר של הטקסט ונראה כי המפרשים הושפעו ממשמעות השם בזמנם. היעדרה של השדה לילית מן המקרא מתקשר עם מיעוט וכמעט היעדר אזכורים של שדים במקרא.[3] במחקר היום מתחזקת הטענה ששדים אינם מוזכרים כלל במקרא.[4]
הטקסט המוקדם ביותר המזכיר לילית כיצור על-טבעי הוא מעין לחש שנועד להרחיק מלאכי חבלה, ורוחות רעות. הטקסט הידוע בשם שירי משכיל (שסימנו 4Q510–5119)[5] נכלל בקובץ מזמורי תפילה המיוחסים לכת קומראן מהמאה הראשונה לפנה"ס,[6] וכוונתו "לפחד ולבהל" רוחות רעים: "רוחי מלאכי חבל ורוחות ממזרים שדאים לילית אחים...".[7]
במשנה (המאה ראשונה - המאה שלישית) לילית אינה נזכרת. בתלמוד הבבלי לילית נזכרת פעמים מעטות ובקצרה: במסכת נידה[8] דנים חכמים בשאלת טהרתה של אשה שהפילה ולד בדמות לילית שיש לו כנפיים. במסכת עירובין. נאמר על אשה שהיא "מגדלת שיער כלילית"[9] ר' חנינא אומר "אסור לישון בבית יחידי. וכל הישן בבית יחידי אחזתו לילית".[10] מדברים אלה נראה כי חכמי התלמוד מתייחסים ללילית כמושג שהיה ידוע לכל בזמנם: לילית היא שדה, יש לה כנפיים, שערה ארוך ופרוע, היא אורבת לגברים להחטיאם ולהרע להם והיא מסכנת את היילודים.
לילית באמונה העממית
עריכהדמותה של לילית כמסכנת את היולדות ורוצחת תינוקות מלווה את האמונה העממית מימי קדם ועד לזמן החדש. עדות חשובה לקדמות אמונה זו נמצאת בקערות ההשבעה שהיו נפוצות מאוד בין המאה ה-4 והמאה ה-6 בעיקר במסופוטמיה, גם בקרב היהודים. אלו קערות חרס שנכתב עליהן טקסט מאגי והן נקברו, תוך טקס מתאים, מתחת לרצפת הבית הפרטי או הבניינים הציבוריים כדי לגרש שדים, מחלות ומזיקים שונים. מתוך הנוסחאות המאגיות של ההשבעות עולה כי השדה לילית מהווה איום מחריד. היא אינה "רק" בעלת כנפיים המהווה איום לפיתוי גברים אלא היא מחרידה את בני האנוש ומאיימת על חיי תינוקות בני יומם, היא מפחידה נשים הרות, מפתה ומחטיאה רבנים ותלמידי חכמים וחונקת אנשים. בטקסטים של ההשבעות לגירוש השדים שובצו גם קטעים מתפילה, נזכרו שמות רבנים ידועים ולעיתים נכלל בהם נוסח של מתן גט.[11] באחת מקערות ההשבעה, המסומנת YBC 2364, מסופר כי לילית הורסת את הבית, גוזלת את זרעו של הבעל, מקיימת יחסי מין עם האישה והורגת את ילדיהם.[12] פגיעתה של לילית בבני אנוש היא פיזית ונפשית כאחד. מגוון ההתעללויות שלה בבני האדם הוא רב ומשקף את הפחדים והחרדות ולמעשה את השדים הפרטיים של כל איש ואישה בתקופה העתיקה.[13]
קמיעות שנועדו להגן מפני פגיעתה של לילית היו נפוצים מאז ימי הביניים. מקרים רבים של מות תינוקות בכלל ומקרים של מוות בעריסה בפרט יוחסו ללילית, הנוקמת את דם בניה, בעקבות הנרטיבים המיתולוגיים שהתפתחו סביב דמותה. תינוקות בני פחות משמונה ימים, שטרם עברו טקס ברית מילה, נחשבו פגיעים במיוחד למעשיה של לילית.[14]
מן המאה ה-16 נפוצה האמונה שתינוק הצוחק בשנתו סימן הוא כי לילית משחקת עמו וטוב להכות בחוטמו באצבע כדי להעביר את הסכנה.[16]בקמיעות רבים נמצא הסיפור על אליהו הנביא שפגש בלילית שהלכה לבית יולדת "לתת לה שנת המוות ולקחת את בנה לשתות את דמו ולמצות את מח עצמותיו ולאכול את בשרו". אליהו עוצר בעדה על ידי הזכרת כל שמותיה, ולסכן הזכרת כל השמות של לילית מונעת אותה מלפגוע בתינוקות.[17] ברבים מהקמיעות מופיעים שמות המלאכים השומרים מפני לילית: סנוי, סנסנוי וסמנגלף, יחד עם ציור דמותם, לעיתים כשראשם דמוי ציפור. יש שמופיעה בהם דמות לילית כשידיה כבולות. חוזר בהם הכיתוב: "אדם וחוה חוץ לילית" וטקסט המזכיר ללילית שנשבעה לשלשת המלאכים האלה שלא תפגע ביילודים. נוסח עברי ראשון של קמעות אלה הופיע כבר בימי הביניים והם מופיעים בספר רזיאל, שהיו נוהגים לשים אותו מתחת למשכבה של היולדת.[18] לפי ספר שימוש תהלים, לאישה שמתים ילדיה כתבו קמע ובו מזמור קכ"ו מתהילים ושמות שלושת המלאכים. קמיעות מסוג זה נמצאו בשימוש גם במאה ה-20.
בסיפור העממי בימי הביניים מופיע מוטיב חוזר על גבר הנשוי לשתי נשים. אחת מהן היא האשה החוקית, והשניה היא שדה. סיפור זה מופיע בגרסאות רבות באירופה ובארצות המזרח והוא עובר גלגולים שונים ושב וחוזר בקבצים של סיפורים עממיים עד העת החדשה. בסיפורים אלה הגבר נקלע מרצונו או שלא מרצונו לנישואין עם אשה יפה שהיא שדה. הוא נשבה בקסמיה ואף מקים עמה בית משפחה ומוליד ממנה ילדים. הוא נקלע לקונפליקט בין רצונו לחזור לחיים הנורמטיביים ולאשתו החוקית ובין אהבתו לשדה. השדה בסיפורים אלה אינה מופיעה בשם "לילית", אך ככל הנראה היה ברור לכל כי היא לילית או התגלמות של דמות לילית. חוקרים רואים בסיפורים אלה גלגול של המוטיב המופיע במדרשים מאז העת הקדומה על שתי הנשים של אדם הראשון, חוה הטובה ולילית הרעה.[19]
לילית במיתולוגיה היהודית
עריכה.jpg)
עדות מוקדמת לקישור בין לילית ובין אדם הראשון, שמוטבע בבסיס הסיפורים על לילית, אפשר למצוא בתלמוד, בסיפור לפיו אדם הראשון שהיה בנידוי לאחר שחטא, הוליד צאצאים שהיו רוחות, שדים ו"לילין"[20] שהם שדים של לילה.[21] המדרש מרחיב ומוסיף כי "כל מאה ושלשים שנה שפירשה חוה מאדם, היו רוחות הזכרים מתחממין ממנה והיא יולדת מהם, ורוחות נקבות מתחממות מאדם ומולידות ממנו[22] "רוחות נקבות" – כפי שתוארה לילית.
הטקסט המוקדם ביותר לסיפור המיתולוגי על לילית מופיע במדרש אבכיר. לפיו לאחר שאדם פרש מאשתו מצאה אותו לילית ששמה פיזנא, חמדה את יופיו ושכבה אצלו. היא ילדה ממנו שידים ולילין. גלגול של סיפור זה נכלל בקובץ של סיפורים ומשלים בשם אלפא ביתא דבן סירא, שנכתב, ככל הנראה, במאה העשירית במסופוטמיה[23] והיה נפוץ בגרסאות שונות בתפוצות היהודים. על פי סיפור זה:
"כשברא הקב"ה אדם הראשון וראהו יחיד, אמר הקב"ה לא טוב היות האדם לבדו, מיד ברא לו אישה מן הצלע וקרא שמה לילית והביאה לו. והתחילה מריבה זה עם זה שזאת אומרת אני אשכב למעלה ואתה למטה וזאת אומר לא כן יהיה כי אני אשכב למעלה ולא היו שומעין זה לזה עד שכעס אדם הראשון. כשראתה כך זכרה השם וברחה. ועמד אדם הראשון לפני הקב"ה בתפילה ואמר לפניו: ריבונו של עולם האשה שנתת עמדי ברחה ממני. באותה שעה שיגר הקב"ה אחריה המלאכים הללו[24] והשיגוה בתוך הים במקום שהמצרים עתידין ליטבע שם. מיד נטלוה ולא רצתה לחזור. אמרו לה: למה אין את רוצה לחזור. אמרה להם: שאני ידעתי שלא נבראתי אלא להחליש תינוקות מיום שנולדו עד ח' ימים יש לי רשות בהם. מח' ימים ואילך אין לי רשות בהם ולנקיבה עד יב' ימים. אמרו לה אם לא תחזרי נטביעך בים. אמרה להם לא אוכל לחזור על שכתוב בתורה...וכבר בא עלי השד הגדול. אמרו לה לא נניח עד שתקבלי עליך שימותו בכל יום מאה מבניך. וקיבלה. ועל כן מתים בכל יום מאה שדים..."[25]
על פי גרסה זו, לילית פוגעת בתינוקות כי זה ייעודה, ולא כנקמה על מות בניה. היא מסרבת לחזור לאדם הראשון מכיוון שכבר "בא עליה השד הגדול" - כנראה הכוונה לסמאל מלך השדים, וזה איסור מן התורה...לדעת עלי יסיף מטרת הסיפור הייתה להסביר את פשר השמות " סנוי סנסנוי סמנגלף" שעל הקמיעות, ולכן שיאו הוא בהבטחת לילית שלא תפגע בבית שבו תראה את שמותיהם.[26] בספרות הקבלית מופיע גם הסבר אחר לדמוניות של לילית. לפיו לילית נבראה כבר ביום הרביעי לבריאת העולם, מתוך הספירה "גבורה" שהיא גם "דין", שיש בה יסוד שלילי והרסני. בספרות הקבלית בימי הביניים עוברת דמותה של לילית התפתחות והיא משולבת בסיפורים נוספים של הדמנולוגיה היהודית: היא מזוהה או נקשרת לנעמה, אחות תובל קין ושתיהן נחשבות לשדות ולאמהות של שדים רבים:
"וארבע נשים היו אמות השדים; לילית, ונעמה, ואגרת, ומחלת, ויש לכל אחת ואחת מהן מחנות וכתות של רוח הטומאה, אין מהם מספר. ואומרים כי כל אחת מושלת בתקופה אחת מארבע תקופות שבשנה, ומתקבצות בהר נִשְפֶּה קרוב להרי חושך, וכל אחת מושלת בתקופתה משעת שקיעת החמה עד חצות לילה הן וכל מחנותיהן".[27]
לילית השדה מסוגלת ללבוש דמות אנושית. וכך לילית מזוהה עם דמויות נשיות המופיעות בסיפור המקראי. בספר הזהר ניטען שמלכת שבא היא לילית, זיהוי שמקורו, כנראה באגדות ערביות. חכמי קבלה טענו ששתי הנשים שהופיעו בפני המלך שלמה וביקשו שישפוט ביניהן היו שדות. לפי גרסה אחת הן היו לילית ונעמה, ולפי גרסה אחרת אגרת ולילית. מאחר ששתי הנשים בסיפור המקראי מתוארות כ"נשים זונות" זוכה גם לילית בטקסט קבלי בכינוי "לילית הזונה".[28]
בקבלה קשרו את לילית עם הכוכב שבתאי, ולדעת ר' חיים ויטל מופיעה לילית לבני אדם לפעמים בצורת חתול, אווז או חיות אחרות.[29] ר' משה די ליאון מדבר על "לילית הרשעה" שהוא קורא לה "אסכרה" - על שם המחלה שגרמה בעבר למותם של תינוקות רבים. כנושאת המחלה, יש ללילית תפקיד "חיובי" באסכטולוגיה: מחלת האסכרה שתביא לילית תגרום לנפילת מלכות רומי הרשעה ובכך תקרב לילית את הגאולה.[30]
בלילית מתגלמות שתי דמויות: האחת, הרוצחת האכזרית, המסכנת את הנשים היולדות וחונקת תינוקות. השנייה היא אשה פתיינית המעוררת את יצרם.של הגברים. היא גורמת להם להם לחטוא באוננות ובשפיכת זרע, שהיא מתעברת מהם ומביאה לעולם שדים לאין מספר. כל אלה מהווים מחנה גדול של ערב רב ששולט בכל דבר טומאה. לילית עומדת בראש מחנה זה כמלכה בממלכת הסטרא אחרא, וכבת זוגו של סמאל היא מקבילה בעולם הקליפות לתפקיד שממלאת השכינה בקדושה.[31] רפאל פטאי טוען כי בתפיסה הקבלית הזוגיות שבין סמאל ולילית בממלכת השדים, בעולם האחר, מקבילה לזוגיות שבין השכינה לאלוהים, וכי לילית "מלכת השדים" מקבילה במעמדה לשכינה שהיא "האלה העברית" אך מאידך לילית והשכינה - המטרוניתא - הן שתיהן הפנים הכפולות של האלה ביהדות.[32]
לילית לובשת דמות אשה יפהיפיה והגברים הנופלים בקסמה מאבדים את כל היקר להם ומידרדרים אל אובדנם. דמות זו מופיעה בסיפור העממי בימי הביניים וגם אחריהם, בכל הקהילות היהודיות בגרסאות רבות ושונות, אם כי במקרים רבים האישה המפתה לא מופיעה בסיפור בשם לילית.[33] כך בסיפור על יוסף דלה ריינה שניסה לקרב את הקץ ולהביא את הגאולה בכך שינצח את סמאל. בכמה מן הגרסאות לסיפור מופיעה לילית כבת זוגו של סמאל, המפתה את הגיבור ומקרבת את אובדנו. סמאל ולילית מופיעים בסיפור כשני כלבים שחורים.[34]
הקבלות ללילית בתרבויות אחרות
עריכה
חוקרים סבורים שדמותה של לילית הושפעה ממיתוסים קדומים מהסהר הפורה, ומאוחר יותר מהמיתוס היווני. בדמונולוגיה השומרית והבבלית יש רוחות, זכרים ונקבות, מסוג ה"לילין" וה"ליליות" הממלאים תפקידים שונים כ"מזיקים".[35]
קווי דמיון בולטים במיוחד נמצאו בין לילית לבין למשתו (אנ'), שדה וגם אלה, בדמות אשה ששדיה חשופים, גופה מכוסה שיער, והיא בעלת רגלי ציפור ופני לביאה. היא באה לעולם כבתו של האל אנו, אל השמים במיתוס השומרי, כדי להעניש את בני האדם. היא תוקפת במיוחד נשים יולדות ועוללים, טורפת תינוקות, אוכלת את בשרם של גברים ושותה את דמם, גורמת לסיוטי לילה, ומביאה בכל מקום מחלות ומוות.[36] במסופוטמיה נמצאו קמיעות וקערות השבעה מהמאות ה-8–9 לפנה"ס המתייחסות ללמשתו, וחוקרים מניחים שדמותה נקלטה בקרב גולי בבל ומכאן הופעת האזכורים הראשונים של השדה לילית בתלמוד הבבלי ובקערות השבעה של יהודים.[37] בלילית אפשר למצוא כמה מתכונותיה של האלה השומרית איננה מלכת השמיים והארץ, אלת האהבה, המין, הפריון והמלחמה המזוהה עם האלה האכדית אשתר. איננה/אשתר היא תאוותנית שאינה יודעת שבעה, מרבה מאהבים ובעלים. היא מביאה לסופם המר ונוקמת באכזריות בכל מי שפגע בה.[38]
המאפיינים המיניים של לילית כדמות נשית פתיינית, האורבת לגברים וגם לנשים, מופיעה בשנתם, גורמת להם להתעוררות תשוקה בלתי נשלטת ומביאה לאובדנם, ניזונו כנראה בעיקר מדמות מיתולוגית אחרת: השדה למיה. במיתולוגיה היוונית למיה הייתה אשה יפהפייה שזאוס חשק בה. הרה אשתו הענישה אותה בכך שהרגה את ילדיה. בעקבות אסונה הפכה למיה למעין מפלצת, אשה בעלת גוף של נחש ממותניה ומטה. כנקמה על מות ילדיה היא פוגעת בנשים יולדות וטורפת את הילודים. בגרסאות השונות למיה מעוררת אימה ופחד ונהגו לאיים על הילדים שתטרוף אותם בחיים אם לא יתנהגו היטב. בתקופה ההלניסטית והרומית ובימי הביניים למיה היא מעין ערפדית המפתה גברים צעירים כדי לאכול את בשרם ולשתות את דמם. בתרגום הוולגטה של התנ"ך ללטינית תורגם השם "לילית" בספר ישעיהו ל"למיה" ובקרב פרשנים נוצרים בימי הביניים נפוץ זיהוי של למיה עם לילית.[39]
בספרות הביזנטית נקראת השדה החונקת בשמות אחרים, ביניהם השם אביזו הנזכר בספר צוואת שלמה. במקום שלושת המלאכים מופיעים שלשה קדושים: סיניס, סיסיניוס וסינודורוס. בדמונולוגיה הערבית לילית נקראת בשם קארינא או טאביעה.[40] גם הנוצרים אימצו את דמותה של לילית, כשדה תאוותנית, המסמלת מיניות אפלה שהתאימה מאוד לתאוריות הדמונולוגיות הנוצריות של ימי הביניים, לפיהן מכשפות מקיימות יחסי מין עם השטן ועם שדים בחגיגות ליליות. לכן הפכה לילית ל"מלכת המכשפות". לפי אגדות מימי הביניים, הסוקובוס היא שדה שמפתה גברים (בעיקר נזירים) בחלומות לביצוע יחסי מין. כדי להחזיק ולקיים את עצמן, הסוקובי שואבות אנרגיה מהגברים, ומביאה אותם עד לתשישות או למוות.
לילית בעת החדשה
עריכה
דמותה של לילית עוברת בעת החדשה. כמה גלגולים ותמורות. האמונה העממית בשדה צמאת הדם האורבת ליולדות ורוצחת תינוקות, איבדה מכוחה ככל שהתקדמו המדע והרפואה ונמצאו דרכים אחרות להגן על היולדת והיילוד. מאידך דמות השדה כאשה פתיינית, מורדת ועצמאית קיבלה משמעויות חדשות.
בספרות ובאמנות
עריכה
מאז שלהי המאה ה-18 זוכה דמותה של לילית לעניין מחודש. מגמה זו מתחילה בייצוגים של לילית ביצירות בולטות בספרות ובאמנות של הזרם הרומנטי. לילית ביצירות אלה היא מכשפה המופיעה בדמות אשה יפה, המפתה את הגברים וגורמת להם להתדרדר ולסטות מן החיים המהוגנים שנועדו להם. היא הפאם פאטאל המעוררת בהם יצרים עזים ובדרך כלל מביאה לאבדנם. חלוץ מגמה זו היה יוהאן וולפגנג פון גתה שלמחזהו "פאוסט" הייתה השפעה אדירה. לילית במחזה היא אשה יפה המופיעה עם המכשפות החוגגות באורגיה של ליל ואלפורגוס. מפיסטופלס מציג אותה בפני פאוסט, ומציין במיוחד את שיער ראשה שבאמצעות קסמו היא לוכדת את הגברים.
פאוסט: ומח זאת?
מפיסטופלס: זאת לילית
פאוסט: מה?
מפיסטופלוס:
אשתו של אדם, זו הראשונה
השמר מפני מחלפות שערה,
העדי היחיד שאותו היא עונדת
כשעלם צעיר בתוכן היא לוכדת
שוב לא תתן לו לנוס במהרה
(תרגום: ניצה בן-ארי)
אחד מציוריו הנודעים של הצייר הפרי-רפאליטי דנטה גבריאל רוזטי היה "ליידי לילית" ב-1866. הוא גם הקדיש לה סונטה בה תיאר אותה כאשתו הראשונה של אדם, שהייתה מכשפה, ועדיין מכשפת את הגברים בזהב שערה. בשיר "אדם, לילית וחוה" שפרסם המשורר הוויקטוריאני רוברט בראונינג ב-1883 לילית מוצגת כשוות מעמד לחוה. היא אשתו השנייה של אדם והיא אשה אוהבת ולא שדה. בפנטזיה שנקראת "לילית"(1895) מתמודד הסופר התאולוג הסקוטי ג'ורג' מקדונלד עם האמביוואלנטיות בדמותה של לילית. בשיר הנקרא "לילית," מתאר ולדימיר נבוקוב (1928) דמות של נמפונית מפתה שחוקרים ראו בה רמז לתשוקה האסורה ברומן המפורסם "לוליטה".[41] בספרו של ז'וז'ה סאראמגו "קין" (2009) לילית היא מלכת עיר במסופוטמיה וקין שמגיע אליה בנדודיו נושא אותה לאשה.
לדמותה של לילית יש הדים בספרות העברית החדשה, כמו ביצירתו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, בסיפור המהדהד את הסיפור העממי מימי הביניים על הגבר המתלבט בין שתי נשים, הטובה והרעה, ונסחף בקסמיה של אשה דמוית לילית המביאה להתדרדרותו ולאובדנו.[42] בסיפור של דוד פרישמן לילית מפתה סופר סתם צעיר ותמים וגורמת לו להחליף את שם יהוה בתפילין ומזוזות שכתב בשם לילית, ובכך מביאה בסופו של דבר להתמוטטותו ולמותו.[43]
זיוה שמיר מצביעה על השפעת הסיפור על יוסף דלה ריינה בסיפורו של שמואל יוסף עגנון "האדונית והרוכל":
יוסף הרוכל העגנוני, כמו ר' יוסף דלה ריינה, חולק את יצועו עם אישה-לילית המבקשת להדיחו מדרך הישר, ובסופו של דבר גם מתכוננת למוץ את דמו ולחסל את ישותו. האדונית בסיפורו של עגנון, כמו לילית, נציגת כוחות הסטרא-אחרא, כבר ידעה גברים הרבה שכולם היו קורבנותיה. ב"מעשה נורא מר' יוסף דלה ריינה" מופיעים כלבים שחורים, מכוחות סמא"ל והסטרא אחרא, ובסיפורו של עגנון לאדונית יש כלבה שחורה ואף היא מדומה לכלבה. ב"מעשה נורא" נאמר על יוסף דלה ריינה כי כרת ברית "עם לילית המרשעת ומסר עצמו בידה ותהי לו לאשה והיה מטמא עצמו בכל טומאות"[44]
בתרבות הפופולרית
עריכהבמחצית השנייה של המאה העשרים לילית הפכה לדמות פופולרית והיא מופיעה בייצוגים שונים ומגוונים בעולמות של הפנטזיה והמדע הבדיוני, בעשרןת רבות של ספרים, סרטים, סדרות טלוויזיה ומשחקי מחשב.[45] בספרי הסדרה "נרניה - האריה, המכשפה וארון הבגדים" של ק.ס. לואיס, המכשפה הלבנה היא בתה של לילית. בסדרה "דם אמיתי", לילית מופיעה כדמות רעה, קשוחה ומפתה. עטופה בדם ושולטת בהמון אנשים. בסרט Siren משנת 2016, לילית היא דמות האנטגוניסט המרכזית ומוצגת כסוקובוס שמפתה גברים ומובילה אותם למותם. בסרט "תיק 39", דמות האנטגוניסט בסרט היא ילדה קטנה ושמה לילית, שבמקור היא שדה מהגיהנום. בסדרה "על-טבעי" לילית היא אחת הנבלים. בסדרה "מתים לרגע", השדה לילית נכנסת באחת הדמויות וכתוצאה מכך היא מקבלת את היכולת לשלוט ברצונות האנשים הסובבים אותה. בסדרה "בלשי הרפאים" לילית מופיעה דווקא כשמות חיובית, שנוטלת ממכשפה ששותה דם של ילדות את כוחותיה בסדרת הקומיקס מרוול שתי דמויות מופיעות בשם לילית: לילית היא אם כל השדים, ולילית שהיא בתו של דרקולה והיא ערפד כמוהו. לילית היא נושא הפרק התשיעי בעונה השלישית של סדרת הטלוויזיה הארכאולוג העירום. במשחק דיאבלו 4 לילית, מלכת הסוקובי היא שדה הלכודה בין גן העדן לגיהנום.. יחד עם המלאך אינאריוס היא מנסה לבנות יקום חדש שיהווה מקלט לצאצאיהם, הנפילים, שבו יוכלו לחיות בשלום ללא המאבק המתמיד בין המלאכים והשדים. לילית היא דמות פופולרית מאוד בקלפי טארוט.
לילית ושטניזם
עריכהמאז מחצית המאה ה-19 הופיעו באירופה ובארצות הברית קבוצות אזוטריות שעסקו ברעיונות ובפרקטיקות אוקולוטיסטיות. כמו כישוף, חוש שישי, אסטרולוגיה, ספיריטואליזם, מיסטיציזם, נומרולוגיה, ביניהן היו קבוצות שתוארו כתומכות בשטניזם. הן התייחסו לדמות השטן בחיוב, כמי שמייצג מרד בעריצות של הכנסייה הקתולית ובריקבון המוסרי ובצביעות שלה. וראו בו אלטרנטיבה לנורמות הנוצריות השקריות ואפילו לאל הנוצרי. היו שהחליפו את השטן בדמותו של לוציפר שאותו הם תיארו כמביא האור וההשכלה. בהשפעת ביקורת המקרא שהתגבשה בתקופה, והביאה לקריאה מחודשת של סיפור הבריאה והנרטיבים הקבליים, דמותה של לילית, שמרדה בתפקיד שיועד לה להיות משועבדת לאדם, נשארה אמנם דמות של שדה מסוכנת אך למרות התכונות הדמוניות שלה זכתה להתייחסות חיובית.
אחת הקבוצות הידועות יותר של השטניזם היא כנסיית השטן, שנוסדה על ידי אנטון זאנדור לה-ויי בסן פרנסיסקו ב-1966. היא מגדירה את עצמה כארגון דתי של אנשים שלמעשה אינם מאמינים באלוהים, בשטן או בעולם הבא ולכן דוגלים בכך שיש לחיות בצורה המלאה והמספקת ביותר שניתן בעולם הזה. הפנטגרם שבמרכזו ראש תיש המייצג את הבפומט הוא סמל הכנסייה. הגרסה עם שמותיהם של סמאל ולילית ייצגה את הכנסייה עד שנת 2000.[46] הסמל עם שמותיהם של סמאל ולילית עדיין פופולרי בחוגים אוקולוטיסטיים.[47]
לילית והתנועה הפמיניסטית
עריכה.jpg)
התנועה הפמיניסטית אימצה את לילית כסמל לאשה העצמאית, האסרטיבית, השווה לגבר ונאבקת על זכויותיה. בחירה זו נסמכת על פרשנות המקרא החדשה שלפיה יש בתנ"ך שני סיפורי בריאה ושני סיפורים שונים על בריאת האדם. על-פי ספר בראשית פרק א' ברא " אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם." לפי הסיפור שבפרק ב' בבראשית נברא האדם הראשון לבדו ורק אחר כך יצר אלהים את האשה מצלעו של אדם כדי שתהיה "עזר כנגדו". במיתולוגיה היהודית, בעקבות המדרש "אלפא ביתא דבן סירא" מימי הביניים, הפכו שני סיפורי הבריאה לסיפור אחד על שתי נשים: האשה הראשונה, היא לילית, שנבראה שווה לגבר, לא הסכימה להיות כפופה לו וברחה. האלהים ניסה להחזירה אך היא לא הסכימה לחזור על אף שנודתה מגן העדן, ונהפכה לשדה בדמות אשה מפתה המסכנת גברים ונשים ורוצחת ילדים.
התייחסויות אל לילית כדמות שהיא מופת לאשה משוחררת ועצמאית הופיעו כבר במחצית השנייה של המאה ה-19, בהשפעת האמנות והספרות של הזרם הרומנטי שהוקסמו מדמותה של לילית כאשה שנשיותה מכשפת, ופוגגו את ההיבטים המרושעים שלה. גם בהשפעת התנועה הסופרז'יסטית, שהעלתה את המודעות למעמד האשה ולמקומה בחברה.[48] דמותה של לילית ברומן הפנטסטי של ג'ורג' מקדונלד מ-1895 מציגה את השאיפה הנשית החדשה לעצמאות ולשוויון בניגוד לנורמות הוויקטוריאניות הכובלות את אותה לכפיפות לבעל, לאימהות ולתחזוקת הבית.[49]
במאה ה-20 וה 21 לילית הפכה פופולרית בחוגים של ניו אייג' המציגים אותה כ"אלה אפלה" המעודדת נשים לעצמאות ולאסרטיביות ומציעים אמצעים ודרכים לפולחן שיבטא את האמונה בה.[50][51]
לילית ופמיניזם ביהדות
עריכההמאבק לשינוי מעמד האשה בחברה היהודית הושפע מאז שנות ה-1970 מהפמיניזם הרדיקלי ודמותה של לילית הפכה להיות סמל לאשה המורדת בדיכוי ובהדרה שכפו עליה ההלכה והמסורת. לילית מסמלת בתפיסה הפמיניסטית גם את דיכוי האשה ביהדות וגם את הדרך לשחרור ממנו.
חוקרות פמיניסטיות רואות בדמות השדה/האלה הרצחנית והמרושעת, שרווחה בתרבויות העת העתיקה, ביטוי לרצון של חברות פטריאכליות להציג את האשה כיצור שלילי ומסוכן שיש לשלוט בו. רחל אליאור טוענת שדמותה הדמונית של לילית, המופיעה לראשונה בתלמוד, קשורה לגישה המיזוגנית שהתלמוד משופע בה, המבטאת פחד מפני מיניות האשה והכח הטמון בה. היא קשורה גם להבניית מעמד האשה בהלכה כנשלטת על ידי הגברים שסביבה, מנושלת מרכוש, מנועה מכל יכולת להשפיע על חייה, ומודרת מהציבור, מהפולחן ומהלימוד.[52]
נקודת המוצא של הפמיניזם היהודי היא פרשנות חדשה לנרטיב של מדרש בן סירא: לילית דורשת שוויון כזכות ולא כחסד, כי שוויון האישה לאיש היא מטבע בריאתם. המרד של לילית בניסיון לשעבד אותה הוא מיידי. היא אינה מתחננת ומבקשת, היא מורדת באומץ ומוכנה לוותר על הביטחון הקיומי שבגן העדן ולהסתכן בנידוי ובבידוד. לילית היא אישה עוצמתית. כוחה נובע מהאחריות שהיא לוקחת על חייה. עמדה זו הוצגה לראשונה במאמר מכונן של ג'ודית פלאסקו "בואה של לילית: לקראת תאולוגיה פמיניסטית".[53] שפורסם ב-1972. עמדה זו הוצגה בגיליון הראשון (1976) של כתב עת הנקרא "לילית" המופיע בארצות הברית מבטא עמדות של פמיניסטיות יהודיות הדורשות את שינוי ההלכה בכל הנוגע למעמד האישה ושוויוןן מלא לנשים בבית הכנסת, בלימוד תורה ובעמדות הנהגה[54]
על פי פרשנות פמיניסטית, מקורו של מדרש בן-סירא על לילית בגן העדן היה דווקא בסיפורים שסיפרו נשים שהזדהו עם המרד של לילית ושאיפתה לשוויון. סופו של הסיפור לפיו לילית נענשת והופכת לדמות דמונית מרושעת נכתב על ידי גברים. המפנה בעלילה נובע מגישה מיזוגנית המונעת מחרדה מפני נשים חזקות ועצמאיות העשויות לפגוע בגבריות ובשליטה הפטריאכלית. לילית מבטאת את הפחד המוסתר של הגבר ממצב של חוסר שליטה שהוא חווה בקרי לילה, ובהיעדר ביטחון מוחלט בכך שהוא אבי ילדיו. יותר מכך, לילית מסכנת את קיומו של העם היהודי בכך שהיא רוצחת תינוקות יהודים ומסכנת נשים יהודיות, וגם גונבת את זרעם של גברים יהודים תמימי דרך שהיא גורמת להם אוננות וקרי לילה. לפי פרשנות זו לילית היא מטפורה לגלות. היא מסכנת את המשך הקיום היהודי כמו הגלות שבה העם היהודי נמצא בסכנה של השמדה או התבוללות.[55] פמיניסטיות יהודיות קוראות לכתוב מחדש את דמותה של לילית, כאשה חזקה ועצמאית, דמות מופת לאישה יהודיה שמעמדה שווה למעמד הגבר, ויש לה דרכים משלה לבטא את יהדותה ואת נשיותה.
לקריאה נוספת
עריכה- אוהד אזרחי ומרדכי גפני, מי מפחד מלילית, הוצאת מודן (2005)
- דורית רוזנצויג, לילית - שדה בעלת הפרעת אישיות גבולית - 1000 שנים ראשונות של לילית היהודית, הוצאת DoLa Publication, (2010)
- יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית: העת העתיקה, מרכז זלמן שזר (2008-2014), עמ' 532–537
- אסתר ליבס, (עורכת), שדים, רוחות ונשמות - מחקרים בדמונולוגיה מאת גרשם שלום, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשס"ד (2004), עמ' 60–102
- מרק גלר, "לילית", בספר: פיליפ ווקוסבוביץ' (עורך), לכל הרוחות והשדים - לחשים וקמיעות במסורת היהודית, מוזיאון ארצות המקרא ירושלי היא מסכנת א
- ניצה אברבנאל חוה ולילית הוצאת אוניברסיטת בר-אילן (1994)
- יהונתן הרשברג, חמסה על הילד, אלכסון, דצמבר 2021.
- רחל אליאור סבתא לא ידעה קרוא וכתוב, הוצאת כרמל, ירושלים 2018
- Editors: Enid Dame, Lilly Rivlin, and Henry Wenkart Which Lilith ? Feminist Writers Re-Create The World ן First Woman
- וילוז'ני נעמה שערות לילית וקרני אשמדאי - דמות וצורה במאגיה ובאמנות העממית בין בבל לארץ ישראל בשלהי העת העתיקה יד בן צבי, ירושלים 2017
קישורים חיצוניים
עריכה
- לילית: הסיפור המלא, הרב מנחם לוין
- לילית: האלה האפלה של המיתולוגיה היהודית
- לילית: תולדות ומאפיינים מתוך "דמונולוגיה יהודית בראי הסיפור העממי"
- חן מלול, מי אתם סנוי סנסנוי וסמנגלף?, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 26.1.2020
- רוחמה וייס, האישה שברחה לאדם הראשון: בראשית הייתה לילית, באתר ynet, 28 באוקטובר 2016
- לילית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
לילית (מיתולוגיה שמית), דף שער בספרייה הלאומית- https://www.youtube.com/watch?v=uIY0tKSg_XYThe Origins of Lilith | Adam's First Wife?
- https://dbpedia.org/page/Lilith_in_popular_culture
- https://www.youtube.com/watch?v=0mT-tWH2oGU
הערות שוליים
עריכה- ^ George, A. (2003) The epic of Gilgamesh: the Babylonian epic poem and other texts in Akkadian. p. 100 Tablet XII. Appendix The last Tablet in the 'Series of Gilgamesh'
- ^ · Blair, Judit M. (2009). De-demonising the Old Testament : an investigation of Azazel, Lilith, Deber, Qeteb and Reshef in the Hebrew Bible. Mohr Siebeck..Chpter 4.
- ^ כוחות על טבעיים המזיקים לאדם מוזכרים בתנ"ך בכינוי "שעירים" ונאמר שמעלים להם זבחים כמו לאלילים (דברים ל"ב י"ז), (תהלים ק"ו ל"ז), (תהלים ק"ו ל"ז)
- ^ Blair, Judit M. (2009). De-demonising the Old Testament : an investigation of Azazel, Lilith, Deber, Qeteb and Reshef in the Hebrew Bible. Mohr Siebeck
- ^ Davis, Michael T.; Strawn, Brent A. (2007) Qumran studies: new approaches, new questions. Wm. B. Eerdmans Publishing
- ^ Magic in the Dead Sea Scrolls F.G. Martinez The Metamorphosis of Magic from Late Antiquity 2002 "... These magic and magical texts concern two areas: exorcism, healing and protection against demons (4Q510–511, 4Q560 and 11Q11),.
- ^ בלהה ניצן, תפילת קומראן ושירתה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1996, עמ' 171-172
- ^ תלמוד בבלי, נידה כ"ד ב - בדינים על אשה שהפילה את וולדה.
- ^ מסכת עירובין 100 ב
- ^ מסכת שבת קנא ב
- ^ Gideon Bohak, Dan Levene, . Divorcing Lilith: from the Babylonian incantation bowls to the Cairo Genizah, Journal of jewish Studies, 2012
- ^ דורית רוזנצוייג, לילית - שדה בעלת הפרעת אישיות גבולית, Dola Publishing, 2010, עמ' 203 - 207
- ^ מרק גלר, לכל הרוחות והשדים - לחשים וקמיעות במסורת היהודית, ירושלים: מוזיאון ארצות המקרא, 2010
- ^ אודליה ברקין-קמיל, לא לילדים: הכירו את לילית הערפדית היהודית, באתר הספרייה הלאומית - פינת קריאה
- ^ בקמיע זה מופיעה אגדה על אליהו הנביא ההולך בדרך ופוגש ב"לילית הרשעה" האומרת לו שהיא הולכת לבית יולדת כדי "לתת לה שנת המוות ולקחת את בנה הנולד לה לשתות את דמו ולמצוץ את מח עצמותיו". אליהו מצליח לעצור בעדה והיא מבטיחה שכל מי שידע את כל השמות שלה ויתלה קמיע זה בבית היולדת לא יפגעו הילד ואמו" נוסח זה של קמיע היה נפוץ מאוד ומקובל עד היום.
- ^ גרשם שלום, שדים, רוחות ונשמות - מחקרים בדמנולוגיה, ירושלים: יד בן-צבי, תשס"ד, עמ' 63
- ^ גרשם שלום בעריכת אסתר ליבס, שדים, רוחות ונשמות, ירושלים: יד בן-צבי, תשס"ד, עמ' 68
- ^ Raphael Patai, The hebrew Goddess, KTAV Publishing House, 1967, עמ' 207 - 241
- ^ ניצה אברבנאל, חוה ולילית, אוניברסיטת בר-אילן, 1994, עמ' 47 - 74
- ^ מסכת עירובין, יח, ב
- ^ דניאל בויארין, הבשר שברוח, תל אביב: עם עובד, 1999, עמ' 99
- ^ בראשית רבה כ' י"א
- ^ עלי יסיף, סיפורי בן סירא בימי הביניים, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מגנס, תשמ"ה, עמ' 27
- ^ הכוונה היא לשלושת המלאכים: סנוי, סנסנוי סמנגלוף. הם נזכרים בטקסט. עוד לפני הסיפור על לילית כמלאכי רפואה. שמם מופיע תמיד בקמיעות. שנועדו להגן על היולדת והיילוד מפני פגיעתה של לילית.
- ^ https://maagarim.hebrew-academy.org.il/Pages/PMain תולדות בן סירא נוסח א'
- ^ עלי יסיף, סיפורי בן סירא בימי הביניים, ירושלים: הוצאת מגנס, תשמ"ה, עמ' 179
- ^ פירוש רבינו בחיי לבראשית ד'
- ^ גרשום שלום, פרקים חדשים מעינייני אשמדאי ולילית, תרביץ, 1947-1948, עמ' 173
- ^ ספר הליקוטים, ירושלים תרע"ג ו' ע"ב, עח, ע"ג
- ^ גרשם שלום, פרקים חדשים מענייני אשמדאי ולילית, תרביץ י"ט, 1948, עמ' 169
- ^ גרשם שלום, לחקר קבלת ר' יצחק בן יעקב הכהן: ג. ר' משה מבורגוש תלמידו של ר' יצחק (המשך), תרביץ ד', 1932, עמ' 72
- ^ Rafael Patai, The Hebrew Goddess, Ctab Publishing House, 1967
- ^ ניצה אברבאנל, חוה ולילית, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 1994, עמ' 47 - 74
- ^ חגי דגן, גלגוליו של יהודי גבולי: על המפגש בין מיתוס לספרות בכמה עיבודים ספרותיים מאוחרים לדמותו של ר' יוסף דילה ריינה, הפקולטה למדעי היהדות, 2012
- ^ גרשם שלום, שדים, רוחות ונשמות - מחקרים בדמונולוגיה, ירושלים: מכון בן-צבי, תשס"ד, עמ' 60
- ^ 1987 “Tamarisken-Fibeln-Skolpender: Zur philologischen Deutung der ‘Reiseszene’ auf neuassyrischen Lamaštu-Amuletten”, in Rochberg-Halton, F.(ed.),Language, Literature and History: Philological and Historical Studies Presented to Erica Reiner, [American Oriental Series 67], New Haven, 1987, pp.85-105
- ^ Wendilyn Emrys, The Transformations of a Goddess: Lillake, Lamashtu, and Lilith, 2018
- ^ ניצה אברבנאל, חוה ולילית, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 1994, עמ' 29 - 31
- ^ Iven M Resnick and Kenneth F Kitchell Jr,, The Sweeping of Lamia - Transformations of Myths of Lami and Lilith by Iven M Resnick and Kenneth F Kitchell Jr, Religion, Gender, and Culture in the Pre-Modern World, Palgrave Macmillan, 2007
- ^ גרשם שלום ואסתר ליבס, שדים, רוחות ונשמות, ירושלים: יד בן-צבי, תשס"ד
- ^ Nabokov's Nympholepsy, 2017
- ^ ניצה אברבנאל, חוה ולילית, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 1994
- ^ דוד פרישמן, לילית, באתר פרויקט בן-יהודה
- ^ זיוה שמיר, תעלומת הדמיון המפתיע בין סיפורו של עגנון "האדונית והרוכל" לסיפורו של רואלד דאל "The Landlady", באתר מב"ע - מחקרים בספרות עברית, 2021
- ^ About: Lilith in popular culture, dbpedia.org
- ^ הסמל הופיע לראשונה בספרו של Stanislas de Guaita Stanislas de Guaita drew the original goat pentagram, which first La Clef de la Magie Noire in 1897.
- ^ 288 Satan Lilith Images, Stock Photos, 3D objects, & Vectors, Shutterstock (באנגלית)
- ^ Lilith: A Proto-Feminist Analysis
- ^ John Pennington, [https://www.snc.edu/northwind/documents/By_genre_or_topic/Literary_Criticism/Of_'Frustrate_Desire'=_Feminist_Self-Postponement_in_Lilith_-_John_Pennington.pdf Of “Frustrate Desire”: Feminist Self-Postponement in George MacDonald’s Lilith]
- ^ [https://www.centreofexcellence.com/lilith-first-feminist-folklo PSYCHIC & SUPERNATURAL Was Lilith the First Feminist in Folklore?]
- ^ גלית גרשום, לילית - האלה הפמיניסטית הראשונה, באתר גלית גרשום - מתווכת בין עולמות
- ^ רחל אליאור, האשה כ"אחר" - מלילית המאיימת במיתוס למכשפה הנשרפת על המוקד במציאות, סבתא לא ידעה קרוא וכתוב, ירושלים: כרמל, 2018, עמ' 308 - 370
- ^ Judith Plaskov, The Coming of Lilith - Toward a Feminist Theology, Jewish Women's Archive
- ^ Aviva Cantor Zuckoff, The Lilith Question, Lilith no.1, 1976
- ^ Editors: Enid Dame,Lilly Rivlinand Henry Wenkart,, Lilith, The Woman Who Would Be a Jew by: Aviva Cantor, Which Lilith? - Feminist Writers Re-Create the World First Woman, New Jersy,Jerusalem: Jason Aronson Inc.