לימה

לימה
**Lima**
סמל לימה סמל לימה	דגל לימה דגל לימה
	קתדרלה בלימה
	קתדרלה בלימה
מדינה / טריטוריה	פרו
מחוז	לימה
ראש העיר	לואיס קסטנדה לוסיו
תאריך ייסוד	18 בינואר 1535
שטח	804.30 קמ"ר
גובה	154 מטרים
‑ הנקודה הגבוהה	1548
‑ הנקודה הנמוכה	0
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	9,943,800 (2022)
‑ במטרופולין	9,241,961 (2006)
‑ צפיפות	8,544 נפש לקמ"ר (2009)
קואורדינטות	12°02′36″S 77°01′42″W / 12.04333°S 77.02833°W
אזור זמן	UTC -5
	www.munlima.gob
אתר מורשת עולמית
	המרכז ההיסטורי של לימה
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1988, לפי קריטריונים 4
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת פרו רגילה) איקיטוס ארקיפה קוסקו צ'יקלאיו טרוחיו מאצ'ו פיצ'ו טאקנה אקוודור קולומביה ברזיל בוליביה צ'ילה האוקיינוס השקט לימה (למפת לימה רגילה) לימה

ערך זה עוסק בבירת פרו. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו לימה (פירושונים).

לימה (בספרדית: Lima) היא עיר הבירה של פרו, וכן העיר הגדולה ביותר במדינה זו. העיר ממוקמת על חופו של האוקיינוס השקט ומשתרעת על פני העמקים בהם זורמים הנהרות צ'ייון (Chillón), רימק (Rímac) ולורין (Lurín), ומהווה מטרופולין רציפה עם עיר הנמל קייאו (Callao).

העיר הוקמה בידי הקונקיסטאדור פרנסיסקו פיסארו ב-18 בינואר 1535 ונקראה בשם "עיר המלכים". במהלך התקופה הקולוניאלית הספרדית הייתה לימה לעיר הבירה של מלכות המשנה של פרו, ולאחר מלחמות העצמאות באמריקה הלטינית - לעיר הבירה של הרפובליקה של פרו. כיום מתגוררת בלימה כשליש מאוכלוסיית המדינה.

אטימולוגיה

שמה הראשון של העיר, עת נוסדה בידי פיסארו, היה "עיר המלכים" (בספרדית: Ciudad de los Reyes), על שם שלושת האמגושים, שכן ב-6 בינואר, הוא חג ההתגלות, התקבלה ההחלטה על ייסוד העיר. אולם, בחלוף הזמן, השתרש שמו המוקדם יותר של האזור, שמקורו אינו ודאי. ייתכן והמקור הוא בשפת האיימרה, בה משמעותה של המילה "לימה-לימאק" (lima-limaq) היא פרח צהוב. השערה אחרת היא שהמקור נעוץ בשפת הקצ'ואה, בה משמעות המילה "רימאק" (rimaq) היא "מדבר" ואשר בהגיית בני החוף נשמע צליל ה"ר" כ-"ל" ועל כן נהגה "לימאק". השם "רימאק" נשמר גם בשמו של אחד העמקים בה שוכנת העיר, ובנהר הרימק הזורם בו, כלומר "הנהר המדבר". גרסה אחת מצביעה על הרעש העולה ממימי הנהר כמקור השם, ואילו אחרת גורסת כי המקור הוא הימצאותו של אורקל שקדם לתרבות האינקה במקום אותו זיהו הספרדים עם הוואקה של סנטה אנה, ואשר בעבר עמד בו בית חולים שנשא את אותו השם.

היסטוריה

התקופה הקדם היספאנית

האתר הארכאולוגי פצ'אקמק

על אף שההיסטוריה של העיר לימה ראשיתה בייסוד העיר הספרדית בשנת 1535, הרי שבעמקים רימאק, צ'ייון ולורין התגוררו מספר קבוצות אמרינדיאניות. שרידי כלים מלמדים כי אלו הקימו מספר מרכזים טקסיים, או ואקאס, שרבים מהם נשמרו עד לימינו בכל רחבי העיר, דבר המעיד על תפוצתם הרחבה של המרכזים האמורים. כבר בתקופה זו ניתן להבחין בעליית השפעתה של תרבות צ'אווין, שמרכזה היה צפונה משם.

במהלך המחצית הראשונה של האלף הראשון לספירה התבססו באזור עליו משתרעת כיום העיר לימה תרבות מרנגה (Maranga) ותרבות לימה (Lima;‏ 100–650). במרוצת תקופה זו נבנו המקומות הקדושים לאטי (Lati), כיום פורוצ'וקו (Puruchuco) שמחוז אטה (distrito de Ate), ופצ'אקמק, כיום במחוז פצ'אקמק (distrito de Pachacámac)‏. תרבויות אלו נכבשו בידי תרבות וארי (בספרדית: Huari;‏ 500–1200) במהלך התפשטותה האימפריאלית. במהלך תקופה זו נבנה המרכז הטקסי קחאמארקייה (Cajamarquilla). לאחר שקיעת הווארי חזרו התרבויות המקומיות וזכו באוטונומיה, ובמיוחד תרבות צ'אנקה (‏ 1200–1470). זמן קצר לאחר מכן סופח האזור, והתרבויות ששכנו בו, לאימפריית האינקה העולה ומתחזקת.

התקופה הקולוניאלית

העיר לימה נוסדה בידי הקונקיסטאדור פרנסיסקו פיסארו ב-18 בינואר 1535 בשם: "עיר המלכים של פרו האצילה מאוד, נכבדה מאוד ונאמנה מאוד"^[1] ובמפות הראשונות של פרו ניתן לראות את שמה הרשמי, "עיר המלכים", מופיעה לצד השם "לימה". העיר הפכה למרכז החשוב ביותר של האימפריה הספרדית באמריקה הדרומית, שנקראה, החל משנת 1529, מלכות המשנה של קסטיליה החדשה. בשנת 1537 העניק קרלוס החמישי לעיר את שלט האצולה שלה.

שנותיה הראשונות של העיר התאפיינו בהגירה מתמדת של אירופאים מחד, ובעימות מתמשך בין פיסארו ובין שותפו לכיבוש פרו, דייגו דה אלמגרו (Almagro), שהחריף עד לכדי מלחמת אזרחים, מאידך. במהלך העימות נהרגו שני הקונקיסטאדורים: אלמגרו הוצא להורג ואילו פיסארו נרצח בעודו בביתו בידי דייגו דה אלמגרו הצעיר (Almagro el Mozo), בנו של הקונקיסטאדור.

בשנת 1543 נוסדה האודיינסייה המלכותית של לימה והעיר הוכרזה כבירתה של מלכות המשנה של פרו. כתוצאה מהכרזה זו הגיע שנה לאחר מכן, ב-1544 המשנה למלך הראשון, בלאסקו נונייס דה ולה (Núñez de Vela) שקבע את מושבו בביתו של פיסארו והחל במלאכת הרגעת המחנות הנצים. עם זרימת עושרה של אימפריית האינקה דרך נמלה של העיר (כיום קייאו), שגשגה החברה המקומית עד מאוד.

ב-1551 נוסדה אוניברסיטת סן מרקוס (כיום האוניברסיטה הלאומית הראשית של סן מרקוס; Universidad Nacional Mayor de San Marcos), הנחשבת לוותיקה מבין האוניברסיטאות בעולם החדש, והחלה לפעול לאחר מספר חודשים במנזר סנטו דומינגו (Convento de Santo Domingo).

ב-1545 הייתה בעיר בישופות אחת, שסמכותה השתרעה על פני מלכות המשנה כולה. ב-15 בנובמבר 1573 נערך האוטו דה פה הראשון של האינקוויזיציה הספרדית מבין 27 מקרים דומים במלכות המשנה. העלייה על המוקד נערכה מחוץ לגבולות העיר באתר בשם "הקרקע הסלעית" (El Pedregal), שכבר אינו קיים (כיום במחוז רימאק; distrito del Rímac).

המתיחות הפנימית בקרב הסיעות עיכבה את התפתחותם של מפעלי בנייה גדולים בעיר, ואלו החלו רק במהלך המאה ה-17. בשנת 1630 כבר מנתה אוכלוסיית העיר למעלה מ-30,000 איש. כמאה לאחר מכן, עם התרחשותה של רעידת האדמה ההרסנית של 28 באוקטובר 1746 שהחריבה את מרבית העיר, התגוררו בלימה כ-60,000 איש. במרוצת התקופה הקולוניאלית התפתחה העיר בהתמדה, זולת התקפות של שודדי ים על נמל קייאו הסמוך.

בראשית המאה ה-19, בשעה בה ערים רבות אחרות ברחבי אמריקה הספרדית פרקו את עול האימפריה, נשארה לימה נאמנה לכתר הספרדי והייתה למעוז המלוכנים בדרום אמריקה עד לכניסת צבאו של חוסה דה סן מרטין לעיר ביולי 1821.

התקופה הרפובליקנית

עם כניסתו ללימה, הכריז סן מרטין על עצמאותה של פרו, וקבע את העיר כבירתה של האומה החדשה. משום כך הפכה העיר לבסיס הכוחות המתנגדים לספרד ומקום מושבו של הקונגרס המכונן, שהחליט בשנת 1822 שפרו תהיה רפובליקה. שנותיה הראשונות של הרפובליקה התאפיינו במאבקים חוזרים ונשנים בין קאודיוס צבאיים שביקשו לאחוז בכס השלטון, ועל כן התחוללו עימותים והתנגשויות אלימות ברחובות העיר.

מבחינה אורבנית עברה העיר תהליך מודרניזציה. בשנת 1862 הוחל בשינוי מדיניות הענקת השמות ברחבי העיר, ואילו בשנת 1868 נהרסו חומות העיר במצוות הנשיא חוסה בלטרה (Balta), דבר שאיפשר את סלילת השדרות רחבות הידיים הראשונות. תהליך זה נעצר עם תחילת מלחמת האוקיינוס השקט (1881) והכיבוש הצ'יליאני של העיר, והמשיך בתחילת המאה ה-20.

במהלך מלחמת האוקיינוס השקט נכבשה העיר בידי צבא צ'ילה. במהלך שלוש שנות הכיבוש נגרמו לעיר נזקים כבדים. הנראטיב הפרואני של שנות הכיבוש גורס כי הצ'יליאנים בזזו את העיר ונטלו איתם יצירות אמנות וחפצים משנות היות העיר בירת מלכות המשנה.

רעידות אדמה

לימה ממוקמת בעיקרה על שטח מישורי של קרקע של אדמת סחף נהרות מסוגים שונים. המרכיב העיקרי של הקרקע הוא קונגלומרט^[2]. לימה נחשבת לפגיעה ביותר במקרה של רעידת אדמה בעצמה גבוהה בגלל בתים בתחזוקה ירודה ומיקום של חלק מהשכונות על קרקעות רגישות לרעידות אדמה. במהלך התקופה הקולוניאלית פקדו את העיר רעידות אדמה רבות. הראשונה שבהן התחוללה בשנת 1582 ואחריה התרחשו נוספות בשנים 1586, 1609, 1630, 1655, 1694, 1699, 1716, 1725, 1732, 1734 ו-1743. שמונה הראשונות היו רבות עוצמה בעוד שהמאוחרות יותר לא גרמו נזק רב. ב-28 באוקטובר 1746 אירעה רעידת אדמה חמורה ביותר והסבה נזק רב לעיר. קייאו הסמוכה הושמדה לגמרי ברעידת האדמה הזאת, ובצונאמי שבאה אחריה^[3]. בשנים 1940 ו-1966 אירעו בסביבות העיר רעידות אדמה חזקות.