ויקיפדיה

אלימות מינית

פעילות מינית, פיזית או מילולית, הנעשית באלימות או בכפייה ללא הסכמת הקורבן
(הופנה מהדף פגיעה מינית)

אלימות מינית היא כל פעילות מינית או ניסיון לפעילות מינית, בין אם היא פיזית או מילולית, הנעשית באלימות או בכפייה (אנ') ללא הסכמתו או בניגוד לרצונו של קורבן האלימות. גם כאשר הסכמה-לכאורה נכפית תוך איומים, הפעלת כוח או תחת ניצול יחסי מרות, הדבר נחשב לאלימות מינית. כפייה של מעשה מיני תוך כדי ערפול וחוסר הכרה של הקורבן, או תוך ניצול חוסר מודעות כמו במקרים של פגיעה בקטין חסר ישע או אדם בעל מוגבלות, אף הן צורות של אלימות מינית.

תקיפה מינית

עריכה

תקיפה מינית היא עבירת מין לפי החוק בישראל ובעולם. זו תקיפה בעלת אופי מיני המתבצעת כלפי אדם אחר, ללא הסכמתו או בניגוד לחוק. תקיפה מינית כוללת, בין השאר, מגע בעל אופי מיני באמצעות גופו של התוקף או באמצעות חפץ, וכן גם התעללות מינית, התעללות מינית בילדים, אונס בנישואים, בעילת קטינה, מעשה מגונה, אונס ומעשה סדום בכפייה ועוד.

קיימים סוגים נוספים של תקיפה מינית שאינם נמנים באופן מפורש בחוק, למשל הסרת קונדום ללא הסכמה. במקרים בהם מוגשת תלונה על סוג של תקיפה מינית שאינו מוזכר במפורש בחוק, יכול בית המשפט להחליט שהמעשה הוא בעצם גרסה שונה של אחת העבירות המוגדרות בחוק.

יש הרואים גם בעבירת הטרדה מינית סוג של תקיפה מינית, ויש המעדיפים להבחין בין השתיים, ולייחס את המושג "תקיפה מינית" למעשים, ואת המושג "הטרדה מינית" לדיבורים. בשל הבעיה בהגדרה זו, תקיפה מינית נכללת תחת אלימות מינית, הכוללת כל סוג של אלימות ופגיעה בעלי אופי מיני.

אוכלוסיות סיכון

עריכה

אוכלוסיות הנשים והילדים נחשבות כבעלות סיכון גבוה להיפגע מאלימות מינית, כשקבוצת הסיכון הגבוהה ביותר היא נשים צעירות ורווקות.

  • אוכלוסיית הנשים – קיימת אי ודאות באשר לאחוזי הנשים שעברו אלימות מינית מאוכלוסיית הנשים הכללית, זאת בשל חוסר היכולת והרצון של מותקפי אלימות רבים לדווח על האירוע. אומנם הפילוח המשוער של הגילאים בהם ארעה האלימות המינית מתייחס לכך כי בין 30–60 אחוזים מהנשים עברו אלימות מינית בפעם הראשונה עד גיל 15[1][2].
  • אוכלוסיית הילדים – מרבית האלימות המינית בילדים מתבצעת במסגרת התעללות מינית בתוך המשפחה או במצב של גילוי עריות. למקרים אלו נלווית לרוב סודיות ועשוי לחלוף זמן רב בטרם יתגלה האירוע או ידווח.
    • מקרב אוכלוסיית הילדים, נחשבות קבוצות בעלי מוגבלויות שכליות, התפתחותיות או גופניות לפגיעות במיוחד. הסיבה לכך היא מודעותו של התוקף למגבלות הקורבן וחוסר יכולתו להתנגד, להבין או לדווח על מעשי האלימות.
  • מחקר שנערך בשנת 2022 מצא כי 63% מהילדים המטופלים בשירותי הרווחה בישראל בגלל פגיעה מינית למדו במוסדות חינוך דתיים וחרדיים. המחקר מצא קורלציה בין רמת דתיות לשיעור גבוה של בנים מבין המטופלים, כאשר הסיכון של בנים תלמידי החינוך הממלכתי-דתי להיות מטופלים בעקבות פגיעה מינית גבוה כמעט פי-ארבעה מהסיכון של בנים תלמידי החינוך הממלכתי[3].

אופי הפגיעה והתקיפות

עריכה

אופי הפגיעה מושפע ממאפיינים שונים כמו הגיל בו היא החלה, משכה, הישנות התקיפות, פער הגילאים בין התוקף לקורבן, טיב הקשר והקרבה בין התוקף לקורבן ותגובת החברה והסביבה הקרובה לקורבן.

רובן המוחלט של הפגיעות מתבצע בידי יחיד ובשאר המקרים מדובר בתקיפה קבוצתית. בחלק קטן מהמקרים מופעלת אלימות פיזית שאינה קשורה לפעולה מינית.

כאשר התקיפות המיניות הן בילדים, ניתן למיין אותן באמצעות בדיקת מניעי התוקף במסגרת היחסים בין התוקף לקורבן:

  1. פגיעה במסגרת ענישה חינוכית – הקורבן עשה משהו "לא בסדר" ועל כן התוקף מעוניין ללמדו לקח.
  2. פגיעה במסגרת התעללות – התוקף מעוניין לגרום כאב וסבל לקורבן.
  3. פגיעה במסגרת ניצול תמימותו של ילד לקיום יחסים מינים לא חוקיים עם מבוגר. מדובר ביחסים שמטרתם סיפוק צרכיו ותאוותו המינית של התוקף.

במקרים מסוימים, האלימות המינית משמשת ככלי שליטה, טקטיקת הפחדה והכנעה של יריב במאבק, או במצב בו התוקף רוצה לשלוט במעשיו של הנתקף. במקרה כזה האלימות המינית איננה אמצעי לסיפוק מיני, אלא כלי הפחדה אלים ומרתיע[4].

השפעת האלימות המינית

עריכה

לאלימות מינית השלכות קצרות טווח וארוכות טווח על הקורבן ובהן השפעות על תפקודיו הפיזיולוגיים (כתוצאה מהפגיעה), הנפשיים, הפסיכולוגיים, החברתיים והתקשורתיים[5].

בטווח הזמן הקצר עלולה הפגיעה להוביל לאירועי חרדה, הפרעות שינה, בחילות, קשיי קשב, פרנויה ועוררות פיזיולוגית.

בטווח הארוך ידוע על הופעתן של תופעות כדיכאון, הערכה עצמית נמוכה, האשמה עצמית, הפרעות אכילה, נטיות אובדניות, פגיעה עצמית והתמכרויות שונות כמו סמים ואלכוהול. תופעה קשה ועוצמתית במיוחד היא הפרעת דחק פוסט-טראומטית שעלולה לבוא לידי ביטוי שנים רבות לאחר האירוע[6]. בשנות השבעים, טרם כניסתה של האבחנה "הפרעת דחק פוסט טראומטי" למדריך הסיווג הפסיכיאטרי ה-DSM בשנת 1980, קמו חוקרות שהציעו אבחנות חלופיות על מנת לתאר את ההשפעה של תקיפה מינית חמורה: בשנת 1974 הציעו האחות אן וולברט ברג'ס (אנ') והסוציולוגית לינדה ליטלה הולמסטרום (Lynda Lytle Holmstrom), להשתמש באבחנה של "תסמונת טראומה בעקבות אונס"[7] – אבחנה שבסופו של דבר לא אומצה על ידי מדריכי הסיווג הפסיכיאטריים המרכזיים, כמו ה-DSM וה-ICD.

במקרים של חשיפה לאלימות מינית מתמשכת, ובפרט בגיל הילדות וכאשר שהאדם הפוגע היה דמות קרובה ובעלת סמכות, עלולה להתפתח פוסט-טראומה מורכבת[8] – אבחנה שהוצעה בראשית שנות התשעים בידי הפסיכיאטרית ג'ודית לואיס הרמן, בספרה "טראומה והחלמה"[9]. גם אבחנה זו לא נכנסה למדריך ה-DSM אך בשנת 2018 היא נכנסה למדריך האחרון של ה-ICD אותו מפרסם ארגון הבריאות העולמי, ה-ICD-11[10], מה שמעיד על קבלה הולכת וגוברת של האבחנה.

חוקרים נוספים, במטא-אנליזה מקיפה משנת 2005, ניסו להראות מכלול של ראיות מחקריות בדבר קשר סיבתי בין חוויות של התעללות מינית בילדות, לבין תופעות שמוגדרות על ידי הפסיכיאטריה כ"פסיכוזה" ואבחנות כגון סכיזופרניה בבגרות – תופעות ואבחנות שפסיכיאטרים רבים נוטים לייחס להן הסבר גנטי וביולוגי, ולהתעלם מהקשרים כגון טראומות ילדות[11].

אלימות מינית טומנת בתוכה גם תסמונת סודיות, הכחשה וסירוב לדון באירוע. איומי התוקף והרצון להדחיק את המקרה מובילים נפגעים רבים להימנע מדיווח עליו, וכן הפחד מסטיגמה ומתוצאות שליליות עבור הקורבן אם המקרה ייחשף, כמו הפחד מהתוקף ומתגובת הסביבה והמשפחה[6].

במישור הגופני, אלימות מינית יכולה להוביל להיריון בלתי רצוי, להדבקה במחלות בכלל ובמחלות מין בפרט, תוך סיכון חיי קורבן האלימות. מחקרים שונים מראים כי בכ-15 אחוז ממקרי אונס נשים שדווחו, האונס הוביל להריון[12].

השפעת אלימות מינית בילדות על גברים

עריכה

גברים שנפגעו מינית בילדותם נוטים לשמור על יחסים בינאישיים מרוחקים ונטולי רגש. זאת מכיוון שיחסים אלה מעלים בגברים שנפגעו חרדה, בשל העבר הטראומטי שבו יחסים אינטימיים נקשרו לפגיעה. כמו כן, בשל נורמות מגדריות אשר 'מתירות' לגברים בכלל לחוש ולהביע זעם בלבד, גברים רבים אשר נפגעו מינית מצליחים לחוש ולהביע רק רגשות של כעס וזעם ביחס לפגיעה שעברו. אף על פי כן, לרוב מתחת לרגשות הכועסים ישנם רגשות פגיעים יותר, דוגמת אבל ועצב.

גברים שהיו קורבנות להתעללות מינית מתקשים להבחין בין מין, חיבה, הגנה והתעללות. פעמים רבות המושגים האלה נחווים אצלם במקשה אחת, ללא יכולת להבדיל ביניהם. זאת משום שחוויות אלו נקשרו יחדיו בקשר המתעלל שהם חוו. בהקשר של הקושי להבדיל בין מושגים אלה, גברים רבים חווים קושי ואמביוולנטיות ביחס למיניות של עצמם. מכיוון שחוו את ההתעוררות המינית הראשונה שלהם דרך התעללות, הם מקשרים את המיניות שלהם עם כפייה, פגיעה, חוסר שוויוניות ולפעמים אלימות. החיבור בין סודיות והתעוררות מינית משאיר את הקורבנות פעמים רבות מבוישים מאוד ביחס למיניות של עצמם, בייחוד אם היא שונה מהנורמה[13].

דרכי הטיפול

עריכה
  ערך מורחב – טיפול בפגיעה מינית

הטיפול בקורבנות אלימות מינית מתבצע במספר מישורים משלימים ובהם המישור הפסיכולוגי-נפשי ומתן סיוע להתמודדות עם הטראומה, המישור הרפואי פיזי והמישור המשפטי והפלילי. במספר בתי חולים בישראל מופעל חדר אקוטי (הידוע גם בשם ״חדר 4״), אשר מספק טיפול רפואי ונפשי ראשוניים לנפגעי תקיפה מינית. ההגעה לחדר אמורה להיות מהירה (עד שבוע מיום האירוע) כדי לאפשר מתן מענה נפשי ראשוני וכדי למזער את הפגיעה באיכות הראיות הנאספות.

דרכי הטיפול השונות באלימות מינית בישראל נועדו לסייע במיגור התופעה, עמותות שונות ובתי דין ייעודיים לתחום עבירות מין והטרדה מינית הוקמו לצורך התמודדות עם התופעה[14]. בתי הדין המיועדים לטיפול בפגיעות מיניות תורמים להובלת הליך מקצועי והוגן, להנגשת צד עבור הנפגעים, ולמניעת נזקים נפשיים נוספים. האלימות המינית מחייבת את בית המשפט בהיכרות עם עולם התוכן של הפגיעה המינית והבנת מאפייניה הייחודיים. בתי דין המיועדים לטיפול בפגיעות מינית הם דרך להבטחת מקצועיות, הליך הוגן, והנגשת צדק לנפגעים ומניעת נזקים נפשיים נוספים תוך שמירת זכויות הנאשם או החשוד[15].

טיפול נפשי

עריכה

במקרים רבים הקורבנות נזקקים לעזרה נפשית, כדי להתמודד עם הטראומה הנפשית. לעיתים קרובות אדם שעבר תקיפה מינית יסבול גם שנים רבות אחר כך מהשלכות פסיכולוגיות קשות, ובמיוחד אם ההתעללות אירעה בילדות. חלק מהקורבנות סובלים מתופעות של דיכאון, התקפי חרדה, ניסיונות התאבדות, דיסוציאציה (תחושת ניתוק מהגוף), הפרעות אכילה, התנהגות אובססיבית, פלאשבקים, בעיות זיכרון ובעיות ביצירת מערכות יחסים חברתיות, רומנטיות או מיניות. הטיפול בנפגעי אלימות מינית דורש סבלנות רבה ותשומת לב. יש להעניק לקורבן ואף לבני משפחתו תמיכה וטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי.

ענישה בחוק

עריכה

ענישה בחוק היא כלי שמטרתו להגן על הקורבן והחברה מפני התוקף, ובנוסף, ליצור הרתעה מביצוע מעשי אלימות מינית. בישראל עוסקים בתקיפה מינית סעיפים 345–355 לחוק העונשין. להטרדה מינית מוקדש חוק נפרד, החוק למניעת הטרדה מינית. תקיפה מינית מכל סוג היא עבירה פלילית ועוולה אזרחית. בגין תקיפה מינית ניתן להעמיד את התוקף לדין על העבירה הפלילית, שעונשה נקבע במשפט במגבלות החוק, וכן רשאי המותקף לתבוע במשפט אזרחי פיצוי על הנזק שנגרם לו, לרבות נזקים נפשיים כתוצאה מהעבירה האלימה.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • אריאל פינקלשטיין, מטופלים בשירותי הרווחה בעקבות פגיעה מינית בחלוקה לפי מגזר דתי, נאמני תורה ועבודה, 2022
  • פרידמן מנחם. לאסוף את השברים. זמן הרפואה, 23: 24-31, 2006/7.
  • שפירא-ברמן עפרית. הסוד ועונשו: עיגון זכויותיהם של קורבנות אלימות מינית בחוק. חברה ורוחה: רבעון לעבודה סוציאלית, 23 (2): 185-197, 2003.
  • טלי גור-בוסתנאי, אמנון לזר. תפיסת האקלים המשפחתי בקרב עברייני גילוי עריות מתבגרים. חברה ורוחה: רבעון לעבודה סוציאלית, 24 (1): 7-26, 2004.
  • טילמן פרניס. התעללות מינית בילדים: תאוריה ודרכי טיפול. קריית ביאליק : אח, בשיתוף המועצה הלאומית לשלום הילד, 1995.
  • הרבנים דוד סתיו ואברהם סתיו, 'פגיעה מינית והטרדה מינית בהלכה', צהר מג, תשע"ט, עמ' 93–123.

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ערך מילוני בוויקימילון: אלימות מינית

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Acierno R et al. Risk factors for rape, physical assault, and post-traumatic stress disorder in women: examination of differential multivariate relationships. Journal of Anxiety Disorders, 1999, 13:541–563.
  2. ^ Greenfeld LA. Sex offenses and offenders: an analysis of data on rape and sexual assault. Washington, DC, United States Department of Justice, Office of Justice Programs, Bureau of Justice Statistics (NCJ 163392).
  3. ^ חן ארצי סרור, נתונים מדאיגים: "63% מהילדים המטופלים ברווחה בשל פגיעה מינית, הם דתיים וחרדים", באתר ynet, 2 באוקטובר 2022
  4. ^ Swiss S et al. Violence against women during the Liberian civil conflict. Journal of the American Medical Association, 1998, 279:625–629.
  5. ^ Holmes MM et al. Rape-related pregnancy: estimates and descriptive characteristics from a national sample of women. American Journal of Obstetrics and Gynecology, 1996, 175:320–324.
  6. ^ 1 2 Briggs L, Joyce PR. What determines post-traumatic stress disorder symptomatology for survivors of childhood sexual abuse? Child Abuse & Neglect, 1997, 21:575–582.
  7. ^ Ann Wolbert Burgess, Lynda Lytle Holmstrom, Rape Trauma Syndrome, American Journal of Psychiatry 131, 1974-09, עמ' 981–986 doi: 10.1176/ajp.131.9.981
  8. ^ ג'ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה, תל-אביב: עם עובד, 1992
  9. ^ ג'ודית הרמן, תרגום: עתליה זילבר, טראומה והחלמה, תל-אביב: עם עובד, 1992
  10. ^ Dr. Jessica Edwards, ICD-10 versus ICD-11: the effects of PTSD diagnoses, אתר ה-ACAMH - האגודה לבריאות הנפש של הילד והמתבגר, שמרכזה בבריטניה, ‏2 באוקטובר, 2020
  11. ^ Read, J., Os, J. V., Morrison, A. P., & Ross, C. A, Childhood trauma, psychosis and schizophrenia: a literature review with theoretical and clinical implications., Acta Psychiatrica Scandinavica, 2005, עמ' 330-350
  12. ^ Evaluacio´n de proyecto para educacio´n, capacitacio´n y atencio´n a mujeres y menores de edad en materia de violencia sexual, enero a diciembre 1990. [An evaluation of a project to provide education, training and care for women and minors affected by sexual violence, January–December 1990.] Mexico City, Asociacio´n Mexicana contra la Violencia a las Mujeres, 1990.
  13. ^ Richard B. Gartner, Relational Aftereffects in Manhood of Boyhood Sexual Abuse, Journal of Contemporary Psychology 29, 1999, עמ' 319-353
  14. ^ שירותים לנפגעות ונפגעי אלימות במשפחה ופגיעה מינית, באתר GOV.IL
  15. ^ מניעת אלימות מינית, באתר GOV.IL


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אלימות_מינית&oldid=39698632"