התרגיל המסריח – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה אחרונה מ־09:55, 23 ביולי 2024

התרגיל המסריח הוא כינוי שטבע יצחק רבין^[1] למהלך פוליטי ביוזמת שמעון פרס להפלת ממשלת האחדות השנייה בראשות יצחק שמיר, ולהקמת ממשלת שמאל צרה בראשות המערך ובתמיכת הסיעות החרדיות, בחודשים מרץ עד יוני 1990.

למרות שהניסיון כשל, הופלה הממשלה בהצבעת אי-אמון בכנסת, ברוב של 60 מול 55 ובתמיכת הסיעות החרדיות; אך לאחר שהוטלה מלאכת הרכבת הממשלה על שמעון פרס – לא עלה בידו להרכיבה, משום שלא זכה שוב בתמיכתם של החרדים. לבסוף, ומשנכשל פרס, הקים שמיר ממשלת ימין צרה בראשות הליכוד ובתמיכת החרדים, ומילא את ימי הכנסת השתים עשרה. הייתה זו הפעם היחידה עד כה בהיסטוריה של ישראל שבה נפלה ממשלה בהצבעת אי-אמון.

הרקע למהלך

תוצאות הבחירות לכנסת השתים עשרה, שהתקיימו ב־1 בנובמבר 1988, הובילו להקמת ממשלת אחדות לאומית בראשות יצחק שמיר, אף שאפשרו הקמה של ממשלה צרה בראשות הליכוד. בממשלה זו כיהנו יצחק רבין כשר הביטחון ושמעון פרס כשר האוצר מטעם מפלגת המערך, ומשה ארנס כשר החוץ מטעם הליכוד.

במאי 1989 הודיעה הממשלה, לאחר פעילות דיפלומטית אינטנסיבית, על יוזמה לקיום שיחות עם פלסטינים מיהודה, שומרון וחבל עזה לאחר קיום בחירות באזורים אלה. יוזמה זו תואמה עם הממשל האמריקני. בתחילת 1990 הציע ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה של ארצות הברית, כי ישראל תציע במשא ומתן גם השתתפות בבחירות של נציגי הפלסטינים במזרח ירושלים ושל פלסטינים שהם במקורם תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה, אך גורשו בידי ישראל בתקופה שמאז 1967, וכן כי בבחירות המוצעות ישתתפו פלסטינים תושבי מזרח ירושלים. פרס דרש שהממשלה תקבל את הצעת בייקר, ואילו רבין הציע כי שאלת השתתפות ערביי מזרח ירושלים בבחירות תוכרע בהצבעה בכנסת. שמיר נמנע ממענה להצעות.

הפלת ממשלת שמיר

על פי שר החוץ ארנס, מימיה הראשונים של הממשלה ניהל פרס מגעים חשאיים עם הממשל האמריקני, כדי שלא יקבל את יוזמת השלום הישראלית כמו שהיא אלא יציב תנאים שהליכוד לא יוכל לקבל.^[2] לאחר שקיבל את מבוקשו, רקח פרס בעזרתם של חיים רמון ויוסי ביילין הסכם סודי עם אריה דרעי וסיעת ש"ס, לתמיכה בהפלת הממשלה. שמיר, שקיבל ידיעות מוקדמות כי חברי הכנסת של מפלגת העבודה מתכוונים להצטרף להצעות אי אמון שהוגשו מטעם סיעות האופוזיציה,^[3] פיטר במהלך ישיבת הממשלה שנערכה ב־13 במרץ את פרס מהממשלה.^[4] בעקבות זאת התפטרו שאר שרי המערך, וב־15 במרץ נפלה ממשלת שמיר בהצבעה על הצעת אי־אמון בכנסת, שעברה ברוב של 60 ח"כים מול 55. אגודת ישראל תמכה בהפלת הממשלה, וחברי הכנסת של ש"ס (חוץ מהשר יצחק חיים פרץ, שבניגוד לדרעי כיהן גם כח"כ ותמך בממשלה בהצבעה) נעדרו מהמליאה בעת ההצבעה. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות ישראל שבה הופלה ממשלה בשל הצבעת אי־אמון.^[5]

כישלון המהלך

לאחר שממשלת שמיר נפלה, הטיל הנשיא חיים הרצוג על פרס להרכיב ממשלה חדשה ב־20 במרץ. אולם, המשא ומתן הקואליציוני נקלע לקשיים: הרב שך, מנהיגה הרוחני של מפלגת דגל התורה, התנגד בחריפות להצטרפות מפלגתו לממשלת השמאל, ובכינוס שארגן בהיכל הספורט יד אליהו נימק זאת בחשבון ההיסטורי עם השמאל ועם אנשי הקיבוצים "אוכלי השפנים", ועקב כך נודע כ"נאום השפנים והחזירים". בעקבות התנגדותו התקיפה של הרב שך סירב הרב עובדיה יוסף לאשר למפלגתו, ש"ס, להצטרף לממשלת פרס, ובכך טרף את הקלפים. לאחר סירוב הרב עובדיה, המפלגה היחידה שהסכימה להצטרף לממשלה בראשות פרס הייתה מפלגת אגודת ישראל, אך גם איתה לפרס ולמערך היו רק 60 ח"כים: המערך 39, רצ 5, אגודת ישראל 5, חד"ש 4, מפ"ם 3, שינוי 2, הרשימה המתקדמת לשלום 1, מד"ע 1. כלומר היה חסר ח"כ אחד כדי לאשר בכנסת את הממשלה החדשה. הח"כ החסר שבא לעזרתם היה אברהם שריר, שנבחר לכנסת כאיש המפלגה הליברלית, חלק מהליכוד. שריר נמנה עם קבוצה של חמישה ח"כים מהמפלגה הליברלית שבפברואר 1990 התפצלה מהליכוד וייסדה מפלגה בשם "המפלגה לקידום הרעיון הציוני", בראשותו של יצחק מודעי. במהלך המשא ומתן הקואליציוני עימה סירבה המפלגה להצטרף לממשלה בראשותו של פרס, אך שריר הסכים לפרוש ממנה לבדו ובכך להעניק לפרס את הרוב הדרוש. במקביל, ניסה הרב יעקב אריה אלתר (לימים הרבי מגור) לשכנע את הרב שך שיתמוך בממשלת המערך, אך לא עלתה בידו^[6].

בליל 11 באפריל הציג פרס את ממשלתו החדשה, ולמחרת אמורה הייתה הכנסת לאשר אותה. ואולם בבוקרו של אותו יום התברר ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל, אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, נעדרים מהמשכן. ורדיגר עשה זאת בהוראת הרב שך,^[7] ומזרחי בהוראת הרבי מליובאוויטש לחברי הכנסת הסרים למרותו שלא לתמוך בממשלה הדוגלת במסירת שטחים.

הצגת הממשלה התבטלה, ופרס נאלץ לבקש מהנשיא הרצוג ארכה בשביל לנסות ולהרכיב ממשלה בכל זאת. ב־26 באפריל, כשגם בתום הזמן הנוסף שהוקצב לו לא הושגה התקדמות במגעים הקואליציוניים, נאלץ פרס להודיע להרצוג על כישלונו. הנשיא הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על שמיר, שהצליח להרכיב קואליציה שנשענה על מפלגות הימין, על המפלגות הדתיות, על "המפלגה לקידום הרעיון הציוני" (שנעתרה לפנייתו של הרב שך לתמוך בממשלת הליכוד^[8]), על ח"כ אברהם שריר (שחזר לליכוד לאחר קריאתו הדרמטית של שמיר ב־25 באפריל, שנכנסה ללקסיקון הפוליטי הישראלי: "אברשה, חזור הביתה!"), על ח"כ יצחק פרץ, שר הקליטה בממשלה היוצאת שפרש מש"ס, ועל ח"כ אפרים גור, שפרש מן המערך. שמיר הציג את ממשלתו החדשה בכנסת ב־11 ביוני.

סוף דבר

מי שנתן למהלך בדיעבד את השם "התרגיל המסריח" היה יצחק רבין, בריאיון בתקשורת בתאריך 9 במאי 1990. רבין נימק את מתן השם במילים: "הבלוף הזה וכל ההסתאבות שבאה לחיים הפוליטיים בישראל בניסיון להרכיב ממשלה צרה, נכשל לא רק באופן טקטי אלא גם קונספטואלית". לטענת המעורבים במהלך, דווקא היה זה צעד פוליטי לגיטימי, שרבין גינה כדי לחזק את מעמדו מול פרס במאבק הפנימי על הנהגת המפלגה – ועל אף העובדה שהכינוי השלילי שיחק לידי הימין.^[9]

"התרגיל המסריח" גרם לזעזוע חברתי, ובעקבותיו נערכה הפגנה המונית בכיכר מלכי ישראל. עשרות אלפי אזרחים קראו לשנות את סדרי השלטון. ביניהם היה גם אליעד שרגא, אשר בעזרת צעירים נוספים הקים את התנועה למען איכות השלטון בישראל, שהשמיעה את הסיסמה "מושחתים, נמאסתם!",^[10] שנכנסה אף היא ללקסיקון הציבורי. מפלגת העבודה השתמשה בתחושת המיאוס מה"אין בושה", והקריאה הפכה לאבן פינה בתעמולת הבחירות של מפלגת העבודה בבחירות 1992 בהן הביסה את הליכוד.

המיאוס שחש הציבור כלפי המיקח וממכר המפלגתי חבר לעמדה המתגבשת של רוב חברי הכנסת, שיש לייצב את המערכת הפוליטית בישראל. הכנסת שינתה את חוק יסוד: הממשלה כך שנדרש רוב מוחלט של שישים ואחד חברי הכנסת להפלת הממשלה בהצבעת אי־אמון, והנהיגה בחירה ישירה של ראש הממשלה. נוסף על כך נחקק חוק שהטיל סנקציות על חברי הכנסת הפורשים מסיעתם.

קישורים חיצוניים

ניר כהן, התרגיל המסריח, גרסת המקור, באתר ynet, 11 במאי 2012
עופר קניג, עשרים שנה אחרי: "התרגיל המסריח" בראי הזמן, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 13 במרץ 2010
בני משה, כך ניסה פרס לפתות את ש"ס, באתר ערוץ 7, 27 באוקטובר 2014
אלי אשכנזי‏, "לבו ניבא לו רעות": כשכמעט עלה בידו של פרס להקים ממשלה, באתר וואלה, 4 ביוני 2021

הערות שוליים

^ עמית סגל, סיפורה של הפוליטיקה הישראלית, עמ' 36.
^ משה ארנס, מלחמה ושלום במזרח התיכון 1988–1992, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995
^ פרוטוקול ישיבת הכנסת מיום 15.3.90
^ אילן בכר ומנחם רהט, ארנס הציע ללכת על פשרה ושמיר זעם: לא מוכן, מעריב, 14 במרץ 1990
^ יוסי ורטר, 5 הח"כים מש"ס נעדרו וממשלת שמיר קרסה, חדשות, 16 במרץ 1990
^ בנו של האדמו"ר מגור מנסה לשכנע את הרב שך לתמוך במערך [17/04/1990 - נח זבולוני - רנ"ז - מאמרים], באתר ranaz.co.il
^ פגישת ורדיגר ושך בסוף השבוע עוררה תמיהה ברחוב הליטאי [15/04/1990 - נח זבולוני - רנ"ז - מאמרים], באתר ranaz.co.il
^ הרב שך השפיע על מודעי לתמוך בשמיר [26/04/1990 - נח זבולוני - רנ"ז - מאמרים], באתר ranaz.co.il
^ ניר "שוקו" כהן, התרגיל המסריח, גרסת המקור, באתר ynet, 11 במאי 2012
^ אמיר בן-דוד, קדיש שב לשדה הקרב, באתר זמן ישראל, 27 באוגוסט 2020

[1] עמית סגל, סיפורה של הפוליטיקה הישראלית, עמ' 36.

[2] משה ארנס, מלחמה ושלום במזרח התיכון 1988–1992, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995

[3] פרוטוקול ישיבת הכנסת מיום 15.3.90

[4] אילן בכר ומנחם רהט, ארנס הציע ללכת על פשרה ושמיר זעם: לא מוכן, מעריב, 14 במרץ 1990

[5] יוסי ורטר, 5 הח"כים מש"ס נעדרו וממשלת שמיר קרסה, חדשות, 16 במרץ 1990

[6] בנו של האדמו"ר מגור מנסה לשכנע את הרב שך לתמוך במערך [17/04/1990 - נח זבולוני - רנ"ז - מאמרים], באתר ranaz.co.il

[7] פגישת ורדיגר ושך בסוף השבוע עוררה תמיהה ברחוב הליטאי [15/04/1990 - נח זבולוני - רנ"ז - מאמרים], באתר ranaz.co.il

[8] הרב שך השפיע על מודעי לתמוך בשמיר [26/04/1990 - נח זבולוני - רנ"ז - מאמרים], באתר ranaz.co.il

[9] ניר "שוקו" כהן, התרגיל המסריח, גרסת המקור, באתר ynet, 11 במאי 2012

[10] אמיר בן-דוד, קדיש שב לשדה הקרב, באתר זמן ישראל, 27 באוגוסט 2020

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
+[[קובץ:The Knesset holding the Un Trust debate at the Knesset, 1990 Dan Hadani Archive.jpg|ממוזער|[[שמעון פרס]] ו[[יצחק רבין]] ב[[מליאת הכנסת]] בעת [[הצעת אי-אמון|הצבעת אי אמון]] שכונתה "התרגיל המסריח", מרץ 1990.|300x300px]]
-'''התרגיל המסריח''' הוא כינוי שטבע [[יצחק רבין]] לניסיונו של [[שמעון פרס]] להקים [[ממשלת ישראל|ממשלת]] [[שמאל וימין בפוליטיקה|שמאל]]–[[חרדים]] צרה בראשותו בשנת [[1990]], במקום [[ממשלת ישראל העשרים ושלוש|ממשלת האחדות הלאומית]] השנייה בראשות [[יצחק שמיר]]. הניסיון נכשל: אומנם פרס הצליח לגבש רוב להפלת הממשלה ב[[הצבעת אי-אמון|הצבעת אי־אמון]], אך לא עלה בידו להשיג את התמיכה הנדרשת להקמת [[ממשלה צרה]] בראשותו, וה[[ממשלת ישראל העשרים וארבע|ממשלה שהוקמה לבסוף]] הייתה ממשלת ימין צרה, בתמיכת המפלגות החרדיות.
+'''התרגיל המסריח''' הוא כינוי שטבע [[יצחק רבין]]{{הערה|[[עמית סגל]], '''[[סיפורה של הפוליטיקה הישראלית]]''', עמ' 36.}} למהלך פוליטי ביוזמת [[שמעון פרס]] להפלת [[ממשלת ישראל העשרים ושלוש|ממשלת האחדות השנייה]] בראשות [[יצחק שמיר]], ולהקמת ממשלת שמאל צרה בראשות [[המערך]] ובתמיכת הסיעות החרדיות, בחודשים מרץ עד יוני [[1990]].
+למרות שהניסיון כשל, הופלה הממשלה ב[[הצעת אי-אמון|הצבעת אי-אמון]] ב[[הכנסת|כנסת]], ברוב של 60 מול 55 ובתמיכת הסיעות החרדיות; אך לאחר שהוטלה מלאכת הרכבת הממשלה על שמעון פרס – לא עלה בידו להרכיבה, משום שלא זכה שוב בתמיכתם של החרדים. לבסוף, ומשנכשל פרס, הקים שמיר ממשלת ימין צרה בראשות [[הליכוד]] ובתמיכת החרדים, ומילא את ימי [[הכנסת השתים עשרה]]. הייתה זו הפעם היחידה עד כה ב[[היסטוריה של מדינת ישראל|היסטוריה של ישראל]] שבה נפלה ממשלה בהצבעת אי-אמון.
 == הרקע למהלך ==
 תוצאות [[הבחירות לכנסת השתים עשרה]], שהתקיימו ב־[[1 בנובמבר]] [[1988]], הובילו להקמת [[ממשלת אחדות לאומית (ישראל)|ממשלת אחדות לאומית]] בראשות [[יצחק שמיר]], אף שאפשרו הקמה של ממשלה צרה בראשות [[הליכוד]]. בממשלה זו כיהנו יצחק רבין כשר הביטחון ושמעון פרס כשר האוצר מטעם מפלגת [[המערך]], ו[[משה ארנס]] כשר החוץ מטעם הליכוד.
-במאי 1989 הודיעה הממשלה, לאחר פעילות דיפלומטית אינטנסיבית, על יוזמת שלום לקיום שיחות עם פלסטינים מיהודה, מהשומרון ומרצועת עזה לאחר קיום בחירות באזורים אלה. יוזמה זו הייתה מתואמת עם הממשל האמריקני. בתחילת [[1990]] הציע [[ג'יימס בייקר]], [[מזכיר המדינה של ארצות הברית]], כי ישראל תאפשר במשא ומתן גם השתתפות בבחירות של נציגי הפלסטינים ב[[מזרח ירושלים]] ושל פלסטינים שהם במקורם תושבי יהודה שומרון ועזה, אך גורשו בידי ישראל בתקופה שמאז [[1967]], וכן כי בבחירות המוצעות ישתתפו פלסטינים תושבי מזרח ירושלים. פרס דרש שהממשלה תקבל את הצעת בייקר, ואילו רבין הציע כי שאלת השתתפותם של ערביי מזרח ירושלים בבחירות תוכרע בהצבעה בכנסת. שמיר נמנע ממענה להצעות.
+במאי [[1989]] הודיעה הממשלה, לאחר פעילות דיפלומטית אינטנסיבית, על יוזמה לקיום שיחות עם פלסטינים מ[[יהודה ושומרון וחבל עזה|יהודה, שומרון וחבל עזה]] לאחר קיום בחירות באזורים אלה. יוזמה זו תואמה עם [[הקבינט של ארצות הברית|הממשל האמריקני]]. בתחילת [[1990]] הציע [[ג'יימס בייקר]], [[מזכיר המדינה של ארצות הברית]], כי ישראל תציע במשא ומתן גם השתתפות בבחירות של נציגי הפלסטינים ב[[מזרח ירושלים]] ושל פלסטינים שהם במקורם תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה, אך גורשו בידי ישראל בתקופה שמאז [[1967]], וכן כי בבחירות המוצעות ישתתפו פלסטינים תושבי מזרח ירושלים. פרס דרש שהממשלה תקבל את הצעת בייקר, ואילו רבין הציע כי שאלת השתתפות ערביי מזרח ירושלים בבחירות תוכרע בהצבעה בכנסת. שמיר נמנע ממענה להצעות.
 == הפלת ממשלת שמיר ==
 [[קובץ:Haim Ramon.jpg|150px|ממוזער|שמאל|[[חיים רמון]] סייע במגעים עם ש"ס להפלת הממשלה]]
-על פי שר החוץ [[משה ארנס|ארנס]], מימיה הראשונים של הממשלה ניהל פרס מגעים חשאיים עם הממשל האמריקני, כדי שלא יקבל את יוזמת השלום הישראלית כמו שהיא אלא יציב תנאים שהליכוד לא יוכל לקבל.{{הערה|משה ארנס, '''מלחמה ושלום במזרח התיכון 1988–1992''', הוצאת ידיעות אחרונות, 1995}} לאחר שקיבל את מבוקשו, רקח פרס בעזרתם של [[חיים רמון]] ו[[יוסי ביילין]] הסכם סודי עם [[אריה דרעי]] וסיעת [[מפלגת ש"ס|ש"ס]], לתמיכה בהפלת הממשלה. שמיר, שקיבל ידיעות מוקדמות כי חברי הכנסת של מפלגת העבודה מתכוונים להצטרף להצעות [[הצעת אי אמון|אי־אמון]] שהוגשו מטעם סיעות האופוזיציה,{{הערה|פרוטוקול ישיבת הכנסת מיום 15.3.90}} פיטר במהלך ישיבת הממשלה שנערכה ב־11 במרץ את פרס מהממשלה. בעקבות זאת התפטרו שאר שרי [[המערך]], וב־[[15 במרץ]] נפלה ממשלת שמיר בהצבעה על הצעת אי־אמון ב[[הכנסת|כנסת]], שעברה ברוב של 60 ח"כים מול 55. [[אגודת ישראל]] תמכה בהפלת [[ממשלת ישראל|הממשלה]], ו[[חבר הכנסת|חברי הכנסת]] של ש"ס (מלבד השר [[יצחק חיים פרץ]], שבניגוד לדרעי כיהן גם כח"כ ותמך בממשלה בהצבעה) נעדרו מהמליאה בעת ההצבעה. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה ב[[היסטוריה של מדינת ישראל|תולדות ישראל]] שבה הופלה ממשלה בשל הצבעת אי־אמון.
+על פי שר החוץ [[משה ארנס|ארנס]], מימיה הראשונים של הממשלה ניהל פרס מגעים חשאיים עם הממשל האמריקני, כדי שלא יקבל את יוזמת השלום הישראלית כמו שהיא אלא יציב תנאים שהליכוד לא יוכל לקבל.{{הערה|משה ארנס, '''מלחמה ושלום במזרח התיכון 1988–1992''', הוצאת ידיעות אחרונות, 1995}} לאחר שקיבל את מבוקשו, רקח פרס בעזרתם של [[חיים רמון]] ו[[יוסי ביילין]] הסכם סודי עם [[אריה דרעי]] וסיעת [[מפלגת ש"ס|ש"ס]], לתמיכה בהפלת הממשלה. שמיר, שקיבל ידיעות מוקדמות כי חברי הכנסת של מפלגת העבודה מתכוונים להצטרף ל[[הצעת אי אמון|הצעות אי אמון]] שהוגשו מטעם סיעות האופוזיציה,{{הערה|פרוטוקול ישיבת הכנסת מיום 15.3.90}} פיטר במהלך ישיבת הממשלה שנערכה ב־13 במרץ את פרס מהממשלה.{{הערה|{{מעריב|אילן בכר ומנחם רהט|ארנס הציע ללכת על פשרה ושמיר זעם: לא מוכן|19900314|30}}}} בעקבות זאת התפטרו שאר שרי [[המערך]], וב־[[15 במרץ]] נפלה ממשלת שמיר בהצבעה על הצעת אי־אמון ב[[הכנסת|כנסת]], שעברה ברוב של 60 ח"כים מול 55. [[אגודת ישראל]] תמכה בהפלת [[ממשלת ישראל|הממשלה]], ו[[חבר הכנסת|חברי הכנסת]] של ש"ס (חוץ מהשר [[יצחק חיים פרץ]], שבניגוד לדרעי כיהן גם כח"כ ותמך בממשלה בהצבעה) נעדרו מהמליאה בעת ההצבעה. זו הייתה הפעם הראשונה ב[[היסטוריה של מדינת ישראל|תולדות ישראל]] שבה הופלה ממשלה בשל הצבעת אי־אמון.{{הערה|{{חדשות|יוסי ורטר|5 הח"כים מש"ס נעדרו וממשלת שמיר קרסה|19900316|11}}}}
 == כישלון המהלך ==
-לאחר שממשלת שמיר נפלה, הטיל [[נשיא מדינת ישראל|הנשיא]] [[חיים הרצוג]] על פרס להרכיב ממשלה חדשה ב־[[20 במרץ]]. ואולם, המשא ומתן הקואליציוני נקלע לקשיים: [[הרב שך]], מנהיגה הרוחני של מפלגת [[דגל התורה]], התנגד בחריפות להצטרפות מפלגתו לממשלת השמאל, ובכינוס שארגן ב[[היכל הספורט יד אליהו]] נימק זאת בחשבון ההיסטורי עם השמאל ועם אנשי ה[[קיבוץ|קיבוצים]] "[[נאום השפנים והחזירים|אוכלי השפנים]]", כדבריו (בזכות ביטוי זה נודע הנאום כ"[[נאום השפנים והחזירים]]"). בעקבות התנגדותו התקיפה של הרב שך סירב הרב [[עובדיה יוסף]] לאשר למפלגתו, ש"ס, להצטרף לממשלת פרס, ובכך טרף את הקלפים. לאחר סירובו של הרב עובדיה, המפלגה היחידה שנשארה חפצה להצטרף לממשלתו של פרס, היא מפלגת אגודת ישראל, אך גם יחד איתה לפרס ולמערך היו רק 60 ח"כים (המערך 39, [[רצ]] 5, אגודת ישראל 5, [[חד"ש]] 4, [[מפ"ם]] 3, [[מפלגת שינוי|שינוי]] 2, [[הרשימה המתקדמת לשלום]] 1, [[מד"ע]] 1), ח"כ אחד פחות מן הדרוש כדי לאשר בכנסת את ה[[ממשלה]] החדשה. הח"כ החסר שבא לעזרתם היה [[אברהם שריר]], שנבחר לכנסת כאיש [[המפלגה הליברלית הישראלית|המפלגה הליברלית]], שהייתה חלק מן [[הליכוד]]. שריר נמנה עם קבוצה של חמישה ח"כים מן המפלגה הליברלית שב[[פברואר]] 1990 התפצלה מן הליכוד וייסדה מפלגה בשם "[[המפלגה לקידום הרעיון הציוני]]", בראשותו של [[יצחק מודעי]]. במהלך המשא ומתן הקואליציוני עימה סירבה המפלגה להצטרף לממשלה בראשותו של פרס, אך שריר הסכים לפרוש ממנה לבדו ובכך להעניק לפרס את הרוב הדרוש.
+לאחר שממשלת שמיר נפלה, הטיל [[נשיא מדינת ישראל|הנשיא]] [[חיים הרצוג]] על פרס להרכיב ממשלה חדשה ב־[[20 במרץ]]. אולם, המשא ומתן הקואליציוני נקלע לקשיים: [[הרב שך]], מנהיגה הרוחני של מפלגת [[דגל התורה]], התנגד בחריפות להצטרפות מפלגתו לממשלת השמאל, ובכינוס שארגן ב[[היכל הספורט יד אליהו]] נימק זאת בחשבון ההיסטורי עם השמאל ועם אנשי ה[[קיבוץ|קיבוצים]] "אוכלי השפנים", ועקב כך נודע כ"[[נאום השפנים והחזירים]]". בעקבות התנגדותו התקיפה של הרב שך סירב הרב [[עובדיה יוסף]] לאשר למפלגתו, ש"ס, להצטרף לממשלת פרס, ובכך טרף את הקלפים. לאחר סירוב הרב עובדיה, המפלגה היחידה שהסכימה להצטרף לממשלה בראשות פרס הייתה מפלגת אגודת ישראל, אך גם איתה לפרס ולמערך היו רק 60 ח"כים: המערך 39, [[רצ]] 5, אגודת ישראל 5, [[חד"ש]] 4, [[מפ"ם]] 3, [[מפלגת שינוי|שינוי]] 2, [[הרשימה המתקדמת לשלום]] 1, [[מד"ע]] 1. כלומר היה חסר ח"כ אחד כדי לאשר בכנסת את הממשלה החדשה. הח"כ החסר שבא לעזרתם היה [[אברהם שריר]], שנבחר לכנסת כאיש [[המפלגה הליברלית הישראלית|המפלגה הליברלית]], חלק מ[[הליכוד]]. שריר נמנה עם קבוצה של חמישה ח"כים מהמפלגה הליברלית שב[[פברואר]] 1990 התפצלה מהליכוד וייסדה מפלגה בשם "[[המפלגה לקידום הרעיון הציוני]]", בראשותו של [[יצחק מודעי]]. במהלך המשא ומתן הקואליציוני עימה סירבה המפלגה להצטרף לממשלה בראשותו של פרס, אך שריר הסכים לפרוש ממנה לבדו ובכך להעניק לפרס את הרוב הדרוש. במקביל, ניסה הרב [[יעקב אריה אלתר]] (לימים הרבי מגור) לשכנע את הרב שך שיתמוך בממשלת המערך, אך לא עלתה בידו<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://ranaz.co.il/articles/article3192_19900417.asp|כותרת=בנו של האדמו"ר מגור מנסה לשכנע את הרב שך לתמוך במערך [17/04/1990] - נח זבולוני - רנ"ז - מאמרים|אתר=ranaz.co.il|תאריך_וידוא=2022-10-24}}</ref>.
-בליל [[11 באפריל]] הציג פרס את ממשלתו החדשה, ולמחרת הייתה הכנסת אמורה לאשר אותה. ואולם בבוקרו של אותו יום התברר ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל, [[אברהם ורדיגר]] ו[[אליעזר מזרחי]], נעדרים מהמשכן. ורדיגר עשה זאת בהוראת הרב שך,<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://ranaz.co.il/articles/article3191_19900415.asp|כותרת=פגישת ורדיגר ושך בסוף השבוע עוררה תמיהה ברחוב הליטאי [15/04/1990] - נח זבולוני - רנ"ז - מאמרים|אתר=ranaz.co.il|תאריך_וידוא=2021-06-08}}</ref> ומזרחי בעקבות הוראתו של [[מנחם מנדל שניאורסון|הרבי מליובאוויטש]] לחברי הכנסת הסרים למרותו שלא לתמוך בממשלה הדוגלת במסירת שטחים.
+בליל [[11 באפריל]] הציג פרס את ממשלתו החדשה, ולמחרת אמורה הייתה הכנסת לאשר אותה. ואולם בבוקרו של אותו יום התברר ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל, [[אברהם ורדיגר]] ו[[אליעזר מזרחי]], נעדרים מהמשכן. ורדיגר עשה זאת בהוראת הרב שך,<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://ranaz.co.il/articles/article3191_19900415.asp|כותרת=פגישת ורדיגר ושך בסוף השבוע עוררה תמיהה ברחוב הליטאי [15/04/1990] - נח זבולוני - רנ"ז - מאמרים|אתר=ranaz.co.il|תאריך_וידוא=2021-06-08}}</ref> ומזרחי בהוראת [[מנחם מנדל שניאורסון|הרבי מליובאוויטש]] לחברי הכנסת הסרים למרותו שלא לתמוך בממשלה הדוגלת ב[[מסירת שטחים]].
-הצגת הממשלה התבטלה, ופרס נאלץ לבקש מהנשיא הרצוג ארכה בשביל לנסות ולהרכיב ממשלה בכל זאת. ב־[[26 באפריל]], כשגם בתום הזמן הנוסף שהוקצב לו לא הושגה התקדמות במגעים הקואליציוניים, נאלץ פרס להודיע להרצוג על כישלונו. הנשיא הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על שמיר, שהצליח להרכיב [[קואליציה]] שנשענה על מפלגות ה[[ימין פוליטי בישראל|ימין]], על המפלגות הדתיות, על "[[המפלגה לקידום הרעיון הציוני]]" (שנעתרה לפנייתו של [[הרב שך]] לתמוך בממשלת הליכוד<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://ranaz.co.il/articles/article3201_19900426.asp|כותרת=הרב שך השפיע על מודעי לתמוך בשמיר [26/04/1990] - נח זבולוני - רנ"ז - מאמרים|אתר=ranaz.co.il|תאריך_וידוא=2020-04-20}}</ref>), על ח"כ אברהם שריר (שחזר לליכוד לאחר קריאתו הדרמטית של שמיר ב־[[25 באפריל]], שנכנסה ללקסיקון הפוליטי הישראלי: "אברשה, חזור הביתה!"), על ח"כ [[יצחק חיים פרץ|יצחק פרץ]], שר הקליטה בממשלה היוצאת שפרש מש"ס, ועל ח"כ [[אפרים גור]], שפרש מן המערך. שמיר הציג את [[ממשלת ישראל העשרים וארבע|ממשלתו החדשה]] בכנסת ב־[[11 ביוני]].
+הצגת הממשלה התבטלה, ופרס נאלץ לבקש מהנשיא הרצוג ארכה בשביל לנסות ולהרכיב ממשלה בכל זאת. ב־[[26 באפריל]], כשגם בתום הזמן הנוסף שהוקצב לו לא הושגה התקדמות במגעים הקואליציוניים, נאלץ פרס להודיע להרצוג על כישלונו. הנשיא הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על שמיר, שהצליח להרכיב [[קואליציה]] שנשענה על מפלגות ה[[ימין פוליטי בישראל|ימין]], על המפלגות הדתיות, על "[[המפלגה לקידום הרעיון הציוני]]" (שנעתרה לפנייתו של [[הרב שך]] לתמוך בממשלת הליכוד<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://ranaz.co.il/articles/article3201_19900426.asp|כותרת=הרב שך השפיע על מודעי לתמוך בשמיר [26/04/1990] - נח זבולוני - רנ"ז - מאמרים|אתר=ranaz.co.il|תאריך_וידוא=2020-04-20}}</ref>), על ח"כ אברהם שריר (שחזר לליכוד לאחר קריאתו הדרמטית של שמיר ב־[[25 באפריל]], שנכנסה ללקסיקון הפוליטי הישראלי: "'''אברשה, חזור הביתה!'''"), על ח"כ [[יצחק חיים פרץ|יצחק פרץ]], שר הקליטה בממשלה היוצאת שפרש מש"ס, ועל ח"כ [[אפרים גור]], שפרש מן המערך. שמיר הציג את [[ממשלת ישראל העשרים וארבע|ממשלתו החדשה]] בכנסת ב־[[11 ביוני]].
 == סוף דבר ==
-מי שנתן למהלך בדיעבד את השם "התרגיל המסריח" היה [[יצחק רבין]], בריאיון בתקשורת בתאריך [[9 במאי]] [[1990]]. רבין נימק את מתן השם במילים: "הבלוף הזה וכל ההסתאבות שבאה לחיים הפוליטיים בישראל בניסיון להרכיב ממשלה צרה, נכשל לא רק באופן טקטי אלא גם קונספטואלית". לטענת המעורבים במהלך, הוא היה צעד פוליטי לגיטימי, שרבין גינה כדי לחזק את מעמדו מול פרס במאבק הפנימי על הנהגת המפלגה - ועל אף העובדה שהכינוי השלילי שיחק לידי הימין.{{הערה|{{ynet|ניר "שוקו" כהן|התרגיל המסריח, גרסת המקור|4227801,00|11 במאי 2012}}}}.
+מי שנתן למהלך בדיעבד את השם "התרגיל המסריח" היה [[יצחק רבין]], בריאיון בתקשורת בתאריך [[9 במאי]] [[1990]]. רבין נימק את מתן השם במילים: "הבלוף הזה וכל ההסתאבות שבאה לחיים הפוליטיים בישראל בניסיון להרכיב ממשלה צרה, נכשל לא רק באופן טקטי אלא גם קונספטואלית". לטענת המעורבים במהלך, דווקא היה זה צעד פוליטי לגיטימי, שרבין גינה כדי לחזק את מעמדו מול פרס במאבק הפנימי על הנהגת המפלגה – ועל אף העובדה שהכינוי השלילי שיחק לידי [[ימין פוליטי בישראל|הימין]].{{הערה|{{ynet|ניר "שוקו" כהן|התרגיל המסריח, גרסת המקור|4227801,00|11 במאי 2012}}}}
-"התרגיל המסריח" גרם לזעזוע חברתי, ובעקבותיו נערכה [[הפגנה]] המונית ב[[כיכר מלכי ישראל]]. עשרות אלפי אזרחים קראו לשנות את סדרי השלטון. ביניהם היה גם [[אליעד שרגא]], אשר בעזרת צעירים נוספים הקים את [[התנועה למען איכות השלטון בישראל]], שהשמיעה את הסיסמה "מושחתים, נמאסתם!",<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.zman.co.il/142366/|כותרת=קדיש שב לשדה הקרב: האיש שאחראי לסיסמה "מושחתים נמאסתם" חוזר למחות|אתר=www.zman.co.il|תאריך=2020-08-27|שפה=עברית|תאריך_וידוא=2020-08-27}}</ref> שנכנסה אף היא ללקסיקון הציבורי. מפלגת העבודה השתמשה בתחושת המיאוס מה"אין בושה", והקריאה הפכה לאבן פינה בתעמולת הבחירות של [[מפלגת העבודה הישראלית|מפלגת העבודה]] ב[[הבחירות לכנסת השלוש עשרה|בחירות 1992]] בהם הביסה את הליכוד.
+"התרגיל המסריח" גרם לזעזוע חברתי, ובעקבותיו נערכה [[הפגנה]] המונית ב[[כיכר רבין|כיכר מלכי ישראל]]. עשרות אלפי אזרחים קראו לשנות את סדרי השלטון. ביניהם היה גם [[אליעד שרגא]], אשר בעזרת צעירים נוספים הקים את [[התנועה למען איכות השלטון בישראל]], שהשמיעה את הסיסמה "מושחתים, נמאסתם!",{{הערה|{{זמן ישראל|אמיר בן-דוד|קדיש שב לשדה הקרב|142366|27 באוגוסט 2020}}}} שנכנסה אף היא ללקסיקון הציבורי. מפלגת העבודה השתמשה בתחושת המיאוס מה"אין בושה", והקריאה הפכה לאבן פינה בתעמולת הבחירות של [[מפלגת העבודה הישראלית|מפלגת העבודה]] ב[[הבחירות לכנסת השלוש עשרה|בחירות 1992]] בהן הביסה את הליכוד.
-המיאוס שחש הציבור כלפי המיקח וממכר המפלגתי חבר לעמדה המתגבשת של רוב חברי הכנסת, שיש לייצב את המערכת הפוליטית בישראל. הכנסת שינתה את [[חוק יסוד: הממשלה]], חייבה [[רוב מוחלט]] של שישים ואחד חברי הכנסת להפלת הממשלה בהצבעת אי־אמון והנהיגה [[בחירות ישירות#ישראל|בחירה ישירה]] של ראש הממשלה. נוסף על כך נחקק חוק שהטיל סנקציות על חברי הכנסת הפורשים מסיעתם.
+המיאוס שחש הציבור כלפי המיקח וממכר המפלגתי חבר לעמדה המתגבשת של רוב חברי הכנסת, שיש לייצב את המערכת הפוליטית בישראל. הכנסת שינתה את [[חוק יסוד: הממשלה]] כך שנדרש [[רוב מוחלט]] של שישים ואחד חברי הכנסת להפלת הממשלה בהצבעת אי־אמון, והנהיגה [[בחירות ישירות#ישראל|בחירה ישירה]] של ראש הממשלה. נוסף על כך נחקק חוק שהטיל סנקציות על חברי הכנסת הפורשים מסיעתם.
 == קישורים חיצוניים ==
@@ שורה 28: / שורה 31: @@
 * {{המכון הישראלי לדמוקרטיה|עופר קניג|עשרים שנה אחרי: "התרגיל המסריח" בראי הזמן|1629|13 במרץ 2010}}
 * {{ערוץ7|בני משה|כך ניסה פרס לפתות את ש"ס|286187|27 באוקטובר 2014}}
-*אלי אשכנזי, [https://news.walla.co.il/item/3439657 "לבו ניבא לו רעות": כשכמעט עלה בידו של פרס להקים ממשלה], באתר [[וואלה!]], 4 ביוני 2021
+* {{וואלה!|אלי אשכנזי|"לבו ניבא לו רעות": כשכמעט עלה בידו של פרס להקים ממשלה|3439657|4 ביוני 2021}}
 <!-- *[http://www.politicsnow.co.il/trivia/triva34.html פתרון חידה פוליטית] מאתר "פוליטיקה עכשיו" -->
@@ שורה 41: / שורה 44: @@
 [[קטגוריה:1990 בישראל]]
 [[קטגוריה:משברים פוליטיים]]
+[[קטגוריה:1990 בפוליטיקה]]