לאוטאר

לאוטאר (ברומנית: lăutar, בריבוי - lăutari - לאוטאר, המבוטא עם ריכוך של ה"ר") הוא מוזיקאי מסורתי במרחב הדובר רומנית, לרוב חבר במעין "גילדה" מקצועית של הצוענים המוזיקאים, הקרויים "צוענים לאוטארים" (țigani lăutari). מקור שמם בכלי המיתר "לאוטה" (lăută) או "אלאוטה" (alăută), במקור שמו בשם הכלי המיתרים הערבי - "אל-עוד". הגרסה הרומנית המסורתית של הכלי נקראה "קובזה". משום כך בהתחלה אכן נקראו "אלאוטאר" (alăutari). ה"לאוטארים" היו בדרך כלל מנגנים בלהקות כליות או תזמורות הקרויות טאראף.

התפתחות המושג ומשמעויותיו

במקור "לאוטאר" היה נגן ה"אלאוטה" או "לאוטה", במקרה זה הקובזה. נגן הקובזה נקרא גם "קובזאר" (cobzar), בעוד נגן הכינור נקרא "סקריפקאר" (scripcar - מהמילה ממקור סלאבי skripka) ,נגן החליל פאן נקרא נאיג'יו (naigiu) ונגן הצמבל או ה"צימבלום" נקרא "צמבאלג'יו" (ţambalagiu). משמעויות המונח היו כדלקמן:

א. נגן כלי מיתר

החל מן המאה ה-17 המילה "לאוטאר" קיבלה משמעות כללית של נגן כלי מיתרים ועם הפצת הכינור במרחב הרומני-הונגרי זוהה יותר ויותר עם נגן הכינור, המכונה גם "סקריפקאר" .

ב. נגן עממי בכל כלי נגינה

המושג הורחב לכל נגן מקצועי, חבר בתזמורת או להקה שנקראה "טאראף". בשלהי המאה ה-18 הוכר מקצוע ה"לאוטאר" וחלה התארגנות של מעין "גילדות" (ברומנית:"בריאסלה" breaslă) של לאוטארים, בדומה ל"אסנף" הטורקיים.

ג. החל מהמחצית הראשונה של המאה ה-19 "לאוטר" היה נגן מוזיקה עממית, שונה מה"המוזיקאי הניאמץ" (ה"גרמני"), זה שניגן מוזיקה מלומדת, סלונית או קלאסית,

ד. "לאוטר" היה גם אותו נגן המוזיקה העממית או העירונית, שבדרך כלל לא ידע תווים. באמצע המאה ה-19, כשהתחילו להתפתח מוסדות החינוך המוזיקלי, החלו לקרוא "לאוטאר", לפעמים תוך נימת גנאי, למוזיקאי ללא השכלה פורמלית ושאינו יודע בדרך כלל תווים, המנגן "לפי האוזן". למעשה במאה ה-20 חלק מהלאוטארים המוכשרים ביותר רכשו השכלה מוזיקלית פורמלית. עם הלאוטארים חסרי ההשכלה הפורמלית וגם אלה המשכילים נמנו וירטואוזים נערצים של כלי נגינה (ברבו לאוטארו, גריגוראש דיניקו, קריסטאקה צ'ולאק, ניקולאיה בויקה). חלקם היו גם מלחינים (גריגוראש דיניקו, ז'ורז' בולאנז'ה, ג'ורג'ה אוקיאלב) ומנצחים של תזמורות למוזיקה עממית (יונל בודישטיאנו, ויקטור פרדסקו) או קלה, אף הצטיינו בנגינת מוזיקה קלאסית (גריגוראש דיניקו) ושל ג'אז

ה. "לאוטאר" מול "רפסוד".

עושים לפעמים הבחנה, לא פעם בעלת קונוטציות גזעניות, בין מוזיקת הלאוטארים ובין המוזיקה הכפרית הרומנית ה"טהורה" (ללא "השפעות הצוענים"). במקרים כאלה נגן או זמר של מוזיקה כפרית מכונה במילה הגבוהה "רפסוד".

היסטוריה

טאראף הלאוטארים של דומיטרקה אוקיאלב (Ochi-albi) בשנת 1860, ציור מאת קרול פופ דה סטמארי

הלאוטארים היוו בזמנו, כנראה עוד לפני השחרור מעול העבדות, אחת הקבוצות המקצועיות-שבטיות ההיסטוריות של עם הצוענים (רומה) החי בארצות הרומניות. פרט ללאוטארי, הצוענים התחלקו לקבוצות של "מרקידי הדובים" - ursari (אוּרסאר) (שהיו מוזיקאים בפני עצמם), "סוחרי סוסים" - lovari (לובאר),"מייצרי דליים" kalderash (קלדראש) או căldărari (קרלדראר), "מייצרי כפות" (לינגוראר - lingurari), מייצרי מסרקים, מוכרי פרחים (florari -פלוראר), וכו'.

הלאוטארים מוזכרים לראשונה בשנת 1558 כששליט ולאכיה, מירצ'ה הרועה העניק את רוסטה הלאוטאר כמתנה לוורניק דינגה ממולדובה. הלאוטארים היו העבדים שמחירם היה הגבוהה ביותר מקרב העבדים הצוענים. בתעודה אחרת ממולדובה משנת 1570 מוזכרים אותו "אלאוטאר" רוסטה ועוד אלאוטאר בשם סטויקה שנקנו מהקומיס ברקן מוולאכיה תמורת 4,000 אספר. נוכחות הלאוטארים באירועים חשובים בחיי הנסיכויות הרומניות מתועדת בעדויות של אורחים זרים ובכרוניקות מקומיות. צוינה השתתפותם בפמליית השליט מיכאי האמיץ בזמן כניסתו החגיגית לאלבה יוליה (1600) או בפמלייתו של השליט לאון וודה בשעות המפגש עם שליח מלך שוודיה במרץ 1632. נוסעת אנגליה, ליידי קרייבן, התפעלה מנגינתם הערבה בעת ביקורה בחצר של ניקולאיה מברוגני. בשנת 1775 הוקמה ה"גילדה" הראשונה של הלאוטארים הצוענים בוולאכיה וב-1795 -במולדובה.

בין הלאוטארים היו גם עבדים צוענים וגם רומנים חופשיים, אבל הצוענים היו הרוב. עם הזמן התווספו אליהם גם לאוטארים יהודים או טורקים.

עד המאה ה-19 הועסקו מוזיקאים צוענים כבדרנים בחצרות השליטים והבויארים. אחרי השחרור מן העבדות באמצע המאה ה-19 רבים התיישבו באזורים הכפריים. שם היה ביקוש לשרותיהם בחתונות, הלוויות ובחגיגות רומניות מסורתיות אחרות. אלו נקראו צוענים וטראש (vătraşi) ושפת האם שלהם הייתה כבר הרומנית, או באזורים מסוימים בטרנסילבניה - הונגרית. רק מיעוט, בדרך כלל מקרב ה"קלדראש" או "האורסאר" דיברו עדיין רומאני. לאוטארים צוענים רבים התיישבו בערים, שבהן היו להן שכונות משלהם, כמו "פרקאו" (Frecău) ביאשי, "סקאונה" (Scaune) בבוקרשט, "סיניאסקה" (Sineasca) בקראיובה וכו'.

המושג "לאוטארים" נפוץ בעיקר באזורים של "הממלכה הישנה", הרגאט, של רומניה: מולדובה, מונטניה, אולטניה ודוברוג'ה, אבל גם בבסרביה ובבוקובינה, שהיו פעם חלק מנסיכות מולדובה. בקרב דוברי הרומנית בטרנסילבניה ובבאנאט לא היו מוזיקאים מקצועיים מסורתיים עד למאה ה-19 ורוב הנגנים היו איכרים. באופן מסורתי הלאוטארים ניגנו "לפי האוזן" אולם בימינו יש יותר ויותר לאוטארים בעלי השכלה מוזיקלית פורמלית, היודעים לקרוא תווים.

הטאראף

הלאוטארים התארגנו בלהקות שנקראות טאראף, המורכבות בדרך כלל מן הגברים שבמשפחה המורחבת. היו בהן לפעמים גם נשים, רובן זמרות. בראש כל טאראף עמד "פרימאש", הכנר הראשון. מאה ה-17 הטאראפים במולדובה כללו כינור, קובזה וכלי נשיפה - חצוצרה ו"זורלה" (zurlă). בשלהי המאה ה-18 כל הטאראפים כללו כינור. ההרכבים, כפי שמכירים אותם מציורי התקופה, יכלו לכלול כינור, קובזה, כלים מסוג הדולצימר עם פטישים, או חליל או חליל-פאן. באמצע המאה ה-19 היו הרכבים מורכבים מכינור, קובזה שהוחלפה עם הזמן בגיטרה, ו"קמאן" עם שתי שורות מיתרים, או שלושה כנרים, קובזה וחליל-פאן. בוולאכיה (מונטניה) הטאראף מוכרב בדרך כלל מכינור, צמבל, אקורדיון, קונטרבס, ובשנים האחרונות - סינתטייזר ותופים.

בוקרשט - מרכז לאוטארים

בירת ולאכיה ההיסטורית, בוקרשט אירחה הרכבי לאוטארים רבים עוד מן המאה ה-16, בחצר השליטים ובבתי הבויארים. באמצע המאה ה-19 התרכזו מגורי "הצוענים הלאוטארים" שכונה שמסביב לככר רוסטי, ברחוב דואמניי (Uliţa Doamnei) (בימינו שדרות חריסטו בוטב) וטאילור (Teilor) (בימינו רחוב גאלאץ). מאוחר יותר נדחקו לשכונות שוליות יותר. בראש התארגנות הלאוטארים עמד "וטאף" שגבה דמי החבר (בשנת 1775 קיבל 33 מטבעות מכל לאוטאר וטאלר אחד לכל חתונה). טאראפי הלאוטארים נכחו, בין היתר, בחגיגות היין והתירוש בכרמים הסמוכים לעיר, ניגנו בבתי המרזח ומאוחר יותר במסעדות ובגני-המסעדות של העיר. במסעדות הפאר של בוקרשט שבין מלחמות העולם - כמו "צ'ינה", "מון ז'רדן", "קולונאדה", "פסקרוש" הופיעו גדולי המבצעים של המוזיקה העממית והקלה העירונית הרומנית.

טרנסילבניה

ערך מורחב – טרנסילבניה

במישור הטרנסילבני הכנר מנגן בליווי ויולה (הקרויה "בראץ'" לפי השם הגרמני) וקונטרבס. בעמקי הביהור עושים שימוש גם ב"כינור עם שופר" (vioară cu goarnă או hidede cu tolcer). בחבל מרמורש שבצפון טרנסילבניה הכנר הסולן נקרא "צ'טראש" ונגינתו מלווה בסוג של גיטרה הקרוי "זונגורה" (zongoră - מהונגרית) וצמבאלום הנקרא "דוֹבה" (dobă)

בסרביה

ערך מורחב – בסרביה

בהתחלת המאה ה-19 התארגנה בבירת בסרביה, קישינב (קישינאו) שהייתה אז בשליטת מהאימפריה הרוסית, גילדה של לאוטארים צוענים. בביתו של הבויאר ברטולומיי היה טאראף של לאוטארים שניגנו מנגינות וריקודים רומניים מקומיים (כמו "אני אוהב אותך בלי גבול" ו"סרבסשט" ). הלאוטאר האגדי בארבו לאוטארו היה מפורסם בשטחי מולדובה משני צידי הפרוט. לפופולריות רבה זכה גם הלאוטאר יאנקו פרז'ה מקישינב, ששיחק תפקיד חשוב בחיים המוזיקליים של העיר בשנים 1870-1830. הוא לימד דור שלם של לאוטארים כגון קוסטאקה מרין (1911-1840) וגאורגה הרארו (1853- 1920 ). עוד אמן מפורסם בתחום היה טימופיי ניאגה, אביו של המלחין שטפאן ניאגה. הצטיינו ביצירותיהם גם הלאוטארים ג. פאונה וק. פארנו. הטאראפים ניגנו בחגיגות הכפר, בחתונות וליוו מופעי בידור. בתקופת השלטון הסובייטי בבסרבסיה -שרובה נכלל לתוך הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית מולדובה, קמו מספר רב של תזמורות עממיות, חלקן לפי האופנה הקומוניסטית, מורכבים ממספר רב מאוד של נגנים. אחת התזמורות הידועות ביותר נקראה "לאוטארי" (Lăutarii).

כלי הנגינה של הלאוטארים

• חליל פאן, הקרוי ברומנית "נאי" Nai. נגן חילי הפאן נקרא בעבר מוסקלג'יו (muscalagiu), אחר נאיג'יו (naigiu).
• כינור (סקריפקה, ויואורה) Vioara, scripca -נפוץ קודם במולדובה במאה ה-17 והפך לכלי השולט בכיפה במוזיקה של הלאוטארים.
• קונטרה-כינור
• קונטרבס - משתתף ב"טאראפים", אך זוכה לפחות תשומת לב, מפני שאינו מאפשר את הנגינה הווירטואוזית ה"זעירה" (mărunt)
• צימבלום - הקרוי ברומנית צמבאל (țambal) החליף את הלאוטה או הקובזה -הוא פופולרי מאוד ב"מוזיקה לאוטריאסקה"
• קובזה או לאוטה, כלי ממשפחת ה"עוד", בדומה ל"קובזה" האוקראינית, יש לה צוואר קצר ומשמשת בעיקר לליווי קצבי, אולם, ללא שריגים, בדומה לעוד. נעלמה במידה רבה.
• אקורדיון - פופולרי מאוד במוזיקה הלאוטריאסקה המודרנית
• קלרינט - בשימוש במיוחד במוזיקה הלאוטריאסקה העירונית בדרום רומניה
• טאראגוט - (בהונגרית - טאראגאטו) - בשימוש בעיקר בחבל באנאט. בימינו מוחלף במידה רבה על ידי הסקסופון.
• כלי נשיפה - השפעה אוסטרית, בשימוש בעיקר במולדובה

הלאוטארים משתמשים לעיתים רחוקות בכלי נשיפה המאפיינים את מוזיקת האיכרים, בגלל אפשרויותיהם המוגבלות. עם זאת יש לאוטארים המנגנים בחליל הרועים או בחמת חלילים - ה"צ'ימפוי" (cimpoi).

בימינו ישנם לאוטארים המשתמשים בכלי נגינה חשמליים, אלקטרוניים ואלקטרואקוסטיים רבים: אורגנים, אקורדיונים אלקטרוניים, גיטרות וגיטרות באס חשמליות ואלקטרואקוסטיות, וכו'.

החליל, חמת החלילים, ה"סולרה", הבוצ'ום נשארו יותר נחלת הנגנים האיכרים, רומנים במוצאם. לעומת זאת חליל פאן, הכינור, הקובזה ובמיוחד הצמבאל הפכו בעיקר התמחות של המוזיקאים הצוענים.

הרפרטואר

• בתקופה הפאודלית הרפרטואר של הלאוטארים בכפרים הרומנים היה ספציפי ומצומצם למדי. הוא כלל ריקודי עם מקומיים, מוזיקת אירוסים וחתונה, מוזיקת לוויות, מוזיקה לטקסים מסורתיים כמו "וסילקה", "פלוגושורול" (איחולים לחגי החורף), "קאפרה" ("העז") וכו'.

בחצרות הבויארים והשליטים ביצעו הלאוטארים והזמרים העממיים בלדות, דוינות, שירי היידוקים, שירי חאפלות, שירי אהבה וריקודים. גם במאות הבאות בחלקי רומניה מסוימים שימרו וביצעו הלאוטרים הצוענים "שירי אבות" - יצירות שירה אפית רומנית

• במאה ה-18 בתקופת השליטים הפנרים, ממוצא יווני, חדרו יסודות מזרחיים רבים - בהשפעת המוזיקה הטורקית והיוונית.

באותן השנים הופיעו ז'אנרים חדשים כמו הפסטרפים, המנלות, הסמאי, הבסטות, וטקסימים הטורקיים. שירי האהבה או "שירי העולם הגדול" (cântece de lume) העירוניים לבשו צורות מסלסלות, לפי אופנות מן המזרח הקרוב.

• בהתחלת המאה ה-19 באו עדיין לידי ביטוי השפעות של החסות העות'מאנית, שלטון הנסיכים הפנרים, אך גם של הכיבוש הרוסי והאוסטרי. בהדרגה התרחב הרפרטואר וכלל ריקודים ממרכז ומערב אירופה - ככדוגמת המזורקות, ואלסים, קאדרילים, פולקות וכו'. כמו כן בוצעו אריות סלוניות, המנונים ושירי לכת מהפכניים והופיע ז'אנר עירוני חדש ופופולרי: הרומאנסה העירונית, לפעמים למלים של משוררים מוכרים. לעיתים הולחנו קטעי נגינה ושירה שערבבו קטעים מערביים עם קטעים מזרחיים. עם זאת הבליטו הלאוטארים בניגנתם גם את צביון הפולקלור הרומני. מוזיקאים זרים שהתיישבו בנסיכויות הרומניות שאבו השראה מן הפולקלור הרומני כפי שהכירו אותו באמצעות מוזיקת הלאוטארים. טאראפים של בארבו לאוטארו ואנגלוצה ליוו מופעים של תלמידים בפנימיות (פנסיונים) שנפתחו בעיר יאשי על ידי מורים זרים.

בסלונים של הבויארים התחילו הלאוטארים להתמקד לרוב במוזיקה המתאימה לשמחות ולמסיבות. הם ניגנו קטעים מן הפולקלור הכפרי, שירי "מאחאלה" (שירי שכונות) עירוניים ושרידים של הרפרטואר ערבי-פרסי-טורקי-יווני. אחרי 1830 החליפו שליטי הנסיכויות את התזמורת העות'מאנית - ה"מטרחנאה" - בתזמורות כלי נשיפה בסגנון מערבי.

• בשנים 1850-1860 נכנסו לרפרטואר הלאוטארים גם יצירות של מלחינים "קלאסיים" בסגנון עממי. לפעמים יצירות אלה - כולל הורות, ריקודי סרבה, קאדרילים, ו"פוטפורי" נחשבו בטעות ליצירות עממיות.
• במאה ה-19 ומאה ה-20 עם התרבות הזמרים המקצועיים, עסקו הלאוטארים פחות במוזיקה קולית וקידמו יותר את הרפרטואר הכלי. הם התמחו בליווי זמרים ובמוזיקת ריקודים.

סגנון נגינה

הנגינה של הכנרים בקרב הלאוטארים שונה מזו של נגני המוזיקה הקלאסית בעיקר בגלל השימוש הרב במליסמים, בקישוטים מלודיים, הטריל "המזויף" (טרמולו חזק המגיע לתו העליון), גליסנדו על המיתר, פורטמנטי של התו, גלישת האצבע מתת-טון אל טון, רבעי טון וכו'. גם שאר הכלים אימצו חלק מאפיונים טכניים אלה.

לאוטארים ביצירות אמנות

• הסרט "לאוטארי" (ה"לאוטארים") של הבמאי מרפובליקת מולדובה, אמיל לוטיאנו, מוקדש לחיי הלאוטארים הצוענים בבסרביה.

אירועים של מוזיקת לאוטרים

• בעיר פיטשט ברומניה מתקיים פסטיבל לאומי שנתי למוזיקת לאוטארים, על שם "זאבאידוק"

ביבליוגרפיה

• 1996 Viorel Cosma Lăutarii de ieri şi azi, Editura DU Style, Bucureşti (ברומנית)
• Constantin C. Giurescu Istoria Bucureştilor, Editura Vremea, Bucureşti 2009

לקריאה נוספת

• Alexandru, T (1980), Muzica populară românească Editura muzicală, Bucureşti
• Speranţa Rădulescu Taifasuri de muzică ţigănească
• Gheorghe Firca (coord.şt.)Dicţionar de termeni muzicali editia a III-a Univers Enciclopedic, Institutul de Istoria Artei ,Bucureşti 2010
• Margaret Beissinger in Karl Reichl (ed.) Medieval Oral Literature, De Gruyter Lexicon, Berlin 2012

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לאוטאר בוויקישיתוף

• Meseria de lăutar în "Rodul Pământului",4-5-15 mai 2008
• Floarea Calotă "Cuceritorii lumii 19-02-2010 cei fără de arme" partea I, Mesagerul de Vâlcea(הקישור אינו פעיל)
• בלוג על לאוטארים ברומנית (אורכב 19.07.2011 בארכיון Wayback Machine)

• Cu seriozitate despre muzica lăutărească II interviu cu dr.Speranţa Rădulescu, muzicolog cercetător principal la departamentul de etnomuzicologie de la Muzeul ţăranului român (אורכב 25.05.2009 בארכיון Wayback Machine)

ברצינות על מוזיקת הלאוטארים- החלק השני- ריאיון עם המוזיקולוגית ד"ר ספראנצה רדולסקו, חוקרת ראשית במחלקת אתנו-מויקולוגיה במוזיאון האיכר הרומני בבוקרשט, באתר divers - גישה ב-15 באפריל 2014

• שיעורים לתולדות המוזיקה - המנטיזם המוזיקלי - התרבות המוזיקלית הרומנית במחצית הראשונה של המאה ה-19

George Pascu, Melania Boţocan, - Carte de istorie a muzicii. Editura Vasiliana, Iaşi 2003

• Poslușnicu Istoria lăutarilor