מלחמת העצמאות של אוקראינה

מלחמת העצמאות של אוקראינה
תאריכים	8 בנובמבר 1917 – 17 בנובמבר 1921 (4 שנים)
מקום	מרכז אירופה, מזרח אירופה
תוצאה	רוב אוקראינה נכבשה על ידי הצבא האדום והוקמה הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית; פולין העצמאית משתלטת על רוב מערב אוקראינה המודרנית;

מלחמת העצמאות של אוקראינה (באוקראינית: Українська революція (1917—1921)) הוא השם שניתן לסדרת מאבקים צבאיים, שהתרחשו בשנים 1917 - 1921, באוקראינה והסתיימו עם חלוקת אוקראינה בין ברית המועצות (הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית), פולין (מערב אוקראינה) וצ'כוסלובקיה (זקרפטיה).

רקע

במלחמת העולם הראשונה מרבית הטריטוריה המאוכלסת באוקראינים הייתה חלק מהאימפריה הרוסית, שהייתה, יחד עם רומניה בחזית הלחימה במזרח אירופה מול מעצמות המרכז. חלק נוסף מהעם האוקראיני חי תחת שלטון אוסטרו-הונגרי. חלוקה זו באה לידי ביטוי גם בצבאות, בצבא הרוסי שירתו כארבעה וחצי מיליוני אוקראינים ובצבא האוסטרו-הונגרי שירתו בין רבע מיליון ל-300,000 חיילים אוקראינים^[1]. בתחילת 1917, לאחר מתקפת ברוסילוב של הצבא הרוסי הקיסרי, שהייתה מוצלחת מבחינה אסטרטגית אך יקרה מבחינת אבדות כוח האדם של הצבא – החזיקו כוחות הצאר בקו קדמי שהשתלט חלקית על ווהלין ועל מזרח גליציה. לאחר מהפכת פברואר 1917 באימפריה הרוסית החלו קבוצות אתניות רבות לדרוש אוטונומיה רבה יותר ודרגות שונות של הגדרה עצמית. חודש לאחר המהפכה הוכרזה בקייב הרפובליקה העממית האוקראינית, כישות אוטונומית בעלת קשרים הדוקים עם הממשלה הזמנית הרוסית. השליטה ברפובליקה העממית האוקראינית הייתה בידי המפלגה הסוציאליסטית-מהפכנית האוקראינית.

הממשלה הזמנית של רוסיה נשארה נאמנה להסכמה המשולשת והמשיכה במלחמה, כשקו החזית נע בהתאם להתפתחויות מערבה או מזרחה. מתקפת קרנסקי הייתה כישלון גדול וכתוצאה מכך הצבא הרוסי סבל מאבדות כבדות בכוח אדם ובציוד ואספקה. חיילים רבים ובמיוחד ממוצא אוקראיני, איבדו את אמונם בעתיד האימפריה הרוסית וערקו עם נשקם. לאחר מהפכת אוקטובר קמה ברוסיה ממשלה בולשביקית שתבעה את שלטונה על פני כל האימפריה הרוסית וסירבה להכיר בממשלים אחרים. הממשלה הבולשביקית הקימה ממשל אוקראיני מתחרה עם בירה בחרקוב, תחת אותו שם, הרפובליקה העממית האוקראינית^[2]. הממשל של קייב ניתק את הקשרים עם הממשלה הרוסית והכריז על עצמאות ב-22 ביוני 1918.

גבולות אוקראינה

הגבולות האתניים באוקראינה, ב-1897
הרפובליקה העממית של אוקראינה ב-1917
אוקראינה ב-1918
גבולות אוקראינה בסתיו 1919
מפת אוקראינה ב-1920

לפני מלחמת העצמאות של אוקראינה לא התקיימה ישות מדינית אוקראינית, לכן לא היו גבולות מדיניים לישות האוקראינית. האוקראינים עצמם ראו ברוס של קייב ובשלטון העצמי של בוגדן חמלניצקי את ניצני המדינה האוקראינית, אך לא הייתה רציפות היסטורית וגם לא חפיפת גבולות. האוקראינים נבדלים ממי שאינם אוקראינים על ידי השימוש בשפה האוקראינית ובמידה מסוימת גם על ידי הבדלים כנסייתיים. מרבית האוקראינים חיו עד מלחמת העולם הראשונה בטריטוריות, שנשלטו על ידי שתי אימפריות, האימפריה הרוסית והאימפריה האוסטרו-הונגרית. בשתי האימפריות הופעלו על האוקראינים לחצים לכיוון התבוללות ומחיקת הזהות האוקראינית.

קיומם, לצד האוקראינים, של בני עמים אחרים יצר מצב של עירוב אוכלוסיות ומכאן גם רצונות השתייכות לאומית לא אחידים.

המלחמה

מפה של הרפובליקות הסובייטיות, שקמו בתוך אוקראינה בתקופת מלחמת העצמאות של אוקראינה

במלחמה שהחלה בין שתי הרפובליקות האוקראיניות, זאת של קייב וזאת של חרקוב, ידם של הבולשביקים מחרקוב, שקיבלו סיוע מרוסיה, הייתה על העליונה והם כבשו את פולטבה, את זפוריז'יה ואת דניפרו. בנוסף לכך, הבולשביקים המקומיים הקימו רפובליקות נפרדות, הרפובליקה הסובייטית של אודסה והרפובליקה הסובייטית דונצק-קריבוי רוג. במקביל ביסס נסטור מאכנו את הישות הקרויה מאכנובשצ'ינה, שהייתה בברית עם הבולשביקים.

הרפובליקה העממית האוקראינית

המועצה המרכזית האוקראינית הייתה גוף פאן-אוקראיני שאיחד את הארגונים האוקראינים הפוליטיים, התרבותיים והמקצועיים החל מתקופת שלהי מלחמת העולם הראשונה. בהמשך הפכה המועצה המרכזית לגוף המחוקק והמנהל של הישות המדינית האוקראינית^[3].

המועצה הוקמה ב-17 במרץ 1917, כיוזמה של "חברת המתקדמים האוקראינים" וההיסטוריון מיכאילו הרושבסקי נבחר לעמוד בראשה. במועצה היו נציגים של מפלגות אוקראיניות שונות, אנשי צבא, פועלים, אנשי כמורה, סטודנטים ונציגי ארגוני תרבות לאומיים שונים. בראש המזכירות הכללית, הגוף הביצועי של המועצה המרכזית האוקראינית, עמד וולודימיר קירילוביץ' ויניצ'נקו.

ב-9 בפברואר 1918 המשמרות האדומים נכנסו לקייב, מה שאילץ את המועצה המרכזית האוקראינית (Українська Центральна Рада) לעבור לז'יטומיר ומשם לסארני. יחידות הצבא הרוסיות, שנותרו באוקראינה, הצטרפו ללוחמי המועצה המרכזית או לבולשביקים, פרט ליחידות של מיכאיל דרוזדובסקי, שהצטרף לתנועה הלבנה ובדרכו להתאחד עימה הביס את נסטור מאכנו.

הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה

ב-18 באוקטובר 1918, כאשר כבר היה ברור שהאימפריה האוסטרו-הונגרית עתידה להתמוטט, התארגנו פוליטיקאים ובכירי כנסייה אוקראינים ממזרח גליציה ובוקובינה במסגרת שקראו לה המועצה הלאומית של אוקראינה והכריזו על כוונה לאחד את כל השטחים המערב אוקראינים לכדי ישות מדינית אחת. במקביל, הפולנים הצהירו על כך שבכוונתם לכלול את לבוב ומזרח גליציה במדינה הפולנית. הקפטן האוקראיני דמיטרו ויטובסקי, אשר לא היה מרוצה מההתנהלות האיטית של המועצה הלאומית של אוקראינה, הוביל קבוצה של קציני צבא אוקראינים צעירים מיחידת רגלים של הצבא האוסטרו הונגרי להשתלטות על לבוב בלילה שבין ה-31 באוקטובר ל-1 בנובמבר. בבוקר של ה-1 בנובמבר 1918 תושבי לבוב ראו מסביבם דגלי אוקראינה על בנייני הממשל בלבוב והודעות על כך שהם נמצאים במדינה אוקראינית. התושבים האוקראינים קיבלו את ההתפתחות הזאת בשמחה, אולם הפולנים הגיבו בהתנגדות פעילה שהתבטאה בלחימה מבית לבית בין פולנים לאוקראינים. יהודי העיר השתדלו להיות נייטרליים ולא השתתפו בלחימה^[4].

ב-1 בנובמבר 1918 הוכרזה עצמאות הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה, שחלשה על צפון בוקובינה, מזרח גליציה וזקרפטיה. בשטח הרפובליקה חיו 5,4 מיליוני תושבים, מתוכם 3,291,000 אוקראינים (60%), 1,351,000 פולנים (25%) ו-660,000 יהודים (12%). יתר האוכלוסייה הורכבה ממיעוטים קטנים, גרמנים, צ'כים ועוד. שלוש הערים הגדולות היו לבוב (עיר הבירה), קולומיאה וסטניסלב (כיום איוואנו-פרנקיבסק). סידור גולובוביץ' עמד בראש ממשלת הרפובליקה בתקופה המכריעה ביותר בבניית הישות האוקראינית העצמאית (ינואר - יוני 1919)^[5] בלבוב רוב האוכלוסייה הייתה פולנית וזמן קצר אחרי הכרזת העצמאות הם מרדו, כי לא היו מוכנים לחיות תחת שלטון אוקראיני וביקשו את עזרת פולין. הצבא הפולני יצא לעזרת מורדי לבוב ופרצה מלחמת פולין–אוקראינה.

שלום הלחם

המועצה המרכזית האוקראינית, ששטחים הולכים ורבים פרקו את עולה, החליטה לפנות למעצמות המרכז לכריתת ברית. מעצמות המרכזהיו גם הן במצב רע אחרי שנות המלחמה, הצבא הגרמני היה מותש ובאוסטרו-הונגריה היה מחסור חמור מאוד במזון. מעצמות המרכז שאפו למזון שאוקראינה הייתה יכולה לספק ואוקראינה שאפה לעזרה הצבאית של מעצמות המרכז. בברסט ליטובסק התנהלו המשאים והמתנים בין המשלחת הרוסית בולשביקית ובין מעצמות המרכז ובנפרד בין המשלחת האוקראינית ובין מעצמות המרכז. ראשונים חתמו על ההסכם האוקראינים ב-9 בפברואר 1918 - בהסכם נתנו האוקראינים למעצמות המרכז כמויות אדירות של מזון וסחורות שונות ומעצמות המרכז התחייבו להכיר באוקראינה כמדינה עצמאית ולסייע לה במלחמתה^[6]. שלום זה כונה בגרמנית Brotfrieden (שלום לחם).

ב-13 במרץ 1918 אבטחו כוחות אוקראינים והצבא האוסטרו-הונגרי את אודסה. צבא העם האוקראיני, הכפוף למועצה המרכזית, השתלט על אגן דונבאס באפריל 1918. באפריל 1918 נוקתה קרים מכוחות בולשביקים על ידי חיילים אוקראינים והצבא הגרמני הקיסרי. ב-5 באפריל 1918 השתלט הצבא הגרמני על יקטרינוסלב, ושלושה ימים לאחר מכן על חרקוב. עד אפריל 1918 אבדו כל ההישגים הבולשביקיים באוקראינה.

סקורופדסקי וההטמנות

פבלו סקורופדסקי היה גנרל רוסי ממוצא אוקראיני. לאחר מהפכת אוקטובר פרש מהצבא הרוסי ושב לאוקראינה. בסוף 1917–1918 ריכז סקורופדסקי סביבו תומכים מקרב עשירי אוקראינה ויצר קשרים עם הפיקוד העליון של כוח הכיבוש הגרמני (בעקבות הסכם ברסט-ליטובסק כל שטחה של אוקראינה נכבש על ידי צבאות גרמניה ואוסטרו-הונגריה).

האוקראינים לא עמדו בהתחייבויות שלהם כלפי הכוחות הגרמניים בכל הנוגע להספקת מצרכים, לכן הכוחות האלה, ששלטו למעשה באוקראינה, החליטו להחליף את הרפובליקה בשלטון יותר מועיל להם. ב-29 באפריל 1918, בעזרת כוחות הכיבוש שח מעצמות המרכז, ביצע פבלו סקורופדסקי הפיכה צבאית ועלה לשלטון. הוא פירק את המועצה המרכזית והקים ממשלה שמרנית בראשותו. את הרפובליקה העממית של אוקראינה החליפה "מדינה אוקראינית". סקורופדסקי העניק לעצמו תואר "הטמאן" (באופן רשמי הוא נקרא: "הוד רוממותו הנאצל אדון הטמאן של כל אוקראינה") ושלט שלטון דיקטטורי^[7].

בניהול המדינה הסתמך סקורופדסקי על בעלי האדמות ועל קצינים לשעבר בצבא האימפריה הרוסית (שברובם התנגדו לניתוק אוקראינה מרוסיה). הממשלה ברשותו זכתה לתמיכה מועטה מצד הלאומנים האוקראינים. למרות שבפועל ממשלתו הייתה ממשלת בובות של גרמניה, היא השכילה ליצור מערכת אדמיניסטרטיבית יעילה. סקורופדסקי פעל רבות לפיתוח החינוך והתרבות האוקראינית - תוך מספר חודשים, הממשלה הדפיסה מיליוני ספרים בשפה האוקראינית והקימה בתי ספר אוקראינים רבים, שתי אוניברסיטאות ואת האקדמיה האוקראינית למדע.

סקורופדסקי, בעזרת שר ההגנה שלו, אלכסנדר רגוזה, ניסה להקים צבא אוקראיני, אך נתקל בהתנגדות לכך מצד כוח הכיבוש הגרמני. מתוך 3 דיוויזיות שהקים, שתיים פורקו על ידי הגרמנים. הכוח הצבאי ברשותו הסתכם בדיוויזיה אחת בת כ-6000 חיילים.

תמיכתו של סקורופדסקי בהענקת אדמות של איכרים, שהולאמו במהלך מהפכת אוקטובר, לבעלי נכסים עשירים, גרמה למתיחות עם האיכרים, שהיוו את הרוב באוכלוסיית המדינה. בעקבות המעשים הללו הוקמה תנועת פרטיזנים מקרב הכפריים והתחוללו מספר התקוממויות מזוינות.

בנובמבר 1918, לאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, היא התחילה להסיג את כוחותיה מאוקראינה וסקורופדסקי נשאר למעשה ללא כוח צבאי משמעותי, שיוכל להגן על שלטונו. הוא ניסה להקים צבא והתחיל באופן חפוז לגייס קצינים וחיילים לשעבר של צבא האימפריה הרוסית, אשר התגוררו בקייב, אך זה היה מאוחר מדי. בינתיים הסוציאליסטים האוקראינים ברשותם של סימון פטליורה וולדימיר ויניצ'נקו הקימו ממשלה חלופית, שכונתה ה"דירקטורט". לממשלה זו היה כוח צבאי לא מבוטל, שחלק ממנו היוו יחידות שערקו מצבאו של סקורופדסקי.

בתחילת דצמבר 1918 החל הצבא של הדירקטורט להתקדם לכיוון קייב. הכוחות המעטים שעוד נשארו נאמנים לסקורופדסקי לא הצליחו לעמוד בפני התקפותיו. ב-14 בדצמבר, כאשר הגיע צבא הדירקטורט לפאתי קייב, עזב סקורופדסקי את ארמונו ונמלט בסתר מקייב בעזרתם של הקצינים מכוח הכיבוש הגרמני.

אוקראינה בתקופת פטליורה

סימון פטליורה כיהן תקופה קצרה כשר המלחמה במועצה המרכזית של הרפובליקה העממית של אוקראינה. בפברואר 1919, לאחר נסיגת כוחות הציר ונפילת סקורופדסקי, נתמנה לעמוד בראש קבינט של חמישה ששלט באוקראינה, והיה המפקד העליון - אוטאמן ראשי - של הצבא האוקראיני. הוא נלחם נגד הצבא האדום ונגד הצבא הלבן, שני צבאות שניסו לכבוש את אוקראינה. צבאו של פטליורה ערך פרעות רבות ביהודי אוקראינה. בשלהי 1918 אוקראינה נכבשה על ידי הצבא הרוסי הלבן, אך עד הסתיו שלאחר מכן הובסו הלבנים על ידי הבולשביקי, שהפכו לכוח הדומיננטי באוקראינה. עד סוף אוגוסט רוב אוקראינה הייתה בידיים לבנות. הקומוניסטים גורשו, והלאומנים האוקראינים היו חלוקים ביחסם לדניקין, פטליורה היה עוין כלפיו, אך הגליציאנים העדיפו אותו על פני הפולנים, שאותם ראו כאויבם העיקרי.

פטליורה נסוג מפני הבולשביקים לתוך פולין, שממשלתה הכירה בו כמנהיג הרפובליקה העממית האוקראינית. הוא חתם במרץ 1920 על ברית עם הפולנים, תוך קביעת קו גבול, שהכתיבו הפולנים. במסגרת ההסכם קיבלה פולין את לבוב ואת גליציה ובתמורה הבטיחה לאוקראינים תמיכה צבאית נגד הבולשביקים.

ב-24 באפריל החלו הפולנים במתקפה העיקרית, מבצע קייב, במטרה ליצור מדינה אוקראינית עצמאית שתשתתף בחזונו של פילסודסקי בדבר פדרציה סלבית אל מול רוסיה הסובייטית. פולין נעזרה בחייליו של פטליורה. הארמייה הפולנית השלישית גברה בקלות על הצבא האדום בגבולות אוקראינה. הכוח האוקראיני-פולני המשולב כבש את קייב ב-7 במאי, ונתקל רק בהתנגדות סמלית. אך עד מהרה נתקלו הפולנים במתקפת נגד סובייטית. הפולנים הצליחו לעצור את ההתקדמות הסובייטית, אך לא הצליחו להמשיך במתקפתם כמתוכנן. בצפון היה מצבם של הפולנים חמור בהרבה. הארמייה הפולנית הראשונה הובסה, ונאלצה לסגת, כאשר בעקבותיה הארמייה ה-15 הסובייטית שכבשה את השטחים שבין נהר דווינה המערבית וברזינה. לקראת סוף מאי התייצבה החזית על נהר אוטה, והצדדים התכוננו לבאות.

ב-24 במאי נתקלו הכוחות הפולנים והאוקראינים בדרום בפעם הראשונה בארמיית הפרשים הראשונה של סמיון בודיוני. מתקפות חוזרות ונשנות מצד הפרשים של בודיוני שברו את קו החזית הפולני אוקראיני ב-5 ביוני וניתקו את קווי האספקה והתקשורת בעורף הכוחות הפולנים. ב-10 ביוני עברו הפולנים לנסיגה לאורך כל החזית. ב-13 ביוני נאלצו הפולנים לסגת מקייב שעברה לידי הבולשביקים.

במהלך 1920 התקיפו הפולנים יחד עם שארית צבא פטליורה, שמנה כשתי דיוויזיות, את הבולשביקים. בהמשך התהפכה המגמה והבולשביקי הדפו את כוחות הברית של הפולנים והאוקראינים עד נהר ויסטולה, לכיוון ורשה.

ההתערבות הצרפתית

ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלת צרפת, שאישר את המעורבות הצרפתית באוקראינה

כבר בדצמבר 1917 חילקו בריטניה וצרפת את שטחי רוסיה, שדרכם עברו חזיתות מלחמת העולם הראשונה, לתחומי השפעה. האזור שמצפון לים השחור (אוקראינה) נפל לתוך אזור האחריות הצרפתית. בספטמבר 1918 אישר ראש ממשלת צרפת, ז'ורז' קלמנסו, תוכנית לביסוס שליטה צבאית בנמלי הים השחור הצפוני. תבוסת גרמניה פתחה את הים השחור למדינות ההסכמה, ובנובמבר 1918 התחילה נחיתת כוחות מעורבים בפיקוד צרפתי באודסה ובסבסטופול. ב-2 בדצמבר, ספינת הקרב הצרפתית מיראבו הגיעה לאודסה. באמצע דצמבר, במהלך נפילת ההטמנאט, החלה הנחיתה של 15,000 אנשי צבא של מדינות ההסכמה באודסה וחודשים לאחר מכן בחרסון ובניקולייב. ב-13 בינואר 1919 שכנה מפקדת הדיוויזיה המוטסת הצרפתית באודסה. מפקדה, הגנרל פיליפ אנרי ד'אנסלם, דרש מהכוחות האוקראינים לפתוח את האזור סביב אודסה ולסגת לקו טירספול-בירזולה-ווזנסנסק-מיקולייב-חרסון. בסוף ינואר - תחילת פברואר 1919, כוחות מדינות ההסכמה השתלטו על חרסון וניקולייב. הגנרל ד'אנסלם פרסם פקודה בה הודיע: "צרפת ומדינות ההסכמה הגיעו לרוסיה כדי לאפשר לכל גורמי הרצון הטוב והפטריוטיות להשיב את הסדר באזור".

מדינות ההסכמה סיפקו סיוע צבאי וטכני לצבא המתנדבים של אנטון דניקין, שעד אז כבש את שטחי קובאן, סטברופול וצפון הקווקז. בחסות בעלות הברית באודסה בסוף 1918 - תחילת 1919, הוקמה חטיבת הרובאים של אודסה, שמנתה 5,000 איש, כמערך מתנדבים רוסי, שבראשו עמד הגנרל ניקולאי טימנובסקי.

הסיבה והתכלית של ההתערבות הצרפתית לא היו ברורות לחלוטין. מנהיגי הצבא הצרפתי התפכחו במהרה לנוכח מהמריבות הפנימיות בתוך הכוחות האנטי-בולשביקים, מריבות שמנעו שיתוף פעולה יעיל נגד הלחצים הבולשביקיים, והם ביקרו במיוחד את צבא המתנדבים הרוסי הלבן על יהירותו כלפי האוכלוסייה המקומית. רגשות אנטי-זרים חזקים בקרב האוקראינים שכנעו קצינים צרפתים שהתערבות באקלים זה של עוינות נידונה לכישלון ללא תמיכה מסיבית. כאשר ממשלת צרפת לא סיפקה מספיק ציוד וכוח אדם לפעולות צבאיות נרחבות, הצבא הצרפתי הובס על ידי כוחות פרו-בולשביקים וקצינים צרפתים יעצו לפריז להסיג את משלחת אודסה וקרים.

המצב הצבאי בתחילת 1919 היה כזה שבעלות הברית לא היו מסוגלות לנהל פעולות צבאיות קרקעיות בקנה מידה גדול באוקראינה. במרץ, בלחץ יחידות הצבא האדום, שהורכבו בעיקר מפלוגות המורדים של אטמן גריגורייב שערקו לצד הבולשביקי, נטשו בעלות הברית את חרסון וניקולייב, ובתחילת אפריל פונו כל כוחות בעלות הברית מאודסה. חטיבת הרובאים של טימנובסקי, שלא עזבה עם בעלות הברית, הגנה על אודסה מפני הבולשביקים, ולאחר מכן נסוגה דרך בסרביה לרומניה, משם פונתה דרך הים לנובורוסיסק ומשם הפכה לדיוויזיית הרגלים השביעית של הכוחות המזוינים של ברית המועצות.

המחלוקת עם רומניה

המועצה המרכזית האוקראינית ראתה את חבל בסרביה כחלק מהטריטוריה האוקראינית, הלבנים (תומכי הצאר) והאדומים (הבולשביקים) ראו את בסרביה כחבל של רוסיה. מרבית הבסרבים היו דוברי רומנית, שראו בהתפרקות האימפריה הרוסית הזדמנות לשינוי. ממלכת רומניה השכנה ראתה את בסרביה כחלק שנגזל ממנה ורצתה בהשבתו.

לפי הדוגמה האוקראינית גם הבסרבים הרכיבו מועצה בשם מועצת הארץ (Sfatul Țării) כשהמעמדות השונים קיבלו מכסות של נציגים בה. כשהמועצה המרכזית האוקראינית הכריזה על אוקראינה עצמאית, גם מועצת הארץ הכריזה על עצמאות בסרביה ובהמשך הזמינה את צבא רומניה לבוא להגן עליה והכריזה על איחוד עם רומניה. האוקראינים לא היו מרוצים מהמהלכים, הם התלוננו על הרכב מועצת הארץ וטענו לקיפוח בייצוג. הם גם הצביעו על כך שבמחוזות השונים התקבלו החלטות שונות ורוב המחוזות העדיפו איחוד עם אוקראינה. הם טענו שלפחות חלק מבסרביה, לפי הרכב האוכלוסייה, צריכה להיות חלק מאוקראינה. שלושה ימים אחרי החלטת האיחוד עם רומניה, המועצה המרכזית האוקראינית הודיעה לממשלת רומניה, שהחלטת מועצת הארץ אינה מקובלת עליה ותבעה שאותם אזורים בהם האוכלוסייה תזדהה כאוקראינית, יצורפו לאוקראינה.

הרפובליקה העממית של צפון אוקראינה תבעה לעצמה גם את חבל בוקובינה. לאחר התפרקות האימפריה האוסטרו-הונגרית, בין 11 - 12 בנובמבר השתלט צבא רומניה, בפיקודו של יאקוב זדיק, על צפון בוקובינה ללא כל התנגדות. ב-28 בנובמבר 1918, התכנסה המועצה הלאומית של בוקובינה והחליטה ברוב קולות על איחוד עם רומניה. הרוב הורכב מקולות הרומנים, הגרמנים, היהודים והפולנים וההתנגדות הייתה רק של האוקראינים. איחוד זה הוכר סופית בהסכם השלום, שנחתם ב-10 בספטמבר 1919 בין רומניה ובין אוסטריה. ההתדינות בין הצדדים נמשכה, כשהצדדים נשארים בעמדותיהם^[8].

הסכם ריגה

הסכם ריגה נחתם בין פולין, רוסיה ואוקראינה בריגה ב-18 במרץ 1921 וסיים את המלחמה הפולנית-סובייטית^[9].

כדי לחתום על הסכם זה הפרה פולין את ההסכם בינה ובין אוקראינה, הסכם על פיו אף אחת מהן לא תחתום על הסכם שלום נפרד. פולין עמדה תחת לחץ מדינות חבר הלאומים לוותר על מרבית הישגיה הטריטוריאליים ולזנוח את חלומה להחייאת האיחוד הפולני-ליטאי. ההסכם שנחתם בסופו של דבר העניק לפולין שטחים נרחבים, אם כי מצומצמים בהיקפם יחסית לשטחים בהם החזיק הצבא הפולני עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש. ההסכם חילק את אוקראינה ואת בלארוס בין הרוסים ובין הפולנים.

פולין קיבלה מרוסיה 30 מיליוני רובלים, עבור תרומתה לכלכלת רוסיה בתקופה הצארית. הרוסים גם השיבו לפולנים את אוצרות האומנות שהיו בידם מאז 1772. שני הצדדים, הפולנים והרוסים, ויתרו על תביעת פיצויי מלחמה.

הפרעות ביהודים

לפני תחילת מלחמת האזרחים ברוסיה חיו ברחבי אוקראינה כשליש מיהודי אירופה. הסביבה הייתה אנטישמית ולעיתים מזומנות נערכו פרעות ביהודים, מימי בוגדן חמלניצקי וביתר שאת בתקופות של מלחמה וכאוס. בתקופת מלחמת העצמאות של אוקראינה, במהלך יותר מ-1,100 פרעות ובמיוחד תחת שלטון פטליורה, נרצחו בין 50,000 ל-200,000 יהודים - מאה אלף נחשב מספר סביר^[10].

בני הברית הפולניים של האוקראינים תחת שלטון פטליורה הפיצו תעמולה אנטישמית באוקראינה (ראו כרזה) והאוקראינים עצמם ביצעו את הפרעות.

פטליורה והפרעות ביהודים

תחת שלטונו של פטליורה, הן כממונה על הצבא והן כמנהיג יחיד של הדירקטורט האוקראיני, בוצעו באוקראינה רציחות רבות, התעללויות, מעשי אונס ושוד של האוכלוסייה היהודית. ליהודים היה נציג בממשלה, אך היה חסר כל השפעה על הנעשה. התלונות הופנו כלפי פטליורה וזה התנער מהאחריות בהצביעו על כך ששלח לחיילים מכתב ובו התבטא נגד הפרעות. הפרעות נמשכו גם אחרי המכתב. המבקרים של פטליורה הצביעו על כך שהוא מינה וקידם מנהיגים צבאים, שיחידותיהם ביצעו פרעות ביהודים. העיתונות האוקראינית באותה תקופה עודדה אווירה פוגרומיסטית ובמיוחד הבטאון "אוקראינה" וזאת חרף הצנזורה. בין מבקרי פטליורה בנושא נמנה גם וולודימיר קירילוביץ' ויניצ'נקו, אוקראיני לאומי בולט^[11].

משפטו של שלום שוורצבארד

שלום שוורצבארד היה אנרכיסט ומשורר יהודי יליד בסרביה, שהתפרסם כאשר בחודש מאי 1926, בפריז, התנקש בסימון פטליורה, מנהיגה לשעבר של הרפובליקה העממית של אוקראינה, שהואשם באי-נקיטת צעדים מספיקים לעצירת טבח היהודים בארצו בעת מלחמת העצמאות של אוקראינה. שווארצבארד זוכה על ידי בית המשפט הצרפתי מכל אשמה, לאחר שחבר המושבעים נחשף להיקף הזוועות של הפרעות ביהודי אוקראינה ואופן תכנונם וביצועם^[12].

קישורים חיצוניים

Russian Civil War 1918-1820 (באנגלית)
Холодный Яр: что случилось с «казацкой республикой» на Украине (ברוסית)
Granițele Ucrainei, între istorie și actualitate (ברומנית)

מדיה וקבצים בנושא מלחמת העצמאות של אוקראינה בוויקישיתוף

אוקראינה, היסטוריה, המהפכה, 1917-1921, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ Ukraine (באנגלית)
^ ЦЕНТРАЛЬНАЯ РАДА (ברוסית)
^ Ukraine in the Flames: "1917 in Kyiv" by Serhii Plokhii (באנגלית)
^ Orest Subtelny, Ukraine: a history, University of Toronto Press, 2000, pages 367-368 (באנגלית)
^ Sidor Golubovych - Head of Government of the Western Ukrainian People's Republic (January-June 1919) (באנגלית)
^ Ukraine declares its independence (באנגלית)
^ Украинская народная республика (ברוסית)
^ Reacția Ucrainei după unirea Basarabiei cu România: Guvernul de la Kiev cere anexarea teritoriului dintre Prut și Nistru (ברומנית)
^ Германо-советско-польская война 1939 года (ברוסית)
^ 20 years before the Holocaust, pogroms killed 100,000 Jews – then were forgotten (באנגלית)
^ פוגרומים ביהודים (Єврейські погроми (історичні факти й оцінки на тлі новітніх публікацій)) (באוקראינית)
^ י. שחטמן, מה עושה שלום שוארצבורד?, דואר היום, 4 במאי 1930

[1] Ukraine (באנגלית)

[2] ЦЕНТРАЛЬНАЯ РАДА (ברוסית)

[3] Ukraine in the Flames: "1917 in Kyiv" by Serhii Plokhii (באנגלית)

[4] Orest Subtelny, Ukraine: a history, University of Toronto Press, 2000, pages 367-368 (באנגלית)

[5] Sidor Golubovych - Head of Government of the Western Ukrainian People's Republic (January-June 1919) (באנגלית)

[6] Ukraine declares its independence (באנגלית)

[7] Украинская народная республика (ברוסית)

[8] Reacția Ucrainei după unirea Basarabiei cu România: Guvernul de la Kiev cere anexarea teritoriului dintre Prut și Nistru (ברומנית)

[9] Германо-советско-польская война 1939 года (ברוסית)

[10] 20 years before the Holocaust, pogroms killed 100,000 Jews – then were forgotten (באנגלית)

[11] פוגרומים ביהודים (Єврейські погроми (історичні факти й оцінки на тлі новітніх публікацій)) (באוקראינית)

[12] י. שחטמן, מה עושה שלום שוארצבורד?, דואר היום, 4 במאי 1930

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]