ויליאם הווארד טאפט

ויליאם הווארד טאפט
William Howard Taft
	ויליאם הווארד טאפט, 1909
לידה	15 בספטמבר 1857; סינסינטי, אוהיו, ארצות הברית
פטירה	8 במרץ 1930 (בגיל 72); וושינגטון די. סי. רבתי, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות הלאומי ארלינגטון
השכלה	קולג' ייל; בית הספר למשפטים של אוניברסיטת סינסינטי; אוניברסיטת סינסינטי ;
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
בת זוג	הלן הרון טאפט
	4 במרץ 1909 – 4 במרץ 1913; (4 שנים)
סגן נשיא ארצות הברית	ג'יימס שרמן
	→ תאודור רוזוולט וודרו וילסון ←
	11 ביולי 1921 – 3 בפברואר 1930; (8 שנים)
נשיא ממנה	וורן הרדינג
	→ אדוארד דאגלס וייט צ'ארלס אוונס יוז ←
	1 בפברואר 1904 – 30 ביוני 1908; (4 שנים)
תחת נשיא ארצות הברית	תאודור רוזוולט
	→ אליהוא רוט לוק רייט ←
	4 בפברואר 1890 – 20 במרץ 1892; (שנתיים)
תחת נשיא ארצות הברית	בנג'מין הריסון
	→ אורלו צ'פמן (אנ') צ'ארלס אולדריץ' (אנ') ←
פרסים והוקרה
	עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
חתימה

ויליאם הווארד טאפט (באנגלית: William Howard Taft;‏ 15 בספטמבר 1857 – 8 במרץ 1930) היה נשיאה ה-27 של ארצות הברית (1909–1913) ולאחר מכן נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית (1921–1930), העשירי במספר. הוא האדם היחיד ששירת בשני התפקידים. טאפט נבחר לנשיאות ב-1908 כיורשו של תאודור רוזוולט, אולם לא הצליח להיבחר מחדש והפסיד לוודרו וילסון ב-1912 לאחר שרוזוולט פילג את הרפובליקנים ורץ כמועמד שלישי. ב-1921, הנשיא וורן הרדינג מינה את טאפט לנשיא בית המשפט העליון, משרה בה שירת טאפט עד כחודש לפני מותו.

טאפט נולד ב-1857. אביו, אלפונזו טאפט, היה מזכיר המלחמה תחת הנשיא יוליסס ס. גרנט. טאפט למד באוניברסיטת ייל והיה חבר באחוות הגולגולת והעצמות כמו אביו, ולאחר שהפך לעורך דין מונה להיות שופט עוד כשהיה בן עשרים. הוא המשיך לצבור תאוצה, מונה להיות פרקליט המדינה ולאחר מכן הפך לשופט בבית המשפט לערעורים. הנשיא ויליאם מקינלי מינה אותו לתפקיד המושל האזרחי בפיליפינים. ב-1904, מינה אותו רוזוולט לתפקיד מזכיר המלחמה, והוא הפך ליורשו הנבחר של רוזוולט. אף על פי שרצה להיות השופט העליון, טאפט דחה הצעות להתמנות לתפקיד בבית המשפט העליון של ארצות הברית, באמונה שעבודתו הפוליטית הייתה חשובה יותר.

בעזרתו של רוזוולט, טאפט לא זכה להתנגדות מצד הרפובליקנים כשמונה למועמדם לנשיא ב-1908, והוא ניצח בקלות את ויליאם ג'נינגס ברייאן בבחירות בנובמבר ומונה לנשיא. בבית הלבן, הוא התמקד במזרח הרחוק ולא באירופה, והתערב בענייני אמריקה הלטינית. טאפט רצה להוריד את מכסי המגן, שהיו מקור מרכזי להכנסה ממשלתית, אולם החוק שהוצע בנושא היה נגוע באינטרסים אישיים. הממשל שלו היה מפולג בין השמרנים במפלגה הרפובליקנים, אליהם היה טאפט מקורב, והאגף הפרוגרסיבי, שבו תמך רוזוולט. מחלוקות בנוגע לשמורות טבע ולשבירת מונופולים הפרידו עוד יותר בין שני האישים. רוזוולט ניסה להיבחר כמועמד הרפובליקני ב-1912. טאפט השתמש בשליטתו במנגנון המפלגתי כדי לזכות ברוב הצירים, ורוזוולט נטש את המפלגה. הפילוג הותיר לטאפט סיכוי זעום להיבחר מחדש, וכשוילסון ניצח אותו, טאפט השיג אלקטורים רק מיוטה ומורמונט.

לאחר תום כהונתו שימש טאפט כפרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל, והמשיך בפעילותו הציבורית. ב-1921, הנשיא הרדינג מינה אותו לנשיא בית המשפט העליון. כשופט, היה טאפט שמרן בנושאי עסקים, אולם קידם את נושא הזכויות ליחידים. עקב מצב בריאותי רע, הוא התפטר בפברואר 1930. כעבור חודש מת ונקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון, הנשיא ונשיא בית המשפט העליון הראשון שנקבר שם.

ראשית חייו ולימודיו

ויליאם הווארד טאפט נולד ב-15 בספטמבר 1857, בסינסינטי, אוהיו להורים אלפונזו טאפט ולואיזה טורי. המשפחה לא הייתה עשירה, וגרה בבית צנוע בפרוורים. אלפונזו היה שופט, שגריר ומזכיר המלחמה תחת הנשיא יוליסס ס. גרנט.

ויליאם טאפט לא נחשב לילד מבריק, אולם עבד קשה. ההורים דחפו את חמשת ילדיהם להצלחה. הוא נכח בבית הספר התיכון בסינסינטי. באוניברסיטת ייל, אליה התקבל ב-1874, טאפט היה אהוד מאוד. הוא נחשב לתלמיד ישר וחרוץ, והיה במקום השני בכיתתו. הוא למד משפטים בסינסינטי והשיג תואר ב-1880. באותה התקופה, עבד בעיתון המקומי, והיה כתב לענייני משפט.

עלייה בממשלה (1880–1900)

עורך דין ושופט באוהיו

לאחר שהוסמך לעריכת דין, התחיל טאפט לעבוד במשרה מלאה בעיתון. כשנאלץ לבחור בין עבודה במשרה מלאה עם משכורת מוגדלת לבין עריכת דין, סירב לעשות זאת. הוא מונה לסגן עורך הדין של המחוז. הוא התפטר בינואר 1882, לאחר שמונה לגובה מכס של מחוזו בידי הנשיא צ'סטר ארתור. טאפט סירב לפטר עובדים מצטיינים שלא היו מזוהים פוליטית עם הרפובליקנים, והתפטר במרץ 1883, כשהוא רוצה להתחיל לעבוד כאדם פרטי בסינסינטי. ב-1884 תמך בג'יימס בליין לנשיאות, אולם הוא הפסיד לגרובר קליבלנד.

ב-1887, טאפט, שהיה בן 29, מונה לבית המשפט העליון בסינסינטי. המינוי נמשך כשנה לפני שטאפט נאלץ להתמודד על התפקיד בבחירות. הייתה זאת מערכת הבחירות הראשונה מבין שלוש שיתמודד בהן במהלך חייו. הוא נבחר לכהונה בת חמש שנים. במהלך תפקידו, פסק טאפט שאיגוד של בנאים, שסירב לעבוד עם חברות שביצעו עסקים עם ארגון מסוים, פעל באופן בלתי חוקי.

לא ידוע מתי פגש טאפט בהלן הרון, אולם ב-1880 היא כבר הוזכרה ביומנו. ב-1884, הם כבר יצאו, וב-1885 התארסו. החתונה התרחשה ב-19 ביוני 1886. אשתו של טאפט דחפה אותו להצלחה כמו הוריו. לזוג היו שלושה ילדים, והבכור ביניהם, רוברט, הפך לסנאטור.

פרקליט המדינה

נותר מושב פנוי בבית המשפט העליון של ארצות הברית ב-1889, ומושל אוהיו הציע לנשיא הריסון למנות את טאפט לתפקיד. טאפט היה בן 32 ותמיד שאף להתמנות לשופט. הוא התעניין בתפקיד, אולם כתב שרוב הסיכויים שלא יקבל אותו. ב-1890, מינה אותו הריסון לתפקיד פרקליט המדינה. כשטאפט הגיע לוושינגטון ב-1890, התפקיד היה פנוי כבר חודשיים, עם עבודה שהצטברה. טאפט עבד במרץ כדי להשלים את הפערים ולמד את החוק הפדרלי שלא הכיר כשופט באוהיו.

הסנאטור מניו יורק, ויליאם אברטס, היה חבר בכיתתו של אלפונזו טאפט בייל (אלפונזו מת ב-1891 בקליפורניה). אברטס שילב את טאפט בחברה הגבוהה של וושינגטון. אשתו של טאפט דרשה שייפגש לא עם שופטים, אלא עם פוליטיקאים כתאודור רוזוולט וג'ון היי ונשותיהם.

אף על פי שטאפט היה מוצלח כפרקליט המדינה, וניצח ב-15 מתוך 18 תיקים שהשתתף בהם, הוא שמח כשבמרץ 1891, הקונגרס והנשיא הריסון מינו אותו לבית המשפט לערעורים במחוזו. במרץ 1892, הוא התפטר מתפקידו כפרקליט המדינה.

שופט פדרלי

טאפט מונה לתפקיד השופט לכל חייו, וידע שמשם יוכל להתקדם לבית המשפט העליון. אחיו, שהיה איש עסקים מוצלח, השלים עבורו משכורת, והרשה למשפחתו לחיות בנוחות. טאפט שמע ערעורים במחוזו ופסק בהם במשך שמונה שנים.

טאפט אמנם חשש ממלחמת המעמדות כמו רוב מעמד הביניים באותן שנים, אולם לא היה שמרן כמו שמבקריו טענו. הוא תמך בזכות ההתאגדות והשביתה של הפועלים. הוא פסק נגד מעסקים בכמה תיקים שעסקו בהזנחת עובדים. ביניהם היה מקרה בו טאפט פסק בדבר פיצויים לעובד שנפצע בתאונת רכבת, כשהפסיקה בוטלה בידי בית המשפט העליון. טאפט היה תקיף באכיפת חוק שרמן נגד מונופולים.

ב-1896, טאפט הפך לדיקן ופרופסור לדיני רכוש בבית הספר למשפטים בסינסינטי, והרצה במשך שעתיים בשבוע. כשופט, היה אסור לטאפט להתערב בפוליטיקה, אולם הוא נשאר תומך רפובליקני. הוא לא תמך בויליאם מקינלי ב-1896, בטענה שאף אחד בוושינגטון לא יתמוך בו. במרץ 1896, הבין טאפט שמקינלי ייבחר להיות המועמד הרפובליקני, ותמך בו בתמיכה רפה. ביולי, לאחר שויליאם ג'נינגס ברייאן נבחר להיות המועמד הדמוקרטי, החל טאפט לתמוך במקינלי. ברייאן נאם לטובת הצמדת הדולר לכסף, וטאפט ראה בעמדה זאת עמדה קיצונית. טאפט חשש שאנשים יאגרו זהב בציפייה לניצחונו של ברייאן. מקינלי נבחר, וכשהתפנה מקום בבית המשפט העליון, מקינלי לא מינה את טאפט לתפקיד.

השנים בפיליפינים

בינואר 1900, נקרא טאפט לוושינגטון לפגישה עם מקינלי. טאפט קיווה להתמנות לבית המשפט העליון, אולם במקום זאת, מקינלי רצה שיהיה בוועדה שתארגן את הממשל האזרחי בפיליפינים. המינוי דרש את התפטרותו של טאפט מתפקידו כשופט, אולם הנשיא הבטיח לו שאם יעשה זאת, ימונה לבית המשפט העליון ברגע שיתפנה שם מקום. טאפט הסכים בתנאי שיעמוד בראש הוועדה, עם אחריות להצלחתה ולכישלונה. מקינלי הסכים, וטאפט הפליג לאיים באפריל 1900.

פיליפינים רבים הגיבו להשתלטות האמריקנית במלחמת גרילה, ודרשו עצמאות לאיים, אולם הצבא, בהנהגת המושל הצבאי ארתור מקארתור הבן (אביו של הגנרל דאגלס מקארתור) שלט שם. מקארתור הרגיש שהוועדה היא מטרד, ומשימתם הייתה לנסות לכפות שלטון עצמי על עם שאינו מוכן לכך. הגנרל נאלץ לשתף פעולה עם טאפט, כיוון שמקינלי נתן לוועדה שליטה בתקציב הצבאי של האי. הוועדה קיבלה את כוחה בפיליפינים ב-1 בספטמבר 1900, וב-4 ביולי 1901, הפך טאפט למושל האי. מקארתור, שהיה המושל הצבאי עד אז, שוחרר מתפקידו ונשלח בחזרה לארצות הברית.

טאפט ביקש לשתף פעולה עם הפיליפינים כדי להוביל לשלטון עצמי באי. הוא ראה עצמאות כיעד רחוק. אמריקנים רבים באזור ראו את המקומיים כנחותים מבחינה גזעית, אולם טאפט התנגד לכך. הוא לא דרש הפרדה גזעית באירועים רשמיים, והתייחס לפיליפינים כאל שווים לו.

מקינלי נרצח בספטמבר 1901, והוחלף בידי תאודור רוזוולט. טאפט ורוזוולט התחברו ב-1890. לאחר היבחרו של מקינלי, דרש טאפט למנות את רוזוולט לסגן מזכיר הימייה, וצפה בו כשהפך לגיבור מלחמה, מושל ניו יורק וסגן נשיא ארצות הברית. הם נפגשו שוב בינואר 1902, כשטאפט היה שם בחופשת מחלה. טאפט העיד בפני ועדה בסנאט על הפיליפינים. הוא דרש שהחקלאים הפיליפינים יוכלו לקבל אדמות, אולם רוב האדמות היו בבעלות אנשי דת קתוליים, שהיו ספרדים והיו עוינים את הפיליפינים. רוזוולט שלח את טאפט לרומא, כדי לדבר עם האפיפיור לאו השלושה-עשר בנוגע לרכישת האדמות ועזיבת אנשי הדת, כשהאמריקאים ייקחו בעלות על שירותי הדת באי. טאפט לא הצליח לפתור את העניין בביקורו, אולם הצליח להגיע להסכם בעניין ב-1903.

בסוף 1902, שמע טאפט מרוזוולט שבקרוב יתפטר שופט בבית המשפט העליון, ושרוזוולט רצה למנות אותו לתפקיד. אף על פי שטאפט חשק בתפקיד, הוא הרגיש שעבודתו כמושל לא הסתיימה. רוזוולט רצה לנטרל יריב פוטנציאלי לנשיאות במינוי הזה, כיוון שטאפט היה אהוד בתקשורת בגלל תפקודו כמושל. כעבור שנה, ביקש רוזוולט מטאפט להתמנות לתפקיד מזכיר המלחמה. התפקיד עדיין דרש ממנו להיות אחראי על האיים, ולבסוף טאפט הסכים, וחזר לארצות הברית בדצמבר 1903.

מזכיר המלחמה

כשטאפט נכנס לתפקידו כמזכיר המלחמה בינואר 1904, הוא לא בחן את הצבא, תפקיד שרוזוולט טיפל בו – רוזוולט רצה שיפתור בעיות קשות, יהיה יועץ משפטי, וינאם לטובתו במהלך מסע הבחירות. טאפט תמך ברוזוולט בנאומיו, אולם טען בפני חבריו שלעולם לא ינסה להיות נשיא, כיוון שהחשש מפני מתחרים הוא נוראי.

בין 1905 ל-1907 הבין טאפט שיהפוך למועמד הרפובליקני הבא לנשיאות, אף על פי שלא רצה בכך. הוא סירב להפוך לשופט בבית המשפט העליון בשני מקרים ב-1905 וב-1906. אדית רוזוולט, הגברת הראשונה של ארצות הברית, לא חיבבה את טאפט, כי הרגישה שהוא דומה מדי לנשיא ולא עזר לו בייעוצו.

טאפט רצה להיות נשיא בית המשפט העליון. הוא האמין שהנשיא הנוכחי יכהן זמן ארוך.

במהלך המהפכה בפנמה וחתימה על הסכם עם הממשלה המקומית, השיגה ארצות הברית זכויות לבנות תעלה בפנמה. החקיקה לא קבעה איזו מחלקה ממשלתית תהיה אחראית לכך, ורוזוולט מינה את טאפט לתפקיד. טאפט נסע לפנמה ב-1904, ונפגש עם בכירים פנמיים. טאפט מינה מהנדס צבאי לבניית הפרויקט.

עוד מושבה שספרד איבדה ב-1898 הייתה קובה, אולם אף על פי ששחרור קובה היה גורם מרכזי למלחמה, ארצות הברית לא סיפחה אותה, אלא נתנה לה עצמאות ב-1902. לאחר מכן התרחשו בחירות מזויפות ושחיתות, וגם עימותים מקומיים. בספטמבר 1906, דרש הנשיא תומאס אסטרדה פאלמה התערבות אמריקנית. טאפט הפליג לקובה עם כוח משימה אמריקני, וב-29 בספטמבר 1906, הכריז על עצמו כמושל הזמני של קובה, משרה בה החזיק שבועיים לפני שהוחלף. בזמנו בקובה, ניסה טאפט לשכנע את הקובנים שארצות הברית לא מנסה לכבוש, אלא לייצב את המדינה.

טאפט נותר מעורב בפיליפינים. במהלך הבחירות ב-1904 טען שהמוצרים החקלאיים מהפיליפינים צריכים להיות מיובאים לארצות הברית ללא מכס. מגדלי הסוכר והטבק האמריקניים התלוננו בפני רוזוולט שמחה על כך. טאפט לא היה מוכן לשנות את דעתו ואיים להתפטר, ורוזוולט החליט לוותר על העניין. טאפט חזר לאיים ב-1905, יחד עם משלחת של חברי קונגרס, ושוב ב-1907, כדי לפתוח את האספה הפיליפינית הראשונה.

בשני טיוליו לפיליפינים כמזכיר המלחמה, נסע טאפט ליפן ונפגש עם בכירים שם. הפגישה ביולי 1905 התרחשה כחודש לפני הוועידה שסיימה את מלחמת רוסיה–יפן עם הסכם פורטסמות'. טאפט נפגש עם ראש הממשלה היפני קאצורה טרו. לאחר מכן, השניים חתמו על הסכם בו יפן הכריזה שאין לה רצון לפלוש לפיליפינים, וארצות הברית הצהירה שלא התנגדה לשליטה יפנית בקוריאה. היו דאגות בארצות הברית בנוגע למספר מהגרי העבודה היפניים שהגיעו לחוף המערבי, ובביקורו השני של טאפט בספטמבר 1907, הסכים שר החוץ היפני להפחית במספר אשרות ההגירה.

הבחירות ב-1908

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1908

השגת המועמדות

רוזוולט כיהן כשלוש וחצי שנים לפני שנבחר בעצמו. בליל היבחרו מחדש ב-1904, הכריז שלא ירוץ ב1908, הצהרה שהתחרט עליה לאחר מכן. רוזוולט נשאר נאמן למילתו, והאמין שטאפט היה יורשו הראוי, אף על פי שמזכיר המלחמה סירב לרוץ. רוזוולט השתמש בשליטתו במנגנון המפלגתי כדי לעזור ליורשו. מתוך חשש לאבד את עבודתם, מינויים פוליטיים נדרשו לתמוך בטאפט או לשתוק.

מספר פוליטיקאים רפובליקנים ניסו לרוץ, אולם בחרו לא להתערב. מושל ניו יורק צ'ארלס אוונס יוז רץ, אולם כשנאם נאום, רוזוולט שלח הודעה מיוחדת לקונגרס כנגד שחיתות בתאגידים. התוצאה הייתה שהעיתונות סיקרה את נאום רוזוולט בהרחבה ופחות את נאומו של יוז. רוזוולט סירב לקריאות לרוץ עוד פעם.

באפריל, נאם טאפט ברחבי המדינה, לפני שנקרא שוב לפנמה ויישב עוד מערכת בחירות במחלוקת. בוועידה הרפובליקנית הלאומית בשיקגו ביוני, לא הייתה לו התנגדות, והוא ניצח בסיבוב הראשון. עדיין, הוא לא זכה לכל מה שרצה בו: הוא קיווה שסגנו יהיה פרוגרסיבי מהמערב התיכון, אולם במקום, ג'יימס שרמן מניו יורק, מהאגף השמרני, נבחר להיות סגנו. טאפט התפטר מתפקידו כמזכיר המלחמה ב-30 ביוני כדי להקדיש את עצמו למסע הבחירות.

הבחירות הכלליות ומסע הבחירות

יריבו של טאפט בבחירות הכלליות היה ברייאן, שהיה המועמד הדמוקרטי בפעם השלישית. רוב הרפורמות של רוזוולט נבעו מהצעות של ברייאן, והדמוקרטים טענו שהוא היה היורש לרוזוולט ולא טאפט. חוק מ-1907 אסר על תרומות מתאגידים לפוליטיקאים, וברייאן טען שיש לאסור גם על תרומות מצד נושאי משרות בתאגידים, או לפחות לחשוף אותם. טאפט היה מוכן לחשוף את התרומות לאחר הבחירות, וניסה להבטיח שתאגידים שעבדו עם הממשלה לא יתרמו לו.

טאפט החל את מסע הבחירות ברגל שמאל, והצדיק את מתנגדיו שאמרו שהיה בובה של רוזוולט כשנסע לביתו של רוזוולט כדי לקבל עצות בנוגע לנאומו. הוא תמך במדיניות רוזוולט. הוא תמך בזכות ההתאגדות של הפועלים, אולם לא בזכותם להחרים. בעלי ההון חייבים לציית לחוק. ברייאן רצה בעלות ממשלתית על איגודי הרכבת, אולם טאפט העדיף שיישארו פרטיים, כל עוד מחירי מקסימום יקבעו בידי הקונגרס. טאפט האשים ספקולציות במניות במיתון של 1907, והרגיש שיש לבצע רפורמה במטבע (ארצות הברית הייתה צמודה לתקן הזהב) כדי להגמיש את תגובת הממשלה לזמנים כלכליים קשים. הוא דרש חקיקה נגד מונופולים לצד חוק שרמן. יש לתקן את החוקה כדי לגבות מס הכנסה, וכך בית המשפט העליון יוכל לאשר את המס. הייתה ביקורת על שימושו של רוזוולט בסמכותו כנשיא, טאפט הבטיח להמשיך בדרכו, אולם להיצמד יותר להעברת חקיקה.

טאפט פגע במחנה הפרוגרסיבי כשמינה שמרנים לתפקידים במטה הבחירות, שיצרו קשרים עם עסקים גדולים. טאפט לקח חופשה באוגוסט, ושם הכעיס את יועציו בכך שבילה אותה במשחקי גולף ולא במחשבה על אסטרטגיה.

רוזוולט, שזעם בגלל חוסר יכולתו לפעול, הציע לטאפט הצעות רבות, במחשבה שהבוחרים לא יעריכו את טאפט. תומכי רוזוולט טענו שהנשיא היה זה שמריץ את מסע הבחירות, דבר שעצבן את הגברת הראשונה. למרות זאת, רוזוולט תמך ברפובליקנים כל כך עד שהבדיחה הנפוצה טענה ש-"TAFT" משמעו "קח עצה מטדי" (Take advice from Teddy).

ברייאן דרש מערכת של ביטחונות לבנקים, כדי שהאזרחים יוכלו לקבל תשלומים אם הבנקים יפלו, אולם טאפט התנגד לכך והציע מערכת חסכונות. נושא איסור האלכוהול נכנס למסע הבחירות בספטמבר, כששאלו את טאפט בנושא. טאפט ורוזוולט הסכימו שהמפלגה לא צריכה לנקוט עמדה בנושא, והשמועה אמרה שטאפט היה אתאיסט והתנגד להתנזרות ממשקאות חריפים. בעצת רוזוולט, התעלם טאפט מהנושא.

לבסוף, ניצח טאפט בקלות. הוא זכה ל-321 אלקטורים לעומת 162, אולם השיג רק 51.6% מהקולות. אשתו של טאפט טענה שלא ידע איך לשחק בפוליטיקה.

נשיאות (1909–1913)

כניסה לתפקיד וקבינט

ויליאם הווארד טאפט הושבע כנשיא ב-4 במרץ 1909. בגלל סופה שציפתה את וושינגטון בקרח, טאפט נשבע באולם הסנאט ולא מחוץ לגבעת הקפיטול. הנשיא החדש טען בנאום כניסתו לתפקיד שהיה לו הכבוד להיות יועצו של רוזוולט, ושהיה מעורב ברפורמות שערך. הוא טען שהנושא החשוב בממשלו יהיה לשמור על הרפורמות של רוזוולט. הוא נשבע שהרפורמות יחזיקו מעמד, ושאנשי עסקים ישרים לא יסבלו מכך. הוא טען שיש להוריד את מכסי המגן, להעביר חקיקה נגד מונופולים, ולהמשיך לקדם את הפיליפינים לקראת שלטון עצמי. רוזוולט עזב את תפקידו בצער רב, וכדי לא לעמוד בדרכו של טאפט, נסע לטיול באפריקה למשך שנה.

לאחר הוועידה הרפובליקנית, רוזוולט וטאפט דנו בנושאי התפקידים בקבינט. טאפט ביצע שינויים רבים בקבינט של רוזוולט, כולל מינויו של פילאנדר נוקס לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית.

טאפט לא היה אהוד על העיתונות כמו רוזוולט, ובניגוד אליו לא התראיין או הצטלם לעיתים קרובות כמו קודמו. הממשל שלו היה שונה מהמנהיגות הכריזמטית של רוזוולט, ותמך באופן שקט בשלטון החוק.

מקבץ קטעי וידאו מתקופת כהונתו כנשיא

מדיניות החוץ

ארגון ועקרונות

טאפט החליט לארגן מחדש את מחלקת המדינה, כיוון שלטענתו המחלקה פיגרה במאה שנים אחרי צורכי ארצות הברית המודרנית. המחלקה חולקה לאזורים גאוגרפיים, כולל מחלקות למזרח הרחוק, לאמריקה הלטינית ולמערב אירופה. הוא ייסד את תוכנית האימונים הראשונה של המחלקה, ולפני מינויים הכריח את המועמדים לבלות חודש בוושינגטון. טאפט ומזכיר המדינה נוקס היו קרובים, והנשיא הקשיב ליועצו בענייני חוץ ופנים. נוקס לא היה דיפלומט טוב, והיו לו יחסים רעים עם הסנאט, העיתונות ומנהיגים זרים באמריקה הלטינית.

טאפט ונוקס הסכימו על מטרות יחסי החוץ. ארצות הברית לא תתערב בעניינים אירופאיים. ארצות הברית תשתמש בכוח כשתצטרך לאכוף את דוקטרינת מונרו באמריקות. ההגנה על תעלת פנמה, שנבנתה במהלך כהונתו של טאפט ונפתחה ב-1914, הנחתה את מדיניות ארצות הברית בקריביים ובמרכז אמריקה. ממשלים קודמים ניסו להגן על אינטרסים עסקיים של ארצות הברית מעבר לים, אולם טאפט השתמש ברשת הדיפלומטים והשגרירים כדי לקדם את הסחר. טאפט קיווה שקשרי הסחר יקדמו שלום עולמי. הוא קידם הסכמי בוררות עם בריטניה וצרפת, אולם הסנאט לא היה מוכן לוותר על זכותו לאשר הסכמים.

מכסי מגן ואיחוד מכסים

בתקופת נשיאותו של טאפט, מדיניות פרוטקציוניסטית והעלאת מכסים היו גורם מרכזי אצל הרפובליקנים. המכסים הגנו על התעשייה האמריקנית מתחרות זרה. ב-1908, מצע המפלגה תמך בשינויים בחוקי המכס, וטאפט פירש זאת כהורדת המכסים. הוא דרש ממושב מיוחד של הקונגרס להתכנס ב-15 במרץ 1909, בנושא המכסים.

לאחר בדיקה של הנושאים, ועדה בבית הנבחרים קבעה שיש להוריד את המכסים. כשהחוק עבר את בית הנבחרים באפריל 1909, יושב ראש ועדת המימון של הסנאט, הסנאטור נלסון אולדריץ', העביר תיקונים רבים שהעלו את שיעורי המכס. אישים כרוברט לה פולט כעסו על כך וטענו שהחוק לא תואם את מצע המפלגה. טאפט סירב לפעול בנושא ופגע באגף הפרוגרסיבי. הוא התעקש שרוב המוצרים מהפיליפינים צריכים להיות חופשיים ממכסים.

כשיריבים ביקשו לשנות את חוק המכס ולאשר מס הכנסה, טאפט התנגד לכך בטענה שבית המשפט יפסול את החוק כבלתי חוקתי, כמו בפסק דין פולוק. במקום, טאפט הביא את הנושא של מס ההכנסה להליך של תיקון לחוקה, שיקפיא את הנושא לשנים רבות אם לא לתמיד. הנושא ירד מסדר היום, אם כי לאחר מאבקים רבים במשך תהליך האשרור הוליד את התיקון ה-16 שאושר אחרי מאבקים רבים ב-1913 ושטאפט חתם עליו בסוף כהונתו. טאפט הגביל מיסים על עץ מיובא, אולם חוק המכס היה שנוי במחלוקת מתחילתו.

קריקטורה שמראה שטאפט מתעניין בקנדה רק כשהיא משגשגת.

בהודעתו השנתית של טאפט לקונגרס בדצמבר 1910, הוא דרש סחר חופשי עם קנדה. בריטניה עדיין שלטה ביחסי החוץ של קנדה, וטאפט גילה שבריטניה וקנדה תומכות בנושא. רבים בקנדה התנגדו לכך, וחששו שארצות הברית תנטוש את ההסכם כשתרצה, וגם חקלאים ודייגים אמריקנים התנגדו לכך. לאחר שיחות בינואר 1911 עם בכירים קנדיים, הגיע טאפט להסכמה, והעביר אותה בקונגרס ביולי. הפרלמנט הקנדי, בהנהגת ראש ממשלת קנדה, וילפריד לורייה, התעמת בנושאים. הקנדים הדיחו את לורייה בבחירות בספטמבר 1911, והנושא פילג את המפלגה הרפובליקנית.

אמריקה הלטינית

טאפט ומזכיר המדינה נוקס סיפקו הלוואות לאמריקה הלטינית כדי לבסס את היחסים שם, באמונה שהשקעה אמריקנית תעזור לכולם ותמנע מהאירופאים להתערב, בהתאם לדוקטרינת מונרו. הייצוא עלה במהלך תקופת טאפט, אולם מדינות אמריקה הלטינית לא רצו להיות נתונות לחסדיה של ארצות הברית. גם בסנאט רבים האמינו שארצות הברית לא צריכה להתערב מחוצה לה. העניין החשוב ביותר במדיניות החוץ של טאפט, שבחן את מנהיגותו, היה קריסת המשטר המקסיקני והמהומה במהלך המהפכה המקסיקנית.

כשטאפט נכנס לתפקידו, מקסיקו תססה במהלך שלטונו הארוך של הרודן פורפיריו דיאס, ומקסיקנים רבים תמכו באויבו, פרנסיסקו מדרו. היו מספר תקריות בהן מורדים מקסיקנים חצו את הגבול לארצות הברית כדי להשיג סוסים וכלי נשק. טאפט ביקש למנוע זאת ושלח את הצבא לאזורי הגבול. הוא תמך בדיאס ונפגש איתו באל פאסו שבטקסס ובסיודאד חוארס. הייתה זאת הפגישה הראשונה בין נשיא אמריקני ומקסיקני, והפעם הראשונה בה נשיא אמריקני ביקר במקסיקו. ביום הוועידה, חיילים בטקסס לכדו ופירקו מנשקו מתנקש שהתקרב לשני הנשיאים. לפני הבחירות במקסיקו, כלא דיאס את מדרו, ותומכיו החליטו לבצע מהפכה שנמשכה עשור. בטריטוריית אריזונה נהרגו שני אזרחים כתוצאה מחילופי אש בגבולות. טאפט הנחה את המושל לא להיכנס לקרב.

נשיא ניקרגוואה רצה לבטל סעיפים ביחסי הסחר של המדינות, והדיפלומטים האמריקנים עודדו בשתיקה מרד נגדו. ניקרגוואה הייתה בחובות למעצמות זרות, וארצות הברית לא רצתה שתיפול לאירופאים. המרד לא נפסק עד שצבא ארצות הברית התערב. ארצות הברית הכריחה את ניקרגוואה לקחת ממנה הלוואה, ושלחה פקידים כדי לוודא שהממשלה תשלם את חובה. המדינה נותרה לא יציבה, ולאחר עוד הפיכה ב-1911 ומהומות ב-1912, שלח טאפט עוד חיילים. רובם נסוגו, וחלקם נשארו שם עוד ב-1913.

הסכמים בין פנמה, קולומביה וארצות הברית כדי לפתור סכסוכים מימי המהפכה הפנמית נחתמו בידי ממשל רוזוולט היוצא ב-1909, ואושרו בידי הסנאט ופנמה. קולומביה דחתה את ההסכמים, ולאחר הבחירות ב-1912, הציע נוקס 10 מיליון דולרים לאנשי קולומביה (ולאחר מכן 25 מיליון). הקולומביאנים דרשו עוד כסף, והעניין לא נפתר בתקופת טאפט.

המזרח הרחוק

בשנותיו בפיליפינים, החל טאפט להתעניין במזרח הרחוק. הוא טען שהיחסים עם אירופה אינם חשובים, אולם בגלל הפוטנציאל לסחר והשקעה, ראה חשיבות במשרת השגריר לסין. נוקס לא הסכים, ודחה הצעה ללכת לפקינג. טאפט החליף את שגרירו של רוזוולט שם, והשגריר החדש התעמת עם נוקס רבות.

ב-1898, קיבל ארגון אמריקני זכויות להקמת מסילת רכבת בין האנקו וסצ'ואן, אולם הסינים ביטלו את ההסכם ב-1904 בטענה של הפרת ההסכם. הממשלה הסינית השיגה כסף מממשלת הונג קונג, בתמורה למתן עדיפות לבריטים בנושא הרכבת. נוקס דרש שותפות של בנקים אמריקנים, וטאפט פנה אל נסיך סין בעניין כדי לשכנע אותו להסכים לכך. הסכם נחתם במאי 1911. הסינים דרשו הלאמת מסילות הרכבת ולא שילמו הרבה לבעלי המניות. נושאים אלו היו בין הגורמים למהפכת שינהאי.

לאחר המהפכה, מנהיגי המרד בחרו בסון יאט-סן כנשיא הרפובליקה הסינית, כשהם מדיחים את שושלת צ'ינג, וטאפט סירב להכיר בממשלה החדשה למרות תמיכת הציבור בכך. בית הנבחרים העביר החלטה בפברואר 1912 שתמכה ברפובליקה הסינית, אולם טאפט ונוקס הגיעו למסקנה שיש לתאם זאת עם מעצמות אירופאיות. בהודעתו השנתית האחרונה לקונגרס בדצמבר 1912, טען שהוא מוכן להכיר ברפובליקה, אולם היה זה לאחר הפסדו בבחירות.

טאפט המשיך את המדיניות נגד ההגירה מסין ומיפן. הסכם ידידות בין ארצות הברית ויפן ב-1911 העניק זכויות הדדיות למהגרים יפנים בארצות הברית ולמהגרים אמריקנים ביפן, אולם הובטח להמשיך להפחית באשרות ההגירה. נוצרה התנגדות במערב להסכם, אולם טאפט טען שאין שינוי במדיניות ההגירה.

אירופה

טאפט התנגד לשיטה המסורתית שהעניקה לתומכים עשירים תפקידי מפתח, והעדיף שדיפלומטים לא יחיו בפאר. טאפט פיטר את השגריר בצרפת, הנרי ווייט, ועורר חשש בקרב דיפלומטים. טאפט גם רצה להחליף את וויטלו ריד, השגריר בבריטניה, אולם ריד תמך בטאפט במסע הבחירות שלו. לבסוף ריד נותר בתפקידו עד למותו ב-1912.

טאפט תמך בבוררות כפתרון לסכסוכים בינלאומיים, והגיע להסכמים עם בריטניה וצרפת בנוגע לכך. ההסכמים נחתמו באוגוסט 1911. לא טאפט ולא נוקס התייעצו עם הסנאט על כך. באותה תקופה רפובליקנים רבים התנגדו לטאפט והנשיא הרגיש שלחץ להעברת ההסכם יגרום לתבוסתו. הוא נאם בזכות ההסכמים באוקטובר, אולם הסנאט הוסיף תיקונים שטאפט לא יכול היה לקבל, וחיסל את ההסכמים.

אף על פי שטאפט לא נכנס להסכם בוררות כללי, הוא הצליח ליישב סכסוכים עם בריטניה בבוררות, כולל עימות על גבולות עם קנדה, סכסוך על ציד כלבי ים עם בריטניה ויפן, וסכסוך על זכויות דיג בקנדה. ההסכמים נותרו בעינם עד שיפן הפרה אותם ב-1940.

מדיניות פנים ופוליטיקה

מונופולים

טאפט המשיך והרחיב את ניסיונותיו של רוזוולט לפרק מונופולים בעזרת חוק שרמן, ובארבע שנותיו בתפקיד הגיש 70 תביעות (רוזוולט הגיש 40 בשבע שנים). משפטים נגד סטנדרד אויל ואיגוד הטבק האמריקני, שהתחילו תחת רוזוולט, הוכרעו לטובת הממשלה בידי בית המשפט העליון ב-1911. ביוני 1911, בית הנבחרים שנשלט בידי הדמוקרטים ביקש חקירה נגד איגוד המתכות. האיגוד התרחב תחת רוזוולט, שתמך בשליטתו בתעשיות הפחם, הברזל ומסילות הרכבת כדי למנוע החמרה במיתון הכלכלי. טאפט, כמזכיר המלחמה, תמך בתביעה. היסטוריונים טענו שהאיגוד הטעה את רוזוולט.

באוקטובר 1911, מחלקת המשפטים תבעה את איגוד הברזל ודרשה ממנו להעניק עצמאות לספקים רבים. רוזוולט נפגע מכך, בטענה שהדבר היה אי אמון בממשלו, וטען שטאפט עצמו היה חלק מהממשל ולכן ידע על הכל.

טאפט הודיע לקונגרס על הצורך בחקיקה נגד מונופולים כשהקונגרס יתכנס מחדש, אולם הקונגרס לא פעל בנושא. תיק אחר היה כנגד ספק ציוד חקלאות בתחילת 1912. ממשל רוזוולט חקר את הנושא אולם לא פעל בנוגע לכך, נושא שהפך לחשוב כשרוזוולט ניסה להיבחר כמועמד הרפובליקני שוב. תומכי טאפט טענו שרוזוולט לא פעל כראוי. הנשיא לשעבר טען שטאפט חיכה שלוש וחצי שנים, עד שיאתגרו אותו, כדי להתנגד להחלטה שתמך בה.

באלינג'ר ופינצ'ו

רוזוולט תמך בשימור הסביבה, ועוזריו בקבינט תמכו בו בכך. אחד מתומכיו היה גיפורד פינצ'ו, ראש שירות היערות של ארצות הברית. טאפט הסכים עם הצורך בשימור, אולם העדיף להשיג זאת בעזרת חקיקה ולא בעזרת צווים נשיאותיים. הוא מינה את ריצ'רד באלינג'ר לתפקיד מזכיר הפנים. רוזוולט הופתע מכך, כיוון שטאפט הבטיח לו לשמור על מזכיר הפנים מתקופתו. רוזוולט הבין שטאפט ינסה מדיניות שונה.

רוזוולט הוציא אדמות רבות מידי הציבור, כולל כאלו באלסקה שנחשבו לעשירות בפחם. ב-1902, התגלה פחם באלסקה, והממשלה חקרה את חוקיות הפקת הפחם במשך כל תקופת רוזוולט. דבר זה נמשך כשבאלינג'ר היה בתפקיד, והוא אישר את השתלטות המונופול על האדמה.

בספטמבר 1909, פורסמו ההאשמות, ונטען שבאלינג'ר עזר למקורביו בנושא. טאפט פיטר את המדליף, ופינצ'ו ניסה להתפטר מתפקידו, אולם טאפט מנע זאת מחשש לעימות עם רוזוולט (שהיה באירופה). הוא ביקש מאליהוא רוט (סנאטור) לטפל בעניין, ורוט דרש לפטר את פינצ'ו.

טאפט ביקש מאישי הממשל לא להגיב בנושא. בינואר 1910, פינצ'ו שלח מכתב שבו טען שטאפט אישר השתלטות על אדמות ציבור. פינצ'ו שוחרר מתפקידו, ונסע לאירופה כדי לדבר עם רוזוולט. חקירה בקונגרס ניקתה את באלינג'ר מכל חשד, אולם טאפט הבין שהפרוגרסיבים ותומכי רוזוולט מתרחקים ממנו במחשבה שפנה נגד רוזוולט.

זכויות האזרח

טאפט הכריז עם כניסתו לתפקיד שלא ימנה שחורים למשרות פדרליות שיגרמו למתיחות גזעית. הייתה זאת סטייה ממדיניות רוזוולט, שלא פיטר שחורים שלא עבדו עם לבנים. המחאות בדרום כנגד עובדי ממשל שחורים הובילה לכך שטאפט פיטר את רוב אנשי הממשלה השחורים בדרום והחליפם בלבנים.

עם כניסתו של טאפט לתפקיד, נושא שוויון הזכויות היה במחלוקת בקרב מנהיגי השחורים. בוקר טי. וושינגטון הרגיש שרוב השחורים צריכים להתאמן בעבודה תעשייתית, ושמיעוטם ינסו ללמוד חינוך גבוה. ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז לחם למען שוויון זכויות. טאפט תמך בוושינגטון. הוא רצה לשמור על השחורים במקומם, והתוצאה הייתה שהשחורים התחילו לתמוך בדמוקרטים.

כתומך בהגירה חופשית, העביר טאפט חוק בקונגרס בתמיכת איגודי העובדים, שהגביל כניסת עובדים לא מוכשרים ודרש מבחני קרוא וכתוב.

מינויים לבית המשפט

טאפט מינה שישה שופטים לבית המשפט העליון, יותר מכל נשיא פרט לג'ורג' וושינגטון ולפרנקלין דלאנו רוזוולט. מותו של שופט באוקטובר 1909 נתן לטאפט את ההזדמנות הראשונה שלו, והוא מינה את ידידו הוראס לורטון לבית המשפט העליון, אף על פי שהיה דמוקרט, חייל בקונפדרציה בעברו ובן 65.

מותו של עוד שופט במרץ 1910 הוביל את טאפט למנות את צ'ארלס אוונס יוז, מושל ניו יורק, למשרה. טאפט רמז ליוז שאם יצטרך למנות את נשיא בית המשפט העליון, יבחר ביוז. ביולי 1910 מת נשיא בית המשפט העליון. טאפט שקל במשך חמישה חודשים את מי למנות, ומינה את אדווארד דאגלס ווייט. לטענת רבים, טאפט מינה את ווייט לתפקיד כיוון שרצה מישהו פחות צעיר מיוז וממנו, כדי שטאפט יוכל להתמנות לנשיאות בית המשפט העליון בבוא היום. במקום ווייט, מינה טאפט את וויליס ואן דוונטר לבית המשפט העליון. עד אז, פרש עוד שופט בגלל מחלה. ג'וזף לאמאר מונה במקומו.

עם מותו של עוד שופט באוקטובר 1911, מינה טאפט את מינויו השישי בבית המשפט העליון. לאחר שנוקס סירב להתמנות לתפקיד, מינה טאפט את מאלון פיטני. הייתה התנגדות למינויו של פיטני בגלל יחסו לאיגודי עובדים, אולם גם הוא אושר בסנאט.

מסע הבחירות והבחירות ב-1912

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1912

התרחקות מרוזוולט

קריקטורה מ-1909 בה רוזוולט מעניק לטאפט את מדיניותו

במהלך התקופה בה רוזוולט היה בחו"ל, הוא לא התכתב הרבה עם טאפט. כשרוזוולט חזר לארצות הברית, הציע לו טאפט להישאר בבית הלבן. רוזוולט סירב, ובמכתבים עם חבריו ביקר את ממשל טאפט. למרות זאת, הוא ציפה שטאפט יהיה המועמד הרפובליקני ב-1912.

טאפט ורוזוולט נפגשו פעמיים ב-1910. הפגישות לא היו לבביות כמו הפגישות הקודמות שלהם. רוזוולט נאם במערב ב-1910, ותקף את החלטות בית המשפט העליון בנושאי מונופולים כפוגעות בדמוקרטיה. הוא דרש לקחת מהם את זכותם לקבוע שחקיקה היא אינה חוקתית. טאפט חשש מכך. רוזוולט קרא לבטל את תרומות התאגידים לפוליטיקה, להלאים את איגודי הרכבת, לבצע רגולציה על התאגידים, ליצור ועדה בנוגע למכסים, להנהיג מס הכנסה, לפצות את מעמד הפועלים, לאסור עבודת נשים וילדים, ולהשלים את שקיפות התרומות למסע הבחירות. רוזוולט נטה שמאלה, וטאפט נטה ימינה.

במהלך הבחירות לקונגרס ב-1910, התערב רוזוולט בבחירות בניו יורק, כשטאפט ניסה להבטיח את בחירתו של וורן הרדינג לתפקיד מושל אוהיו. הדמוקרטים השתלטו על בית הנבחרים והקטינו את הרוב הרפובליקני בסנאט. בניו ג'רזי, נבחר דמוקרט (וודרו וילסון) לתפקיד המושל, והרדינג הפסיד באוהיו.

לאחר הבחירות, המשיך רוזוולט לקדם את מדיניותו הפרוגרסיבית. רוזוולט תקף את ממשל טאפט וטען שהוא לא מחויב לערכיו של אברהם לינקולן אלא לבעלי ההון. ב-1911, היריבות המשיכה. הסנאטור לה פולט הודיע על ניסיונו להיבחר כמועמד הרפובליקני בתמיכת הפרוגרסיבים. רוזוולט רצה גם הוא לרוץ לתפקיד, וכתב שהמסורת שנשיא לא רץ לכהונה שלישית תקפה רק לגבי כהונות רצופות.

רוזוולט קיבל מכתבים רבים מתומכים שדרשו ממנו לרוץ, וכמה רפובליקנים התארגנו למענו. הוא האמין שתמיכה ציבורית חזקה תכניס אותו לבית הלבן עם מנדט למדיניות פרוגרסיבית. בפברואר, הכריז רוזוולט שיהיה מוכן להיבחר כמועמד הרפובליקני. טאפט הרגיש שהפסד בנובמבר יפגע במפלגה, אבל שאובדן המועמדות יפגע בו. הוא לא רצה להתנגד לרוזוולט, שעזר לו להיות נשיא, אולם היה נחוש להישאר בתפקידו, ולא היה מוכן לאפשר לרוזוולט להיבחר עוד פעם.

בחירות מקדימות והוועידה

ככל שרוזוולט הפך לפרוגרסיבי יותר, הפך טאפט לנחוש יותר בניסיונו למנוע ממנו להיבחר כמועמד, כיוון שהיה משוכנע שהפרוגרסיביות הזאת תפגע בממשלה.

רוזוולט שלט בבחירות המקדימות, וזכה ב-278 מבין 362 הצירים בוועידה הרפובליקנית הלאומית בשיקגו שהוכרעו בצורה הזאת. טאפט שלט במנגנון המפלגתי, ולא הייתה זאת הפתעה כשקיבל את רוב הצירים שהוכרעו בוועידות מחוזיות או מדינתיות. טאפט לא השיג רוב, אולם היה ברור שישיג אותו כשהצירים הדרומיים יתמכו בו. רוזוולט פקפק בכשרות הצירים, אולם הוועידה סירבה לקבל זאת. רוזוולט היה צריך יושב ראש ידידותי בוועידה שיתמוך בו. טאפט נשאר בוושינגטון, אולם רוזוולט נסע לשיקגו וטען שקרב הארמגדון התחיל.

טאפט הצליח לפייס את רוט, שהפך ליושב הראש הזמני של הוועידה. רוט קבע שהצירים לא יוכלו להצביע על כשרותם, אלא על כשרותם של שאר הצירים. מהלך זה הבטיח את ניצחונו של טאפט. היה ברור שרוזוולט ינטוש את המפלגה אם לא ינצח, והרפובליקנים ביקשו מועמד פשרה שימנע פילוג. הם לא הצליחו. וורן הרדינג העמיד את שמו של טאפט לבחירה, ושיבח אותו בנאום שהפרוגרסיבים הרבו לקטוע. טאפט נבחר בסיבוב הראשון, אף על פי שרוב צירי רוזוולט סירבו להצביע.

מסע בחירות ותבוסה

בטענה שטאפט גנב את המועמדות ממנו, רוזוולט הקים עם תומכיו את "המפלגה הפרוגרסיבית". טאפט ידע שינוצח, אבל הסיק שעם עזיבתו של רוזוולט, המפלגה נשארה "מגינת הממשלה השמרנית". הוא ניסה לרוץ כנגד כל הסיכויים עם המפלגה הרפובליקנית. המושל וודרו וילסון היה המועמד הדמוקרטי. רוזוולט היה איום אלקטורלי גדול יותר, אז וילסון העדיף לא לתקוף את טאפט אלא את רוזוולט. הוא טען שרוזוולט לא התנגד למונופולים במהלך נשיאותו ושהוא הרפורמיסט האמיתי. מול רוזוולט, טאפט קרא ל"שמרנות פרוגרסיבית" מול העריצות של רוזוולט.

טאפט שמר על המסורת מלפני תקופת רוזוולט ולא ערך מסע בחירות. הוא נאם רק פעם אחת, כשקיבל את מועמדות מפלגתו. היה לו קשה לממן את מסע הבחירות, כיוון שהתעשיינים, שהסיקו שלא יוכל לנצח, תמכו בוילסון כדי לחסום את רוזוולט. הנשיא הוציא הצהרה בטוחה בניצחונו בספטמבר לאחר ניצחון רפובליקני דחוק בוורמונט, בקרב משולש, אולם היה לו ברור שיפסיד. הוא קיווה שהשרים שלו יערכו את מסע הבחירות, אולם הם סירבו. הסנאטור רוט נאם נאום אחד עבורו.

סגן הנשיא שרמן נבחר מחדש בשיקגו. הוא היה חולה, ומת שישה ימים לפני הבחירות (סגן הנשיא האחרון שמת בעודו בתפקיד). הוא הוחלף בידי ניקולס באטלר. מעטים בחרו בטאפט ובבאטלר, שניצחו רק ביוטה ובורמונט. טאפט השיג שמונה אלקטורים, שיא שלילי עבור מועמד רפובליקני, שחזר על עצמו רק אצל אלף לנדון ב-1936. רוזוולט זכה ב-88, ואילו וילסון ב-435. וילסון ניצח אף על פי שהשיג רק ריבוי קולות ופחות ממה שטאפט ורוזוולט השיגו ביחד. טאפט קיווה לנצח לפחות את רוזוולט, אבל השיג רק 3.5 מיליון קולות, כ-600,000 קולות פחות מרוזוולט. טאפט לא התמודד בקליפורניה בגלל הפרוגרסיבים המקומיים, וגם לא בדרום דקוטה.

חזרה לייל (1913–1921)

ללא פרנסה לאחר שעזב את הבית הלבן, חזר טאפט לעריכת דין. בהתחשב במינויים הרבים שערך במסגרת תפקידו כנשיא, עלתה שאלה של ניגוד עניינים כשהופיע בבתי המשפט, ולכן הוצע לו ללמד משפטים בייל. הוא הסכים והחל ללמד שם באפריל. הוא הרצה שמונה פעמים על ממשלה מודרנית. הוא הרוויח כסף בנאומים וכתבות לכתבי-עת, ובשמונה השנים הבאות רק הגדיל את הונו.

טאפט הפך לנשיא אנדרטת לינקולן כשעוד היה בתפקידו. כשהדמוקרטים הציעו להסיר אותו מתפקידו, הוא טען שבניגוד לאובדן הנשיאות, דבר זה יפגע בו. הדמוקרטים דרשו שימוש בשיש תוצרת ג'ורג'יה, ואילו טאפט תמך בשימוש בשיש מקולורדו. טאפט חנך את האנדרטה ב-1922, כנשיא בית המשפט העליון. ב-1913, נבחר לכהונה בת שנה כנשיא איגוד עורכי הדין האמריקנים.

טאפט שמר על מערכת יחסים תקינה עם וילסון. הוא ביקר את יורשו על כמה עניינים, אולם הבהיר את עמדותיו רק בנוגע לפיליפינים. טאפט התפלא כשלאחר מותו של שופט עליון בינואר 1916, וילסון מינה את לואי ברנדייס לתפקיד. טאפט ונשיאים לשעבר של איגוד עורכי הדין התנגדו לכך במכתב פתוח. למרות זאת, הסנאט הדמוקרטי תמך בברנדייס. רוזוולט וטאפט נשארו מפולגים, ונפגשו רק פעם אחת בשלוש השנים הראשונות של וילסון בבית הלבן, בלוויה בייל. הם דיברו לרגע, בנימוס אך ברשמיות.

טאפט קיווה למנוע מלחמה בעזרת עזרה בינלאומית, והיה נשיא הליגה לאכיפת שלום. כשמלחמת העולם הראשונה פרצה באירופה, שלח טאפט לוילסון מכתב בו תמך במדיניות החוץ שלו ב-1915. הנשיא וילסון נאם בפני הליגה, ובמאי 1916 דרש הקמת ארגון בינלאומי לאחר המלחמה שימנע הישנות שלה. טאפט תמך בניסיון לגרום ליוז להתפטר מבית המשפט ולהפוך למועמד הרפובליקני. כשזה קרה, ניסה יוז לאחד בין טאפט ורוזוולט כדי שהמפלגה המאוחדת תנצח את וילסון. הפיוס התרחש ב-3 באוקטובר בניו יורק, אולם רוזוולט רק לחץ את ידו של טאפט, ללא מילים. וילסון ניצח ברוב דחוק בבחירות.

כשוילסון ביקש מהקונגרס להכריז מלחמה מול גרמניה באפריל 1917, תמך בו טאפט. טאפט היה חבר בוועדה הביצועית של הצלב האדום האמריקני. בפברואר 1918, התפייס טאפט עם רוזוולט, שנה לפני מותו של האחרון. טאפט כתב שהיה מתאבל כל חייו אם רוזוולט היה מת כשעדיין כעס עליו.

כשוילסון הציע את הקמת חבר הלאומים, כחלק מחוזה ורסאי, הביע טאפט את תמיכתו. הרפובליקנים לא תמכו בכך וראו בו בוגד במפלגה. הסנאט סירב לאשר את ההסכמים.

נשיא בית המשפט העליון (1921–1930)

מינוי

במהלך הבחירות של 1920, תמך טאפט ברפובליקנים: בסנאטור וורן הרדינג ובמושל מסצ'וסטס, קלווין קולידג'. הם נבחרו. טאפט התבקש לבוא לביתו של הרדינג באוהיו ולייעץ לו בנוגע למינויים. הרדינג הבטיח לטאפט מינוי בבית המשפט העליון. טאפט טען שכנשיא לשעבר, וכאדם שמינה שניים מהשופטים הנוכחיים, הוא יהיה מוכן לכהן אך ורק כנשיא בית המשפט העליון. בינואר 1921, שמע טאפט שהרדינג מתכוון למנות אותו אם תבוא ההזדמנות.

נשיא בית המשפט העליון ווייט לא היה בקו הבריאות, אבל לא התפטר עם השבעתו של הרדינג ב-4 במרץ 1921. ווייט המשיך לעבוד ולא דיבר על פרישה. הוא מת ב-19 במאי 1921. אף על פי שהיה ידוע שטאפט הוא המועמד הודאי להחליפו, הרדינג לא הכריז על כך מיד. טאפט לחץ עליו מאחורי הקלעים עם משלחת פוליטיקאים מאוהיו.

לאחר מכן התברר שלהרדינג היה מועמד משלו לבית המשפט העליון, ושהוא חיכה עד שעוד מושב יתפנה. הרדינג גם שקל למנות אדם אחר לנשיאות בית המשפט העליון, רק לחצי שנה עד לפרישתו. טאפט התנגד לכך. לבסוף טאפט הוכרז כמועמד ב-30 ביוני. הסנאט אישר אותו באותו היום. טאפט זכה להתנגדות מצד רפובליקנים פרוגרסיביים ודמוקרט דרומי אחד. כשהושבע ב-11 ביולי, הוא הפך לאדם היחיד שהיה נשיא ארצות הברית ונשיא בית המשפט העליון.

טאפט בבית המשפט העליון

סעיף המסחר

בבית המשפט העליון, היה טאפט שמרני. הוא התנגד לסעיף הסחר, וכתוצאה מכך הקשה על המדינה לבצע רגולציה על התעשייה. הליברלים, בעיקר ברנדייס, מחו על כך.

בית המשפט העליון פסל ב-1918 ניסיון להגביל העסקת ילדים. הקונגרס ניסה להנהיג מס על תאגידים שעסקו בכך, ובית המשפט פסל זאת ב-1922. הוא טען שהמס לא היה לשם הכנסה, אלא לשם חקיקת חוקים שהיו בתחום המדינות במסגרת התיקון העשירי לחוקת ארצות הברית, ושמיסוי כזה יפגע במדינות.

כשהקונגרס קבע שכר מינמום לנשים במחוז קולומביה, רוב בבית המשפט העליון פסל אותו. הסיבה הייתה שלאחר העברת התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית, ומתן זכות הצבעה לנשים, המינים היו שווים בכוח המיקוח שלהם.

כוח הממשלה

ב-1922, פסק טאפט פה אחד בתיק בו מו"ל מפוארטו ריקו הורשע בהוצאת דיבה ללא מושבעים, הגנה שעוגנה בתיקון ה-16 לחוקה. טאפט טען שפוארטו ריקו אינה טריטוריה שתהפוך למדינה, ולכן רק הקונגרס אחראי על החקיקה בתוכה.

טאפט פסק בפסק דין שאסר על הקונגרס לדרוש מהנשיא לקבל את אישור הסנאט לפני פיטורין של עובד ממשלתי. הוא טען שבחוקה לא הייתה מגבלה לכוחו של הנשיא לפיטורי אישים. טאפט פסל בכך חוק מ-1867, שהפרתו כמעט הובילה להדחתו של הנשיא אנדרו ג'ונסון.

כעבור שנה, בית המשפט פסק בנושא "שערויית קנקן התה" שהתרחשה בתקופת הרדינג. הקונגרס לא הצליח להשיג מסמכים מאחד מהחשודים, ובית המשפט פסק פה אחד נגדו, כיוון שבסמכות הקונגרס היה לבקש ממנו את המסמכים.

זכויות יחידים

ב-1925, הוביל בית המשפט בהנהגת טאפט את העברת מגילת הזכויות של ארצות הברית, כך שתהיה תקפה גם כלפי מדינות ולא רק כלפי הממשלה. בית המשפט ביטל פסק דין כנגד אדם שהסית נגד המדינה, בטענה לחופש הביטוי, שעוגן בתיקון הראשון לחוקה. המיעוט טען שהסעיפים הגנו מפני הסתה נגד המדינות.

ב-1925, ביטל טאפט חוק באורגון שאסר על בתי ספר פרטיים. בית המשפט פסק פה אחד שבתי ספר פרטיים הם אמנם ניתנים לפיקוח, אך לא לביטול. כך תמך בזכותם של ההורים לשלוט בחינוך ילדיהם, אולם כיוון שהתובעים ניהלו רשת בתי ספר קתוליים, דבר זה פגע בחופש הדת.

בפסק דין בנושא חוק היובש, הפר אדם את החוק, הורשע בוושינגטון ולאחר מכן זוכה בבית המשפט הפדרלי. הוא דרש פיצויים עקב הפרת התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית, אולם טאפט פסל זאת בטענה שלבתי המשפט יש זכות לעצור אדם.

הממשל והשפעה פוליטית

טאפט השתמש בכוחו כדי להשפיע על ההחלטות של שותפיו לעבודה, כשהוא מעודד אחדות בקרב השופטים ודוחף להרחבת סמכויות נשיא בית המשפט העליון. טאפט לא ראה פסול בכך שדיבר על דעותיו בנוגע למינויים האפשריים לשופטים, ולא אהב את הביקורת שזכה לה בעיתונות. הוא תמך בנשיא קולידג' לאחר מותו של הרדינג ב-1923, אולם התאכזב ממינויי השופטים שלו. הוא טען את אותם הדברים על יורשו של קולידג', הרברט הובר. טאפט ייעץ לנשיאים הרפובליקנים שכיהנו בזמן היותו נשיא בית המשפט העליון, כדי למנוע מינויים שלא נוחים לו. למרות זאת, הוא הודיע על חיבתו לברנדייס, שבו ראה עובד חרוץ.

הוא האמין שנשיא בית המשפט העליון צריך להיות אחראי על בתי המשפט הפדרליים, והרגיש שיש צורך בצוות שיעזור לו, ושיהיה בסמכותו למנות שופטים באופן זמני. הוא דחף לרפורמה בבתי המשפט הפדרליים. מיד לאחר שנכנס לתפקידו, הוא דרש חקיקה חדשה, ובדצמבר 1921 הוצג חוק שהוסיף 24 שופטים חדשים, אפשר לנשיא בית המשפט העליון להעביר שופטים באופן זמני, וקבע משרות יועצים לנשיא. הקונגרס התנגד לכמה סעיפים, ודרש מטאפט לקבל את הסכמת השופט העליון של המחוז לפני מינוי שופט, אולם החוק עבר בספטמבר 1922.

בית המשפט היה עמוס בתיקים וחוקים שהרשו לאדם שנוצח בבית המשפט לערער בבית המשפט העליון. טאפט האמין שבתי המשפט המחוזיים צריכים לטפל ברוב הנושאים, ושעל בית המשפט העליון לטפל רק בנושאים החשובים ביותר. הוא וחבריו לבית המשפט הציעו חקיקה שתסיר חלק מהתיקים, אולם לזעמו, לקח לקונגרס שלוש שנים לפסוק בעניין. החוק עבר בפברואר 1925, והעומס בבית המשפט קטן.

כשטאפט הפך לשופט העליון, לבית המשפט לא היה בניין משלו. ב-1925, החל טאפט מאבק להשגת בניין לבית המשפט העליון, וכעבור שנתיים הקונגרס העביר כספים כדי לרכוש את השטח מדרום לקפיטול. טאפט קיווה לחיות ולראות את בית המשפט עובר לשם, אולם בית המשפט עבר לשם רק ב-1935.

בעיות בריאות ומוות

טאפט זכור בעיקר כנשיא הכבד ביותר. הוא היה בגובה מטר ושמונים סנטימטרים, ולקראת סוף תקופת נשיאותו שקל 154 קילוגרמים, אף על פי שמשקלו פחת, וב-1929 הוא כבר שקל 110 קילו. כשמונה כנשיא בית המשפט העליון, בריאותו החלה להידרדר, והוא החל לעשות כושר, כשהוא הולך חמישה קילומטרים מביתו אל גבעת הקפיטול, הלוך ושוב בכל יום. הגשר שעבר בדרכו נקרא על שמו, גשר טאפט.

בטקס כניסתו של הרברט הובר, ב-4 במרץ 1929, טאפט אמר חלק מהשבועה לא נכון, דבר שהעיד על בריאותו המידרדרת. ב-1929 כתב שהוא חייב להישאר בבית המשפט כדי למנוע מהקומוניסטים להשתלט על המדינה.

טאפט התעקש ללכת לסינסינטי, לצורך קבורת אחיו, צ'ארלס, שמת ב-31 בדצמבר 1929. דבר זה לא הוסיף לבריאותו. כשבית המשפט התכנס ב-6 בינואר 1930, טאפט לא חזר לוושינגטון. הוא שלח את פסיקותיו לוושינגטון. הוא הלך לנוח בצפון קרוליינה, אולם לקראת סוף החודש כבר בקושי הצליח לדבר וסבל מהזיות. טאפט חשש ממינויו של הרלן סטון הליברלי לנשיאות במקומו, ולא התפטר עד שהובר הבטיח לו שיוז יחליף אותו (סטון הפך לנשיא בית המשפט העליון ב-1941). לאחר התפטרותו, חזר לוושינגטון, וחתם על תגובה למכתב משמונה שופטים. הוא מת בביתו בוושינגטון ב-8 במרץ 1930.

שלושה ימים לאחר מותו, נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון, הנשיא וחבר בית המשפט העליון הראשון שנקבר שם.

מורשת והערכה

טאפט, לטענת היסטוריונים, לא קיבל קרדיט מצד הציבור עבור המדיניות שלו. רוזוולט פירק מעט מונופולים יחסית (אף על פי שפירק את הבולטים ביניהם). טאפט, בשקט רב יותר, פירק יותר מונופולים, והתנגד לדעתו של רוזוולט שאישרה מונופולים "טובים". אפרוריותו שלטה בנשיאותו. טאפט היה, לטענת היסטוריונים, משעמם. כן, חביב, אבל משעמם. אף על פי שהיה אחד מהנשיאים הכי חכמים ופעילים, בכך שהיה שופט עליון, תומך ברפורמות ופעיל שלום, הוא לא זכור יותר מדי.

שנותיו של טאפט בבית הלבן נחשבו לאפורות יחסית. טאפט העביר מספר רב של חוקים בקונגרס, אולם חוסר כישרונו הפוליטי מנע העברת חוקים רבים יותר. בנוסף, מעולם לא רץ לשום משרה ציבורית לפני נשיאותו, וכך לא פיתח את כישרונו הפוליטי. הוא נאלץ להתאמן בכך בעודו בנשיאות. בזמנים בהם הציבור דרש שינוי פרוגרסיבי, טאפט תמך בשימור הקיים.

הקשר עם רוזוולט גורם לטאפט לעמוד בצלו של הנשיא הצבעוני שבחר בו כיורשו, והיה אחראי לסיום תקופת כהונתו בבית הלבן. רוזוולט בדרך כלל הצליח להשיג רווח פוליטי מתקריות שונות, ואילו טאפט השיג אויבים רבים בפעולותיו. רוזוולט היה ידידותי לעיתונות, ואילו טאפט לא דיבר איתם. רוזוולט טיפח בקרב הציבור השוואה בין טאפט לבין ג'יימס ביוקנן, שהיה נשיא לא פעיל. האוטוביוגרפיה של רוזוולט פורסמה ב-1913, ונועדה להצדיק את הפילוג של הקול הרפובליקני. כל עיתון ביקר את טאפט.

טאפט היה משוכנע שההיסטוריה תשפוט אותו לטובה. לאחר עזיבתו את התפקיד, רבים דירגו אותו כנשיא בינוני יחסית, כג'יימס מדיסון, ג'ון קווינסי אדמס ומקינלי.

טאפט נחשב לאחד מנשיאי בית המשפט העליון הטובים ביותר. הוא ביצע רפורמות בבית המשפט ובהליכיו. חוק השופטים מ-1925 נחשב לתרומתו הגדולה למערכת המשפט. לטענת היסטוריונים רבים, טאפט שינה את בית המשפט כמו שרוזוולט שינה את הנשיאות.

הבית בסינסינטי בו טאפט נולד וחי הפך למוזיאון לזכרו. בנו, רוברט, הפך לדמות פוליטית בולטת, למנהיג הרוב בסנאט, וניסה שלוש פעמים להיבחר להיות המועמד הרפובליקני מטעם המחנה השמרני, אולם האגף המזרחי והליברלי של המפלגה ניצח אותו כל פעם (ונדל וילקי ב-1940, תומאס דיואי ב-1948 ודווייט אייזנהאואר ב-1952).

לקריאה נוספת

Paolo E. Coletta, The Presidency of William Howard Taft, University Press of Kansas, 1973 (הספר בקטלוג ULI)
Michael Burgan, William Howard Taft, Compass Point Books, 2004 (הספר בקטלוג ULI)
David H. Burton, William Howard Taft, Fordham University Press, 2004 (הספר בקטלוג ULI)
Jonathan Lurie, William Howard Taft: the Travails of a Progressive Conservative, Cambridge University Press, 2012 (הספר בקטלוג ULI)
Donald F. Anderson, William Howard Taft: a Conservative's Conception of the Presidency, Cornell University Press, 2019 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

ויליאם טאפט באתר להיסטוריה לאומית (באנגלית)
הביוגרפיה של ויליאם טאפט באתר הבית הלבן (באנגלית)
ויליאם הווארד טאפט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ויליאם הווארד טאפט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
כתבי ויליאם הווארד טאפט בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
ויליאם הווארד טאפט, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ויליאם הווארד טאפט, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ויליאם הווארד טאפט, באתר Discogs (באנגלית)