אבובית (צמח)
 אבובית
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | צינוראים |
| משפחה: | שפתניים |
| סוג: | אבובית |
| שם מדעי | |
 Ziziphoraלינאוס, 1753 | |
אַבּוּבִית (שם מדעי: Ziziphora) היא סוג קטן ממשפחת השפתניים המקיף צמחים עשבוניים חד-שנתיים ורב-שנתיים ובני שיח קטנים שגבעוליהם מעוצים בתחתיתם, שהם על פי רוב ריחניים ובעלי 2 אבקנים נושאי מאבקים. הסוג מונה 14 מינים, ו-18 תת-מינים, מהם 14 תת-מינים נמנים עם אבובית החרטומים[1][2]. תפוצת הסוג מההרים הגבוהים והצחיחים של מרכז אסיה ומערבה, וממונגוליה ועד אפגניסטן בואכה מערבה להרים בחצי האי הבלקני[3]. בישראל הסוג מיוצג על ידי 3 מיני בר: אבובית מקורקפת - מין לא שכיח הגדל ברוב האזורים של ישראל כולל בחרמון; אבובית החרטומים - מין נדיר מאוד בחגורה הגבוהה של החרמון; אבובית עדינה - מין נדיר מאוד של מדבריות בחגורת הַסְּפָר הגבוהה בהרי יהודה ובהר הנגב הגבוה. השם העברי "אבובית" פרושה צינורית משום שהגביע וצינור הכותרת צרים מאוד. על ההבדל ביניהם ראו בפרק מיני הבר בישראל.
מאפייני הסוג
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגבעול מעוגל (אינו רָבוּעַ כמרבית בני משפחת השפתניים). העלים נגדיים, פשוטים, ירוקים, תמימים או כמעט כך, בעלי פטוטרת קצרה או יושבים. טרף העלה על פי רוב משובץ בבלוטות בצדו התחתון. התפרחות הן דורי פרחים הפזורים לאורך הגבעול בחיקי עלים למעין שבולת מוארכת וצרה או צפופים ודחוסים למעין קרקפת בקצה הגבעול. עלי התפרחות אורכם כעלי הגבעול או קטנים יותר. הפרחים על פי רוב דו-מיניים, בעלי עטיף כפול, מאוחה עלים, כותרתם אינה נכונה, דו-שפתנית. הגביע דמויי צינור צר (דמויי אבובית ומכאן שם הסוג) שרוחבו כמ"מ אחד, ישר עד מעוקל קלות, בעל 13 עורקים, לועו עם טבעת שערות, בעל 2 שפתיים לא ברורות (דו-שפתני במקצת). השפה העליונה עם 3 שיניים. השפה התחתונה עם 2 שיניים. השיניים לא שוות, קרובות זו לזו, לעיתים רחוקות מתפצלות עם הבגרות המינית. הכותרת דו-שפתנית ועל פי רוב שעירה. צינור הכותרת בולט מעט מתוך הגביע, מורחב במקצת בחלקו העליון, וחסר טבעת שערות בפנים. השפה העליונה זקופה, תמימה וקודקודה מפורץ. השפה תחתונה פרושה, בעלת 3 אונות, האונה האמצעית צרה יותר מהאונות הצדדיות המעוגלות, וקודקודה מפורץ. האבקנים מעורים בצינור הכותרת ומספרם 4 [2]. רק שני הקדמיים פוריים ומגיעים לשפת הכותרת העליונה, 2 האבקנים האחוריים עקרים (מחוסרי מאבקים או אבקה) לא מפותחים, קצרים או נעדרים. לשכות המאבקים סרגליים וצרים, שתי הלשכות מפותחות ופוריות או רק אחת מפותחת, ואז האחרת מנוונת ומצטמצמת למעין תוספת או נעדרת. השחלה עילית בעלת 4 מגורות ובכל מגורה ביצית אחת זקופה. עמוד העלי יוצא מבין המגורות, מבסיס השחלה (gynobasic) והוא שסוע לשתי אונות לא שוות, האונה האחורית קצרה. הפרי עשוי 4 פרודות דמויות ביצה וחלקות[4][5].
מיני הבר בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסוג אבובית מיוצגת בישראל בשלושה מינים, מהם שניים נדירים - אבובית החרטומים ואבובית עדינה ואחד שכיח יותר - אבובית מקורקפת. הם נבדלים האחד מן השני בבית הגידול, במראה התפרחת, בעלים ובריח. הפרחים של אבובית החרטומים לרוב לבנים, אך יש בשטח אוכלוסיות שפרחיהן ורודים מעט, בנגוד לאבובית מקורקפת שפרחיה ורודים. לאבובית מקורקפת יש דורי פרחים דחוסים לקרקפת, בניגוד לקרקפת עדינה שדורי הפרחים פזורים לאורך הגבעול.
אֿבובית החרטומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אַבּוּבִית הַחַרְטֻמִּים (שם מדעי: .Ziziphora clinopodioides Lam) מונה 14 תת-מינים, ובישראל גדל תת-מין Z. c. subsp. clinopodioides. תת-מין זה הוא בן שיח של החרמון הגבוה, מעוצה ומסועף בבסיסו. עלי התפרחת אינם שונים בצורתם משאר העלים ופרחיו לבנים.
מאפיינים: בן-שיח מסועף מבסיסו, נמוך מאוד, שרוע וצמוד לקרקע, מדיף ריח נענע (מנתה) וגדל בישראל במרומי החרמון. הוא ירוק כל השנה, פרט לתקופה בה הוא מכוסה שלג ושרוי בתרדמה. הוא יוצר מעין גוש מעוגל ושטוח, שקוטרו עד 50 ס"מ וגובהו בין 3 ועד 7 ס"מ (בחרמון, במקומות אחרים עד 30 ס"מ). הגבעולים מעוגלים (לא רְבוּעִים) מעוצים (מתעצים במהרה) שרועים ומתפתלים. הגבעולים הצעירים זקופים ומתרוממים מעט מעל גרגרי החצץ ונושאים בקודקודם תפרחות דמויות קרקפת של פרחים זעירים וצפופים. עלי התפרחת (החפים) מקיפים את הקרקפת כמעטפת. העלים נגדיים, אפרפרים-מלבינים דמוי קטיפה, אליפטיים עד אזמלים, אורכם 10 עד 15 ורוחבם 2 עד 5 מ"מ, עורקיהם בולטים והם מכוסים בצפיפות בשערות לבנות זעירות ומשובצים בתחתיתם בבלוטות שמדיפות ריח נענע נעים וחזק במיוחד. העלים משמשים לחליטת משקה, לתיבול תה וכתבלין לבשר. התפרחות אמיריות (בקצה הגבעולים), דמויות קרקפת מעוגלת פחות או יותר שאורכה ורוחבה 15 עד 20 מ"מ. בכל תפרחת יש 14 עד 30 פרחים. הפרחים קטנים, דו-שפתניים ולבנים או מעט ורודים. עלי התפרחת הרבים (החפים) עוטפים את התפרחת. הגביע דמוי צינור צר, אורכו 5 עד 6 מ"מ, רוחבו כמ"מ אחד, קצהו דו-שפתני במקצת, עם שיניים קצרות, דקות וצמודות אחת לשנייה, לאורכו 13 עורקים בולטים וכסות פלומתית צפופה. צינור הכותרת אינו בולט מהגביע בפרחים זכריים עקרים, ובולט מעט בפרחים דו-מיניים. הצוף נמצא בבסיס צינור הכותרת. הכותרת לבנה, ורוד עד סגול, אורכה 8 עד 11 מ"מ ודו-שפתנית. השפה העליונה קצרה, זקופה, תמימה וקודקודה מפורץ. השפה תחתונה פרושה ושסועה ל-3 אונות רחבות ומעוטרות לעיתים בפסים לילכיים. האונה האמצעית צרה יותר מהאונות הצדדיות המעוגלות, וקודקודה מפורץ. האבקנים 4 במספר, שניים פוריים ושניים מנוונים. לעיתים שני האבקנים המנוונים יעדרו לחלוטין. במאבק לשכה אחת בלבד מפותחת ופורייה (2 שקי-האבקנים הפוריים מאוחים זה לזה לאורכם). הפרודות (אגוזיות) חומות בהירות[6].
בית גידול ותפוצה - תפוצתו של אבובית החרטומים היא מצפון לדרום, משלשת ההרים טיין-שן במרכז אסיה, דרך ההרים הגבוהים של אפגניסטן, פרס וטורקיה עד להרים בדרום מזרח חצי האי הבלקני. החרמון מהווה את גבול התפוצה הדרומי שלו במזרח הים התיכון. בחרמון הוא גדל מרום של 2,000 מ' עד 2,800 מ'. הוא צמח שולט בבתי גידול חשופים, מוארים ומוכי רוח במדרונות של סלעי דולומיט וגיר בעלי גוון צהבהב מנוקזים היטב. קומתו הנמוכה מונעת את חשיפת הניצנים הרדומים לפגיעה של פתיתי שלג בשעת סערה החושפת את השלג מעל פני הקרקע. שם הסוג אבובית מבטא את הצינור (האבוב) הארוך של הפרח. לא ברור מקורו של שם המין "החרטומים". הפריחה בחרמון מאמצע יוני עד אמצע אוגוסט[7].
אבובית מקורקפת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אַבּוּבִית מְקֻרְקֶפֶת (שם מדעי: .Ziziphora capitata L) הוא צמח עשבוני חד-שנתי, המשתייך לאזור הים-תיכוני ואירנו-טורני. הוא קטן יחסית, בגובה של 4 עד 9 ס"מ, וצורתו זקופה, בלתי מסתעפת ויש לו ריח חריף אופייני, אבל הוא אינו יפה לשימוש כתבלין. תפרחתו של הצמח מסודרת בצורת קרקפת צפופה בראשו, והפרחים בצבע ורוד. מבין שלושת מיני האבובית הקיימים בישראל, זהו המין השכיח ביותר. הוא גדל בפסגות ההרים ובבתות פתוחות בעיקר בחגורת הספר, לעיתים במפוזר ולעיתים בקבוצות קטנות.
מאפיינים: הגבעולים מעוגלים (לא רְבוּעִים). העלים, נגדיים, פשוטים, תמימים, רחבים, זיפניים. הם אינם ריחניים, בניגוד לרבים מבני משפחתו, ובמיוחד בניגוד לבן-סוגו, אבובית החרטומים. התפרחות אמיריות (בקצות הגבעולים), דמוית קרקפת מעוגלת פחות או יותר. עלי התפרחת רחבים דמויי ביצה, זיפניים ונראים כמעין מעטפת. הפרחים דו-שפתניים צבעם ורוד או סגול, בולטים וזקופים בתפרחת. הגביע דמוי צינור ארוך ודק (אבוב), בקצהו 5 שיניים לאורכו 13 עורקים וגם הוא מכוסה בזיפים ארוכים כמו עלי התפרחת. צינור הכותרת ארוך וצר (אבוב). הכותרת קטנה, דו-שפתנית ופרושה. השפה העליונה רחבה. השפה התחתונה פרושה ובסיסה בהיר ועליה כתמים כהים. לפרח רק 2 אבקנים, שני האחרים מנוונים, שרידיים.
בית גידול: אבובית מקורקפת נפוצה בבתות ספר ובשדות בוּר ברוב אזורי צפון הארץ ומרכזה, ואף חודרת בערוצים דרומה עד מרכז הנגב וסיני, ובמדרונות אבניים היא מגיעה צפונה עד רום של 1,800 מ' בחרמון. תפוצתה העולמית משתרעת בארצות הים התיכון והמזרח התיכון. הפריחה מסוף ינואר עד סוף יוני.
אבובית עדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אַבּוּבִית עֲדִינָה (Ziziphora tenuior L) - צמח עשבוני חד-שנתי, זעיר וזקוף, עדין ושברירי, גובהו 3 עד 10 ס"מ (לעיתים רחוקות 25 ס"מ), נטוי עד זקוף, ריחני ומכוסה כולו בשערות עדינות, מאפירות וכפופות לאחור.
מאפיינים: הגבעולים מעוגלים וצומחים בודדים או מסתעפים מצוואר השורש. העלים נגדיים, אך הם ערוכים במעין דורים לאורך הגבעול, ההולכים ומצטופפים בקצהו ויוצרים מראה של תפרחת מוארכת דמוית שיבולת צפופה, שבה ערוכים הפרחים. עלי הגבעול דלילים, דמויי ביצה, מצטררים לפטוטרת. עלי התפרחת (החפים) צרים ודמויי אזמל, חדים, עורקיהם בולטים, ובשוליהם ריסים מאפירים ארוכים. הם פונים כלפי מעלה בזווית של 45 מעלות או פחות וארוכים הרבה יותר מן הפרחים שבתפרחות.
הפרחים, שמספרם 2 עד 6, ערוכים בתפרחת דמוית שיבולת מוארכת וצרה לא צפופות או צפופות, שאורכה 2 עד 11 ס"מ ולעיתים רחוקות 15 ס"מ. הפרחים, שאורכם 10 עד 21 מ"מ, זעירים, ורודים או לבנים, כמעט יושבים (אורך העוקץ 1.5 עד 4 מ"מ).
הגביע דמוי צינור, ארוך וצר ומעט מעוקל כלפי מטה, דו-שפתני במקצת בחלקו העליון, עם 5 שיניים זעירות משולשות ומחודדות. הגביע מכוסה בזיפים ולאורכו 13 עורקים בולטים.
הכותרת דו-שפתנית, אורכה כס"מ אחד, צבעה ורוד ואף היא מכוסה בזיפים. צינור הכותרת, שאורכו כ-7 מ"מ, דמוי צינור דק (אבוב), בולט מעט מן הגביע ומחפי התפרחת, בקצה הצינור מבנה דו-שפתני שעיר, בעל 4 אונותיו קצרות דומות פחות או יותר זו לזו. השפה העליונה מעט זקופה, צרה ותמימה. השפה התחתונה שסועה בעדינות לשלוש אונות מעוגלות. בפרח 4 אבקנים, הזוג האחורי (התחתון) שבהם מנוון והזוג הקדמי חבוי מתחת לשפה העליונה ובולט מעט מתוך הפרח. כל אבקן בעל לשכה אחת פורייה (עם אבקה) ולשכה שנייה עקרה.
הפרי עשוי 4 פרודות דמויות ביצה וחלקות. הן עטופות בגביע משתייר וזיפני כל עוד הוא לא התפרק.
בית גידול ותפוצה – אבובית עדינה היא צמח אירנו-טורני של ערבות-שיחים גבוהות במדבר. התפוצה במרכז אסיה ובהרי המזרח התיכון, אבל לא מערבה ודרומה לדרום סיני ולא בקפריסין. היא שכיחה למדי במרומי הרי דרום סיני ובערבות הגבוהות של דרום ירדן (אדום) מעל 1,200 מ' ונדירה מאוד בישראל עד אפיזודית ובסכנת הכחדה בישראל, אבל היא אינה נמצאת בסכנת הכחדה עולמית. אולי האוכלוסיות המעטות והדלילות שלה בישראל הן בשוליים של אזור התפוצה המרכזי ברמות עבר הירדן המזרחי. בישראל היא נמצאת ב-3 אתרים. האתר היחיד שהצמח בטוח בו במסגרת שמורת טבע הוא בורות לוץ בהר הנגב. הפריחה מסוף פברואר ועד סוף מאי.
אבובית עדינה נבדלת מאבובית מקורקפת בשלושה מאפיינים: בתפרחת מוארכת זקופה, בעלים מוארכים ואזמלים ובריחה המושך במיוחד (בדומה לאבובית החרטומים שבחרמון), לעומת אבובית מקורקפת, אשר עליה רחבים ואינם ריחניים ודורי הפרחים ערוכים בה בקרקפת עגולה.
תמונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
אבובית עדינה -
אבובית עדינה -
אבובית מקורקפת בארמניה -
אבובית מקורקפת מירדן
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אבובית, באתר NCBI (באנגלית)
- אבובית, באתר Tropicos (באנגלית)
- אבובית, באתר GBIF (באנגלית)
- אבובית, באתר IPNI (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ .Ziziphora L, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ^ .Ziziphora L, WFO: World Flora Online. Published on the Internet
- ^ Ziziphora, POWO (2022). "Plants of the World Online. Published on the Internet
- ^ נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 579
- ^ מיכאלי זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, עם עובד, תל אביב, 1998,, מהדורה חדשה ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1998, עמ' 384
- ^ וולטר פרגסון, אבי שמידע, הזר ווד, מיכה לבנה, בין שלגי חרמון, רמת גן: משרד הבטחון ההוצאה לאור, רשות שמורות הטבע, עמ' 18
- ^ מיכה לבנה, דוד הלר, החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 11, רמת גן: משרד הבטחון - ההוצאה לאור, החברה להגנת הטבע, 1983, 11983, עמ' 76
