אדמונד רוברה
 | |
| לידה |
23 במאי 1901 נורת'האמפטון, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| פטירה |
14 בפברואר 1986 (בגיל 84) בקינגהאמשייר, הממלכה המאוחדת |
| מוקד פעילות |
הממלכה המאוחדת |
| מקום לימודים |
הקולג' המלכותי למוזיקה, אוניברסיטת רדינג |
| סוגה |
סימפוניה |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| כלי נגינה |
פסנתר |
  | |
אדמונד רוברה (אנגלית: Edmund Rubbra, 23 במאי 1901 - 14 בפברואר 1986) היה מלחין בריטי. הוא חיבר יצירות ווקאליות ואינסטרומנטליות לסולנים, הרכבים קאמריים, מקהלות ותזמורות מלאות. הוא זכה לכבוד רב מצד מוזיקאים אחרים והיה בשיא הפופולריות הציבורית שלו באמצע המאה ה-20. המפורסמות ביותר בין יצירותיו הן אחת-עשרה הסימפוניות. אף כי בתקופת יצירתו היה זה אופנתי לכתוב מוזיקה בשיטת שנים-עשר הטונים, רוברה מיאן להניח לאופנה זו או לכל אופנה אחרת להטותו מן הסגנון שפיתח לעצמו. החלטיות זו הביאה בסופו של דבר לכך, שיצירותיו המאוחרות היו מקובלות פחות על הקהל הרחב, אם כי מעולם לא איבד מן הכבוד, שרחשו לו מוזיקאים מקצועיים. לפי כך, יצירותיו נודעות כיום פחות מכפי שאפשר היה לצפות. המוזיקה שלו מלאה דרמה, ונושאת אופי אלתורי.
חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לימודים וקריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אדמונד רוברה נולד בנורת'המפטון. הוריו עודדו את בחירתו במוזיקה, אך הם לא היו מוזיקאים מקצועיים, אם כי אמו ניחנה בקול טוב ושרה במקהלת הכנסייה ואביו ניגן מעט בפסנתר, משמיעה. טבעו האמנותי והרגיש בא לביטוי כבר בגיל צעיר. הוא זכר, כי פעם, כשהיה כבן שלוש או ארבע, הבחין כשהתעורר בבוקר, שהאור בחדרו שונה מן הרגיל; מקומות שהיו מוצלים תמיד היה מוארים, ולהפך. אביו הסביר לו, שבלילה ירד שלג ועל כן אור השמש המוחזר ממנו נכנס אל החדר מלמטה במקום מלמעלה והופך על פיהם את דפוסי האור והצל. שנים אחר כך הבין רוברה, כי תחושה זו של "היפוך סדרים", כפי שקרא לה, גרמה לו להשתמש לעיתים קרובות בקטעי מנגינות קצרים שאפשר להפוך אותם על פיהם בלי לאבד מאיכותם. את שני הקטעים האלה היה מציב יחדיו, אבל במרחק מה זה מזה, כך שהקטע השני ייצור בהיפוכו הד לקטע הראשון.
חוויית ילדות אחרת שרוברה מציין כהשפעה מאוחרת על המוזיקה שלו התרחשה כשהיה בן תשע או עשר, כאשר שמע בשעת טיול בטבע צלצול פעמונים רחוק "שהמוזיקה שלהם הייתה כמו תלויה בחלל האוויר", כדבריו. קסם הצלילים השכיח ממנו את כל הסובב אותו מלבד "הצלילים הנושרים מטה, מנותקים מכל דבר אחר סביבם". הוא מייחס את השימוש שלו ב"סולמות יורדים, הפועלים תמיד כנקודות מוקד במרקמים (שלו)" לחוויה זו.
רוברה עזב את הלימודים בגיל 14 והחל לעבוד, אך לא ויתר על המוזיקה והמשיך ללמוד הרמוניה, קונטרפונקט, פסנתר ועוגב בשעות הפנאי שלו. ניסיונותיו הראשונים של רוברה בחיבור מוזיקה קאמרית הניבו סונאטה לכינור ופסנתר, שניגן עם חבר, ויצירה שכתב לרביעיית מיתרים מקומית. הוא נהג להיפגש עם המלחין הצעיר והנלהב, ויליאם אלווין, גם הוא מנורתהמטון, לשוחח על עיסוקם המשותף.
הרצאה ששמע מפי מיסיונר סיני-נוצרי הניעה אותו לכתוב את "רשמים סיניים", סדרת קטעים לפסנתר, שהקדיש למטיף. הייתה זו ראשיתה של התעניינות ארוכת-ימים במזרח הרחוק.
בגיל 17 הוזמן רוברה ללמוד אצל סיריל סקוט, בעקבות קונצרט שארגן מיצירותיו בספריית נורתמטון. אחרי כשנה זכה במלגת לימודים בקולג' ברדינג, בין מוריו שם היה גוסטב הולסט, שלימד גם בקולג' המלכותי למוזיקה ויעץ לרוברה להגיש בקשה למלגה פתוחה למוסד זה. הבקשה נענתה ומקומו של רוברה בקולג' המלכותי הובטח. בין מוריו בקולג' היה גם ראלף ווהן ויליאמס, שהחליף את הולסט כשזה נעדר לתקופת-מה. אחד השירים שחיבר עוד בתקופת לימודיו בקולג', "רוזה מונדי", זכה לשבחים רבים מהולסט.[1] לפני הסמסטר האחרון שלו שם הוזמן במפתיע להצטרף כפסנתרן למסע של 6 שבועות ביורקשייר, עם תיאטרון נודד מטעם הליגה לאמנויות, כמחליף לפסנתרן הקבוע שלהם, שחלה. הוא קיבל הצעה זו אם כי ידע, שיחמיץ בשל כך את סמסטר הסיום של לימודיו. הסיור הזה סיפק לו ניסיון שאין ערוך לו בנגינה בתיאטרון ובחיבור מוזיקה בשבילו, ניסיון שתרם לו רבות בעבודתו הדרמטית בהמשך חייו. באמצע שנות ה-20' השתכר רוברה למחייתו במתן שיעורי מוזיקה פרטיים ובליווי רקדנים מבלט רוס של סרגיי דיאגילב, לצד הלחנה ונגינה ללהקת תיאטרון נודדת. בשנות ה-30' עשה לו שם כמבקר מוזיקה ועיתונאי חריף ורגיש במאמריו, שהתפרסמו בכתבי עת מוזיקליים. בראשית שנות ה-30' עב את לונדון לצמיתות והשתקע במעון כפרי נידח בגבעות צ'ילטרן, שם הלחין את רוב יצירותיו.[2]
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1932 נשא רוברה לאישה את אנטואנט צ'אפלין, כנרת צרפתייה. הם סיירו יחדיו באיטליה והופיעו ברסיטלים בפריז ובשידורי רדיו. נולד להם בן, בנדיקט, ונישואיהם נמשכו עד למותה של אנטואנט. אחר כך נישא רוברה בשנית, לקולט ירדלי, והוליד עמה עוד שני בנים, אדריאן וג'וליאן.
תקופת המלחמה ואחריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במלחמת העולם השנייה, ב-1941, נקרא רוברה לשירות צבאי. אחרי 18 חודש שובץ לתפקיד משרדי, שבמסגרתו ניהל תזמורת קטנה בעזרת נגן קונטרבס מתזמורת רשות השידור הבריטית. משרד המלחמה הבריטי ביקש ממנו להקים שלישיית פסנתר לנגינת מוזיקה רצינית לפני החיילים. רוברה נענה בשמחה והשלישייה, "קבוצת המוזיקה הקלאסית של הצבא" יצאה לדרך. רוברה היה הפסנתרן ואליו הצטרפו ויליאם פלית' בצ'לו וג'ושוע גלזייר בכינור, שהוחלף בהמשך בגרינברג. הם סיירו בכל רחבי אנגליה וסקוטלנד ואחר יצאו לגרמניה. פסנתר הכנף שלהם, שרגליו הוסרו לצורך העברתו, שימש להם למושב בארגז המשאית.[3]
אחרי המלחמה, בסביבות 1947, עבר רוברה לקתוליות ולכבוד אירוע זה כתב מיסה מיוחדת. באותו זמן בערך הקימה אוניברסיטת אוקספורד פקולטה למוזיקה והזמינה את רוברה להצטרף אליה כמרצה, הצעה שקיבל לאחר שיקולים ממושכים. השלישייה הצבאית המשיכה להיפגש עוד שנים אחדות לנגינה במועדונים ובשידורי רדיו, עד שעיסוקיו של רוברה מנעו ממנו להמשיך בכך. בהמשך לימד גם בבית ספר גילדהול למוזיקה ודרמה. עם פרישתו מאוקספורד בשנת 1968 לא חדל רוברה מעבודה, אלא קיבל על עצמו שעות הוראה רבות יותר בגילדהול. בו בזמן המשיך גם להלחין והתמיד בכך עד סוף ימיו.[4] את הסימפוניה ה-12 שלו התחיל בחודש מרץ 1985, פחות משנה לפני מותו.
יצירותיו של רוברה, "סינפוניה קונצ'רטנטה" והשיר "משמרת בוקר" נוגנו לצד "חלום גרונטיוס" של אדוארד אלגר, "מיסה ברוויס" של זולטאן קודאי ו"איוב" של ראלף ווהן ויליאמס בפסטיבל שלוש המקהלות של 1948.
כשנודע לווהן ויליאמס, שאוניברסיטת דארהם עומדת להעניק ב-1949 תואר דוקטור למוזיקה לשם כבוד לרוברה, כתב לו מכתב קצרצר: "אני שמח לשמוע על הכבוד, שאוניברסיטת דארהם מעניקה לעצמה."
ה-BBC פנה אל רוברה בבקשה לכתוב יצירה להכתרת המלכה אליזבת השנייה. רוברה נענה ב"אודה למלכה", יצירה לקול ותזמורת, למילים מן התקופה האליזבתנית.
רונלד סטיבנסון סיכם את סגנון יצירתו של רוברה בקיצור נמרץ כשכתב, "בעידן של פיצול, רוברה מתבלט (עם אי-אילו אחרים) כמלחין של מוזיקה האומרת אחדות."
סר אדריאן בולט ביטא את הערכתו למוזיקה של רוברה במילים "לעולם איננו עושה שום מאמץ ליצור משהו פופולרי במתכוון, אך הוא יוצר יצירות מופת, פעם אחר פעם."
יצירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוברה לא ביסס את יצירותיו על כללים צורניים, אלא העדיף לפתח אותן מרעיון ראשוני ולגלות את המוזיקה תוך כדי חיבור. סגנונו בנוי יותר על קווים מלודיים מאשר על אקורדים, גישה המשווה למוזיקה שלו תחושה ווקאלית.[5]
סימפוניות
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוברה כתב את הסימפוניה הראשונה שלו רק ב-1937. אחרי שהשלים אותה, הופיעו הסימפוניות הבאות, מס' 2, 3 ו-4, ברצף מהיר. הסימפוניה הרביעית הושלמה במרץ 1942. הוא תיאר אותן כ"פנים שונים של מחשבה אחת", הואיל וכל אחת מהן הייתה תגובה לקודמתה.
כתיבת הסימפוניה החמישית שלו החלה ב-1947. הזמן שחלף מאז סיום הסימפוניה הרביעית איפשר לה להינתק מקודמותיה, והיא אכן עצמאית בסגנונה. גרוב מזהה "תחושת הרפיה, שמקורה ביתר גמישות בטיפול בחומר", המציבה יצירה זו בנפרד מן הסימפוניות שקדמו לה. סימפוניות מס' 6 ו-7 נכתבו בשנים 1954 ו-1957.
בארבע הסימפוניות האחרונות של רוברה מתגלה שוב גישה שונה. רוברה עצמו זיהה אותה באומרו, "בחלק גדול מן המוזיקה המאוחרת שלי מרווח, ולא סולם, הוא היסוד שעליו מורכב המבנה." הסימפוניות הללו חוברו בין 1968 ל-1979. הסימפוניה התשיעית, הכוראלית ("סינפוניה סאקרה") כתובה לטקסט כנסייתי ויש בה מאפיינים של אורטוריה.[6]
מוזיקה ווקאלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]רבות מאוד מן היצירות הכוראליות של רוברה (42 מתוך 59) כתובות לטקסטים דתיים או פילוסופיים, בהתאם לעניין שגילה, כפי שנזכר כבר קודם, בנושאים אלה. יצירתו הכוראלית הראשונה הייתה אופוס 3 שלו, משנת 1924 והאחרונה הייתה אופוס 164 משנת 1984, רק שנתיים לפני מותו. הוא כתב מוזיקה לקולות ילדים ומדריגלים, מיסות ומוטטים. בשנת 1948 חיבר "מיסה סנקטי דומיניקי", אופוס 66, לחגוג את מעברו לקתוליות. שם המיסה נובע מכך, שקבלתו לכנסייה הקתולית חלה ביום חגו של הקדוש דומיניק, 4 באוגוסט.
שיריו של רוברה אינם מוכרים ברבים, אך הם חובקים את מלוא תקופת יצירתו: "רוזה מונדי", אופוס 2, היה הראשון להתפרסם, ב-1921; "עופה, זמן קנאי", אופוס 148, היה האחרון, ב-1974, מוקדש "לזכרו של ג'רלד פינצי". בפחות ממחציתם צוין בפירוש פסנתר ככלי המלווה, אף כי רק אחד מהם נכתב ללא ליווי. באחרים נבחרו רביעיית מיתרים, תזמורת כלי קשת או נבל כמלווים.
מוזיקה קאמרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוברה היה אומנם פסנתרן מעולה, אך כתב מעט מאוד מוזיקה לפסנתר. לעומת זאת, הרבה לכתוב מוזיקה קאמרית בהרכבים שונים, במשך כל שנותיו כמלחין. כפי שראה זאת, הסונאטה לכינור, אופוס 31, שכתב בשנת 1932, הייתה הראשונה ביצירותיו הראויה ליחס רציני מצד עולם המוזיקה. רביעיית המיתרים הראשונה שלו חוברה רק שנה לאחר מכן. במשך זמן רב לא היה רוברה מרוצה מיצירה זו, אם כי ווהן ויליאמס גילה בה עניין רב. לבסוף ערך בה שינויים מפליגים והוציא אותה לאור בשנת 1946, מוקדשת לווהן ויליאמס, והשמיד את הפינאלה המקורי. עוד שלוש רביעיות מיתרים נכתבו אחריה ברווחי זמן גדולים. האחרונה נכתבה בשנת 1977 לזכר בנט תרשיש, אמריקאי צעיר שהעריץ את המוזיקה של רוברה ומת בשנות השלושים לחייו. ביצירה זו בולטת שיטתו של רוברה, להסתמך על מרווח מסוים או מרווחים (במקרה זה, ספטימה) במקום סולם מוגדר, הניכרת גם בסימפוניות האחרונות שלו.
הסונאטה לצ'לו משנת 1946 הוקדשה לויליאם פלית' ואשתו. הצ'לנית ז'קלין די פרה, שהייתה תלמידתו של פלית', ניגנה אותה לפעמים. שלישיית הפסנתר השנייה של רוברה, אופוס 138, בוצעה לראשונה על ידי נגני קבוצת המוזיקה הקלאסית של הצבא, שהתכנסו במיוחד לביצוע זה בשנת 1970, אם כי גלזייר הוחלף בינתיים בגרינברג.
הרפרטואר לחלילית התרחב והתעצם הודות ליצירות אחדות של רוברה. פורמן סבור, שהיצירות הללו ”חשובות משום שהן מציגות סגנון אידיומטי לנגינה בחלילית, המצליח להציב את הכלי כשווה בין שווים עם כלי נגינה אחרים.” יצירות אלה לחלילית נכתבו בשביל קרל דולמטש, בנו של ארנולד דולמטש, וכמעט כל אחת מהן מתייחסת למוזיקה של המאה ה-16, למשל, Passacaglia sopra ‘Plusieurs Regrets’ לחלילית סופרן וצ'מבלו.
בין שאר היצירות הקאמריות במכלול המוזיקה של רוברה גם יצירות לאבוב, קרן אנגלית וויולה.
יצירות אחרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוזיקה נלווית למחזות אחדים תפסה מקום קטן אך משמעותי בתפוקה של רוברה. הארוכה ביצירות אלה היא המוזיקה, שלא התפרסמה, ל"מקבת". ב-1933 כתב אופרה במערכה אחת, עדיין בכתב יד, שלה קרא במקור "בי-בי-ביי", אך שינה את שמה ל"הצל". היא משקפת את עניינו במזרח הרחוק, כיוון שהיא מתרחשת בקשמיר.
כל שלוש היצירות לכלי נשיפה ממתכת נכתבו לפי הזמנה. אחת מהן, "וריאציות על הנהר הזוהר", הייתה יצירת מבחן לאליפות תזמורות כלי נשיפה של בריטניה הגדולה, 1958, שהתקיימה ברויאל אלברט הול.
יצירתו האחרונה של רוברה הייתה סינפונייטה לתזמורת כלי קשת גדולה, אופוס 163, בהזמנת התזמורת הסימפונית של אולבני מניו יורק, לביצוע בשנת 1986, כחלק מחגיגות השנה השלוש-מאות לייסוד ניו יורק. יצירה זו הוקדשה לבניו של רוברה, אדריאן וג'וליאן, והתקבלה בביקורות מצוינות בעיתונות.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אדמונד רוברה, באתר AllMusic (באנגלית)
אדמונד רוברה, באתר MusicBrainz (באנגלית)
אדמונד רוברה, באתר Discogs (באנגלית)
.svg){kind=logo}
