איילון זוטר

איילון זוטר
	איילון זוטר
מצב שימור
	conservation status: least concern ללא חשש (LC)‏
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
תת־סדרה:	מעלי גירה
משפחה:	איילוניים
סוג:	איילון
מין:	איילון זוטר
שם מדעי
	Tragulus kanchil; ‏ראפלס, 1821
תחום תפוצה

איילון זוטר (שם מדעי: Tragulus knchil; ידוע גם כ"איילון מלאי קטן" או כ"קאנצ'יל") הוא מין של מעלה גירה זעיר במשפחת האיילוניים, המצוי בדרום-מזרח אסיה. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1821 על ידי המדינאי הבריטי סר תומאס סטאמפורד רפאלס ששימש כסגן מושל ג'אווה. בעבר המין נחשב כתת-מין של איילון ג'אווני בשל המראה הזהה של שניהם, אך כיום השניים נחשבים למינים נפרדים ומופרדים גאוגרפית. מלבד השוני המועט במידות הגוף, הזיהוי בין השניים כמעט בלתי אפשרי במבט מרחוק.

מקור שמו המדעי הוא כדלהלן: "Tragulus" = "תיש קטן" - מתייחס לגודל הזעיר שלו; "knchil" הוא כינוי אידונזי או מלאי עבור האיילון ופירושו "חכם" בהתייחס לסיפור עממי אודותיו (ראו למטה). האיילון הזוטר הוא הקטן בסוגו ובמשפחת האיילונים, והוא מחזיק בתואר "הפרסתן הקטן ביותר בעולם".

אנטומיה

האיילון הזוטר כשמו הוא בעל חיים קטנטן וזעיר, ובהתאם לכך גופו קומפקטי בצורה קיצונית ומותאם היטב לתנועה זריזה ושקטה בסבך היער. שדרתו גמישה ועגלגלה, צווארו קצר, וראשו קטן ומשולש. החרטום שלו בולט על פני משטח הפנים, והוא בעל עיניים ענקיות יחסית לגודלו; אפו לעומת זאת קטן למדי ובעל נחיריים גדולים.

השוקיים של האיילון גדולות למדי ובעלות עור עבה כדי למנוע ממנו להיפצע מנשיכות והגפיים קטנות יותר. הרגליים באופן כללי דקיקות מאוד כגפרורים, ויש לו פרסות דקיקות ומחודדות. האוזניים קטנטנות ועגלגלות והן קירחות ברובן; בנוסף, האזור שסביב העיניים וצדדי החרטום עשוי להיות קירח אף הוא. במרכז הסנטר יש לאיילון בליטה גדולה קרחה משיער שלעיתים מחופה בשיער הלבן שבצדדיה; האיילון משתמש בה כאמצעי לסימון הטריטוריה. הזנב קצר ודקיק ובאורך של 5 ס"מ. האורך המלא של גופו: 45 ס"מ, משקלו: 2 ק"ג בלבד וגובהו בכתפיים פחות מ-18 ס"מ - קטן יותר משאר מיני האיילון, מאנטילופה ננסית, מפודו מחזיר גמדי או מדיקדיק.

הפרווה של האיילון הזוטר מורכבת משערות עבות וצפופות. צבע הפרווה באופן כללי הוא גוונים של חום-חאקי כהה וחום צהבהב הנוטה להתכהות בחלק העליון ובצוואר ולהתבהר באזור התחתון. יחסית לאיילונים אחרים, גרונו של האיילון הזוטר בעל צבע בוהק יותר ונע בין תפוז וחום בהיר לצהוב עז או זהב - המתפשט אצל פרטים מסוימים לעבר המותניים והצלעות. הרגליים הקדמיות נוטות אף הן להיות בצבע כתום עז בעוד שהאחוריות דהויות יותר בצבען. לאיילון הזוטר יש שלושה פסים לבנים עבים וברורים לאורך הצוואר, המתחילים בסנטר ומסתיימים בסמוך לחזה. השערות שבין הפסים כהות יותר מהצבע הכתום של שאר הגרון - כמעט חום שוקולד. בנוסף ישנו כתם לבן קטן באזור החזה, אשר לעיתים מתחבר עם הפסים הלבנים וגורם לכך שהגרון נראה בצבע לבן עם כתם V חום כהה. ראשו של האיילון לעיתים בצבע שחרחר כהה יחסית לשאר הגוף, ולעיתים יהיה בצבע צהבהב בהיר עם כתם אפרפר במצח.

במבט שטחי, האיילון הג'אווני והאיילון הזוטר זהים לחלוטין; עם זאת, ניתן להבדיל עדיין ביניהם על ידי המאפיינים הבאים: הצבעים של האיילון הגא'ווני בצוואר אינם עזים כל כך, ונראים יותר בצבע כתמתם אפרסק עדין (כנ"ל לגבי הרגליים הקדמיות). הפסים הלבנים בצווארו צרים ודהויים יחסית. לפרוותו יש גוונים אפרפרים ולא מצוי אצלו גוון צהבהב עז במותניים ובצלעות. שני המינים מצויים באיים נפרדים באינדונזיה כך שאין חפיפה ביניהם.

תפוצה ובית גידול

האיילון הזוטר מצוי באזורים רבים בדרום-מזרח אסיה. תפוצתו כוללת את דרום מיאנמר, מרבית תאילנד (כולל האי קו-אה), וייטנאם לאוס, קמבודיה, חצי האי המלאי, וסינגפור, והוא מצוי באיים רבים של אינדונזיה: סומטרה, סימברוט, בנגקה, בליטונג, ניס, איי בטו, איי בניק, איי ריאו, איי נטונה, איי לינגה ואיי אנמבס; באי בורנאו הוא נמצא גם בקלימנטן וגם בחלקים השייכים למלזיה וברוניי. לא ידוע האם המין מצוי בוודאות בפרובינציית יונאן בסין העממית.

האיילון הזוטר שוכן ביערות שפלה וביערות למרגלי ההרים, והוא מצוי הן ביערות ראשוניים והן ביערות משניים. כמו כן הוא מצוי בשטחים מעובדים ובבתי גידול עם פסיפס של נהר, ביצות, חורשים, וצמחיית קטניות – כל זאת בגבהים של עד 600 מטר מעל פני הים המהווה את הגבלת הגובה שבו חי המין. בסבח הוא שוכן גם ביערות מנגרובים.

במהלך היום הוא עשוי להעדיף אזורים עם כיסי צמחייה צפופה ובמבוק, בעוד שבלילה הוא עשוי לטפס לרכסים גבוהים במעט ויבשים. בעוד שרוב האיילונים קשורים באופן הדוק לליבת יערות האופיינית בצפיפות מרובה של עצים, ישנן ראיות לכך שהאיילון הזוטר אינו מוגבל דווקא ליערות כאלו ומצוי גם ביערות משניים ובשוליהם שבהם יש פלישה אנושית תדירה. בסבח למשל הוא נמצא במיוחד באזורים כאלה שמתאפיינים ביערות במבוק - כנראה בשל הנוכחות המרובה של עלים רכים הנוחים לעיכול. עם זאת, בעמק דומו בסבח צפיפות האוכלוסייה הייתה גבוהה יותר בליבת היערות לעומת שולי היערות (כ-39 פרטים לקמ"ר לעומת 15 פרטים לקמ"ר). חוקרי טבע הציעו שהסיבה שהאיילון נפוץ למדי בשולי היערות נובעת מכך שהוא זקוק לפריטי מזון צעירים שנפוצים במיוחד באזורים שחווים חדירה אנושית כדוגמת בירוא יערות. האיילון הזוטר מסוגל לשרוד גם במספרים גדולים במטעים חקלאיים.

מרבית הטווח הגאוגרפי של האיילון נשלט על ידי יערות ירוקי עד או ירוקים למחצה, אם כי שטחים גדולים בקמבודיה, תאילנד ולאוס כוללים גם יערות נשירים. מחקרים שנעשו ביערות אלה, הראו שבית הגידול בהם פחות מועדף מיערות ירוק עד, ולמעשה פעמים רבות הוא מצוי בתוך כיסים ירוקים כאלו המובלעים בתוך יערות נשירים.

האיילון הזוטר מראה העדפה ברורה לאזורי שפלה והימנעות מאזורים הרריים יתר על המידה. בבורנאו שבאינדונזיה הוא נצפה רק בגבהים מתחת ל-100 מטר, ובמדינות אחרות מתחת ל-600 או 560 מטר. בתאילנד לעומת זאת, האיילונים נצפו במצלמות נסתרות בפארקים לאומיים בגבהים של 700–900 מטר מעל פני הים.

אקולוגיה

בניגוד לאמונה הרווחת שהאיילון הזוטר הוא מין פעיל לילה, רוב פעילותו למעשה מתרחשת ביום בעוד שאת רוב הלילה הוא מבלה במנוחה. האיילון כקרוביו הוא בעל חיים בודד באופן קיצוני, והוא מפגין התנהגות טריטוריאלית כלפי בני מינו. הזכרים מסמנים את שטחם על ידי בלוטות ריח שבתחתית הסנטר, והם יתקיפו כל זכר פולש שיפלוש לשטחם באמצעות ניביהם. העור בפלג גופו האחורי של האיילון עבה מן הרגיל ומונע פציעות רציניות מחמת הנשיכות.

השטחים הביתיים של הזכרים והנקבות חופפים באופן ניכר, אבל תחומי הליבה של הטריטוריה בלעדיים עבור כל פרט. הזכרים נקשרים מאוד לשטחם לעומת הנקבות שעוברות לעיתים קרובות לשטחים אחרים בעת הלידה. טווח הפעילות המשוער של הנקבות הוא בסביבות 4.3 דונם ולזכרים 5.9 דונם. זכרים גומאים מדי יום בשיטוטם בטריטוריה כ-89 מטר לעומת הנקבות שגומאות מרחק של 220 מטר.

האיילון הזוטר הוא אוכל פירות בחלקו, אך הוא אוכל גם כמויות ניכרות של דשא ועלים צעירים - בעיקר באזורים הסמוכים לפעילות אנושית. הפירות הנאכלים על ידו משתנים במשקלם מ-1 ל-5 גרם והוא אוכל גם כמות ניכרת של זרעים. טורפיו של האיילון הזוטר רבים ומגוונים בשל גודלו הזעיר ההופך אותו למטרה קלה עבור כל טורף בגודלו ומעלה. בין הטורפים הפוטנציאליים שלו ניתן למנות טיגריס, נמר, דול מצוי, שועל אדום, תן, זבד מלאי, חתול זהוב, חתול שיש, חתול נמרי, דלק צהוב-גרון, נמייה, תנין, נחשים שונים וטורפים רבים אחרים. כאשר האיילון חש בסכנה הוא רוקע עם פרסותיו באדמה בחוזקה ובמהירות בקצב של 4–7 רקיעות לשנייה על מנת להזהיר את שאר האיילונים שבסביבה.

האיילון הזוטר מפגין לרוב התנהגות מונוגמית שבה זכר אחד מתרבה עם נקבה אחת, אולם באזורים שבהם שטחם של מספר נקבות חופף לשטחו של זכר אחד הוא יפגין התנהגות פוליגמית. הנקבה מיד לאחר הלידה כבר מיוחמת ומוכנה להתרבה שוב, כך שכמעט בכל עת נתון היא נמצאת בהריון ומסוגלת להביא לעולם מדי שנה 2–3 עופרים. ההריון נמשך 140–177 ימים, לאחריהם נולד עופר יחיד השוהה בימיו הראשונים בצמחייה הצפופה. האם נוהגת להניק את העופר מפעם לפעם תוך כדי שהיא עומד על שלוש רגליה והרגל האחורית מונפת באוויר; הסיבה לכך היא שבמהלך היניקה עופרי האיילון יונקים כשראשם כלפי אימם בניגוד לפרסתנים אחרים שאחוריהם מופנים כלפי אימם במהלך היניקה.

האיילון נגמל לאחר עשרה שבועות ויכול להתרבות החל מגיל שישה חודשים. תוחלת חייו עשויה להגיע ל-12 שנים.

מצב

האיילון הזוטר מסווג על ידי IUCN במצב השימור "ללא חשש" (LC), בשל תפוצתו הרחבה ברחבי אסיה ואוכלוסיות גדולות למדי שמתמידות אפילו באזורים הסובלים בתדירות מבירוא יערות וציד. ישנן מספר אי ודאויות גדולות לגבי המצב הנוכחי של המין כדוגמת חוסר מידע מהנוכחות שלו באיי סונדה והשפעת הציד ואובדן בית הגידול, אם כי לא ברמה הנדרשת כדי לעבור להיות מסווג כמין חסר נתונים.

הנתונים הנוכחיים מראים כי האיילונים נעלמו מכמה אזורים שבהם היו נפוצים בעבר. האיילון הזוטר ניצוד בכבדות יחד עם האיילון הענק למטרת בשר והשניים נחשבים לעיתים כמזון מהחי המועדף ביותר בדרום-מזרח אסיה. לעומת האיילון הענק, האיילון הזוטר מיומן יותר בשרידות באזורים עם ציד כבד ואישוש לכך בא לידי ביטוי שהוא היונק היחיד הגדול מחולדה שנותר בהאואי נאנג - אזור מבודד של כמה קמ"רים של יער הסמוך לויינטיאן בירתה של לאוס - אשר סבל ב-1990 מציד מרוכז באמצעות רובים ומלכודות. למרות העמידות לציד, בווייטנאם למשל תועדה ירידה מהירה במספריו בין 1970 ל-1990, כאשר באזור בואון לואוי למשל היו נצפים בלילות בצידי הכבישים ב-1978 לפחות שלושה איילונים לכל 5 קמ"ר, וב-1993 לא נצפו כלל איילונים אפילו לאחר 10 קמ"ר של נסיעה. אחת הסיבות לכך היא כנראה היעילות של הציד בשעות הלילה אשר נעשה באמצעות פנסים ורובים כאשר העיניים הזוהרות של האיילונים מסגירות את נוכחותן. איום נוסף חמור לא פחות הוא ציד באמצעות מלכודות שנפרסות ברחבי היערות או באמצעות כלבי ציד. ירידות במספרים מתרחשות גם בסינגפור ובאיים סומטרה ובורינאו.

אף על פי שכאמור ציד ואובדן בית גידול מתרחש ברמות גבוהות כמעט בכל המגוון של מין זה, אין עדות ברורה לכך שהאוכלוסיות יורדות בדרסטיות - למעט מקרים שבהם בתי גידול עם יערות מתאימים הושמדו לחלוטין. במרבית המדינות ישנם תקנות ציד וסחר מסודרות למין אם כי מן הסתם האכיפה אינה רצינית כל כך.

בתרבות

לאיילון הזוטר יש תדמית של בעל חיים חכם בפולקלור האינדונזי והמלאי - עובדה שבאה לידי ביטוי בשמו המקומי - "קאנצ'יל". סיפור עממי שנפוץ בקרב המקומיים מספר על איילון זוטר בשם "סאנג קאנצ'יל" (סאנג החכם) שניסה לחצות נהר שורץ תנינים כשאחד מהם מרושע במיוחד ומתאר כיצד האיילון הערים עליהם כדי לחצות מגדה אחת של הנהר לגדה השנייה בכך שאמר להם שהמלך מזמינם לסעודה והוא שלח אותו למנות אותם כדי שידע מה מספרם; בסופו של דבר לאחר הבטחה מצד התנינים הוא דילג על ראשיהם בנהר בעודו מונה אותם ובהגיעו לשפת הגדה הודה להם שעזרו לו לחצות וחגג זאת באכילת פירות טעימים.