טיפוס הרים

אלפיניזם
	אלפיניסטים, מטפסים על הרי האלפים
ארץ מקור	איטליה, צרפת ושווייץ
מורשת תרבותית בלתי מוחשית
	מורשת תרבותית בלתי מוחשית הוכרזה על ידי אונסק"ו בשנת 2019
	מורשת תרבותית בלתי מוחשית הוכרזה על ידי אונסק"ו בשנת 2019

טיפוס הרים או אלפיניזם^[1] הוא ספורט או תחביב. מטפסי הרים ידועים גם כאלפיניסטים. מטפסי הרים יכולים לטפס על משטחים סלעיים או מכוסי קרח או שלג.

הסוג הפשוט של טיפוס הרים הוא ההליכה בין הגבעות או טיפוס על סלעים. קיומן של פסגות מהווה אתגר עבור מטפסי ההרים והם ניסו לטפס עליהן. ההיסטוריה המודרנית של טיפוס ההרים מתחילה עם כיבוש פסגת ההר מון בלאן באוגוסט 1786. פסגת מטרהורן נכבשה ב-1865 ובהמשך נכבשו כל פסגות הרי האלפים. כיבושי הפסגות נמשכו בהרים שמחוץ ליבשת אירופה וב-1953, נכבשה פסגת אוורסט, הגבוה בהרים על פני כדור הארץ. כיום מטפסים רבים, בעיקר באלפים, משתמשים במצנח רחיפה על מנת לרדת מפסגת ההר.

מזג האוויר בהרים משתנה במהירות ולכן קיימות סכנות מצד הטבע כמו, קור, קרח, גשם וערפל.

בפסגות ההרים הגבוהים יש קרח ושלג בכל ימות השנה וגם קרחונים או נחלי קרח.

טיפוס הרים בישראל

טיפוס ההרים בארץ ישראל החל בשנות ה-30 של המאה ה-20, עת הוקם מועדון המטפסים הישראלי. בשנים האחרונות^{[דרושה הבהרה]} ספורט הטיפוס צובר תאוצה ונכון להיום^{[דרושה הבהרה]}, כ-7000 מטפסים יוצאים לטפס בטבע לפחות אחת לשבוע, על פי נתוני מועדון המטפסים.

חברי נבחרת ישראל בטיפוס מתחרים בתדירות קבועה בתחרויות בינלאומיות והגיעו למספר הישגי פודיום בתחרויות שונות באירופה.

בישראל ישנו מגוון גדול של מצוקים טבעיים המתאימים לטיפוס ספורטיבי בכל הרמות. עונת הטיפוס בארץ היא בין החודשים אוקטובר - מאי, עובדה ההופכת את ישראל ליעד טיפוס אטרקטיבי לחודשי החורף. בקיץ טיפוס ההרים מומלץ פחות בשל החום הכבד האופף את כל חלקי הארץ בעונה זו. בין אתרי הטיפוס הפופולריים בישראל ניתן למנות את מצוק תמנע, מצוק גיתה, מצוק עין פרת, מצוק זנוח ומצוק שילת.^[2]