אלפתריוס וניזלוס
 | |||||
| אלפתריוס וניזלוס | |||||
| לידה |
23 באוגוסט 1864 מורניס (אנ'), האימפריה העות'מאנית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
18 במרץ 1936 (בגיל 71) פריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית | ||||
| מדינה |
 יוון | ||||
| מקום קבורה |
Venizelos graves  | ||||
| השכלה |
אוניברסיטת אתונה (1886) | ||||
| מפלגה | המפלגה הליברלית היוונית | ||||
| בן או בת זוג |
Maria Venizelou (1891–1894) Helena Schilizzi (1921–1936) | ||||
|
www | |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| פרסים והוקרה | |||||
| |||||
| חתימה |
 | ||||
  | |||||
אֶלֶפְתֶרִיוֹס קִירְיאַקוּ וֶנִיזֶלוֹס (ביוונית: Ελευθέριος Κυριάκου Βενιζέλος; 23 באוגוסט 1864 – 18 במרץ 1936) היה ראש ממשלת יוון ומחשובי הפוליטיקאים והמדינאים בתולדותיה.
חינוכו והצטרפותו לפוליטיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]וניזלוס נולד במורניס, סמוך לחאניה שבכרתים. אביו, קיריאקוס וניזלוס, היה מהפכן כרתי, אשר הוגלה ב-1866 יחד עם משפחתו לאי סירוס (Σύρος) שבאיים הקיקלאדיים בעקבות התקוממות נגד השלטונות הטורקיים. וניזלוס למד משפטים באוניברסיטת אתונה(אנ'), שם היה פעיל בעסקי הפוליטיקה של כרתים, אחר כך שב לאי והתפרנס כעורך דין ועיתונאי. שנה מאוחר יותר נבחר לאספה הלאומית כנציג המפלגה הליברלית שהוקמה באותה תקופה.
כרתים
[עריכת קוד מקור | עריכה]וניזלוס תמך באיחודה של כרתים עם יוון, והיה ממנהיגי ההתקוממות של שנת 1897, בעקבותיה העניקו הטורקים והמעצמות לאי אוטונומיה. במהלך השנים 1897–1898 השתתף וניזלוס במשא ומתן עם המעצמות על מהות האוטונומיה. לאחר שהנסיך גאורגיוס מיוון מונה לנציב העליון של האי בנובמבר 1898, שותף וניזלוס בוועדת ה-16 שעסקו בניסוח חוקת האי, והוא לקח חלק מהותי בניסוח[1]. וניזלוס דאג שהחוקה תכלול שוויון זכויות למיעוט המוסלמי ודאגה לזכויות הפרט ולקח חלק פעיל בגיבוש הסמכויות הנרחבות שהוענקו לנציב העליון. על פי ההערכות, הסיבה להענקת הסמכויות הנרחבות לנציב העליון הייתה האמונה שתפקיד הנציב הוא קצר ימים ובמהרה כרתים תאוחד לתוך יוון. לאחר מספר שנים התחרט וניזלוס על הסמכויות הנרחבות שנתנו לנציב העליון[2].
עם הקמת הממשלה של כרתים, נתמנה ווניזלוס לשר המשפטים שלו ב-17 באפריל 1899[3]. במרץ 1901 פוטר וניזלוס על ידי גאורגיוס, על רקע מחלוקת טקטית ביניהם לגבי הדרך להביא לאיחוד כרתים עם יוון. גאורגיוס, שראה בענייני חוץ נושא לו הוא אחראי בלעדית, ניהל מגעים דיפלומטיים מול המעצמות, במטרה להביא להסכמתם לאיחוד עם יוון. וניזלוס ראה במגעים אלו בזבוז זמן, ופעל להקמת צבא של כרתים ולנסיגת כוחות המעצמות מהאי. וניזלוס סבר שמהלך זה יקל על הסתפחות ליוון בשעת כושר, אולם תומכיו של גאורגיוס הציגו את מהלכיו של וניזלוס כבגידה ברעיון האחדות היוונית-כרתית[4].
וניזלוס נעשה מנהיג האופוזיציה, וכשהגיעו העניינים לכדי משבר ב-1905, עמד בראש התקוממות מזוינת, שאילצה בסופו של דבר את הנסיך לעזוב את האי. את מקומו תפס ראש ממשלת יוון לשעבר אלקסנדרוס זאימיס, ווניזלוס הצטרף שוב לממשלה. במאי 1910, לאחר שהצירים היוונים באספת הנבחרים של האי נשבעו אמונים למלך יוון, מונה וניזלוס לראש ממשלת כרתים[5]. וניזלוס השתדל לפייס את העותמאנים והמעצמות והבטיח לשתף את המוסלמים בממשלתו ולמנוע את הכינוס של אספת הנבחרים ממנו גורשו המוסלמים שלא הסכימו להשבע אמונים למלך יוון[6].
מן הפרלמנט אל ראשות הממשלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1910, בעקבות משבר פוליטי, פוזר הפרלמנט היווני באתונה. וניזלוס עבר אל אתונה להזמנת הליגה הצבאית, ובבחירות של 8 באוגוסט 1910 נבחרו הוא ואנשיו לפרלמנט, ברוב עצום[7], כשווניזלוס עצמו משמש נציגה של אתונה. באותו זמן הקים את מפלגתו הפוליטית, "קומה פילאלפתרון" (Κόμμα Φιλελευθέρων, המפלגה הליברלית). בעקבות הניצחון בבחירות התפטר מתפקידו כראש ממשלת כרתים[8] וב-2 באוקטובר 1910 נבחר לראשות הממשלה. וניזלוס נבחר בשנית בבחירות של מרץ 1912[9].
הוא ערך רפורמות מקיפות בצבא ובצי והקים את הליגה הבלקנית, צעדים שסייעו למוכנותה של יוון במלחמות הבלקניות של 1912–1913 ואיפשרו את שחרור אפירוס, מקדוניה ואיי הים האגאי מידי השלטון הטורקי. לווניזלוס היו ויכוחים רבים עם נסיך הכתר קונסטנטינוס בדבר נתיב התקדמות הצבא והערים שעליו לשחרר ראשונה. היה זה הסכסוך הראשון בין וניזלוס לבין קונסטנטינוס, שזמן קצר אחר כך, בעקבות ההתנקשות בחיי אביו ב-1913, הוכתר למלך יוון.
מלחמת העולם הראשונה והקרע הלאומי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסכסוך השני בין וניזלוס לקונסטנטינוס נתגלע במהלך מלחמת העולם הראשונה. אף שיוון נותרה נייטרלית בשנים הראשונות למלחמה, וניזלוס תמך בברית עם מדינות ההסכמה, בהאמינו כי בריטניה וצרפת ינצחו בה. קונסטנטינוס, לעומתו, העדיף את מעצמות המרכז ורצה כי יוון תישאר נייטרלית. על רקע מחלוקת זו התפטר וניזלוס מתפקידו ב-21 בפברואר 1915. בבחירות הבאות שנערכו ב-15 במרץ 1915, שוב ניצחה מפלגתו של וניזלוס והקימה את הממשלה. למרות הבטחתו כי יוון תישאר נייטרלית, נאלץ וניזלוס לזנוח מדיניות זו בעקבות התקפת בולגריה על סרביה, עימה הייתה יוון קשורה בברית. וניזלוס הכריז על גיוס כללי, אך חילוקי דעות קשים עם המלך הביאו שוב להתפטרותו, ובבחירות הבאות לא לקח וניזלוס חלק כמחאה על כך שהפרלמנט פוזר בניגוד לחוקה. תוך כדי אירועים אלה נחלצו לכאורה בנות הברית להצלת סרביה והנחיתו חיילים בסלוניקי.
המחלוקת בין וניזלוס לקונסטנטינוס הייתה הגורם לקרע לאומי (ביוונית Εθνικός Διχασμός, אתניקוס דיכאסמוס), אשר תוצאותיו ניכרו עוד עשרות שנים אחר כך. ב-1916, לאחר פלישת צבאות גרמניה, אוסטריה ובולגריה אל מקדוניה היוונית, הקימו תומכי וניזלוס תנועה צבאית בסלוניקי, שנקראה "הממשלה הזמנית של ההגנה הלאומית". כאן ייסדו מדינה חדשה, הכוללת את צפון יוון, כרתים ואיי הים האגאי.
במאי 1917, לאחר הגליית קונסטנטינוס ועלייתו לכס של בנו השני אלכסנדרוס, שב וניזלוס לאתונה, כרת ברית עם מדינות ההסכמה והכריז מלחמה על מעצמות המרכז ב-29 ביוני 1917. כוחות הצבא היווני (אף שנחלקו בין תומכי המלך לבין תומכי וניזלוס) החלו ליטול חלק בפעולות צבאיות נגד הצבא הבולגרי לאורך הגבול. בסתיו 1918 היווה הצבא היווני, עם תשע הדיוויזיות שלו, את החלק הגדול ביותר של חילות בנות הברית המוצבים ביוון.
ב-14 בספטמבר 1918, בפיקודו של הגנרל הצרפתי לואי פראנשה ד'אספרה, הנחיתו כוחות הברית התקפה רבתי על צבאות בולגריה וגרמניה. הצבא הבולגרי נטש עד מהרה את עמדותיו והחל נסוג לכיוון ארצו, וב-29 בספטמבר ביקשה ממשלת בולגריה הפסקת אש. הצבא היווני עוד הספיק ליטול חלק קטן במערכות הלחימה האחרונות של מלחמת העולם הראשונה.
לאחר סיום המלחמה השתתף וניזלוס בשיחות ועידת השלום בפריז, וחתם על חוזה ניי (27 בנובמבר 1919) והסכם סוור (10 באוגוסט 1920) כנציגה של יוון. בעקבות הסכמים אלה קיבלה יוון (באופן זמני) את מזרח תראקיה ואיזמיר. בעת שובו ליוון, בתחנת הרכבת גאר דה ליון בפריז, ניסו להתנקש בחייו. לאחר החלמתו שב לארצו ונתקבל בה כגיבור על ששחרר שטחים בהם חיה אוכלוסייה יוונית.
הסתלקותו מן הפוליטיקה ב-1920
[עריכת קוד מקור | עריכה]חרף הניצחון במלחמה הפסיד וניזלוס בבחירות של נובמבר 1920, למורת רוחם של היוונים באסיה הקטנה שזכו זה לא כבר לחירות, והמלך קונסטנטינוס נקרא לשוב. בשל התבוסה פרש וניזלוס מן הפוליטיקה ועזב אל פריס.
עם סיומה של מלחמת יוון–טורקיה (1919-1922) חתם וניזלוס על הסכם לוזאן עם טורקיה כנציגה של יוון. בעקבות התקוממות בהנהגת גנרל יואניס מטאקסס נאלץ המלך גאורגיוס לצאת לגלות (אביו, קונסטנטינוס, סולק בפעם השנייה מן הכס שנה קודם לכן), וניזלוס חזר ליוון ונתמנה שוב לראש הממשלה. ברם, הוא התפטר פעם נוספת ב-1924, לאחר מריבה עם מתנגדי המלוכה, ומאוחר יותר עמד שוב בראש המפלגה הליברלית.
שובו לשלטון ב-1928
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבחירות שנערכו ב-5 ביולי 1928 גדל כוחה של המפלגה הליברלית, וב-19 באוגוסט אותה שנה היא הכריחה את הממשלה לערוך בחירות חדשות, בהן זכתה ב-228 מתוך 250 המקומות בפרלמנט. וניזלוס עמד בראש ממשלת יוון עד 1932, אז הפסידה מפלגתו בבחירות, למפלגת העם בהנהגת פנאגיס צלדאריס. במרץ 1933 ניסה אחד ממקורביו לבצע הפיכה שנכשלה, וביוני 1933 נעשה ניסיון שני להתנקש בחיי וניזלוס. נטיותיה הפרו-מלוכניות של הממשלה הובילו לניסיון הפיכה צבאית במרץ 1935, בהנהגת וניזלוס וגנרל ניקולאוס פלסטירס. בעקבות כישלון ההפיכה עזב וניזלוס את יוון פעם נוספת. הוא נמלט לרודוס וממנה לנאפולי[10] ופריז.
לאחר עזיבתו נערכו משפטים והוצאות להורג של וניזליסטים בולטים, והוא עצמו נשפט למוות שלא בפניו. הרפובליקה ההלנית השנייה החלשה והמעורערת התפרקה באוקטובר 1935, ובעקבות משאל עם מזויף שב גאורגיוס השני לכס המלוכה.
גלותו ומותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]וניזלוס נמלט אל פריז ובה מת ב-1936 במלון ריץ. קהל תומכיו מהקהילה היוונית המקומית בפריז ליווה את גופתו אל תחנת הרכבת, והיא הובלה על ידי המשחתת היוונית "פבלוס קונטוריוטיס" אל חאניה שבכרתים ולא אל אתונה, כדי לא לעורר תסיסה. הוא נקבר ברוב טקס באקרוטירי שבכרתים.
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על שמו נקרא נמל התעופה הבינלאומי של אתונה שנחנך בשנת 2001.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של אלפתריוס וניזלוס (ביוונית ובאנגלית)- אלפתריוס וניזלוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אלפתריוס וניזלוס (1595-1675), דף שער בספרייה הלאומית
אלפתריוס וניזלוס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אלפתריוס וניזלוס, באתר Discogs (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Paschalis M. Kitromilides, Eleftherios Venizelos: The Trials of Statesmanship, Edinburgh University Press, 2008, page 68
- ^ Paschalis M. Kitromilides, Eleftherios Venizelos: The Trials of Statesmanship, Edinburgh University Press, 2008, page 69
- ^ וניזלוס, הצבי, 13 בספטמבר 1910
- ^ Paschalis M. Kitromilides, Eleftherios Venizelos: The Trials of Statesmanship, Edinburgh University Press, 2008, page 72
- ^ המצב בכרית, הצבי, 23 במאי 1910
- ^ ענין כרית, הצבי, 29 ביוני 1910
- ^ הבחירות היווניות, הצבי, 29 באוגוסט 1910
- ^ וניזלוס, הצבי, 14 בספטמבר 1910
- ^ הבחירות ביון, הצבי, 28 במרץ 1912
- ^ וניזלוס לנאפולי, דואר היום, 19 במרץ 1935