אנטישמיות נוצרית

אנטישמיות נוצרית היא שנאת ישראל, שמקורה בנצרות, וקיימת בקרב נוצרים כלפי היהדות והעם היהודי. ברובן המוחלט, מקורות האנטישמיות בהמצאות שמקורן בעלילות שהועללו נגד היהודים. עלילות שנועדו להסיט את תשומת לב ההמון מבעיתיות הנצרות, בעיותיו הכלכליות, בעיות ההנהגה ולהשאיר את הנוצרי תחת הנהגת הנצרות והכנסייה ולהרחיקו מהיהודים ודת היהדות. זאת תוך ביטול והשלכת הטיעונים היהודים לשלילת הנצרות, אל היהודים עצמם. תוך הצגתם כנבזים וכשליחי השטן עצמו המנסה את המאמין הנוצרי. עוינות זו התפתחה כבר בשנותיה הראשונות של הנצרות והתחזקה לאורך מאות השנים שבאו לאחר מכן, והייתה לה השפעה חזקה גם על האנטישמיות המודרנית ועודנה בעלת השפעה באנטישמיות החדשה.

האנטישמיות הנוצרית, שיוחסה לגורמים רבים, מתייחסת להבדלים התאולוגיים מבחינה דתית ולתחרות שבין הכנסייה לבתי הכנסת. לרוב מקובל לפרש את הסיבות לאנטישמיות הנוצרית כנובעת מאי-הבנת האמונות והמנהגים היהודים ותגובה בלתי רציונליות למחשבה כי קיימת עוינות יהודית כלפי הנוצרים. עמדות אלו התחזקו בקרב הנוצרים דרך הטפה, אמונות והוראות פופולרית נוצריות שנמשכו במשך אלפיים שנה, המכילות בוז כמו גם חוקים שנועדו להשפיל ולהכפיש יהודים. הרעיונות האנטישמים שהנצרות הניחה, כביכול כמקור אמין, היו לאבן פינה לרעיונות אנטישמים מאוחרים יותר שצצו, התבססו, התפתחו והתווספו לאלו שבאו לפניהם, ובעצם הזינו והעצימו אחד את השני בסינרגיה.

האנטישמיות המודרנית לרוב מתוארת כשנאה גזעית נגד יהודים, לאור תאוריות גזעניות שהחלו לצוץ במהלך המאה ה-18, ואילו האנטי-יהדות תוארה כעוינות לדת היהודית. עם זאת במהלך המאה ה-12, האנטישמיות הגזעית מוזגה ביעילות לאנטישמיות הדתית בנצרות המערבית. כשחוקרים רבים טוענים כי לאנטישמיות הנוצרית, בייחוד הפרוטסטנטית, היה תפקיד מרכזי באנטישמיות של תקופת גרמניה הנאצית, מלחמת העולם השנייה והשואה, כשהאחרונים לא היו יכולים להתממש ללא הקודם.

לא ניתן לקבוע כי כל או אפילו רוב, פעולתם של אינדיבידואלים, מנהיגים או אפילו אנשי דת מונעים מהדת כגורם בלעדי. מקובל להניח כי הפעולות מונעות מגורמים שונים כשלחלקם השפעה גדולה יותר ולאחרים השפעה פחותה יותר, כשלרוב לגורם הפוליטי יש את התפקיד המכריע. עם זאת, אין להכחיש כי לאנטישמיות הנוצרית היה חלק מרכזי בפיתוח עלילות נגד יהודים. עלילות שגם אם הוכחו והוכרזו כעלילות, גם אם בפי האפיפיור והוותיקן, עודם תופסים חלק מהותי באנטישמיות החדשה, אנטישמיות המוסלמית ובאנטישמיות במדינות ערב .

התקופה ההלניסטית והרומית

ערך מורחב – שנאת ישראל בעולם הקלאסי

מרים טיילור טוענת כי ישנן שתי השערות בנוגע למקור האנטי-יהודי שבנצרות. הראשונה היא ההשערה המסורתית הגורסות כי מקור האנטי-יהדות של אבות הכנסייה המוקדמים "עברה בירושה מהמסורת הנוצרית של פרשנות המקרא". ההשערה השנייה גורסת כי האנטי-יהדות הנוצרית המוקדמת עברה בירושה מהעולם הפגאני. כפי שטען גולדמן כי שורשיה של האנטישמיות הנוצרית נטועים במקורות מצריים שהתפשטו על ידי "האפוס היווני של הדעות הקדומות המצריות העתיקות".

דת הייתה חלק עיקרי מהממשל האזרחי ברומא העתיקה. כך שכשחלק מהקיסרים הכריזו עצמם על אלים, ודרשו להיות נערצים בהתאם, הדבר היווה בעיה ליהודים לאור איסור עבודה זרה. אדוארד פלאנרי טוען כי סירובם של היהודים לקבל את הסטנדרטים הדתיים והחברתיים היווניים סימנו אותם לרעה. הקטאיוס איש אבדרה כתב כי משה ב"זיכרון גלות עמו, הנהיג עבורם דרך מיזנתרופית ועוינת לחיים". מנתון טען כי היהודים היו מצורעים מצריים שלמדו על ידי משה "איך לא להעריץ את האלים." אותו מוטיב הופיע בכתביהם של טקיטוס, אפיון, אפולוניוס מולון, פוסידוניוס, ליסימכוס וכאירמון מאלכסנדריה. אגאתרכידס כתב על "השיטות המגוחכות" של היהודים ועל "האבסורד שבחוקיהם", ועל איך הצליח תלמי הראשון לכבוש את ירושלים בשנת 301 לפנה"ס, כי תושביה שמרו את השבת ולא יצאו להגן על העיר. פלאנרי מאפיין את האנטישמיות בימי הקדם כבעלת מהות תרבותית, בעלת מאפיינים של שנאת זרים לאומיים, דבר ששיחק תפקיד בהגדרות הפוליטיות.

הקטאיוס איש אבדרה, צוטט על ידי יוסף בן מתתיהו בנגד אפיון, כותב על ימיו של אלכסנדר, כי היהודים: "לא עלה הדבר להעביר אותם על אמונתם, אף כי שמעו אזניהם דברי חרפה וגדופים מפי שכניהם והנכרים הבאים אל ארצם, ולא פעם ולא שתים המירו מלכי פרס ואחשדרפניהם כבודם בקלון. כי מבלי לעמוד על נפשם הם נושאים כל ייסורים ומיתות נוראות – יותר מכל באי עולם - ואינם מכחשים בחוקי אבותיהם." החל מהמאה השלישית לפנה"ס, ממלכת יהודה הייתה נתונה לשליטת יורשיו של אלכסנדר מוקדון, כשגם המרד בראשות המכבים במאה השנייה לפנה"ס לא הוביל לתום ההשפעה ההלניסטית באזור. יורשיו של אלכסנדר יצרו באזור מושבות של דוברי יוונית שהמכבים מעולם לא הצליחו לפרק. לכן לא היה ניתן להתעלם מתרבות זרה זו, שלעיתים קרובות הייתה גם עוינת. לרוב מפגשים בין רבנים לחכמים הלניסטים הסתיימו כשהאחרונים עזבו מופתעים מתשובותיהם ההרסניות שהציעו הרבנים לטענות הפילוסופים.

ניתן למצוא ביטוי בספרות היוונית-רומית, לדעות הקדומות שרווחו בקרב תושבי המרחב ההלניסטי והרומי כלפי היהודים. כבר בשנים הראשונות של המאה הראשונה לספירה, התחילו עלילות הדם נגד היהודים, כאשר הסופר המצרי-יווני אפיון מאלכסנדריה כתב על הידוע לו על היהודים דרך החכמים המצרים. בין היתר האשים את היהודים בכך שאין להם תרבות וחוקים אמיתיים, שהם בדלנים ופרימיטיביים וכי הם נוהגים להרוג מדי שנה יווני למטרת פולחן. כתביו לא נשתמרו, אך טענותיו נשתמרו דרך הספר נגד אפיון של יוסף בן מתתיהו, שהשיב להן. האשמותיו וטיעוניו המשיכו שנים רבות אחריו, כאשר גם האימפריה הרומית הנוצרית אימצה אותן למטרותיה.

ישנן דוגמאות מרובות לכך שאנטיוכוס הרביעי, חילל את בית המקדש היהודי בירושלים ואסר על קיום פרקטיקות דתיות יהודיות באזור. כמו ברית מילה, שמירת השבת ולימוד מספרי דת יהודים. מספר היסטוריונים טוענים כי טיבריוס סילק את היהודים מרומא וניסה לדכא את כל הדתות הזרות באזור. בשנת 95 טיטוס פלביוס קלמנס הוצא להורג על כך "שחי חיים יהודיים" ו"נסחף לחיי היהדות". לאחר המלחמות היהודיות-רומיות (66-135), אדריאנוס שינה את שם מחוז יהודה לסוריה פלשתינה ואת שמה של ירושלים לאיליה קפיטולינה, בניסיון למחוק את הקשר ההיסטורי של העם היהודי לאזור. בנוסף, לאחר שנת 70, היהודים והגרים היהודיים החדשים הורשו לקיים את דתם רק בתנאי שישלמו את המס היהודי. בשנת 135 נאסרה הכניסה על יהודים לירושלים, פרט ליום תשעה באב.

האימפריה הרומית אימצה לבסוף את הנצרות כדת המדינה עם צו סלוניקי בשנת 380.

מיהו העם הנבחר

"היהודי הנצחי" מאת שמואל הירשנברג, 1900

ראו גם – תאולוגיית החילופין

מבחינה דתית, עצם "הבחירה האלוהית" היה לנושא מהות וליבה ביחסי היהדות-נצרות וכסיבה לאנטישמיות, עוד מימי ההלניסטים. המאבק העיקרי היה על מיהו "ישראל האמיתי"; הנצרות טוענת שהיא יורשת את ההבטחה והבחירה האלוהיות, והיהודים שלא התנצרו איבדו את מעמדם כחלק מן העם הנבחר. בסופו של דבר הביא הדבר את הנוצרים להאשמה דמונולוגית של היהודים כעושי דברו של השטן, מרעילי בארות – התגלמות הרשע בעולם. הנוצרים נתקלו בבעיה במאבק ביהדות בשל כך שהתנ"ך התקבל כאמת וכבסיס הנצרות ולכן לא הייתה ניתן, מבחינה אמונית, לביקורת והפרכה באופן מושכל או שיפוטי, בשונה מהביבליה עבור היהודים. לאור זאת הביקורות הנוצריות כלפי היהדות לרוב גלשו לפסים אישיים או לביקורת על התורה שבעל-פה שלא נכללה בקנוניזציה של הביבליה הנוצרית. בכל מקרה, יש הרבה ספקולציות לגבי הציון הזה.

מרים טיילור טוענת כי האנטי-יהדות הנוצרית תאולוגית "נובעת ממאמצי הכנסייה לפתור את הסתירות הגלומות באימוץ ובדחייה הבו-זמניים של האלמנטים השונים מהמסורת היהודית.".

התנ"ך היה נחוץ בנצרות על-מנת להצדיק את הברית-החדשה ולבסס אותה כשווה לה. בקביעת הביבליה הנוצרית, במאה ה-4 לספירה, מעמדה של הברית החדשה הועלה ונקבע כשווה להברית הישנה, ולא מעליה. בנוסף לכך שעל-פי המסורת ההשתנות הציבה את ישו במעמד שווה, אך שוב לא עולה, על משה ואליהו שעמם הוא נראה מדבר. דבר שלפי האמונה הנוצרית אישר את מעמדו כבן האלוהים, כפי שאושר בבת קול שנשמעה במהלך האירוע. לאחר שהנצרות התפשטה באימפריה הרומית ובאירופה נתקלו הנוצרים החדשים בבעיה תאולוגית קשה; הכיצד דת הנצרות, שהתקבלה בקרבם, תוך התבססות על התנ"ך ואמיתותו, נדחתה על ידי היהודים "עמו הנבחר של האל" המכירים היטב את התנ"ך, ויותר מכך הכיצד יכלו היהודים לדחות את המשיח שלהם. בעיה תאולוגית חמורה זו, בנוסף למעמד השווה בלבד שקיבלה הנצרות ביחס ליהדות, יצרה בעיה קיומית עבור הנצרות. במצב זה על-מנת להוכיח את נכונותה על-פני היהדות, אותה היא מתיימרת להחליף ולעדכן, הנצרות גיבשה את תאולוגיית החילופין. לפיה הוכחת נכונות הנצרות ניתנת מעצם סטטוס קיומם ומעמדם של היהדות והיהודים, ולאו דווקא הנוצרים ופועלם. מעמד וסטטוס שעליו להתקיים תחת אחת מהגרסאות הבאות;

1. להיכחד דרך התנצרות - דבר שיעיד על כך שגם היהודים קיבלו עליהם את הנצרות וזו האמת.
2. "דוקטרינת העד" - להיות מושפלים ונרדפים בגלות תמידית, בכל מקום לא משנה לאן ילכו. תוך שימור כתבי התנ"ך והאמונה היהודית, דבר שיעיד ויוכיח את בסיס האמת של הנצרות, ואת זאת שהיהודים בחרו בדרך הלא נכונה ולכן הם נענשים על ידי האל.
3. להיות שטניים ורעים - דבר שיסמל את עצם השטניות שביהדות וביהודים ובכך יוכיח שהם לא יכולים להיות העם הנבחר והמועדף על האל.

לאורך ההיסטוריה מנהיגים וראשי דת נוצריים עשו כל שביכולתם על-מנת להוכיח או להביא לכך שהיהודים יראו בעיני הנוצרים בדרכם האלו, לעיתים דרך יצירת הבמה ולעיתים אף דרך עלילות שקר ועלילות דם.

לפי תאולוגיית החילופין, גלות היהודים וסבלם הנמשך, הם ההוכחה ההיסטורית המתמדת לבחירת הנוצרים ולעונש שהעניק האל ליהודים על אי-הכרתם בישו כמשיח. כשלמעשה תאוריה זו והשלכותיה היו לנבואה הנוצרית היחידה. לאור סירובם של היהודים להכיר בישו כאל וכמשיח, האל בעצם העביר את בחירתו מהיהודים לכנסייה שהיא כעת ישראל האמיתי - "ישראל שברוח". לפי רעיון זה הכנסייה הופכת למען כל ברכות התנ"ך והיהודים יועדו לשאת בכל הקללות המקראיות של הגלות, חוסר-הצלחה לאומית ושעבוד עד קץ הימים, או קבלתם את "האמונה הנכונה".

ראשית הנצרות

יהודים (חבושים בכובע היהודים ומושלכים לסיר שכתוב עליו "יהודים") מעונים בגיהנום על ידי שדים, עונש על כפירתם בישו. איור מסביבות 1180.

הנצרות החלה את דרכה ככת משיחית ביהדות של המאה הראשונה לספירה, אולם התפתחה לדת עצמאית, בעיקר עקב השפעתו של פאולוס, אחד מהשליחים – תלמידיו של ישו. הנצרות והיהדות הפכו לדתות מתחרות, והדבר ניכר היטב בדמותו של פאולוס עצמו, שהיה יהודי פרושי שעסק על-פי עדותו ברדיפת הנוצרים, אך בסופו של דבר התנצר. ואז האימפריה הרומית הפכה את הדת לדת מדינה.

החל בשנת 1879 השתמש העיתונאי הגרמני וילהלם מאר במינוח כמטבע לשון שגורה ומכאן יוחסה לו בטעות טביעת המונח. תפיסתו של מאר מיקדה את תשומת הלב בזן חדש של שנאה אידאולוגית כלפי היהודים, שנאה שמניעיה אינם דתיים אלא גזעניים חילוניים. במהלך המאה ה-20 התקבל המונח בשפה העברית ובשפות אחרות במשמעות של עוינות או שנאה ליהודים הכולל את כל צורות האיבה כלפי יהודים במהלך ההיסטוריה.

ישנם הוגי דעות הטוענים כי המונח אנטישמיות הוא מטעה וכי יש לקרוא לשנאת היהודים "יודופוביה".

לאחר התהוות הנצרות נוצר סוג נוסף של שנאת ישראל שמקורו ביריבות דתית. הקבוצה הדתית החדשה והקטנה שהייתה בעמדה יריבה ליהדות ונדחתה על ידיה, הפגינה שנאה כלפי הדת שדחתה אותה וניסתה לעשות לה דמוניזציה כבר בכתבי הקודש שלה. בבשורה על-פי יוחנן, (פרק ח', פסוק 44) היהודים מתוארים כבני השטן על שסירבו לקבל את ישו. בוויכוח המתואר שם בין ישו ליהודיים, שמסרבים לקבלו, הוא טוען כי השטן הוא אביהם, והם חפצים בתאוותו שהיא רצח ושקר. בכל ארבע הבשורות של הברית החדשה הממסד היהודי של אותה תקופה מתואר כמי שנטל חלק מסוים בהריגת ישו, אם בחריצת דינו, אם במסירתו לפונטיוס פילטוס, אם בקטרוג והסתה כנגדו, לבל יחון אותו העם, ואף בהוספה ללגלג עליו כאשר כבר נצלב. בבשורה על פי מתי אף מסופר כי פילטוס רחץ את ידיו לאות כי הוא נקי ממות ישו, והעם קיבל אחריות על הריגתו במילים "דמו עלינו ועל בנינו". שילוב דברים אלו בכתבי הקודש היה בסיס חשוב לשנאת יהודים.

בימי הביניים, כחלק ממשטר הגילדות, היו רוב העיסוקים סגורים בפני יהודים וחלק נכבד מהם נאלץ לעסוק בהלוואה בריבית לפרנסתם, שכן עיסוק זה היה אסור על נוצרים. מקור הכנסה זה היה פתח לפרנסה ליהודים, אך יצר אצל הציבור הנוצרי מרירות ואיבה נגדם. ההלוואה בריבית הצטיירה כעושק, הן משום שנטילת הריבית אסורה מבחינה דתית (על פי הכנסייה הנוצרית), (על פי ההלכה היהודית אסורה ההלוואה בריבית ליהודים בלבד) והן משום שראתה זאת כגזל, שכן כאן נהנה אדם מרווח על חשבון עמל זולתו בלא שיצטרך לטרוח. כך צויר היהודי כאוהב בצע וכטפיל המתפרנס על חשבון אחרים.

הנוצרים רחשו שנאה דתית ליהודים וזאת מפני שלפי האמונה הנוצרית, היהודים דחו את ישו (שהתחיל את זרם הנצרות), משיח שנולד בתוכם, ולטענתם אף הביאו למותו, כפי שמתואר בספרי הברית החדשה. הכמרים השתמשו בדרשותיהם ובטקסיהם כדי להסית את העם הפשוט והבוּר נגד היהודים.

היריבות הדתית וההלוואה בריבית הצטרפו לאמונות הטפלות הרבות שרווחו בימי הביניים והולידו יחד את עלילות הדם, דהיינו האשמה של יהודים ברצח נוצרים על לא עוול בכפם. היהודים גרסו שהם חפים מפשע, אך ההמון הבור ושטוף האמונות הטפלות, שהורגל בשנאה, שפך זעמו על היהודים, בהאמינו שמצוות היהדות היא לרצוח ילדים נוצרים ולהשתמש בדמם לפולחנים דתיים (הכנת מצות, בעיקר).

האנטישמיות ושנאת הזרים באירופה במשך מאות שנים התבטאו בגירוש, אפליה, השפלות (חיוב באות קלון), כליאה בגטאות, נידוי חברתי ופוגרומים (פרעות), בהם היהודים היו מוכים, נשדדים ונרצחים בהמוניהם. היהודים הגיבו בפחד לפרעות, לא ידעו כיצד להתנגד ולא השיבו מלחמה. לעיתים השתדלו אצל השליט, שיסיר את רוע הגזירה או שיגונן עליהם, או חיברו תפילה כמו "אב הרחמים" שנתקנה לאחר מסע הצלב הראשון.

לשנאה היו כמה מקורות תומכים:

סטריאוטיפים (אב-טיפוס) – דימוי שלילי, שטופח על ידי הכנסייה הנוצרית: יש להשפיל את היהודי הבזוי, הרע והמסוכן, כל עוד הוא אינו מוכן להתנצר.

דעות קדומות: הנטייה לייחס תכונות לאדם, בעיקר בגלל השתייכותו לקבוצה כלשהי. שימוש בדעות קדומות – שימוש בהכללה המעוותת את המציאות. דעות קדומות נלמדות, באמצעות חינוך או באמצעי תקשורת כגון ספרים, עיתונים וסרטוני תעמולה. הן עוברות מדור לדור, נשמרות וקשה לשנותן.

עלילות דם: הדעות הקדומות מעוררות עלילות דם, על רקע דתי: שונאי ישראל טענו כי היהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים, הנרצחים על ידם, לצורכי פולחן – אפיית מצות. היהודים הואשמו גם בהרעלת בארות והפצת מגפות.

תוקפה של הדת היהודית הועמד על ידי האל רק כהקדמה לבוא המשיח, ישו, ולגלגול לדת המושלמת הנצרות, שהיא כביכול גלגולה של היהדות. שנים מאוחר יותר, בשנת 313 לספירה הפכה הנצרות לדת מותרת באימפריה הרומית. זמן-מה קודם לכן נחלשו הקהילות היהודיות שהיו כפופות לאימפריה הרומית, בפרט אלה שישבו בארץ ישראל, עקב מרידות בלתי-מוצלחות בשלטון הרומי (המרד הגדול, מרד בר כוכבא). בשנת 380 תאודוסיוס הראשון הכריז על הפיכת הנצרות מדת נסבלת לדת רשמית באימפריה הרומית, וב-392 הנצרות הפכה לדת המותרת היחידה, כל פולחן שאינו נוצרי נאסר לחלוטין. הענקת מעמד רשמי ובכיר לנצרות, החליש עוד יותר את הקהילות היהודיות באימפריה. עם הזמן, לאור דבקות היהודים בדתם, התפתח והתחזק רעיון תאולוגיית החילופין. עם הפיכת הכנסייה לדת הרשמית ברומא על ידי הקיסר קונסטנטינוס רעיון "הדחייה האלוהית" שימש צידוק לצמצום שיטתי בתנאים המגנים על היהודים תחת האימפריה הרומית. כאשר נמנעו מן היהודים זכויות מהן נהנו שנים רבות, והוטלו עליהם הגבלות ואפליות רבות, כדי להמעיט את השפעתם ולהשפילם. הכנסייה בראשיתה לא ראתה בעין יפה במיוחד את ההתנגדות היהודית למיסיון הנוצרי וכן את התייהדותם של עובדי האלילים הרומיים, שכן הנצרות נדרשה לעוקבים רבים על-מנת להבטיח את קיומה.

חוקרים מודרניים טוענים כי ייתכן והיהדות הייתה לדת מיסיונרית במאות הראשונות לספירה, ולכן ייתכן והתחרתה מול הנוצרים על נאמנותם הדתית של הגויים. לאור זאת ייתכן וגורם התחרות היווה מניע לאנטי-יהדות הנוצרית, תוך העללת עלילות נגד היהודים. שכן רוב הנוצרים הראשונים לא היו בקיאים בתורה ולא ידעו עברית ולכן לא היה ביכולתם לספק הגנה מספקת על עמדתם, אלא בצורה זו. עם עלייתו לשלטון של קונסטנטינוס, האחרון הדחיק את המיסיונריות היהודיות ואסר על היהודים למול את עבדיהם. הוא אף התקין חוק שדן יהודים שסקלו כופרים למוות, למוות בשיפוד יתד. החל מהמאה החמישית הפסיקה הכנסייה להשתמש בדיונים הפומביים למטרות אפולוגיות לאור כך שהן הוכחו כעקרות, ולרוב משמשות לחיזוק האמונה היהודית. יוחנן כריסוסטומוס העביר ביקורות נוקבות נגד הנוצרים שבילו זמן במחצית, בחברת, בבתי-הכנסת ובחגים של הדת היריבה, היהדות, והתנגד לכך באופן נחרץ. זאת בדומה לאיזידורוס מסביליה, וננטיוס פורטונטוס, גנאדיוס ממסיליה , סולפיקיוס סוורוס, פאולוס אורוסיוס, פרודנטיוס , הילריוס מפואטייה, אנסטסיוס סינאיטה, קוסמס אינדיקופלאוסטס, תאודורטוס , תאודור ממופסואסטיה , דיודורוס התרסי ואפיפניוס מסלמיס. נראה כי המדיניות היהודית למיסיון וגיור ליהדות, שהיה נפוץ בעולם ההלניסטי, נפסקה עם תום המלחמות היהודיות-רומיות וגיבוש ערכי היהדות בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש.

לאחר שהמיר קונסטנטינוס לנצרות ולאחר ועידת ניקיאה שלח האחרון מכתב תמיכה בהפרדת סעודת חג הפסחא מהפסח היהודי, וצוטט אומר:

"זה נראה דבר לא ראוי שבחגיגות הסעודה הקדושה ביותר עלינו ללכת בדרכיהם של היהודים, שכפרו בטומאה את ידיהם עם חטאים עצומים, ולכן, הם בצדק מעונים... עם עיוורון הנשמה... הניחו לנו שלא יהיה לנו דבר מהמשותף עם ההמון היהודי הנתעב; שכן קיבלנו מגואלנו דרך אחרת."

הקיסר הרומי קונסטנטינוס אף הנהיג מספר חוקים הנוגעים ליהודים: נאסרו עליהם להיות בעלים של עבדים נוצרים או למול את עבדיהם. המרת נוצרים ליהדות הוצאה מחוץ לחוק. השירות הדתי הוסדר ממלכתית, הקהילות הוגבלו, ויהודים הורשו להיכנס לירושלים רק בתשעה באב, יום השנה לחורבן בית המקדש.

במאה החמישית אפליית היהודים החמירה, קודקס תאודוסיאנוס אסר על יהודים מלשרת בשירות הציבורי, הצבאי והמשפטי. היקף בתי המשפט היהודיים הוגבל, בתי כנסת נהרסו על ידי נוצרים או הוסבו לכנסיות, ושיפוץ בתי-כנסת הותר רק במקרה של סכנת קריסה.

אבות הכנסייה מצדם נדרשו להסביר את קיומם של היהודים והיהדות גם בעידן שבו ניצחון הנצרות הוכח כביכול. אוגוסטינוס ואבות הכנסייה באותה העת פיתחו את "דוקטרינת העדות", שהייתה הדוקטרינה הרשמית של הכנסייה, שעל-פיה גלותם של היהודים ופיזורם ברחבי האימפריה הרומית היא אות אזהרה מתמיד לנוצרים שלא להתכחש לישו, לפיה האל מקיים את היהודים במצבם המושפל כעדות חיה לניצחון הנצרות. לשיטתו היהודים רשאים לחיות בארצות הנוצריות, אך מעמדם נחות בהכרח לעומת מעמדם של הנוצרים (ראו: "עיר האלוהים" ספר 18, פרק 46). על-פי דוקטרינה זו, שהייתה קו מנחה ביחס הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית ליהודים, עתידים היהודים להתנצר ולקבל את מרותו של ישו לכשישוב לארץ בשנית. בכך ייעודם של היהודים הוא שיעידו ברבות הימים על אמיתות הנצרות בהתנצרותם בביאתו החוזרת של המשיח. רעיון זה מיתן את פעילויות האיבה והצדיק את ההגנה על היהודים.

החל משנת 325, אך בעיקר החל מ-1229, נאסר על נוצרים לעיין לבדם בביבליה, ובמיוחד לתרגם אותה לשפת המקום בעצמם. ישנם הטוענים כי הסיבה הייתה להסתיר את יסודותיה היהודיים של הנצרות ואת "מסירותו לכל החיים של ישו, ליהדות ולמנהגים היהודים." כשבשיטה זו כפרה הכנסייה ברצונו ודבריו של ישו, ביצירת הנצרות והכנסייה כפי שהן קיימות כיום. כל זאת תוך הסתרת זהותם היהודית של ראשוני הנוצרים ואלו שהכירו ודבקו בדרכו של ישו כמו יעקב הצדיק ופטרוס; שהמשיכו לשמור על זהותם, מנהגם ודרכם היהודית, כפי שהורה רבם ישו. כשהסממן הנוצרי היחיד שהבדיל בינם ליתר היהודים היה האמונה שישו משיח כיתר המשיחים לפניו – לא אל, ושעלה לשמים כצדיקים לפניו, ועתיד לחזור בעתיד הקרוב ולהגשים את נבואות אחרית הימים כפי שאוזכר בתנ"ך. כשמאוחר יותר פאולוס, השליח לגויים, מיוזמתו קרע את הנצרות מהיהדות וממשנתו של ישו לתלמידיו ויצר דת אחרת; ולמרות זאת המשיכו גוים, מומרים חדשים לנצרות, להיכנס ולהתפלל בבתי הכנסת היהודים. עדות לכך ניתן למצוא בדרשותיהם של יוחנן כריסוסטומוס, פטריארך אנטיוכיה ופטריארך קונסטנטינופול הביזנטים (386-387 לספירה) שגינו את התערותם של הגויים שהומרו לנצרות בחברה ובתרבות היהודית; ולאור זאת החלו בתהליך הפרידה מהיהדות, תוך זירוז התהליך בהאשמת היהודים ב"רצח ישו" ו"עלילות הדם". מאחר שלא היה ניתן לספר את סיפורו של ישו ללא היהדות, בגרסאות הערוכות של הביבליה נערכו, נוספו והושמטו חלקים על מנת לנצר את ישו וסיפורו.

החל מהמאה ה-4, כשהפכה הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית החלו התקפות נוצריות על בתי-כנסת יהודים. בתקופה זו דוכאו היהודים ונישואי תערובת בין יהודים לנוצרים נאסרו לפי הוראות סינוד אלווירה. מועצת אנטיוכיה (341) אסרה על נוצרים מלחגוג את חג הפסח עם היהודים ומועצת לאונדיקא אסרה על נוצרים את שמירת השבת היהודית.

רצח האל וקללת הדם

ראו גם – ויה דולורוזה, צליבת ישו

בסיפור המשפט לפני פונטיוס פילאטוס בביבליה מתוארים היהודים ובראשם אנשי הסנהדרין מגיעים לישו ולוקחים אותו למשפט, באשמת הנהגת מרד. תחילה מקיימים לו משפט פרטי, בו מואשם ישו בהתחזות למשיח וטיעון כי הוא בן האלוהים ומכאן אלוהים, בו דינו נחרץ כאשם. לאחר מכן מעבירים אותו הכוהנים הגדולים והסנהדרין, שהם מהצדוקים ומהפרושים, למשפט בפני פילאטוס. כאשר הכוהנים הגדולים, הסנהדרין והזקנים הם אלו המשמיעים את ההאשמות נגד ישו.

במשפט פילטוס כשופט שואל את ישו "האתה מלך היהודים?", וישו עונה; "אתה אמרת". לאחר מכן לפי יוחנן ישו משתתק למול האשמות היהודים במשפט, כי הוא מסית ומדיח את העם שלא לשלם מס לקיסר וכי הוא מלך היהודים. אז אומר פילאטוס לישו "אלי לא תדבר? האינך יודע שיש לאל ידי לצלוב אותך?" ועל כך השיב ישו, "אין לך רשות עלי, כי אם זו שניתנה לך מלמעלה. ועל כן עוונם של אלו שהסגירוני בידך גדול מעוונך." על פי לוקאס ויוחנן יצא פילאטוס מספר פעמים אל ראשי הכהנים שנקהלו מחוץ לחצר המשפט ואמר כי לא מצא כל עוון בישו, אולם אלו דרשו כי יצלוב את ישו. אז על פי מתי, הופיעה בפני פילאטוס אשתו ואסרה עליו לגרום לישו כל רע וזאת בעקבות חלום שחלמה. לבסוף מתואר פילאטוס כלא עומד בלחץ ההמונים, וכשהוא מסגיר את ישו לצליבה הוא רוחץ את ידיו אל מול העם, ואמר כי הוא נקי מדמו של ישו. אז ענו לו היהודים, כי דמו של ישו "עלינו ועל בנינו"; וכך קולל העם היהודי כביכול על רצח ישו לדורות.

פרדריק שוייצר ומרווין פרי בספרם "אנטישמיות: מיתוסים ושנאה מעת העתיקה ועד ימינו" טוענים כי מחברי הבשורות ביקשו להטיל את האחריות על צליבתו של ישו ומותו על היהודים, ולא על הקיסר הרומי או פונטיוס פילטוס. כתוצאה מכך, נוצרים במשך מאות שנים התייחסו ליהודים כ"רוצחי ישו". חורבן בית המקדש השני נתפס כעונש ופסק דין אלוהי ליהודים על רציחתו של ישו, והיהודים נתפסו כ"אנשים שלעד נידונו לסבול גלות והשפלה". לדברי ההיסטוריון אדוארד ה. פלאנרי, הבשורה על-פי יוחנן בפרט מכילה פסוקים רבים המתייחסים ליהודים באופן מזלזל.

יצר נקמנות ובוגדנות

ראו גם – מרד היהודים נגד הרקליוס, שיתוף פעולה עם הסאסאנים, הכיבוש הערבי של ארץ ישראל

היהודים הואשמו על ידי היסטוריונים נוצריים בהצלחת הכיבוש הסאסאני של ישראל וירושלים, הודות למרידות והשיתוף פעולה שביצעו עם הפרסים בתקופת מרד היהודים נגד הרקליוס. בנוסף הואשמו היהודים ברדיפת נוצרים, הריסת ושריפת כנסיות, ואפשור גנבת הצלב עליו נצלב ישו על ידי הסאסאנים. ברכת המינים לעיתים קרובות קודמה כתמיכה לטענה כי היהודים רדפו והיו אחראים לרדיפת הנוצרים בראשית הנצרות ובתקופת האימפריה הרומית. מאוחר יותר הואשמו היהודים גם בהצלחת הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, כשבראשית תקופה זו היהודים שוב התמרדו נגד האימפריה הביזנטית המדכאת. על רקע חוקים מפלים ומעיקים שהחילה האימפריה הביזנטית נגד היהודים במהלך המאות ה-4–7, כמו: איסור לשאת במשרות ציבוריות, מיסים מיוחדים, חוקים נגד התפילות היומיות היהודיות ועוד.

לאור תקופות אלו גובשו והוגדרו היהודים כאויבי הצלב והנצרות הרומית, דבר שהיה לו השפעה מכרעת ביחסי היהדות-נצרות והתפשטות האנטישמיות בעולם הנוצרי, והשפיע רבות, מאוחר יותר, בימי הביניים. כשבימי הביניים המאוחרים שוב הואשמו היהודים בשיתוף פעולה עם המוסלמים.

דת אלימה וגסה

בישופים מהעידן הקדום של הכנסייה, כמו אמברוזיוס הגדירו את היהודים כתת-עם של אלו המיועדים לגיהנום. תלמידו אוגוסטינוס טען שהיהודים צריכים להישאר בחיים ולסבול כתזכורת מתמדת לרצח האל ישו על-ידם, כשהצורך שבלאהוב אותם היא רק על-מנת לגיירם לנצרות. לעיתים הוא אף זיהה את כל היהודים עם יהודה איש קריות. אבות כנסייה אחרים, כמו יוחנן כריסוסטומוס הלכו עוד יותר רחוק בגינוי היהודים; אפרים הסורי כתב במאה ה-4 פולמוס נגד היהודים, הכולל ההאשמה החוזרת ונשנית שהשטן שוכן ביניהם כשותף. כתבים אלה התייחסו ליהודים כאויבי הנצרות וכשטן, ליהדות כדת, כוזבת, שטנית, אלימה וגסה; ולנצרות כדת אדוקה, אמיתית, טובה אוהבת ורודפת שלום. כיוחנן כריסוסטומוס, מטרתו של אפרים הסורי הייתה להניא את הנוצרים מלחזור ליהדות על ידי הדגשת מה שראה כרשעותם של היהודים ודתם. כריסוסטומוס סבר, כיתר הכמרים בני זמנו, כי חטאיהם של היהודים הם קהילתיים ואינסופיים, כשהיהודים בני-זמנו הם הייצוג הקולקטיבי לכל הפשעים לכאורה שבוצעו על ידי כל היהודים שהתקיימו עד אז. כולם זכאים למחילה, ללא קשר לדתם, הפנה את הלחי השנייה, מלבד היהודים שאין להם אפשרות להימחל לאור חטאם ברצח ישו, כאשר כל חטאותיהם רק נערמים ומצטברים זה על זה, זאת עד שיתנצרו.

בנוסף יש התעלמות מוחלטת מיהדותם של דמויות שנתפסו כחיוביות לפי המסורת הנוצרית, כמו ישו, מרים, יוחנן המטביל, פאולוס ועוד. זאת תוך הדגשת יהדותם של דמויות שנתפסו כשליליות בביביליה.

מיניות והאישה היהודייה

עד המאה הרביעית לספירה תיאור היהודים והמתייהדים כתאבי בשרים וסוטי מין הפך למוטיב בטקסטים ובתרבות הנוצרית המוקדמת. היהודי לרוב תואר כסוטה מין המנצל ואונס נשים נוצריות, לעומת הנוצרים המוסריים מינית. כמו כן תואר היהודי כמנצל את מיניות בנותיו לשם קידום מטרותיו (לדוגמה וכביכול: אסתר, ח'דיג'ה, היהודי ממלטה ועוד). היהודייה נתפסה כמופקרת ובעלת חופש מיני לעומת הנוצריות הצדיקות והטובות (לדוגמה וכביכול: מרים המגדלית, הסוחר מוונציה ועוד).

ימי הביניים

פסלי אקלזיה וסינגוגה מקתדרלת נוטרדאם. מימין סינגוגה: כתרה נפל והיא אוחזת עיוורת ומכוסת עיניים במוט ההנהגה ובלוחות הברית השבורים. משמאל אקלזיה: מוארת ועטורה בכתר המלכות אוחזת בידה האחת בצלב ובידה השנייה גביע יין

חזירת יהודים בקתדרלה של רגנסבורג

ראו גם – גירוש ספרד

בתקופת ימי הביניים כל קטע שהופיע בכתבים היהודיים שהיה יכול להתפרש כנוגד את דוקטרינת הנצרות וההתגלמות נצטוו על ידי הכנסייה והרשויות האזרחיות להסרה והטקסטים היהודים עצמם נשרפו כמקור לחילול הקודש. במספר מקרים בהלך ימי הביניים יהודים הורו להתייצב להתדיינות מול אנשי דת נוצרים. במקרים אלו אם יהודים היו מעלים טיעונים עדינים מדי, על מנת להימנע מסכנת רדיפה או מוות, היו האחרונים עשויים להידחף להמרה מיידית לנצרות; ואם נהגו בטיעונים חריפים מדי, היו עלולים להיענש על חוסר כבוד ל"אמונה האמיתית". למרות הכל הופיעו הפרכות יהודיות של הנצרות בימי הביניים, במדינות הנוצריות הטיעונים היו יותר מעודנים; בארצות האסלאם היה ניתן לכתוב בצורה חופשית על הנצרות.

ליהודים באירופה לרוב לא ניתן מעמד חוקתי, דבר ששם אותם כנתונים לגחמות חד-צדדיות של השליטים. לרוב תוך אילוץ לתשלום שוחד על-מנת שיגנו עליהם, כשהדבר לא התאפשר לרוב היו נתונים לרדיפות מצד ההמונים. האנטישמיות הסלימה בתרבות נוצרית אירופאית הפופולרית מתחילה במאה ה-13 ועלילות דם ששגשגו בתקופה זו הפנו את תשומת הלב הפופולרית והובילו למקרים רבים של רדיפות יהודים.

בתקופה זו בולטים במיוחד היו אירועי המאה ה-14 בספרד. בסוף המאה ה-14 החלו להתגבש בספרד הנוצרית חוקים שמטרתם הייתה לנצר את כל תושבי ספרד, היהודים כמוסלמים. החוקים אלו הובילו לאפליה ורדיפת לא-נוצרים וזאת במטרה לעודד את התנצרותם. בשלב מסוים הממשל הספרדי חייב ניצור בכפייה, השיא הגיע בגירוש ספרד בו גורשו אלו שלא הסכימו להתנצר. גם לאחר שהתנצרו היו האנוסים כפופים לחשד והטרדות מתמידים מצד הממשל; נאסר עליהם כל קיום מגע עם יהודים, מעמדם היה נחות לזה של הנוצרים ה"מקוריים", הם לא קיבלו שוויון משפטי, הם הפכו למטרה לפוגרומים מזדמנים בזמני מתח חברתי, ויותר מכל היו נתונים תחת מעקב והטרדות מצד האינקוויזיציה הספרדית והאינקוויזיציה הפורטוגזית.

בימי הביניים דימויים אנטישמיים כמו היהודי הנודד, חזירת יהודים והיהדות המושפלת חזרו על עצמם באמנות ובאדריכלות נוצריות. רבות מרדיפת היהודים מקורן היו באי הסובלנות הדתית הנוצרית של ימי הביניים כלפי דתות ועמים לא אירופיים, ובכללם המוסלמים והצוענים. ובאו לידי ביטוי בפוגרומים והגליות. רדיפות אלו באו לידי ביטוי בכמה תהליכים עיקריים:

• האשמת העם היהודי בצליבתו של ישו, עקב בגידתו של יהודה איש קריות, לאשמה זו יש סימוכין בברית החדשה.
• הגדרת היהדות כ-Extra deum (מלטינית: "מחוץ לאלוהים", כפירה)
• פרעות ביהודים, שהידועות בהן התרחשו בזמן מסעי הצלב. פרעות אלו כונו עם הזמן פוגרומים, והן התאפיינו בהמון איכרים נוצרים שפשט לתוך ריכוזי יישוב יהודיים, וגרם נזק רב.
• יצירת תודעה אנטישמית על ידי פרסום מידע כוזב בכלים שונים. מידע זה, המקעקע את דימוי היהודי בעיני העולם, קרוי "עלילת דם". עלילת דם מפורסמת היא הטענה כי המצות הנאכלות בפסח מוכנות מדם של ילדי נוצרים שחוטים.
• פעולות האינקוויזיציה, ששיאן בגירוש היהודים מספרד, כללו ניסיון נרחב לחסל את הדת היהודית ולהמירה בנצרות.
• איסור על יהודים לעבוד במקצועות שונים מלבד הלוואת כספים ורוכלות, כשגם אלו נאסרו לעיתים.
• איסור על יהודים להיות בעלי אדמות.
• היו כפופים למיסים מפלים בכניסה לערים או למחוזות.
• נכפה עליהם להישבע את שבועת היהודים.
• יצירת גטאות - אזורי מגורים מתוחמים - בהם חיו היהודים, עם מגע מועט ביותר עם החוץ. היהודים היו מוגבלים לגטאות עד שנת 1870.

בית הכנסת של השטן וילדי השטן

השילוש הטמא/השטני: האנטיכריסט, ילדי השטן (היהודים) ובבל הגדולה. מעל סימונינו (סימון) אונפרדורבן. חריטה מהמאה ה-18, פרנקפורט.

על פי דברי ישו בברית החדשה, היהודים שאינם מאמינים בו הם "ילדי השטן" או "בית כנסת של השטן":

"אתם שייכים לאביכם, השטן, ואתם רוצים לבצע את תשוקתו של אביכם"

החוקרים טוענים כי הביבליה נכתבה בחלקה על ידי יהודים, ייתכן בשפה הארמית או בעברית, כשהטקסטים העתיקים ביותר שנשתמרו הם ביוונית. לאור הניסיון שהחל בסוף ימי הביניים להנגיש ולהעמיד את טקסט הביבליה לכלל המאמינים, הטקסט תורגם לשפות השונות ובגרסאות שונות שלאו דווקא נשארו נאמנים למקור, אלא תורגמו לפי אינטרסים או פירושים שרווחו באותה העת. גרסאות התרגום האירופאיות שונות באופן משמעותי מאלו המזרחיות תורגמו יותר בנאמנות למקור (לפי הכתבים העתיקים ביותר של הביביליה שנמצאו), ובתוך כך גם שונות משמעותית מגרסאות התרגום בעברית, ערבית ופרסית במספר מילים ובפירושי התוכן. בין היתר, המילה כנסייה או נוצרי/נצרות לא מופיעות ולו פעם אחת (אלא רק נצר וצלב) וכן לא "בית הכנסת של השטן" אלא "כנסת השטן"; עם זאת המילה יהודי/יהדות מופיעות 202 כשבגרסות האירופאיות הן מופיעות רק 82 פעמים. דייוויד שטרן טוען כי יוחנן התייחס בזמנו ב"כנסת השטן" לגויים, בעיקר רומאים, שבאותה התקופה התחזו ליהודים וניסו להסיט את היהודים והיהודים-נוצרים מדתם, בעורמת ניכוס הנצרות-יהודית ופירושה.

רעיון בית הכנסת של השטן תפס תאוצה רחבה בימי הביניים ואף הובא לידי ביטוי באומנות, כשלקטעים לעיל היה חלק משמעותי ביחסי היהדות נצרות לאורך ההיסטוריה. היהודים בתקופת ימי הביניים הושוו לשטן, תוארו כבעלי קרניים ונתפסו כמכשפים וקוסמים, המומחים באמנויות השחורות של תורת הנסתר. בנוסף תוארו היהודים כבעלי ריח גופרית המקושר לשטן. אם יהודים לא הריחו כגופרית, הנוצרים טענו שנעשה שימוש בדם נוצרים על מנת להיפטר ממנו. בהמשך לכך, נוצרים בימי ביניים האמינו שהיהודים הם אנשים חולניים וחלשים, בעלי מחלות דם שיכולות להתרפא רק באמצעות עירוי דם נוצרי. לפיכך, יהודים מחפשים באופן תמידי אחר דם נוצרי למטרות פולחן או הזדמנויות לנישואי תערובת עם נוצרים טהורים, זאת תוך זיהום השושלות הנוצריות.

לקטעים אלו היה חלק גדול בתפיסה הדיכוטומית של הנצרות בין הטוב לרע; שהדרך היחידה להיגאל היא על ידי ישו ואמונה בו; מי שמאמין שהוא יכול להגיע לגאולה בלי האמונה בישו הוא רע ומתנשא; שהיהודים שאינם מאמינים בישו והמערערים את אמונת המאמין הנוצרי בישו, הם בעצם בית הכנסת של השטן; שיש לחשוד באלו הקוראים לעצמם יהודים ולא מקבלים את דבריו של ישו, שכן הם בית הכנסת של השטן ואינם באמת יהודים. לאור חזון יוחנן 10:6 אף נעשה עידוד יתר למשימת המרת היהודים לנצרות, ומכאן הובטח הקונפליקט וההתנגשות התמידית בין ניסיון הנוצרים להמיר את היהודים לדבקותם הדתית של היהודים בדתם - שהבטיחה התנצרות יהודים או העמדת תפיסתם על ידי הנוצרים כ"בית הכנסת של השטן" תוך קידום דעות קדומות מומצאות ועלילות על היהודים.

מעכבי גאולה

לאור ההתייחסויות ליהודים כביכול בברית החדשה, נעשו פעולות ועידוד יתר בקרב הכנסייה לעידוד נוצרים לפעול להמרת יהודים לנצרות. עם זאת חוסר יכולתם של הנוצרים להצדיק את הנצרות, בשילוב אמונת היהודים בצדקת היהדות, קוממו את הנוצרים שהאמינו כי ביאתו השנייה של ישו מותנית בקבלת כלל היהודים את הנצרות. לפיכך, לאור תפיסת היהודים כחוסמי הגאולה, לאורך הדורות הושקעו מאמצים אדירים לגרום ליהודים לראות, ברצון או בכח, את כביכול האור של הנצרות וזאת כביכול לטובתם - כשהמוני הנוצרים כוונו לפעול להמרת יהודים ורדיפתם מתוך תפיסת הפעולה כבעלת עליונות מוסרית. בין אם דרך עצירת ורדיפת עושי דברו של השטן, ילדי השטן- שהם כביכול היהודים; או בהצדקת הפעולות הלא-מוסריות, רדיפת ורצח היהודים, כמכוונות למטרה סופית מוסרית, והיא הבאת הגאולה.

כחלק ממעשים אלו אף הותקנה בשנת 1570 התפילה למען היהודים ביום שישי הטוב, ל"perfidis Judaeis" (שיכול להתפרש כ"בוגדניים" בנוסף ל"לא מאמינים"), שבכוונה מפנים את מבטם מהאמת. כתפילה מיוחדת ביום שישי הטוב, כחלק מהליטורגיה של הכנסייה הקתולית. על יהודים נאסר בשלב מסוים לצאת מהבתים, לפתוח חלון או דלת ביום שישי הטוב.

היהודי הנודד

היהודי הנודד, 1901

ערך מורחב – היהודי הנודד

בימי הביניים התעוררה אגדת היהודי הנודד; שהייתה והתקבלה כמטפורה ליהודים. ברוב גרסאות האגדה, היהודי הנודד היה סנדלר בשם אחשוורוש. אחשוורוש סירב לאפשר לישו לנוח על כסאו בדרכו לצליבה ולכן ישו הענישו בקללה, שלעולם לא ימות או ימצא מנוחה אלא ינדוד סובל בעולם עד לחזרתו של ישו ביום הדין הסופי. בדרך כלל, המצב הארור הזה מתפרש לאמור שאחשוורוש יכפר על חטאיו בנדידה ממושכת עד שבסופו של דבר ישו יגאל אותו באחרית הימים. הנדודים המתמידים של היהודי מוגברים לאור פחדו מגילוי זהותו האמיתית על ידי הנוצרים, דבר שגורם לו לעבור ממקום למקום ללא הרף ולחוסר יציבות או שגשוג.

מפני שישו מתואר בדרך כלל כאוהב וסולח; יצחק-אדרשים מציע הסבר אלטרנטיבי והוא שהיהודי הנודד אינו מייצג חוטא בודד, אלא את כוחות ההתנגדות לישו. סוג של דמות על-אנושית שיש להביס. היהודי הנודד מתואר מרגיש לרוב אשמה גדולה על חטאו, אשמה שהופכת לבלתי נסבלת. לכן, מתוך השתתקות לברוח מעונשו, מנסה לעיתים קרובות להתאבד, אך אינו מצליח משום שהוא לא יכול למות עד לחזרתו של ישו: אם היהודי מנסה להטביע את עצמו, המים מתרחקים ממנו; אם הוא מנסה לקפוץ לתוך הר געש, הר הגעש ירק אותו בחיים. בקרב, איש לא יכול לפגוע בו, וכך הופכים חייו לממושכים ומלאי אומללות. הופעתו של היהודי הנודד לרוב נתפסת כמבשרת רעות, פרעות ואסונות, וכך זכה לאהדה גדולה בקרב המדינות האירופאיות שנהגו לגרש ולשדוד את הקהילות היהודיות שלהם.

יצר נקמנות ועניין בהשמדת הנצרות

ראו גם – הרעלת בארות, בהלת המצורעים, עלילות דם, משפט פריז

לאורך השנים הוחדר לאוכלוסייה הנוצרית הרעיון כי קיימת איבה יהודית לנצרות, שהתמקדה בטענה כי היהודים שונאים את הנצרות ומנסים להרוס אותה. על היהודים ושקריהם, היא דוגמה הבולטת ביותר לטענה זו. הטענה ממשמיכה עד לימינו, בטענות כי היהודים "שונאים את הנצרות" ו"משתמשים בפורנוגרפיה ככלי חתרן נגדנו".

במהלך ימי הביניים ובמיוחד בתקופת המוות השחור הואשמו היהודים, שפחות נפגעו ממחלת אבעבועות שחורות לאור השמירה המסורתית על ההיגיינה והקבורה ביהדות, בהרעלת בארות והפצת מחלות. אף על פי שהאפיפיור קלמנס השישי הוציא בולה אפיפיורית שסתרה את הטיעון כי היהודים היו מעורבים בהפצת המחלה, ההמונים נוצריים שהחזיקו באמונות תפלות האמינו שהמכה הייתה עבודת השטן דרך ילדיו, היהודים. בתקופה זו מכים על חטא נוצרים שכונו מלקים, שהאמינו שהמגפה היא עונש על חטאיהם, החלו לעבור מעיר לעיר תוך הפצת מסר ההכאה על החטא והסתת העם נגד הנבלים האמתיים, היהודים מרעילי הבארות. בתקופה זו קהילות יהודיות רבות, במיוחד בגרמניה, נכחדו.

לאורך ימי הביניים ניסו רבים להציג את היהדות כדת שקרית ולא נכונה. כשלרוב דובר על נוצרים ואנשי כמורה שכלל לא היו בקיאים בתנ"ך היהודי או בשפה העברית (שכן ישנם הבדלים מרחיקי לכת בין פשט שפת התנ"ך במקור לעומת התרגומים השונים); היהודים עצמם אינם מכירים בטקסטים שלהם. לכן לשם הסבר סיבת דחייתם של היהודים את ישו, למרות היכרותם עם התנ"ך, נדרשו הנוצרים לפרש את סיבת דחיית היהודים את הנצרות. הסיבה שהעניקו הנוצרים לדבר היה כי היהודים עצמם אינם יודעים לפרש את הספרים שלהם, לאור השפעת ועיוות פירושי הרבנים: פרשני המקרא, התורה שבעל-פה, התלמוד והקבלה, שעיוותו את שיקול דעתו של המאמין היהודי - ולכן אין ברירה אלא לעזור ליהודים בכח או תקיפות להבין את האמת, מתוקף המוסר.

בין הטיעונים לשקר היהדות (גם דרך האלימות שכביכול נמצאת בה);

• בתנ"ך רשום שלמנורה שישה קנים, ועם זאת המנורות שהיהודים יוצרים ומציירים הם עם שבעה או תשעה קנים (כהגדרה: העמוד האמצעי אינו נחשב ונספר כקנה אלא כעמוד. בנוסף, מנורת ששת הקנים מסמלת את מנורת בית המקדש ומנורת שמונת הקנים מסמלת את חנוכה ונס פך השמן). התנגשות והתנגדות נוצרית זו לרעיון ששת הקנים מגיעה מהסתירה שקיימת בחזון יוחנן 3:1 בתיאור ישו כמתהלך בין שבעת הקנים המוזהבים.
• היהודים כביכול נוטים לאלימות בחג הפסח ופורים וזאת על מנת לזלזל ולנקום בשליטים המדכאים.
• הדת היהודית מתירה לאנוס תינוקות בנות פחות מ-3 (פירוש לא נכון לכל הפחות, אונס אסור בתכלית האיסור "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. כי בשדה מצאה, צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה." (דברים פרק כ"ב, פסוקים 24-25.) מדובר על מקרה ספציפי, שאם קרה, התינוקת עדין נחשבת לבתולה (בהתאם לתקופה: על מנת שהדבר לא יפגע בעתידה - זיווג עתידי)).
• הדת היהודית אכזרית והתירה לקיחת שבוית מלחמה לאישה רק לאחר השפלתה: גזיזת שיערה, ציפורניה וגיורה (ביהדות לקיחת שבויים נחשב כאקט לא אתי- "הסובלים מהמוות הם השורדים לא המתים". לכן כדי לוודא שהאיש שרוצה לקחת את שבוית המלחמה לאשתו באמת אוהב אותה וידאג ויאהב אותה לגם לאחר שישא אותה; מאחר שהיא עברה טראומה חמורה ואין לה איש והיא הולכת לחיות בקרב אלו שייתכן והרגו את כל משפחתה; מורידים ממנה את כל סממני היופי כדי לוודא שהוא אכן אוהב אותה ורוצה בה בשל עצמה ולא בשל יופייה).
• הדת היהודית מתירה להרוג: בעשרת הדיברות שבתנ"ך מופיע "לא תרצח" ואילו בגרסת הברית הישנה מופיע "לא תהרוג": סיפורי תנ"ך ואף הביבליה בנצרות לרוב הוצגו על ידי הכמורה שלא בהקשרם, ומכאן נוצר הרושם, דרך הסיפורים, שביהדות אם מישהו חוטא, מקובל שהעם מעניש אותו ללא משפט, גם עונש מוות וסקילה (לא כך הדבר: כל מקרה היה מגיע לבית דין אצל הסנהדרין שהיו ממוקמים בכל עיר, כשפסיקה לגזר דין מוות גם היה מאוד נדיר).
• הדת היהודית גזענית ולא מתירה שתית יין שנמזג בידי לא יהודי (ב-306 לספירה הכנסייה אסרה על אכילה משותפת של נוצרים עם יהודים, מקרי שדידה, נסך לעבודה זרה, ומניעת התבוללות).
• הדת היהודית גזענית ולא מתירה סעודה משותפת בין יהודיים ללא-יהודים (ב-306 לספירה הכנסייה אסרה על אכילה משותפת של נוצרים עם יהודים, וכן על-מנת למנוע מקרה של עבירה על דיני הכשרות).
• הדת היהודית גזענית ואקסקלוסיבית ליהודים בלבד, לא-יהודים אינם יכולים להמיר ליהדות (איסור שהחילה הכנסייה על היהודים להמיר נוצריים, וכן על רבנים לסרב 3 פעמים לפני שמסכימים להמיר לא-יהודי ליהדות על-מנת לוודא שכוונותיו ורצונו להמיר ליהדות אמיתיים ומוחלטים).
• הדת היהודית מתירה לשקר ולהגן על פורעי חוק יהודים - היהדות אוסרת על הסגרת פושעים יהודיים לרשויות החוק (לאורך ההיסטוריה בתי-הדין הנוצרים שנחשבו לעריצים הפלו את היהודים באופן שיטתי, לא התייחסו אליהם כשווים או כאזרחים, כשלרוב פסק-הדין כלל המרה לנצרות או מוות. לאור הסכנה לחייו ורכושו של היהודי גזרו הפוסקים שאין חובה ואף יש איסור למסור מידע על פורע החוק היהודי).
• היהדות אינה אמונה או דת אלא סט חוקים וטיעונים.

מעניין לציין כי חלקים מהטיעונים נגד היהדות יכולים לחול גם על הנצרות. בנוסף לכך שהנצרות עצמה, בתקופות מסוימות, הגבילה את היהודים בעניינים אלו בעצמה.

לפי הליגה נגד השמצה רעיונות אלו ממשיכים עד לימינו כשלרוב נעשים "ציטוטים שלא בהקשרם" מהתלמוד והקבלה על מנת לבסס כי קיימת סלידה יהודית נגד הנצרות. כמו טיעונים לכך שהיהדות והיהודים לא רואים בנוצרים כבני אדם, אלא כחיות. הם מוסיפים כי "זה לא אומר שיהודים מבחינה היסטורית לא נשאו איבה כלפי ישו והשליחים או לנצרות בכללותה, לאורך מערכת היחסים בת אלפיים שנה זו. היהדות והנצרות, נפגמו על ידי הפולמוס האנטי-יהודי והרדיפות הנוצריות של יהודים. כמה רבנים גינו בחריפות את הכנסייה, ובמקומות מסוימים יהודים פיתחו ספרות עממית שהשפילה את הנצרות. אך הפולמוס האנטישמי העכשווי אינו מעוניין בלמידה או דיווח על ההתפתחות ההיסטורית של יחסי היהודים-נוצרים. אלא מטרתו להסית לשנאה נגד היהדות והיהודים על ידי הצגתם כקנאים ושונאים."

יהודי תלמודי ועיוורון ואטימות יהודית

בעת העתיקה ובתחילת ימי הביניים פירשו את סיבת דחייתם של היהודים את הנצרות וישו כמקושרת לקללה אלוהית לעיוורון ועונש נצחי של היהודים על רצח ישו. לאורך ימי הביניים ניסו להסביר את סיבת דחיית היהודים את הנצרות כקשורה לחוסר בקיאות היהודים בטקסטים שלהם עצמם. שכן לתפיסתם כל המעיין בתנ"ך ובפרט בפרקים נב-נג בספר ישעיהו לא יכול לפספס את אמיתות הנצרות ונבואת ישו. ההסבר כלל תפיסה לפיה השפעת ועיוות פירושי הרבנים: פרשני המקרא, התורה שבעל-פה, התלמוד והקבלה, עיוותו את שיקול דעתו של המאמין היהודי - ולכן אין ברירה אלא לעזור ליהודים בכח או תקיפות להבין את האמת, מתוקף המוסר.

עם הזמן, לאור כישלון המיסיון לנצר יהודים דרך ההכרה ליהודים את הגרסאות הנוצריות, החלו אנשי דת לפרש באופן אפל יותר את סיבת דבקותם של היהודים ביהדות ולראות ביהודים כדוחים בזדון את הנצרות, וזאת כביכול למרות הבנתם את אמיתות הנצרות הברורה לכל. סיבה אחת שניתנה הייתה שהיהודים רוצים בכוונה להתבדל, על מנת לשלוט בעולם. סיבה שנייה שניתנה הייתה שהיהודים דוחים בזדון את הנצרות על מנת לערער את אמונת הנוצרים. סיבה השלישית הייתה שהרבנים מעוניינים בכח ובהנהגה ולכן מעוורים את יתר קהילותיהם בפירושים רבניים ותלמודיים שאינם קשורים לתנ"ך.

לאור זאת נתפסו היהודים כאילו: אינם שמים לב לרמזים בברית הישנה המעידים על כך שהיהדות והברית הישנה אינם אלא בלבד מבשרי הנצרות וישו; או שהם מודעים לכך, שכן זו כביכול האמת והיא ברורה לכל הקורא מהברית הישנה, וממשיכים להכחיש את נכונות הנצרות מתוך כוונות זדון ומטרה להרע בערעור אמונתם של הנוצרים. ומכאן היהודים הם בעצם שליחי השטן שבא לבחון את אמונת הנוצרי. כשאמונת הנוצרי בישו היא הדבר החשוב ביותר נצרות.

בתקופה זו המושג יהודי תלמודי או יהודי רבני החל להיות מושג שמיש בפי אנטישמים רבים, על מנת להסביר את הסיבה לחוסר נכונותם של היהודים לקבל את ישו והנצרות, לפי איך שהם רואים אותו כברור ונכון מהתנ"ך. בנוסף הוגדר כמושג שנועד להמציא ולהעליל על קיומה של קבוצה יהודית קנאית ונבדלת, המבקשת לפגוע בנצרות. בתקופה זו התלמוד והקבלה הפכו למשוקצים, ולמילות מפתח בתקיפת היהדות והיהודים.

עלילות דם

סאגת עינוייו של סימון אונפרדורבן; איור מתוך כרוניקת נירנברג (אינקונבולום), 1493

ערך מורחב – עלילות דם

ראו גם – עלילת קורבן האדם, מגילת אסתר, פורים, פסח

הירונימוס הגדיר את הטקסים היהודים כ"מזיקים וקטלניים לנוצרים", זאת בהשראת טענותיו של אפיון. לעיתים קרובות היהודים הואשמו בשתית דמם של ילדים נוצרים, במטרה ללעוג כביכול על אלו השולטים בהם. נקודות הזמן שבחרו להעליל עלילות אלו על היהודים היו פסח ופורים. לרוב הנוצרים באותה התקופה האמינו וטענו כי הנצרות מבטאת בסמליות עדינה ומוסרית את הדברים שהיהודית עושה ומצווה עליהם - היהדות אכזרית ואלימה ואילו הנצרות טובה והומנית. ומכאן היהודים מקריבים בפסח קורבן אדם, כקרבן האדם של ישו בנצרות, וממשיכים בכך עד היום. שכן לאור זאת שהיהודים אינם מכירים בקורבנו הסופי של ישו ולוודאי נדרשים לקורבן אדם טהור, כפי שכביכול היה בתקופה שקדמה לנצרות; הנוצרי הטהור שנגאל על ידי ישו מהווה קורבן מתאים. דרך עלילות אלו הרחיקו אנשי הכנסייה את הנוצרים מהיהודים ומרעיונות התאולוגיה היהודית. תוך החדרת דעות קדומות לשם הבטחת חוסנו של המאמין הנוצרי, בהתבסס על שקרים, מול הטיעונים התאולוגים היהודים. עלילות אלו גם ביססו ביתר שאת את הנצרות, שכן ההוכחה לאמיתות הנצרות היא שאפילו היהודים מכירים בטוהר הנצרות; שכן בחגם הם נדרשים לקורבן טהור לצורך פולחנם, והנה הם בוחרים בנוצרי טהור שנגאל על ידי ישו. בנוסף חיזקו הנוצרים דרך עלילות אלו את ההומניות של הנצרות שרק מבטאת בסמליות את קורבן הפסח, הכביכול מכפר; קורבנו של ישו, בחג הפסחא ובמיסה שמסמל את הקורבן שהקריב ישו במותו על-מנת לטהר את בני האדם מחטאיהם. זאת בלי הכרה בכך שהיהדות אינה מתירה רצח ושתית דם או בני-אדם, שנמנים בין המאכלים הלא כשרים בנוסף לכן שחל איסור על הקרבת קורבנות מחוץ לבית המקדש. יש גם מקורות למיתוס דימוי הגבר היהודי כאישה מימי הביניים שלפיו הוטל על היהודים עונש בשל שפיכת דמו של ישו בעת הצליבה וכי בכל חודש מדמם הגבר היהודי מאיבר המין שלו, וכדי לנסות לרצות את האל על הריגת ישו מנסים היהודים להקריב לו דם של ילדים נוצרים "תמימים וטהורים" אותם חטפו ורצחו כדי להסיר מעצמם את העונש.

בפורים נושא רצח הילדים הנוצרים על ידי היהודים סבב סביב הטיעון שפורים מסמל את העמידה של היהודים נגד מדכאיהם ונקמתם בהם. שכן כביכול במגילת אסתר היהודים במקום להפוך לקורבן ולהיטבח קמו וטבחו במקום, ולכן בכל פורים היהודים כביכול רוצחים נוצרים. באופן אירוני דווקא בפורים שאמור לסמל את השתלבותם של היהודים בעמים בהם הם חיים דרך שליחת משלוח מנות והשתתפות במנהגי המקום - פסטיבלים. זאת בלי הכרה בכך ששוב היהדות אינה מתירה רצח, ובנוסף לכך שהיהודים בסיפור המגילה בפרס לא הרגו אנשים ללא הבחנה, אלא את הזוממים (המן ומשפחתו) ואת אלו שהעידו על כך שהם עומדים להרוג יהודים ביום המיועד. בנוסף לכך שגם רבים מהיהודים נהרגו בלחימות וכן נטבחו טרם תחילת הלחימות.

חילול המארח - שחזור רצח ישו ודקירת לחם הקודש

יהודים דוקרים את לחם הקודש והאחרון מדמם

יהודים לאורך ההיסטוריה הואשמו בחילול לחם הקודש, בו נעשה שימוש בזמן המיסה, ובכך בזלזול ושחזור רצח ישו. המעשה נחשב לחילול קודש חמור בנצרות ועונשו נידוי, שכן זהו גופו של ישו; "גוף, דם, נשמה ואלוהות". לרוב תואר הלחם כמדמם דם לאחר דקירה על ידי היהודים.

קנונית השתלטות על העולם

היהודי אוחז בעולם

הכתב העברי נע מימין לשמאל, וכאן מתבטאת כביכול שאיפתם של היהודים להשתלט על העולם מהמזרח למערב. בתקופת מסעות הצלב בימי הביניים עלה סוג חדש של גישה אנטי-יהודית. בשנת 1096 התבצע טבח ביהודי עמק נהר הריין בידי צלבנים. המנטליות העממית יחד על הכמורה הנבערת הולידו תאולוגיה חדשה לפיה היהודי הוא בעל בריתו של השטן ומטרתו להשמיד את עולם הנצרות. תאולוגיה גסה זו חיזקה את רעיון עלילות הדם והפוגרומים.

שיתוף פעולה עם המוסלמים

ראו גם – בהלת המצורעים, הכיבוש הערבי של ארץ ישראל

עד 1120 לספירה בערך ועד להוצאת הבולה האפיפיורית "בעניין היהודים" הוותיקן העמיד, ראה והזכיר את היהודים באותה הנשימה עם המוסלמים. היהודים גם הואשמו בשיתוף פעולה עם המוסלמים, כמו בצרות הנוצרים עם המוסלמים; הועלו טיעונים על כך שהיהודים עמדו מאחורי מלחמות האסלאם ותקיפותיהם את המדינות הנוצריות. כשייעודן להשמיד את הנוצרים והנצרות, כלומר את כוחות האור, ולנקום בנוצרים על שעשו ליהודים. הרעיון היה כי בתקופה זו התקיים מקרה אסתר המחודש. כפי שאסתר השתמשה כביכול באחשוורוש ובפרס על-מנת לאפשר ליהודים לנקום בקמים עליהם, כך ח'דיג'ה אשתו הראשונה של מוחמד, שכביכול הייתה יהודיה, השתמשה במוחמד ובמוסלמים. אף על פי שדובר במאות שנים שלאחר מותו של מוחמד, בנוסף לכך שהוא החל בכיבושים רק לאחר מותה של ח'דיג'ה.

בנוסף, הכמורה הלהיטה את רעיון הקשר והנאמנות היהודי-אסלאמי בהצגתה את מקרה היהודים תושבי ירושלים שנלחמו שכם אחד עם שכניהם המוסלמים נגד הנוצרים בלהגן על העיר במהלך מסעות הצלב הראשונים. מאוחר יותר הואשמו היהודים גם בשיתוף פעולה עם המוסלמים נגד הנוצרים, כדוגמת מקרה בהלת המצורעים. כמו גם הצגת גולי ספרד שהשתלבו בחברה ובצבא המוסלמי, ואף נלחמו נגד הנוצרים בשיתוף עם המוסלמים כשודדי ים.

חזונות אפוקליפטיים

ישו המלך ביום הדין, על תקרת הבפטיסטריום של פירנצה, מעשה ידי קופו די מרקוולדו

היהודי רוצה לבלוע את העולם

ראו גם – אסכטולוגיה, ספר דניאל, חזון יוחנן

לפי המסורת הנוצרית יום הדין יגיע כאשר היהודים ישובו לארצם, אז יופיע האנטיכריסט, שיהיה מבני ישראל. עד תחילת המאה ה-20 רוב הנוצרים האירופאים (בעיקר הקתולים) האמינו כי האנטיכריסט יהיה יהודי שיוביל את היהודים, במלחמתם נגד הנוצרים, אז תתחיל מלחמה גדולה באירופה שבה רוב היהודים ימותו - ומכאן כל היהודים רעים כי הם בעצם יצדדו באנטיכריסט. בסוף המלחמה, ישו יקום לתחייה, יקים את בית המקדש השלישי, ישפוט את העולם כשהטובים יעלו לגן עדן והרעים יישארו בעולם הזה. לאורך השנים היו סברות שונות בנוגע למתי יתקיים יום הדין כאשר רבים מהנוצרים ניסו לדחות את הקץ והאמינו כי ימיהם הן ימי מלחמת גוג ומגוג, כדוגמת: המרד הגדול, מסעי הצלב, מלחמת העולם השנייה.

לפי חזון דניאל דווקא היהודים יהיו בצד של המשיח, כאשר העמים האירופאים לא יכנסו ויתערבו במלחמת יום הדין ועל כן ייענשו בסופו של דבר. כמו כן יום הדין לא יביא לקץ העולם אלא לשלום ואחווה בין כל העמים, כאשר התרבויות והדתות השונות ישמרו ויחיו בהרמוניה אחת עם השנייה. חזון דניאל גם מציין כי בעת הזו כל עמי העולם יכבדו ויבקשו את הנהגת היהודים כאשר בית המקדש השלישי יהפוך למרכז דת ומשפט עולמי. רעיון זה שמובנה בדת הנוצרית כחלק מהברית הישנה, יצר אנטגוניזם נוצרי כלפי היהודים שכביכול חושבים שהם עתידים לשלוט בהם ובעולם, כחלק מייעודם כ"עם הנבחר" והביא לשנאה גבוה של הנוצרים כלפי היהודים.

שתי הנבואות האפוקליפטיות העיקריות הן חזון דניאל ביהדות וחזון יוחנן בנצרות. שתיהן נכתבו בעתות שפל ליהודים ולנוצרים. רבים מהחוקרים טוענים כי מטרת הנבואות האפוקליפטיות היא לשמש כמקור לעידוד ותקווה לעתיד לבוא וכי אינן באות לנבא את העתיד לבוא (יש גם הגורסים כי הם נכתבו בהשראת הדת והרעיונות הזורואסטרים מממלכת פרס העתיקה שהשפיעו על היהדות והנצרות באותה התקופה). תאולוגים וחלק מהפרשנים טוענים כי מטרת רעיון יום הדין וביאת המשיח הוא פסיכולוגי - על מנת שאנשים יצפו למשפט בכל עת ובכך יתנהגו באופן הטוב ביותר שביכולתם, וזאת מתוך חשש למשפט אלוהי.

חמדנות יהודית

דימוי היהודי עם שק כסף ביד. העיר העתיקה של ורשה, פולין, 2006.

ראו גם – חזירת היהודים

בימי הביניים המוקדמים רבים היו היהודים שעבדו כסוחרים; מקצוע שנתפס על ידי הנוצרים (בהשפעה רומית) כמקצוע בזוי, לאור הצורך שבנדידה מתמדת וחוסר השתקעות. עם המעבר הגדול לערים, התגבשו גילדות מקצועיות של סוחרים נוצריים, אליהן לא יכלו היהודים להצטרף וזאת לאור החובה שבלהישבע את שבועת הנוצרים לצורך ההצטרפות. כתוצאה מכך היהודים נדחקו ממקצועות המסחר וכן מהעבודות היצרניות לשדה מחיה יחיד והוא הלוואה בריבית. הלוואות אלו יצרו יחסי מלווה לווה, שהפכו את היחס ההיררכי הרצוי בין היהודי והנוצרי והזינו את שנאת ההמון והבורגנות נגד היהודים, כמו הזינו את השנאה החברתית והדתית. תחושות אלו התחזקו במהלך המאה ה-12 בה הכנסייה יצאה נגד נגע ההלוואה בריבית תוך שילוב אלמנטים כלכליים ודתיים, ופגיעה בפרנסת היהודים. במאה ה-13 התחילה הכנסייה להדגיש את "דוקטרינת השעבוד הנצחי" של היהודים ודרשה מהמלכים והשליטים לאסור על היהודים לעסוק בהלוואה בריבית ולבודד אותם מהנתינים הנוצרים. זאת כחלק ממאבק הכוחות בין הכנסייה לשלטון החילוני הנפרד, הכנסייה זכתה להצלחה מעל למצופה. העיסוק הכפוי של היהודים במקצועות החלפנות והמסחר הביא להאשמת היהודים באי-עיסוק מכוון במקצועות יצרניים, תוך העדפה לחיות ולנצל את הנוצרים.

העת החדשה

עם עליית השלטון האבסולוטי ועידן הנאורות המשיכה הכנסייה למנוע את מגע בין נוצרים ליהודים. בתקופה זו הכנסייה המשיכה להדגיש את הבידול והשוני הדתי והתרבותי שבין היהודים לנוצרים, אף על פי שהגישה המדינית הייתה כי מעמד אזרחי ושוויון זכויות לא צריכים להיות תלויים בהשתייכות דתית. בעקבות עבודה המבוססת על ארכיון הוותיקן, ההיסטוריון דוד קרצר, טען בספרו האפיפיורים נגד היהודים כי לאורך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הכנסייה דבקה בהבחנה בין "אנטישמיות טובה" ו- "אנטישמיות רעה". כאשר הסוג "הרע" טיפח את שנאת היהודים בשל מוצאם וגזעם, דבר שנחשב בלתי-נוצרי; וסוג "הטוב" שהיה ביקורת קונספירטיבית כלפי היהודים, שלכאורה תכננו לשלוט בעיתונים, בבנקים, ובמוסדות אחרים וזאת על-מנת להתעשר וכדומה. בישופים קתולים רבים כתבו מאמרים המבקרים את יהודים מטעמים אלו, וכאשר הואשמו בקידום שנאת יהודים, הם היו מזכירים לאנשים שהם גינו את הסוג "הרע" של האנטישמיות.

מרטין לותר והפרוטסטנטיות

ראו גם – מרטין לותר, על היהודים ושקריהם, הרפורמציה הפרוטסטנטית, נצרות פרוטסטנטית

לפי מרטין לותר "איזה נזק יכול להביא אדם אם יספר שקר טוב וחזק, למען הטוב והכנסייה הנוצרית... שקר שימושי, שקר מועיל, שקרים שכאלו לא יהיו נגד אלוהים; הוא יקבל אותם." גישתו של לותר כלפי היהודים השתנתה במהלך חייו. בשלב מוקדם בקריירה שלו, עד לשנת 1536, הביע חשש לגורל יהודי אירופה והיה נלהב מאפשרות המרתם לנצרות, באמצעות רפורמות דתיות שינגישו את המידע לכל ויכירו במוצאו היהודי של ישו. בהמשך דרכו ובספרו "על היהודים ושקריהם", לותר גינה את היהודים וקרא לרדיפתם, גירושם ואף להשמדתם; זאת בשם המוסר וכביכול על מנת להציל את נפשם, תוך ציון כי "אנו אשמים שאיננו טובחים אותם". עוד כתב לותר כי היהודים הם: "אנשים זונים ולא אנשי האלוהים", היהודים מלאים ב"צואתו של השטן... שהם מתפלשים בו כחזירים", בית הכנסת היה ל"כלה טמאה, כן, פרוצה חסרת תקנה וזונה רעה...". עוד לותר כינה את הנביא ירמיהו ככופר ואת ההיסטוריה היהודית כ"מוכלת בכפירה הרבה", את התפילה היהודית קטרג כ"חילול קודש" ושקר. את היהודים כעיוורים רוחניים וכ"בוודאי אחוזים בידי שדים", ושיבח את הלוגוס ישו על שטאטא את הכפירה היהודית וממשיך לעשות זאת.

לותר בספרו "על היהודים ושקריהם" קרא למספר צעדים נגד היהודים:

1. החרבת ושריפת בתי-הכנסת ובתי-הספר, תוך הרחקת הציבור הנוצרי מהם.
2. למנוע מיהודים להתגורר בסמוך לנוצרים.
3. להשמיד את ספרי התפילה והדת היהודים.
4. לאסור על רבנים להטיף ולשאת דרשות.
5. לבטל כל הגנה משפטית על יהודים- ולא לאפשר הגנה בדרכים ליהודים.
6. איסור על הלוואה בריבית.
7. החרמת כסף וזהב היהודים, שיוחזר עד שיווכח שהאחרונים באמת המירו לנצרות.
8. גיוס כל יהודי צעיר, שכונו כ"תולעים רעילים ומרעילים", לעבודות כפייה ולתת להם להרוויח את לחמם בזיעת אפם.
9. קיום גירוש תמידי של יהודים.
10. הריסת בתי היהודים.
11. איסור על כל ביטוי של טוב או חמלה ליהודים.

מספר חודשים מאוחר יותר פרסם לותר את הספר Vom Schem Hamphoras בו השווה את היהודים לשטן וטען כי היהודים כבר אינם העם הנבחר, אבל "אנשיו של השטן", וכתב: "כאן בויטנברג, בכנסייה הקהילתית שלנו, קיימת חזירה שנחצבה באבן ומתחתיה שוכב חזיר צעיר ויהודים שמוצצים; מאחורי החזירה עומד רב, שמרים לחזירה את רגל ימין, המורם מאחורי החזירה, מתכופף ומתבונן במאמץ רב בתלמוד שמתחת לחזירה, כאילו הוא מעוניין לקרוא ולראות משהו מאוד קשה או יוצא מהכלל; אין ספק שהם צברו את החוסר ידיעה (Shem Hamphoras) מהמקום הזה."

בשנת 1546, מספר חודשים לפני מותו, הטיף לותר את הדרשה אזהרה נגד היהודים. בדרשה זו מביע לותר את דאגתו מפני כך שהדם היהודי יפסיק להיות מדולל וטמא. הוא טען כי היהודים כולם מחללים ומקללים את שמו של ישו, אלוהי הנוצרים; ולכן אין לנוצרים לאפשר זאת, כי אז הם שותפים בחטא. לותר מבטא את הצורך להמיר את היהודים לנצרות ואחרת היהודים מגזימים ויש לגרשם. שכן היהודים הם אויבי הציבור הנוצרי, ואינם חדלים מלחלל את ישו, תוך כינוי מריה הבתולה כזונה, ישו כממזר, ולנוצרים "עגלי ארוחה"; וכי אילו ניתנה ליהודים האפשרות היו הורגים את כל הנוצרים בשמחה. עוד טען לותר כי יהודים הורגים לעיתים קרובות נוצרים רבים - במיוחד רופאים יהודים, ובמקרים בהם יוצא ורופא יהודי עוזר לרפא - השטן עוזר לסיים את המלאכה. הוא קורא להתרחק מהיהודים בטענה כי ליהודים יש דרכים להרעיל כך שהרעל ישפיע רק אחרי שעה, חודש, שנה, עשר או עשרים שנה מאוחר יותר. לכן יש להתרחק מהיהודים, כפי שמתרחקים ממחללי קודש נתעבים. לותר מצווה להתפלל למען היהודים ולהראות להם אהבה נוצרית על מנת שיתנצרו; ויהודי שלא יתנצר לאור זאת, הוא לוודאי יהודי זדוני שלא יפסיק לחלל את ישו ולרוקן אמונית נוצרים ואם יוכל יהרוג נוצרים. לותר מסכם כי אין לסבול או לקיים חברות מול יהודים עקשנים, המשמיצים ומחללים את ישו, שכן בחברתם הדבר מביא להרהורים אמוניים, שהוא החטא הגדול ביותר בנצרות. שכן אמונת הנוצרי בישו היא הדבר החשוב ביותר למאמין הנוצרי ובלעדיו הנוצרי אינו נכנס לגן עדן. לכן, למען ישו, מצווה לותר לברוח מקשיים אמוניים שמעמידים היהודים, כמו שבורחים מהשטן ומחטא, או כל חוסר מזל אחר שמייסר; שכן כל עוד העולם עומד, ישו הוא המגן היחיד של הנוצרי מפני הגיהנום, במשפט בפני האב. לותר מבקש מאנשי הכנסייה שלא לערב עצמם בחטאיהם של אחרים ולקבל את היהודים רק אם יתנצרו ואז יסלחו; ואם לא אין לאפשר להם להתקיים בחברה הנוצרית.

היסטוריונים שונים טוענים כי כתביו של לותר תרמו רבות להתפתחות האנטישמיות בגרמניה, ואף סיפקו בסיס אידיאלי להתקפות המפלגה הנאצית על היהודים, תוך סיפוק גורם מקל על אימוץ האידאולוגיה הנאצית בחברה הנוצרית.

שחצנות, הסתרת מידע ושקרים יהודיים

ראו גם – שבועת היהודים, משפט פריז, היהדות - המגולה

עד לרפורמה שהחילה ועידת טרנטו (1563-1545) ביחס להשכלתם של הכמרים; בעקבות התפשטות הפרוטסטנטיות ברחבי אירופה שכללה יצירת מערכת הכשרת כמרים מובנית במטרה להעלות את רמתם האינטלקטואלית והמוסרית; רמת השכלתם הדתית של הכמרים עד אז לא הייתה כה טובה. כך לרוב הכמורה לא יכלה לעמוד, לענות ולדרוש לציבור ובמקום הסיתו את הקהל נגד היהודים. הטיעונים המרכזיים היו שהיהודים יודעים יותר מהכמרים והכנסייה על יסודות האמונה (שכן התאולוגיה הנוצרית מסתמכת על התאולוגיה היהדות ובנויה עליה מבחינה תאולוגית) ואלו אינם מוכנים לחלוק מידע זה ולכן אין להאשים את הכמרים והכנסייה בחוסר הכשרתם, אלא את היהודים שאינם מוכנים לחלוק את המידע.

בנוסף על-מנת שהנוצרים מחפשי התשובות שינסו אצל היהודים לא יתחברו ליהדות וימירו מהנצרות, טענו הכמרים שהיהודים שחצנים ושאין לסמוך עליהם שכן היהודים משקרים, זוהי דרכם והיא מותרת מתוקף דתם. כהוכחה הסתמכו על תפילת כל נדרי והכפרות שאומרים היהודים ביום כיפור שכביכול מתירה את הנדרים שננדרו במהלך השנה, וכביכול מכפרת על כל החטאים שהאדם עשה (כשלמעשה כל נדרי וכפרות מכפרים רק על עבירות שבין אדם למקום, ולא בין אדם לחברו ומהווים רק עניין סמלי של כפרה. כשבנצרות הקתולית קיים שטר מחילה והוידוי שלמעשה מכפר על הכל. ובנצרות הפרוטסטנטית כלל אין צורך בבקשת כפרה שכן מעצם ההכרה והאמונה בישו כל החטאים נסלחים). רעיון יום כיפור, כפרות והחזרה בתשובה עוררו אנטגוניזם ושנאה כלפי היהודים מסיבה נוספת והיא שלפי הנצרות אין מחילה וגאולה ללא ההכרה בישו ובנצרות. לכן הרעיון שהיהודים מאמינים שבדרכים אלו העוונות, ובכללם עוון רצח ישו ודחייתו נסלחים הייתה בלתי מתקבלת ויותר מכך בלתי נסבלת על ידי הנוצרים ששמעו על מסורות אלו. שכן לפי תאולוגית החילופין לעד נידונו היהודים לשאת בעוונם ולחיות תחת משקל חטאם.

בשיטות אלו ועוד מנעו הכמרים כל אפשרות לשיח כנה בין הנוצרים ליהודים ובעצם יצרו חוסר אמון כמו מצב בו הנוצרים סלדו מהיהודים על כך שלא חלקו עמם את חוכמתם ובקיאותם בדת, וכן סלדו מהיהודים כשדיברו ושיתפו מידע מתוך מחשבה שבדיבורם, הכביכול חכם, הם מתנשאים ומשתחצנים. בנוסף לכך שהם לא האמינו למילה שיצאה מפי היהודים שכן האחרונים כביכול מערימים ומסתירים את האמת בשקריהם. שכן, כביכול, בלתי אפשרי שיהודי יאמר את האמת, שכן היהודי קנאי לתורתו ולא רוצה לחלוק אותה על-מנת שרק הוא ילך בדרך האמת ולא אחרים, ויזכה לשכר גבוהה יותר דרך קיומן בעולם הבא. יש להדגיש כי רוב, אם לא כל, הרעיונות האנטי-יהודים נבנו סביב הטיעונים היהודים האפשריים שיכולים לעלות בשיח הדתי תאולוגי שבין הנצרות ליהדות. במצב שכזה, במקרה בו ייווצר שיח בין דתי, הנוצרי יסיק בראשו, תוך כדי השיח, מסקנות לשלילת טיעוני היהודים, באמצעות ההכפשות והטיעונים השקריים ששמע של היהודים דרך הכמורה. כמו האמונה שאם היהודים אמורים אחרת ממה ששמע זה לוודאי שקר, ולא יעלה על דעתו לשאול או להציג את הדברים בפני היהודי. הנצרות רואה ביהדות כדת שבטלה מן העולם וכראשי הכנסייה הראשונים כמניחי אבני היסוד של הכנסייה תחת הפירושים הנכונים "היחידים" של התנ"ך. לכן לא ברור למה הרעיונות והפירושים היהודים נתפסים כמוסתרים ומוחבאים בכוונת זדון, אם בין כה וכו הם נתפסים כלא רלוונטיים ולא נכונים.

קריפטו יהודים

לאור התפשטות סיפורי האנוסים, אנשים שהוכרחו להמיר לנצרות בבעל כורחם, נטען כי היהודים משקרים ומתחזים לנוצרים על-מנת לקדם את ענייניהם בתרבות ובדת הנוצרית. לאחר שמשימתם נשלמת הם חוזרים לחיק היהדות, כשהדבר המאפשר להם דרך תפילת כל נדרי.

בתרבות הבידור

במהלך ימי הביניים והעת החדשה חדרה האנטישמיות לליבה של התרבות האירופאית, בין אם באומנות, בספרות או בשירה. "הסוחר מוונציה" של שייקספיר, נחשב לאחת מהקומדיות רומנטיות הגדולות של כל זמנים. באומנות היהודי הנודד, חזירת יהודים והיהדות המושפלת זכו לתפוס מקום נרחב. בספרות יצירות שהפכו לקלאסיקות כמו יצירותיהם של האחים גרים ושייקספיר העלו עלילות דם וסטיגמטו את היהודים כחמדנים ועקשנים המעוניינים לענות את הנוצרים.

בספרות

• על היהודים ושקריהם של מרטין לותר.
• היהדות - המגולה של יוהאן אנדריאס אייזנמנגר
• סיפורי קנטרברי
• סיפורה של אם המנזר
• היהודי הנודד
• הסוחר מוונציה של ויליאם שייקספיר - בסיפור זה הנבל שיילוק, מלווה בריבית יהודי, מנסה לקחת מהלווה הנוצרי ליטרת דם ולהרגו, על זאת שלא הצליח להחזיר לו את ההלוואה בזמן. זאת בין היתר לאור מרירותו על כך שביתו עזבה וברחה מהבית עם נוצרי צעיר. בסופו של המחזה, לאחר ששיילוק מואשם בבית הדין, שהוא זימן, בניסיון רצח של אזרח איטלקי, כופים עליו התנצרות ולועגים לו ברחובות לאחר שביתו בורחת עם נוצרי.
• היהודי בקוצים של האחים גרים
• אוליבר טוויסט של צ'ארלס דיקנס
• רשימות מבית המוות של פיודור דוסטויבסקי
• מסע אל קצה הלילה של לואי פרדינאן סלין
• קאנטו 28 של עזרא פאונד

עידן הנאורות

ארתור הרצברג טוען כי "האנטישמיות המודרנית, החילונית, התגבשה לא כתגובה להשכלה ולמהפכה, אלא בתוך ההשכלה והמהפכה עצמן". בעידן הנאורות, החל מהמאה השמונה עשרה, ההתקפה העיקרית על היהדות כבר לא הגיעו בעיקר מהכנסייה. התוקפים החדשים היו הפילוסופים והאינטליגנציה, מימין ומשמאל, שהאשימו את היהדות בהיותו מקור כל מה שלא-אהבו בנצרות. בתקופה זו היהודים בוקרו על בדלנותם, קנאותם ודבקותם הדתית. עמנואל קאנט, החשוב בהוגי הדעות בעידן הנאורות, אף ביקש מהיהודים להתנצר וללמוד את האוונגליון כדי להביא ל"המתת החסד של היהדות". במאה העוקבת ההתקפות העיקריות נגד היהדות נעשו על ידי גזענים שקראו ליהדות דת נחותה של גזע נחות ועל ידי מספר מהפכנים סוציאליסטים שטענו כי היהדות היא מקור מטפח לקפיטליזם. שארל פורייה טען כי היהודים הם אומת רמאים וגזלנים; קרל מרקס טען כי הם חמדנים ונצלנים; ופייר ז'וזף פרודון, טען כי "היהודי הוא אויבו של המין האנושי, ויש לשלוח אותו חזרה לאסיה או להשמיד אותו".

במאה העשרים

שואה והכחשת שואה

ערך מורחב – הכחשת השואה

אחת הטענות המועלות נגד הכנסייה הקתולית היא שלא השמיעה קולה באופן פומבי נגד השמדת היהודים במלחמת העולם השנייה. האפיפיור פיוס השנים עשר נמנע מלגנות את גרמניה הנאצית בעת המלחמה, למרות בקשות חוזרות מצד מנהיגי מדינות המערב ומנהיגים יהודים שונים. במקום, חתר לאחד את המערב עם גרמניה הנאצית, למאבק משותף נגד ברית המועצות הקומוניסטית והאתאיסטית. מספר כנסיות ומנזרים פעלו באופן אינדיבידואלי וחשאי בהענקת מסתור ליהודים והיו גם אחרים ששיתפו פעולה עם הנאצים ואף עודדו את ההמונים בשנאתם.

במחצית השנייה של המאה העשרים, לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, היה נראה כי ההתקפות נגד היהדות דעכו. הרעיון כי יש מידת צדק בכל אחד מהדתות והפילוסופיות החילוניות בקרב מאמיניו זכה לקבלה רחבה. אולם אז עלה רעיון הכחשת השואה שזכה לתפוצה רחבה, לא רק בקרב הנאו-נאצים המבקשים להראות את קודמיהם באור חיובי יותר, אלא גם בקרב אקדמאים, המציגים את הרעיון הגזמת השואה לצורך הצגת עמדה אובייקטיבית כביכול, ומציגים כתבי הכחשת שואה ביבליוגרפיה ובהערות שוליים. עדויות מסוימות אחרונות מעידות על כך שמכחיש השואה הראשון היה אלכסנדר רטקליף הסקוטי. שהיה מנהיג הליגה הפרוטסטנטית הסקוטית ואחר כך הבריטית, שנבחר בשנת 1933 כחבר מועצת העיר גלאזגו כשקידם קמפיין אנטי-קתולי. במהלך שירותו פרסם במגזין וואנגורד בין השנים 1945–1946 כי השואה היא המצאה יהודית. ההצהרה הסתמכה על חוברת קודמת שהוציא בשם "האמת על היהודים", שם הוא טען כי בריטניה זקוקה לאדם כהיטלר לאור השליטה היהודית על הממשל הבריטי, וכי סרטי השואה אינם אלא הפקה שזויפה בבתי קולנוע יהודים.

ניסיונות פיוס

ראו גם – ועידת הוותיקן השנייה, דברו אמת

התפיסה שאין ישועה מלבד דרך הנצרות הייתה ליבת הכנסייה הנוצרית עד 1965, עת בה הוחלט בועידת הוותיקן השנייה על יחס יותר סובלני כלפי הדתות האחרות. השיא היה ב-1986, כאשר האפיפיור יוחנן פאולוס השני הכריז מעל במת בית הכנסת היהודי ברומא: "אתם האח הבכור". מאז עמדתה הרשמית של הכנסייה הקתולית היא שהיהודים זכו לגאולה על שפיכת דמו של ישו, דרך הכרזתם בפני פונטיוס פילאטוס כי דמו של ישו יהיה עליהם ועל בניהם (הבשורה על-פי מתי; 27:25). זאת גם ללא האמונה בישו, שכן דמו של ישו יכול רק לכפר ולא לפגוע.

בשנת 2000 כחלק ממערך הפיוס בין היהדות לנצרות קבוצה של יותר מ-170 מלומדים ומנהיגים יהודים פרסמו הצהרה הקוראת ליהודים "לוותר על הפחד וחוסר האמון כלפי הנצרות ולהכיר במאמצי כנסייה, בעשורים שחלפו מאז השואה, לתיקון הוראת הנצרות נגד היהדות." קבוצה זו הצהירה במסמך שהוציאה תחת הכותרת "דברו אמת" כי השואה לא הייתה תוצאה מוזמנת מהנצרות. בעקבות הדברים נעשו מאמצים באוניברסיטאות השונות, ובכלל זה באוניברסיטת נוטרדאם, לצמצם את החשיבה האנטי-יהודית בקרב הסטודנטים לתאולוגיה הנוצריות. תוך קידום שבירת דעות קדומות בשני הצדדים.

שרידי אנטישמיות נוצרית קלאסית

לפי מנפרד גרסטנפלד שרידים רבים מהאנטישמיות הנוצרית הקלאסית נותרו, כשמתווספים אליה אלמנטים חדשים, ואלו באים לידי ביטוי בעיתונאות, באיורים ובמדיה העכשווית באירופה. אירופאים רבים עודם מאמינים כי היהודים אשמים ברצח ישו וכי הם משתמשים בדם נוצרים בפסח. תוך המשך קיום מסורת "שריפת היהודי" לטקס חג הפסחא.

רעיון ההיהודים כבית הכנסת של השטן הוביל לפיתוח תאוריות שונות לגבי כך שהיהודים המודרניים אינם באמת יהודים - אלא האדומים, עם בעל קונוטציה שלילית בתנ"ך שמקושר באויב שיש להילחם בו באחרית הימים, או הכוזרים, גם כן עם בעל קונוטציות תנ"כיות שליליות. היו אף כאלו שהאמינו שהגרמנים בתקופת מלחמת העולם השנייה היו למעשה היהודים האמתיים והיהודים שנרצחו היו למעשה יהודים מתחזים.

כיום עודם קיימים זרמים שונים בנצרות שעדין מחזיקות באמונות והתפיסות העתיקות על היהודים והיהדות מתוך התנגדותם לעמדות הוותיקן. תוך אמונה בתפיסות האנטישמיות המסורתיות ותפיסתם כאמת או אי הבנת רקעם. זאת לרוב תוך חוסר בקיאות בנצרות עצמה, כמו במיוחד ביהדות, העברית ובתנ"ך היהודי. כשרובם אינם מודעים לכך שתפיסות אלו אנטישמיות, לא נכונות, אינן מבוססות על האמת, וכוונו מטעמים פוליטיים.

מדינת ישראל

ערכים מורחבים – האנטישמיות החדשה, אנטי-ציונות

האנטישמיות החדשה

האנטישמיות החדשה מציגה את ישראל כמדינה שלילית מיסודה, לעומת כל האחרים, ולכן אין לה זכות קיום. לעומת האנטישמיות המסורתית שביקשה למנוע מהיהודים חיי חברה ככל האחרים, האנטישמיות החדשה מבקשת למנוע מהעם היהודי לחיות כחבר שווה בחבר העמים. פר אולמארק טען כי האנטי-ציונים מקבלים את זכותם של עמים אחרים להגנה ומימוש רגשות לאומיים, אך כי הם שוללים את אותה הזכות מהעם היהודי. לפיכך, הם אינם שופטים את ישראל באותם הערכים המשמשים לשיפוט מדינות אחרות וזה נחשב כאנטישמיות.

העוינות הנוצרית המסורתית ליהודים הומרה בהדרגה להתנגדות הממסדים הנוצרים ללאומיות היהודית בארץ-ישראל. לאחר הקמתה של מדינת ישראל תאולוגיית החילופין הפכה לבלתי-רלוונטית ויצרה ואקום תאולוגי עמוק בנצרות, שכן היהודי יועד לעד להשפלה ואילו הנה יש להם מדינה. הפרוטסטנטים העניקו לדבר פרשנות דתית והיא התקרבות ימי חזרתו של ישו; הקתולים דחו רעיון זה. הוותיקן, ה-WCC וה-NECC, מסיבות פוליטיות-פרגמטיות (להגנה על אתרי המורשת הנוצרים. שעתיד רובן, לפי הצהרות בינלאומיות מסוימות, לעבור לידי הריבונות הפלסטינית.) העניקו למדינת ישראל "יחס עוין ומנוכר כבר מראשיתה". ביוני 1967, במסמך שיועד ל-NECC, פרסמו "קבוצת תאולוגים מזרח-תיכוניים" מסמך לשלילת האנטישמיות. בתוכנו טענו כי סיבת שלילת נוצריי המזרח את היהדות והיהודים היא אי הבחנתם בין העם היהודי למדינת ישראל ובין היהדות לציונות. ואילו הגורם המרכזי לטעותה של נצרות המערב בתמיכתה הבלתי-מסויגת במדינת ישראל היא רגשות האשם כלפי היהודים. הפתרון לבעיה שהציעו היה "להביא לידי הפרדה מושגית ומעשית בין היהדות לציונות בתודעה הנוצרית המזרחית והמערבית." כלומר יש להגדיר את היהדות כנטול כל סממן לאומי או זיקה לארץ ישראל, זאת תוך הדגשת החובה שבמאבק בציונות. מאוחר יותר התפיסה הרווחת בקרב הקתולים הייתה כי מדינת ישראל היא דבר חולף שכנראה נוצר באופן זמני לאור האנטישמיות, וכשהאנטישמיות תיעלם כך גם יקרה עם הדחף הלאומי היהודי. בנוסף נתפסה זהותה היהודית של ישראל כבעיית המזרח התיכון, ומכשתיעלם הזהות היהודית של מדינת ישראל תיווצר מציאות צודקת באזור.

שימוש בשואה למטרות רווח פוליטי דרך מניפולציה והשפעה על דעת הקהל

ממסדי הכנסייה נמנעים באופן עקבי וגלוי מלהתערב בענייני ריבונות מדינתית ובפרט בוויכוחים לאומיים, כשהסכסוך הישראלי-פלסטיני יוצא מכלל זה. בשנת 1983 בוועדת ה-WCC בוונקובר הוחלט והתבקש מנוצריי המערב להכיר בכך שרגשות האשם שיש להם כלפי היהודים עשויים להשפיע על עמדתם בנושא הסכסוך במזרח התיכון ואף להוביל לתמיכה בלתי-מסויגת במדינת ישראל. החלטה זו, מעבר לכך שגרמה לאפקט פסיכולוגי הפוך, שחררה נוצרים מערביים רבים מ"האשם" וההתגוננות ואפשרה חלופה נוחה להיעלמות "תאולוגיית החילופין" ותחושת העליונות על היהודים, שעם היעלמותם היה להם קשה להשלים: "נמצאה כעת דרך חדשה המשחררת מכובד הזיכרון ההיסטורי ובה בעת משפילה את היהודי: השפלת מדינת-היהודים. האי-צדק שנעשה לפלסטינים בידי היהודים מאפשר ולמעשה מחייב, את הנוצרי להשתחרר מעול יחסו המיוחד ליהודים ובו בזמן מציב את הנוצרי, תומך הפלסטינים והצדק, בעמדת יתרון מוסרי." כשלפי עמדה זו אין באמת צורך אמיתי בוויתור על "תאולוגיית החילופין", לאור כך שהעמדה הרשמית שהתקבלה על ידי הכנסייה היא התעלמות מוחלטת מנסיבות המצב אליו נקלעה ישראל. שכן היהודים עודם מוכיחים את נחיתותם המוסרית על פני הנוצרים, וזאת למרות ובהקבלה למה שאירע על ידי הנוצרים במלחמת העולם השנייה. שכן מה שהיהודים עשו ועושים לפלסטינים חמור בהרבה; ואף מייצג ובכך מעביר את כלל פשעי הקולוניאליזם' אל מדינת היהודים, דבר שמוכיח את היות היהודים דימונים ורעים.

שימוש בסמלי האנטישמיות הנוצרית הקלאסית

החל משנת 2010 החלו ארגונים הפועלים בשטחי הרשות הפלסטינית להשתמש בתעמולה המעוררת רגשות הדתיים נגד ישראל, תוך עידוד וקריאה להחרמתה. משנת 2013 ארגונים נוצריים הפועלים בשטחי הרשות הפלסטינית, החלו להשתמש ביתר שאת בתעמולה דתית אנטישמית נגד ישראל, תוך טיעון כי ישו היה פלסטיני שחי בפלסטין. ד"וח קרן עמוס הבריטית (Amos Trust) הפועל בתחומי הרשות הפלסטינית בנוגע לפעולותיה בבית לחם כתב: ”בתור יהודי שחי בנצרת, ישו לא יורשה על ידי הנהגה שלו להיכנס לבית לחם. יהיה עליו להיכנס באופן בלתי חוקי לבית לחם ואולי אף לעבור בידוק ביטחוני במחסום. ואז הוא כנראה יבכה על מקום הולדתו כפי שבכה על ירושלים... אם ישו היה נולד היום בבית לחם, שדות מרעה רבים היו מוחרמים לטובת ההתנחלויות ישראליות הבלתי חוקיות”. בכריכת הקטלוג לשנת 2013 אף מתואר ישו מנסה לעבור את חומת הביטחון באמצעות חבל.

בשנת 2014 לכבוד חג המולד התחפשו מפגינים פלסטינים לסנטה קלאוס ויצאו להפגין ולתקוף חיילי צה"ל תוך צילום תמונות תגובות החיילים והפצתם כתקיפת חיילי צה"ל את סנטה קלאוס. באותה שנה Kairos Palestine הפיצו איגרת מיוחדת ובה נכתב: ”באשר לאסירים, הם אלו שסובלים הכי הרבה מקרב הפלסטינים. הם הקריבו שנים ארוכות מחייהם לטובת אחרים. ישו אמר 'אלוהים שלח אותי לדרוש חופש לכלואים, להשיב את הראייה לעיוורים ולשחרר את המדוכאים” (הבשורה ע"פ לוקאס, 18,4). ”זכרו כי הפלסטינים הנוצרים הם שומרי המקומות הקדושים. זכרו אותם במשך כל השנה, לא רק בזמן חג המולד... אנו צריכים את עמידתכם לצדנו במאבק על מטרתנו החוקית והצודקת, באמצעות פעילות בממשלות שלכם כדי לסיים את הכיבוש הישראלי הנוראי של מולדתנו."” הכנסייה הפרסביטראנית באותה השנה פרסמה”כשאנו חוגגים את לידתו של הילד הנוצרי, (קשה שלא לתהות) איך היו חייו נראים כילד או של מריה כאם, אם הוא היה נולד בבית לחם היום.” באותה השנה החלו לדמות את מדינת ישראל לשלטון הכיבוש הרומי, שדיכא את היהודים בימיו של ישו; ואת היהודים אז לפלסטינים היום. הכנסייה המתודיסטית המאוחדת פרסמה: ”מנקודת המבט הפלסטינית, ישנו דמיון מסוים בין התנאים הפוליטיים בפלסטין בזמנו של ישו והמצב הנוכחי בפלסטין. יש כיבוש בוטה ששולט ומדכא את העם; ויש מילות שתתארנה את מה שהאנשים עוברים: פחד, חוסר ביטחון, חוסר יציבות, סבל, צער, ייאוש, ורגשות שליליים אחרים שאימפריה מדכאת וממשלת ימין ישראלית יכולים ליצור.”

קרן Holy Land Trust היא מבין הקרנות המארגנות את הכנס השנתי 'ישו במחסום' בבית-לחם המעביר תכנים אנטישמים החל מ-2010. בין התכנים העיקריים המועברים בכנס הם נושאי גזע ומוצא הישראלים החיים כיום בישראל, כשמקורותיהם האמיתיים אינם יהודים אלא אירופאים, כוזרים. כפי שטען מיטרי ראהב, כומר מבית-לחם: ”הנשיא הישראלי נתניהו הוא לא באמת יהודי עם קשרים לישראל, משום שהוא מגיע במקור משבט מזרח אירופאי שהמיר את דתו ליהדות בימי הביניים.” ויקטור בטרסה ראש העיר הנוצרי של בית-לחם גם טען כי ”הפלסטינים נצלבו בידי כוחות הביטחון הישראליים, בית-לחם היא כלא עצום, וישו – השוהה בגופם של הפלסטינים – כלוא בעיר המוקפת בגדר ההפרדה.”

הפלסטינים כישו הנצלב בשנית

במהלך השנים האחרונות גורמים שונים החלו להשתמש בתעמולה דתית נוצרית על מנת להסיט את דעת הקהל האירופאי והנוצרי נגד ישראל, ובתוך כך להפוך את הפלסטינים שרובם מוסלמים לסמל ישו שהיהודים צולבים והורגים בשנית. בשנת 2002, במהלך המצור של צה"ל על כנסיית המולד בבית לחם, הפיץ עיתון לה סטמפה איור בו טנק ישראלי מכוון על ישו התינוק, ששואל: "לוודאי, שהם לא מעוניינים להרוג אותי שוב?". העיתון Het Nieuwsblad הציג את אחמד יאסין, מנהיג חמאס, לאחר חיסולו על ידי ישראל, צלוב על כיסא גלגלים תחת הכיתוב: "ישראל הורגת מנהיג רוחני". על אותו נושא, בpro-Pasok daily, Eleftherotypia הוצג איור בו אישה שואלת גבר: "מדוע הממשלה היהודית הורגת מנהיג דתי?" האיש עונה: "הם מתאמנים לקראת חג הפסחא."

רשימת חוקים מפלים מטעם הכנסייה

ראו גם – ההגבלות היהודיות, Cum nimis absurdum

לא כל החוקים הופעלו בבת אחת ובאותו המקום, אלא התרחשו בנקודות זמן ואזורים גאוגרפיים שונים בהיסטוריה (לרוב בעקבות בעיות פנימיות ובזמנים של שפל כלכלי).

• ב-306 לספירה, הכנסייה אסרה על אכילה משותפת של נוצרים עם יהודים.
• ב-309 לספירה, הכנסייה אסרה על נישואים בין נשים קתוליות ליהודים, אלא אם כן התנצרו לקתוליות תחילה.
• נאסר על לקיחת פילגשות קתוליות.
• נאסר על הענקת ברכה לשדות של קתולים.
• ב-589 לספירה, בקתולי איבריה, המועצה השלישית של טולדו הורתה להטביל בכח ילדים שנולדו כתוצאה מהנישואין בין היהודים וקתולים.
• בשנת 681 לספירה, הכנסייה שרפה בפומבי ספרי התלמוד וספרים יהודים אחרים.
• בשנת 1215 לספירה, לאור החלטת ועידת לטראנו הרביעית, הכנסייה הורתה ליהודים לענוד טלאי מיוחד, בצבעי אדום ולבן, על בגדיהם.
• בשנת 1215 לספירה, לאור החלטת משפט פריז, הוחלט כי יש לאסור על יהודים לעסוק בתפקידים ציבוריים.
• בשנת 1267 לספירה, הכנסייה קבעה שחובה על היהודים לחיות בחלקים מיועדים ליהודים בלבד או גטאות (השימוש הראשון במילה "גטו" נעשה לראשונה בוונציה, איטליה, בסביבות 1516 לספירה).

ביבליוגרפיה

• אבי בקר, מיהו העם הנבחר? סיפור מאבק הרעיונות הגדול בהיסטוריה, ידיעות ספרים, תשע"ד, 2013.
• יוסף חיים ירושלמי, משה של פרויד: יהדות סופית ואינסופית, הוצאת שלם, ירושלים, התשס“ו, 2005.

• Perry, Marvin, and Frederick M. Schweitzer. Anti-Semitism: myth and hate from antiquity to the present. Palgrave Macmillan, 2002
• Perry, Marvin, and Frederick M. Schweitzer, eds. Antisemitic myths: a historical and contemporary anthology. Indiana University Press, 2008.
• Laqueur, Walter. The changing face of anti-Semitism: From ancient times to the present day. Oxford University Press, 2006.
• Brown, Michael L. Our Hands Are Stained with Blood: The Tragic Story of the "Church" and the Jewish People. Shippensburg, PA: Destiny Image Publishers, 1992
• Kertzer, David I. The popes against the Jews: The Vatican's role in the rise of modern anti-Semitism. Vintage, 2007.
• and Dan Haruv. "Shmuel Etinger and the Jews of Soviet Union(2000): 179-184.
• and Yfaat Weiss. "Mixed Marriages,'Mischling'and'Rassen-Schande'(racial disgrace)—Borderline Cases in National Socialist Germany (2000).
• Joshua. The devil and the Jews. New Haven: Yale University Press, 1943.

ראו גם

• מדד האנטישמיות בעולם
• אנטישמיות מוסלמית
• אנטישמיות בכנסייה הפרסביטריאנית
• בחירת עם ישראל
• פוגרום
• עלילת דם