המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות

המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות
Коммунистическая партия Советского Союза

מדינה
מייסד	ולדימיר איליץ' לנין
מנהיגים	ולדימיר לנין יוסיף סטלין ניקיטה חרושצ'וב ליאוניד ברז'נייב יורי אנדרופוב קונסטנטין צ'רניינקו מיכאיל גורבצ'וב
תקופת הפעילות	1912–1991 (כ־79 שנים)
אידאולוגיות	קומוניזם מרקסיזם-לניניזם
מטה	מוסקבה, כיכר סטריה
מיקום במפה הפוליטית	שמאל רדיקלי
צבעים רשמיים	אדום, צהוב

המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (ברוסית: Коммунистическая Партия Советского Союза, בראשי תיבות: КПСС; בקיצור בעברית: מקב"מ), הידועה גם בתור מפלגת הבולשביקים ("אנשי הרוב"), החלה כזרם בתוך מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, אחר כך הפכה למפלגה הסוציאל-דמוקרטית של הפועלים הרוסים (בולשביקים), ולאחר המהפכה הפכה למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (בולשביקים).

המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות היה מנהיג המפלגה וכיהן הלכה למעשה כמנהיג המדינה.

ראשית המפלגה

מנהיגו הראשון של הסוציאליזם הרוסי היה יוצא ארגון ה"נרודנאיה ווליה" גאורגי פלכאנוב, שהביא את התאוריה המרקסיסטית לרוסיה וייסד בז'נבה את קבוצת המהפכנים "שחרור העבודה". בעקבות עבודותיו של פלכאנוב ואנשיו, שכללו תרגום של המניפסט הקומוניסטי לרוסית, החלו הרוסים להתוודע אל רעיונות הסוציאליזם והקומוניזם של מרקס. לקראת סוף המאה ה-19 נוצרו ברוסיה מועדוני סוציאליסטים רבים, אשר החליטו להתמזג למפלגה אחת לשם תיאום טוב יותר של פעולותיהם. הכנס הראשון של המפלגה המאוחדת, אשר הוחלט שתיקרא "מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית", התקיים במינסק ב-13 במרץ 1898, במשך תקופה ארוכה במפלגה התקיימו שני מחנות – הבולשביקים בראשות ולדימיר לנין ומנשביקים בראשות יולי מרטוב.

בפברואר 1917 פרצה המהפכה ברוסיה, והוקמה ממשלה בורגנית זמנית. באותו הזמן הוקמו גם סובייטים (מועצות) של פועלים, איכרים וחיילים בעלות עמדות כוח רב. לנין חזר לרוסיה מגלותו, עם שינוי אסטרטגי בעמדתו – מהפכה סוציאליסטית ברוסיה כהקדמה למהפכה עולמית. הוא התנגד לכל שיתוף פעולה עם הממשלה הזמנית ולכוונתה להקים רפובליקה פרלמנטרית. לנין דרש הקמה של רפובליקה סובייטית המנוהלת על ידי המועצות ולא על ידי פרלמנט (אף על פי שבתוך הסובייטים עצמם הבולשביקים היו מיעוט), סיום מיידי של המלחמה והלאמה של כל הקרקעות. בסופו של דבר הוא הקים מפלגה חדשה נפרדת. הבולשביקים נרדפו על ידי הממשלה הזמנית הבורגנית וגם על ידי הממשלה שבאה אחריה – ממשלת קואליציה בהשתתפות המנשביקים והסוציאל-רבולוציונרים. באוגוסט 1917 התקיים הכנס ה-7 של המפלגה הבולשביקית, ללא השתתפות לנין וראשי המפלגה שירדו למחתרת. שתי החלטות חשובות נתקבלו: האחת – להתכונן להתקוממות מזוינת למען תפיסת השלטון; והשנייה – לקבל את טרוצקי וקבוצתו למפלגה הבולשביקית. התעמולה הרבה של הבולשביקים בעורף ומצבה האומלל של רוסיה במלחמה הביאו במהירות להגברת כוח הבולשביקים בתוך הסובייטים.

מטרתה של סיעת הבולשביקים הייתה לתפוס את השלטון ברוסיה בכוח וליישם את משנתה "מלמעלה". ב-7 בנובמבר 1917 (25 באוקטובר לפי הלוח הקדם-מהפכני) תפסו הבולשביקים את השלטון לאחר הפיכה, והחלו להקים את השלטון הסוציאליסטי הסובייטי; אולם זמן קצר לאחר מכן התחילה מלחמת אזרחים, שבהּ נלחמו הבולשביקים בכוחות אנטי-מהפכניים, שנודעו בשם הקיבוצי "הצבא הלבן" בחזיתות אחדות, מסיביר שבמזרח עד חצי האי קרים שלחופי הים השחור.

לאחר תום המלחמה, שגבתה מיליוני קורבנות, הייתה רוסיה (שנקראה אז "הרפובליקה הסובייטית הסוציאל-פדרטיבית של רוסיה" ובראשי תיבות רספס"ר) לאחת המייסדות של ברית המועצות בדצמבר 1922.

מבנה המפלגה

הסיעה הבולשביקית הייתה זו שהניחה את היסוד למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (הסיעה האחרת, המנשביקים, חוסלה כמו שאר המפלגות שהיו ברוסיה – חלק מחבריהן הוצאו להורג, חלק אחר ברח, חלק פרש מהחיים הפוליטיים וחלק הצטרף לבולשביקים). המפלגה הייתה, בהתאם לרצונו של לנין צנטרל דמוקרטית, משמע: "חופש בדיון הפנים-מפלגתי, אחדות במעשה מחוץ למפלגה", והייתה בה שרשרת פיקוד ברורה. בתקופה שלאחר לנין, סטלין ביטל את החופש בתוך המפלגה וניהל טרור קשה כלפי רבים מחבריה שביקרו אותו (גם אם עשו זאת במסגרת פנים-מפלגתית).

הגוף המרכזי של המפלגה הקומוניסטית היה הכנס הכללי של המפלגה, שכונס אחת לזמן קצוב (אחת לשנה, לאחר מכן אחת לשנתיים, אחר־כך אחת לארבע שנים ולקראת סופה של ברית המועצות אחת לחמש שנים). בנוסף לכנסים, לעיתים כונסו ועידות של המפלגה – פורומים בעלי סמכויות פחותות, שתכליתם "לדון בענייני מדיניות שבָּשְלו"; החלטותיהן של הוועידות דרשו את אישורו של הוועד המרכזי. בכנסי המפלגה הוחלטה והתפרסמה המדיניות והתקבלו ואושרו ההחלטות החשובות של המפלגה – אך זאת באופן רשמי בלבד. לכנסי המפלגה הוזמנו גם נציגי מפלגות קומוניסטיות/סוציאליסטיות מכל העולם. מתוך צירי הכנס נבחר הוועד המרכזי (ЦК), שישבו בו כמה עשרות (ומאוחר יותר כמה מאות) חברים; בנוסף לכך, הכנס בחר את חבריהם של גופים מפלגתיים אחרים, כדוגמת מזכירות המפלגה, הלשכה המנהלת, מערכת העיתון המפלגתי ("פראבדה") וכו'. הוועד המרכזי בחר את חברי הפוליטביורו (политбюро; הלשכה המדינית), שהיה הגוף העליון ולמעשה מקבל ההחלטות היחיד במפלגה, ואת המזכיר הכללי וכן, ניהל את המפלגה (ולמעשה, גם את המדינה) בתקופות הביניים שבין הכנסים.

כמו כן, למפלגה הקומוניסטית של ברית-המועצות היו סניפים מחוזיים (обком), עירוניים (горком), אזוריים (райком) ולשכות מקומיות (ячейка). המפלגות הקומוניסטיות של הרפובליקות החברות בברית שולבו בה ברמה של סניפים מחוזיים.

המפלגה אחרי המהפכה

"הבולשביק", ציורו של בוריס קוסטודייב, 1920

עידן סטלין

במרץ 1918 התקיים הכנס ה-7 של המפלגה. שם נתקבלה ההחלטה הקשה של שלום עם הגרמנים – שלום ברסט-ליטובסק – על אף התנגדותם של הסוציאל-רבולוציונרים ושל הפלג השמאלי במפלגה בראשות ניקולאי בוכארין. שֵם המפלגה הבולשביקית שונה ל-"המפלגה הקומוניסטית של רוסיה (בולשביקים)", והוכרז על קרע מוחלט מהמפלגות הסוציאל-דמוקרטיות בעולם, שנחשבו לבוגדות עקב תמיכתן במלחמת העולם.

ב-1920 הוחלט שחברי המפלגה יוגבלו בשכר (פרטמקסימום). הגבלה זו בוטלה רשמית בשנת 1932, אך מעשית לא כובדה עוד לפני זה.

בשנת 1922 מונה יוסיף סטלין לתפקיד המזכיר הכללי. במקור תוכנן שתפקיד זה יהיה תפקיד מִנהלי לחלוטין, אולם סטלין השתמש בסמכויות שניתנו לו על-מנת לבסס שלטון יחיד שלו. הוא מינה מקורבים אליו להיות ראשי הסניפים האזוריים והמחוזיים, ואלה דאגו לשלוח לכנסים ולוועד המרכזי אנשים שיהיו נאמנים לו – מה שיצר רוב פרו-סטליני בוועד המרכזי.

לאחר מותו של לנין בתחילת שנת 1924, נותרה המפלגה בלא מנהיג מוסכם על הכול, והחל קרב על השלטון בין כל הקומוניסטים הבכירים. במלחמה זו הצליח סטלין לגבור על כל השאר, כיוון שהשכיל לכרות בריתות (זמניות) עם בכירי מפלגה אחדים כנגד אחרים. בהתחלה הוא התאחד עם קאמנייב וזינובייב כנגד טרוצקי, ומאוחר יותר התאחד כנגד שלושתם עם בוכארין; בשנת 1927 אנשי האופוזיציה השמאלית – טרוצקי, קמיינב וזינובייב – סולקו מהוועד המרכזי, וב-1928 – מהמפלגה עצמה. שנה אחר-כך, בשנת 1929, דיכא סטלין את מתנגדי הקולקטיביזציה, "האופוזיציה מימין", בראשות בעל-בריתו לשעבר בוכארין ותומכיו ריקוב וטומסקי, וסילק גם אותם מכל עמדת מפתח ב-1930; בכך נהיה לשליט יחיד ובלתי-מעורער במפלגה ולכן בברית המועצות כולה. מאוחר יותר, הוצאו להורג כל הקומוניסטים הבכירים במשפטי הראווה של הטיהורים הגדולים של השנים 1936–1938. את טרוצקי, שנמלט למקסיקו, חיסל איש נ.ק.ו.ד. (בעתיד ק.ג.ב.) בשנת 1940.

בשנת 1948 חולל סטלין גל טיהורים שני, שבו נרצחו אנשי מפלגה חשובים שהיו יוצאי לנינגרד, ובראשם מזכיר המחוז הראשון לשעבר וחבר המרכז קוזנייצוב. במסגרת גל הטיהורים הואשמו יהודים ואחרים ב"קוסמופוליטיות" שנחשבה סטיה חמורה לעומת "אינטרנציונליזם" שנחשב לחלק חיובי של האידאולוגיה הקומוניסטית.

עידן חרושצ'וב

סטלין מת ב-5 במרץ 1953, ומיד החל קרב ירושה. בראש ובראשונה ראשי כל הפלגים דאגו לסלק את איש-סודו ועושה-דברו הנאמן של סטלין, לברנטי בריה, שהיה ראש הנ.ק.ו.ד.. על בריה הוטלה האשמה לטיהורים הגדולים (אף על פי שלא היה כלל טלית שכולה תכלת, והיה אחראי למדיניות הטרור של סטלין, תקופת הטיהורים הייתה בזמן ראש ה-נ.ק.ו.ד. יז'וב). ב-26 ביוני 1953 הוא נעצר במהלך ישיבת הפוליטביורו, סולק מהמפלגה בהחלטת הוועד המרכזי ביולי ולבסוף הוצא להורג ב-23 בדצמבר 1953 יחד עם עוד מספר פעילים מרכזיים בתחום ביטחון הפנים, ובראשם ראש המשרד לביטחון המדינה מרקולוב.

יורשיו של סטלין, חרושצ'וב, מלנקוב ומולוטוב, חילקו ביניהם את השלטון. מלנקוב מונה להיות ראש הממשלה (להלכה, ברית המועצות הייתה רפובליקה פרלמנטרית), מולוטוב נהיה סגן ראש הממשלה ושר החוץ, וחרושצ'וב הפך המזכיר הכללי.

אבל הרוחות היו רחוקות מלשקוט. לאחר שחרושצ'וב הוקיע את מלנקוב בפני הוועד המרכזי וגרם לאי-אמון בו כראש הממשלה (1955), סיעתו של מלנקוב – מולוטוב, קגנוביץ' ובולגנין – תכננה להפיל את חרושצ'וב וסיעתו. חרושצ'וב, מנגד, גם לא היה בעל סנטימנטים כלפי יריביו, והשתמש בסמכויותיו כמזכיר הכללי על-מנת לקדם מקורבים ועל-מנת לרכוש את נאמנותם של חברי הוועד המרכזי. לאחר שבקונגרס ה-20 של המפלגה (1956) הוא גינה והוקיע את פולחן האישיות של סטלין, רצו אנשי סיעתו של מלנקוב להדיחו מהשלטון. ביוני 1957 הם השיגו רוב נגדו בישיבת הפוליטביורו, אך לאור לחץ מצד הצבא, הק.ג.ב. ושר ההגנה גאורגי ז'וקוב, גיבור מלחמת העולם השנייה, ההכרעה עברה לוועד המרכזי, אשר הצביע בעד חרושצ'וב ונגד מלנקוב וסיעתו, אשר כונו "הקבוצה האנטי-מפלגתית": מלנקוב, מולוטוב, קגנוביץ' ובולגנין. השלושה הראשונים, יחד עם עורך ה"פראבדה" שפילוב, "אשר הצטרף אליהם", סולקו מהפוליטביורו ומהמרכז בטענה שהם רוצים לתפוס את השלטון ולהחזיר את ברית המועצות לעידן סטלין (שהפך עתה למגונה), ובשנה שלאחר-מכן סולק מהפוליטביורו גם בולגנין. עם זאת, כיוון שחרושצ'וב לא רצה להידמות לסטלין, הם לא הוצאו להורג, אלא הועברו לתפקידים זוטרים. כך, למשל, מולוטוב נשלח להיות שגריר במונגוליה.

לאחר מכן, האיום היחיד שעוד נותר על חרושצ'וב היה בעל-בריתו, המרשל ז'וקוב. חרושצ'וב האשימו בהתנהגות שלא לפי הנורמות של המפלגה, וגרם לכך שהוא הודח מתפקידו כשר הביטחון וסולק מהפוליטביורו גם כן.

אחרי שביסס את שלטון היחיד שלו, פנה חרושצ'וב ליישם את משנתו הפוליטית. עם פעולותיו החשובות נמנות רפורמה מנהלית-כלכלית מקיפה, השקעה בחקלאות ובתעשייה הקלה, התחלה של ליברליזציה בברית המועצות והניסיון הידוע לשמצה לגדל תירס כגידול חקלאי מרכזי בברית המועצות. רעיון זה נולד בראשו של חרושצ'וב בעת שביקר בארצות הברית ומאוד התלהב מהאפשרויות הגלומות בגידול תירס בברית המועצות. הרעיון כשלעצמו היה טוב, אך הוא יושם באופן מגלומני וללא תכנון מספק: התירס נשתל בכל רחבי ברית המועצות, מהמדבריות ועד לטונדרה, על חשבון גידולים אחרים, מה שפגע עוד יותר בחקלאותה הצולעת של ברית המועצות.

למרות זאת, שלטונו של חרושצ'וב נראה בהתחלה איתן. בתקופתו קבע הכנס ה-21 של המפלגה (1959), כי המשטר הסוציאליסטי בברית המועצות כונן באופן סופי ואיתן וכי יש לעבור עתה לבניית חברה קומוניסטית אמיתית. כמו כן, הכנס אישר את "תוכנית השבע", שבאה לאחד חצי מתוכנית החומש ה-6 ואת תוכנית החומש ה-7. שנתיים לאחר מכן, הכנס ה-22 של המפלגה (1961) אישר תוכנית מפורטת ומקיפה לבניית המשטר הקומוניסטי עד שנת 1980.

לקראת שנת 1964 התערער מעמדו של חרושצ'וב, בגלל פרשת התירס והרפורמות המִנהליות הכושלות שלו, בגלל אווירת החופש (היחסי) שהוא עצמו הביא למפלגה ובנוסף לכך בשל משבר הטילים בקובה. כמה מחברי הפוליטביורו החלו לקשור כנגדו קשר, ובישיבת הפוליטביורו מ-12 באוקטובר 1964 הוחלט להעבירו מכהונה בכל תפקידיו ברוב גורף (היחיד שהתנגד היה אנאסטאס מיקויאן). ישיבת מליאה של הוועד המרכזי מ-14 באוקטובר אישרה את העברתו של חרושצ'וב מתפקידיו כמזכיר הכללי של המפלגה, כראש ממשלת ברית המועצות וכחבר בפוליטביורו "עקב גילו המכובד ומצבו הבריאותי". במקומו עלתה לשלטון ה"טרויקה" – המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה פודגורני, שהיה לנשיא ברית המועצות; שר התעשייה הקלה וסגן ראש הממשלה קוסיגין, שהיה לראש הממשלה; ונשיא ברית המועצות ברז'נייב, שנהיה למזכיר הכללי.

ברז'נייב, אנדרופוב, צ'רניינקו

בהתחלה ברז'נייב לא היה המנהיג הבלתי-מעורער של המפלגה ושל ברית המועצות כולה; אך הוא, כמו קודמיו, ניצל את מעמדו כמזכיר הכללי ואת עליונותה של המפלגה על המדינה, וקידם לעמדות מפתח אנשים שהכירו אותו והיו נאמנים לו אישית. כך הוא הצליח אט-אט לבסס את מעמדו כמנהיג ברית המועצות, בעיקר על חשבון ראש הממשלה קוסיגין.

עידן ברז'נייב הן במפלגה והן בברית המועצות גופא התאפיין בראש ובראשונה על ידי שמרנות, אשר גרמה מצד אחד ליציבות אך מצד שני לעמידה במקום ולסטגנציה. מדיניותו של ברז'נייב הייתה, כזו של קודמיו, מכוונת לייצור חימוש ולא מוצרי צריכה, בניגוד לקו של קוסיגין, מה שגרם למפלגה לאבד את לִבּותיהם של התושבים, אשר הוטרדו מהמחסור במוצרים יותר מאשר מהמהפכה העולמית. עידן ברז'נייב התאפיין ביציבות וקיבעון ונכנס להיסטוריה הרוסית בתור "המיתון" (Застой). יורשיו של ברז'נייב בתפקידו, יורי אנדרופוב וקונסטנטין צ'רניינקו, שלטו תקופות קצרות ונקטו באותה מדיניות שברז'נייב נקט.

נפילת המפלגה

בשנת 1985 נבחר מיכאיל גורבצ'וב לתפקיד המזכיר הכללי, לאחר שהמפלגה איבדה בזה אחר זה שלושה מזכירים כלליים בשלוש שנים. המזכיר הצעיר (יחסית לקודמיו) החל מיד ברפורמות מרחיקות-לכת ופתח במדיניות של "פרסטרויקה" (בנייה-מחדש), "גלאסנוסט" (שקיפות) ו"אוסקורנייה" (האצה). רפורמות אלה כללו ברמה המעשית את קיום חופש הביטוי למעשה והפיכת לפחות חלק מהבחירות, הן במפלגה והן מחוצה לה, לבחירות אמיתיות, עם מספר מועמדים; כמו כן, גורבצ'וב ערך גם רפורמות בתחום המבנה הכלכלי של ברית המועצות.

פעולותיו אלה של גורבצ'וב הביאו לניכור הולך וגדל בינו לבין חברים בולטים אחרים במפלגה הקומוניסטית, אשר לא רצו למוטט את שלטונם שלהם, ואף-על-פי שהוא השיג בהתחלה את התמיכה של המפלגה ברפורמות שלו, עם הזמן הוא נאלץ להעבירן בדרך יותר ויותר עוקפת-מפלגה.

בשנת 1990 השיג גורבצ'וב את ביטולו של סעיף 6 לחוקת ברית המועצות, שקבע את "תפקידה המנהיג והמכוון של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות"; בכך הוא ביטל את הבסיס החוקי לעליונות המפלגה על שאר הרשויות במדינה. המפלגה הפכה יותר ויותר ללא-רלוונטית והחלה להתפצל למפלגות הבודדות של הרפובליקות החברות בברית.

באוגוסט 1991, לאחר שנודע כי גורבצ'וב מתכנן לשנות את המבנה של ברית המועצות ולהפוך אותה לקונפדרציה, קבוצה של שמרנים במפלגה גמרה אומר לשים קץ לרפורמות ולהחזיר את הגלגל לאחורנית. לשם כך הם ניצלו את היעדרותו של גורבצ'וב ממוסקבה ועשו את הפוטש של אוגוסט. ברם, מאמציהם עלו בתוהו, משום שנשיא הרפובליקה הרוסית, בוריס ילצין, דיכא את ההפיכה, והפך בכך לגיבור ההמון, אשר מאס בקומוניזם ובמפלגה. הקץ הקיץ על המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות כאשר ילצין הורה על איסורה בכל תחומי הרפובליקה הרוסית וכאשר ברית המועצות חדלה מלהתקיים.

יורשים

למרות נפילת ברית המועצות, הרעיון הקומוניסטי לא נזנח לחלוטין על ידי הרוסים. עד מהרה קמו למפלגה הקומוניסטית ממשיכים בדמות המפלגה הקומוניסטית הרוסית בראשותו של גנאדי זיוגנוב, שמיוצגת בעקביות בדומה וכמה מפלגות קומוניסטיות זעירות נוספות שטוענות לכך שהן הירושות האמתיות של המפלגה.

כנסי ועידות המפלגה לדורותיהם

מספר	תאריך	מיקום	החלטות חשובות
כנס א'	13–15 במרץ 1898	מינסק	ייסוד המפלגה, בחירת ועד מרכזי, החלטה על קיום הכנס הבא
כנס ב'	30 ביולי – 23 באוגוסט 1903	בריסל, לונדון	קבלת חוקת המפלגה ומצעה הראשון – מהפכה וביטול המלוכה, מינוי עורכי עיתון המפלגה; פיצול בין הבולשביקים למנשביקים
כנס ג'	25 באפריל – 10 במאי 1905	לונדון	תיקון חוקת המפלגה והפיכתה למפלגה של "מהפכנים מקצועיים" לפי חזונו של לנין
ועידה א'	דצמבר 1905		ניסיון כושל לאחד את המפלגה מחדש
כנס ד' (המאחד)	23 באפריל – 8 במאי 1906	סטוקהולם	איחוד בין הבולשביקים למנשביקים, תיקון חוקת המפלגה
כנס ה' (הלונדוני)	13 במאי – 1 ביוני 1907	לונדון	תיקון חוקת המפלגה
ועידה ו'	1912	פראג	פילוג סופי בין הבולשביקים למנשביקים
ועידה ז'	מאי 1917
כנס ו'	8–16 באוגוסט 1917	מוסקבה	תיקון חוקת המפלגה
כנס ז' (מוקדם)	6–8 במרץ 1918	מוסקבה
כנס ח'	18–23 במרץ 1919	מוסקבה	קבלת מצעה השני של המפלגה – תוכנית בניית הסוציאליזם
ועידה ח'	דצמבר 1918		תיקון חוקת המפלגה
כנס ט'	29 במרץ – 5 באפריל 1920	מוסקבה
כנס י'	8–16 במרץ 1921	מוסקבה	איסור על קיומן של סיעות בתוך המפלגה; קבלת הנא"פ
כנס י"א	27 באפריל – 2 במאי 1922	מוסקבה
ועידה י"ב	אוגוסט 1922		תיקון חוקת המפלגה
כנס י"ב	17–25 באפריל 1923	מוסקבה
כנס י"ג	23–31 במאי 1924	מוסקבה
כנס י"ד	18–31 בדצמבר 1925	מוסקבה	קבלת ההחלטה על תיעוש סוציאליסטי של ברית המועצות, תיקון חוקת המפלגה
כנס ט"ו	2–19 בדצמבר 1927	מוסקבה	אישור תוכנית החומש הראשונה; קבלת ההחלטה על הקולקטיביזציה בחקלאות
כנס ט"ז	26 ביוני – 13 ביולי 1930	מוסקבה
כנס י"ז (כנס המנצחים)	26 בינואר – 10 בפברואר 1934	מוסקבה	אישור תוכנית החומש השנייה, תיקון חוקת המפלגה
כנס י"ח	10–21 במרץ 1939	מוסקבה	תיקון חוקת המפלגה
ועידה י"ח	1941
כנס י"ט	5 – 14 באוקטובר 1952	מוסקבה	הקונגרס האחרון של סטלין. תיקון חוקת המפלגה; החלטה על ביטול הפוליטביורו והאורגביורו ובמקומם הקמת הפרזידיום.
כנס כ'	14–25 בפברואר 1956	מוסקבה	"הנאום הסודי" של מזכ"ל המפלגה ניקיטה חרושצ'וב וקבלת ההחלטה על דה-סטליניזציה
כנס כ"א (מוקדם)	27 בינואר – 5 בפברואר 1959	מוסקבה	קבלת ההחלטה על תוכנית השבע
כנס כ"ב	17–31 באוקטובר 1961	מוסקבה	קבלת ההחלטה שהסוציאליזם בברית המועצות איתן ויציב; תיקון חוקת המפלגה; קבלת המצע השלישי של המפלגה – תוכנית בניית הקומוניזם. חרושצ'וב תוקף את המשטר הקומוניסטי באלבניה בטענה שהוא נוקשה וחסר פשרות.
כנס כ"ג	29 במרץ – 8 באפריל 1966	מוסקבה	אישור תוכנית החומש השמינית. תפקיד המזכיר הראשון של המפלגה משתנה לשמו הקודם – המזכיר הכללי. ברז'נייב מאושרר בתפקידו זה.
כנס כ"ד	30 במרץ – 9 באפריל 1971	מוסקבה	אישור תוכנית החומש התשיעית (1971–1975). ברז'נייב מודיע כי ברית המועצות השיגה יבול שיא של תבואה.
כנס כ"ה	24 בפברואר – 5 במרץ 1976	מוסקבה	אישור תוכנית החומש העשירית. ברז'נייב מכריז כי ברית המועצות לא תתקוף יותר שום מדינה
כנס כ"ו	23 בפברואר – 3 במרץ 1981	מוסקבה	הקונגרס האחרון של ברז'נייב. ברז'נייב קורא לארצות הברית לפתוח בסבב שיחות נוסף לפיקוח וצמצום נשק
כנס כ"ז	25 בפברואר – 6 במרץ 1986	מוסקבה	תיקון חוקת המפלגה
ועידה י"ט	1988
כנס כ"ח	2–13 ביולי 1990	מוסקבה	קבלת ההחלטה על ביטול המערכת החד-מפלגתית והמונופול של המפלגה על השלטון; תיקון חוקת המפלגה

ראו גם

• המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בוויקישיתוף

• תולדות הגופים המרכזיים של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (ברוסית)
• מאמרים על תולדות המפלגה הקומוניסטית מאתר "רוסיה הגדולה" – שנות ה-20, שנות ה-30, כנס י"ט של המפלגה, לאחר מות סטלין, עידן חרושצ'וב, עידן ברז'נייב, לקראת נפילתה של ברית המועצות
• אתר המפלגה (ברוסית)
• על קוסמופוליטיות בברית המועצות טיוטה מאת קרולין המפרי באתר אוניברסיטת ייל
• המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• המפלגה הקומוניסטית, דף שער בספרייה הלאומית