בלד א-שייח'
 | |
| בית בשכונת תל חנן שנותר על כנו מתקופת הכפר בלד א-שייח' | |
| טריטוריה |
 המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | מחוז חיפה |
| נפה | נפת חיפה |
| שפה רשמית | ערבית |
| תאריך ייסוד | לפני המאה ה-19 |
| שטח | 9,849 דונם עות'מאני (1945) |
| סיבת נטישה | מלחמת העצמאות |
| תאריך נטישה | אפריל 1948 |
| יישובים יורשים | שכונת תל חנן בנשר |
| דת | מוסלמים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 4,120 (1945) |
| קואורדינטות | 32°46′24″N 35°02′32″E / 32.7734464°N 35.0422668°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
בָּלְד א-שייח' (בערבית: بلد الشيخ) היה כפר ערבי במפרץ חיפה, בגבול עמק זבולון והכרמל, כ-6 קילומטרים דרומית-מזרחית לחיפה. בימי המנדט הבריטי השתייך הכפר לנפת חיפה שבמחוז חיפה. בלד א-שייח' קרויה על שמו של השייח' הסופי עבדאללה א-סהלי, שהיה חוכר מיסים של השלטון העות'מאני באזור במהלך המאה ה-16. קברו של השייח' שוכן בשכונת תל חנן. מושבו של הכפר לצד הכביש מחיפה לג'נין ולנצרת, שהוביל גם לטבריה ולגליל, ולצד מסילת רכבת העמק מיצבו את הכפר כנקודת חיכוך עם היישוב ושלטונות המנדט הבריטי. עם תחילת מלחמת העצמאות, דצמבר 1947, החלה עזיבה של תושבי הכפר והוא התרוקן מתושביו לאחר המתקפה של ארגון "ההגנה".
את בתי הכפר שנותרו שלמים אכלסו עולים חדשים ובשנת 1948 הוכרז היישוב העירוני תל חנן על שם חנן זלינגר שנפל בפעולת "ההגנה" בכפר. משנת 1952 תל חנן היא שכונה בתחום שיפוטה של המועצה המקומית נשר, ומשנת 1995 שכונה בעיר נשר.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בלד א-שייח' קרויה על שמו של השייח' הסופי עבדאללה א-סהלי, שהיה חוכר מיסים של השלטון העות'מאני באזור במהלך המאה ה-16. באזור נמצאו שרידים שניתן לשייכם לתקופות הביזנטית והממלוכית. הנוסע הבריטי ג'יימס סילק בקינגהאם עבר בכפר בשנת 1816.[1] התייר האנגלי ויליאם ג'ון וודקוק ביקר בכפר בשנת 1848. הוא מספר בספרו שתושבי הכפר לא שילמו מיסים בזכות שייח' שהיה חביב על הסולטאן, אך נדרשו לארח בכפרם עוברי אורח, משימה שלדבריו הם לא מלאו באדיקות. הוא גם מתאר כוורות בוץ רבות בצורת פירמידה שראה בכפר.[2]
בשנת 1904 נבנתה בכפר תחנה של רכבת העמק, וב-14 באוקטובר 1913 נחנכה שלוחה חדשה, עוקפת חיפה, מהכפר לעכו. בין השנים 1907–1908, סייר בכפר אברהרד פון מילינן. בספרו שיצא בשנת 1908 הוא מציין שהכפר מנה 350 תושבים. מסגד הכפר, שלהערכתו נבנה במאה ה-18, היה במעלה הכפר. נזכרת גם אכסניה לאירוח עוברי אורח מוסלמים ובית ספר ללימוד קוראן. בנוסף ציין שתושבי הכפר קיצוניים באמונתם ולא קיבלו בסבר פנים יפות אורחים אירופאים.[3]
בלד א-שייח' נזכרת פעמיים בתיאור כיבוש חיפה במלחמת העולם הראשונה על ידי חיל המשלוח המצרי (1916). בפעם הראשונה, כוח עות'מאני בלם בבלד א-שייח' את התנועה של משלחת בריטית אשר נעה אל חיפה, על סמך מידע שגוי שהעיר פונתה. בפעם השנייה, למחרת, כוח קטן נע במעלה הכרמל בנחל קטיע (היום בפארק נשר), הגיע אל כרמלהיים והשתלט על סוללות התותחים אשר הוצבו שם, במקביל להסתערות הפרשים המרכזית, לא הרחק מצומת הצ'ק פוסט.
אנשי גדוד שומריה נטו אוהלם בפאתי הכפר במחצית השנייה של 1920, תוך הסתייעות בערביי המקום. ב-1923 פעלה בכפר מסעדה שהאכילה את הפועלים שבנו את מפעל המלט 'נשר'.
תושבי הכפר עסקו שנים רבות בחקלאות, ובעקבות הקמת מפעלי תעשייה רבים באזור חיפה הפכו רבים מתושביו לפועלים, הכפר התבסס וגדל והפך במחצית הראשונה של המאה ה-20 לכפר הערבי הגדול באזור. רבים מפועלי המחצבה בנשר, שהיו ערבים, התיישבו עם משפחותיהם בצריפים בכפר, בסמיכות למקום עבודתם.[4]
על פי מפקד האוכלוסין של שנת 1931 מספר תושבי הכפר היה 747 נפשות כולל שבטים בדואים קטנים בסביבת הכפר, ו-144 בתים.[5] על פי סקר הכפרים 1945 שנעשה בשנת 1945, הכפר השתרע על פני 9,849 דונם (טורקי), ומנה 4,120 נפשות.[6] ערב מלחמת העצמאות בשנת 1948, התגוררו בכפר כ-5,000 תושבים.[7]
בשטח הכפר נמצא מבנה קברו של השייח' עבדאללה א-סהלי. לצד השייח' קבורים גם שני בניו.[3]
מוקד לאומני במאורעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאורעות תרפ"ט תקפו תושבי הכפר את בית החרושת נשר ונהדפו. תוקפנות נוספת התרחשה ליד הכפר, במקום שזכה לכינוי הק"מ ה-4.5, בו שכן משק חקלאי זעיר של פועלות. בעקבות התרעות וחשש לחיי הפועלות יצא אוטובוס מנשר על מנת לחלצן. בדרכו למשק נתקל האוטובוס במחסום ובהמון משולהב שרגם את האוטובוס וחבט בו במקלות. האוטובוס פרץ את המחסום, הגיע למשק והפועלות עלו עליו. בדרכו חזרה לנשר נתקל האוטובוס במחסום שהוקם מחדש. רק יריות באוויר של נוסעי האוטובוס הבריחו את ההמון. משק הפועלות נשרף על ידי ההמון ולא שוקם.[8]
בשנת 1934 הוקם בסמוך לכפר בית הקברות המוסלמי של חיפה בנשר, היה זה בית קברות חדש עבור תושביה המוסלמים של חיפה.[9][10] בשנת 1935 נקבר במקום מנהיג ארגון הטרור כנופיית "היד השחורה", עז א-דין אל-קסאם, ומאז הפכו הכפר ובית הקברות למוקד לאומני, בסיס יציאה לפעולות טרור, מקור למתיחות תמידית, התפרעויות, התנכלות לתחבורה וחסימת הכביש הראשי ומסילת הברזל – חנויות ובתי הקפה של הכפר ישבו לצד הכביש.[11] שביתת פועלי מחצבת בית החרושת למלט נשר במאי 1936 הגבירה את המתיחות. בתחילת המאורעות המשיכו העובדים הערביים במחצבת נשר לעבוד, אך לאחר לחץ של המופתי של חיפה נפסקה העבודה ופועלי המחצבה שחלקם היו מהכפר זרקו אבנים על כל מכונית של יהודים שנסעה בכביש חיפה–נצרת שעבר בכפר.[12]
בחודש מאי 1936, בעקבות הפגיעות באוטובוסים שעברו בכפר לכיוון עמק יזרעאל שכללו זריקת אבנים ופצצות, ושריפת רכוש יהודי, נפתחה במקום במימון תושבי הכפר תחנת משטרה.[13]
ב-26 ביולי 1936 הותקף אוטובוס שהגיע מחיפה מתוך בית הקברות המוסלמי של חיפה ליד נשר. יריות נורו למרכז שכונת נשר גם מהר הכרמל ומתוך הכפר בלד א-שייח'.[14]
באוקטובר 1936 התנהל ליד הכפר קרב בין כנופיה של טרוריסטים וכוחות צבא שזכו לסיוע אווירי.[15]
ב-22 בפברואר 1937 שני שוטרים ממשטרת יגור שפסעו בכביש חיפה–נצרת ליד הכפר, הותקפו על ידי שני תושבי הכפר שהיו מצוידים ברובים. השוטרים ברחו לתוך בית קפה והסתתרו מתחת לשולחן, התוקפים עקבו אחריהם וירו באחד השוטרים שהיה תושב הכפר. הוצהר שהוא נרצח בגלל חלקו הגדול בחקירת רצח יהודים ביגור בשנת 1931.[16]
ב-12 ביולי 1938 הותקפו ביריות שני כלי רכב שעברו בבלד א-שייח'. הרכב הראשון שהסיע פועלים מקריית חיים לבית החרושת בנשר נמלט. רכב שני שהגיע מנהלל נתקל במחסום והותקף ביריות ובפצצה. 3 הנוסעים ברכב השיבו אש ונמלטו. המכונית הוצתה על ידי התוקפים.[17]
ב-15 באוגוסט 1938 נזרקה פצצה אל מכונית עובדי הדואר.[18] ב-3 באוקטובר 1938, שלושה אוטובוסים הותקפו ביריות ופצצה נזרקה לעברם.[19]
ב-4, ב-7 וב-8 במרץ 1939 נורו יריות מתוך הכפר על אוטובוסים שנסעו מחיפה לנשר וליגור. מחסומים הוצבו בפני האוטובוסים ומספר נשים נפצעו.[20][21]
ב-18 באפריל 1939 נעשה חיפוש נרחב בכפר על ידי הצבא והמשטרה אחר חשודים במעשי רצח שאירעו בחיפה, מספר גדול של חשודים נעצרו לחקירה, עשרה מתוכם נאסרו.[22]
ב-26 במאי 1939 נרצח נהג הקטר מרדכי שכטמן על המסילה כשעצר את הקטר בין הכפר לנשר כדי להעבירו למסילה אחרת. יחד איתו היה עוזרו הערבי. שני ערבים ניגשו לקטר וירו בראשו של שכטמן.[23] בליל 13 ביוני 1939, כתגובה לרציחתו, חטפה חוליה של הפו"ם 5 תושבים מאחד הבתים ורצחה אותם מחוץ לכפר.[24]
במלחמת העצמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר על תוכנית החלוקה של ארץ ישראל, החלו מתקפות של ערבים שהתנגדו לתוכנית החלוקה על תחבורה יהודית ותושבים יהודים ברחבי הארץ. ב-2 בדצמבר 1947 נורו יריות על אוטובוס שהביא עובדים ממפעל המלט בנשר לביתם ועבר בכביש ליד הכפר.[25] ב-8 בדצמבר 1947 הותקפה מכונית מקיבוץ גבת על ידי אנשי הכפר שהציבו מחסומים בכביש. בהתקפה זו נהרגו שני יהודים משה רובין מחיפה ובצלאל שורצטוך מקיבוץ גבת.[26] ב-10 בדצמבר ירה כוח של משטרת היישובים העבריים על מספר ערבים שהקימו מחסום על הדרך ליד הכפר, באותו יום אותו כוח שליווה אוטובוסים של חברת "חבר" ירה ופגע במספר ערבים שברחו. העיתון פלסטיין פוסט דיווח שמשפחות ערביות עזבו את הכפר.[27] בעקבות ההתקפות פסקה לזמן מה התחבורה היהודית בכביש שעבר בכפר. התחבורה מחיפה לנשר, יגור ועמק יזרעאל עברה במסלול דרך הצ'ק פוסט, אזור הקריות, כפר חסידים ויגור.[28]
ב-30 בדצמבר 1947 הטילו לוחמי אצ"ל פצצות לעבר ריכוז של פועלים ערבים בשער בתי הזיקוק בחיפה, הרגו שישה מהם ופצעו עשרות אחרים. בעקבות זאת הרגו עובדי בתי הזיקוק הערבים 39 פועלים יהודים, באירוע שנודע כ"טבח בתי הזיקוק". פיקוד "ההגנה" שלח כתגובה ארבע מחלקות מהגדוד הראשון של הפלמ"ח ושתי מחלקות מחי"ש חיפה לתקוף את הכפרים בלד א-שייח' וחוואסה, בהם התגוררו פועלים רבים מבתי הזיקוק. פקודת המבצע הורתה לכוחות "להרוג מקסימום של גברים בוגרים, להרוס ריהוט וכו'", אבל ביקשה להימנע מהריגת נשים וילדים.[29] בלילה שבין 31 בדצמבר ו-1 בינואר 1948 תקף כוח בן 120 לוחמים (שש מחלקות) בפיקודו של חיים אבינועם,[30] שיצא מקיבוץ יגור, את בלד א-שייח' וחוואסה.[31] לפי בני מוריס נהרגו בכפר יותר מ-60 אנשים, יואב גלבר נוקב במספר הרוגים של בין 15 ל-20 מתושבי שני הכפרים יחד, וכותב כי הידיעות שנקבו במספרים גבוהים יותר היו ככל הנראה "מופרזות מאוד". שניהם מסכימים כי בהרוגים ובפצועים היו גם כמה נשים וילדים.[29][32] בפעולה נהרגו גם 3 מאנשי "ההגנה" חנן זלינגר, חיים בן דור ועמוס גלילי. בעקבות המתקפה עזבו ב-7 בינואר 1948 חלק מתושבי שני הכפרים,[7] ואת מקומם תפסו מתנדבים ערבים שהגיעו מחוץ לחיפה כדי להגן על הכפר.[33]
ב-16 בינואר 1948 עברה במקום שפרה ליפשיץ יגודין אמה של תושבת נשר שהתארחה אצל בתה הצעירה מרים אהרן בשכונת נשר. בניגוד לעצת מארחיה היא בחרה לקחת אוטובוס בבלד א-שייח' כדי לחזור לביתה, כשהגיעה לכפר נדקרה למוות בידי רוצחים ערבים בכפר.[34]
ב-22 באפריל, לאחר נפילת חיפה הערבית והתפנות רובם המכריע של תושביה, יצאו נשים וילדים נוספים את הכפר. לדברי משקיפים בריטים חששו תושבי הכפר ש"ההגנה" עומדת לתקוף את הכפר.[7] ב-24 באפריל, ערב ליל הסדר, כיתרה ההגנה את הכפר ודרשה מתושביו שימסרו לידיה את כלי הנשק שברשותם. להגנה הועברו 22 רובים ישנים לא תקינים, ובקשה להפסקת אש, ו"ההגנה" השיבה שתתקוף את הכפר אם לא יועברו לה אמצעי לחימה נוספים. תושבי הכפר פנו לבריטים וביקשו את עזרתם. ב-5 בבוקר פתחה ההגנה בירי מרגמות 3 אינץ' ומקלעים, ובעקבות כך נמלטו רבים מהתושבים הגברים בהשאירם מאחור את הנשים והילדים. יחידה בריטית שהגיעה למקום ב-6 בבוקר דיווחה כי מהכפר "כמעט לא השיבו אש". לאחר זמן קצר נפסקו היריות. תגבורת בריטית שהגיעה לכפר יעצה לתושבי הכפר לעזוב את המקום, והם עשו זאת מיידית בליווי בריטי.[7][35]
בני מוריס, בספרו "לידתה של בעיית הפליטים" משנת 1988, כותב כי לא ברור בוודאות האם ההגנה התכוונה לגרום ליציאת התושבים, אולם נראה כי שיטת ההתקפה והמשא המתן שהתנהל בין היהודים, הערבים והבריטים, תוכננה על מנת להשיג מטרה זו, כך לפחות, שיערו המשקיפים הבריטים שנכחו במקום.[36][7] מוריס העריך כי נפילת חיפה הערבית והידיעות על יציאת תושביה הן שגרמו לתושבי הכפר להתפנות.[7] בספרו "1948", שיצא בשנת 2008, ההשערה לגבי כוונות ההגנה כבר לא מופיעה, הוא רק מציין שהבריטים יעצו לתושבים לעזוב את הכפר, וכי "נפילת העיר [חיפה] דכדכה אותם והכשירה אותם נפשית לנטישה".[35]
מייד לאחר כיבוש הכפרים נכנסו לתוכם אנשי חטיבת כרמלי והתבצרו בהם אל מול אנשי הלגיון הערבי ששכנו במחנה הצבא הבריטי ששכן על גבול נשר ובלד א-שייח'. לאחר מספר ימים נטשו אנשי הלגיון את המחנה.[37]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תל חנן - קבר השייח', באתר הסקר הארכאולוגי של ישראל
- על הכפר בלד-א-שייח' (אורכב 03.03.2016 בארכיון Wayback Machine) באתר נשר - המרכז לחקר היישוב ומורשתו
- מידע על אתר בלד א-שייח', בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Travels in Palestine, p.114
- ^ Scripture lands, 1849, עמוד 263
- ^ 1 2 אהרון גבע קלינברגר ויוסי בן ארצי, עריכה ההדרה ותרגום, הכרמל של פון מולינן, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים 2013, עמ'197
- ^ קפץ ונפצע, דבר, 29 בינואר 1936
שביתה במחצבות נשר, דואר היום, 29 בינואר 1936 - ^ זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, עמ 926
- ^ Sami Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970 דפים סרוקים באתר פלסטין רממברד מתוך 9849 דונם של אדמות הכפר 3,720 דונם היו קרקע ציבורית כנראה הקדש של הווקף, 285 דונם בבעלות יהודית ו-5,844 דונם בבעלות ערבית פרטית.
- ^ 1 2 3 4 5 6 בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 133.
- ^ אהרון קמינקר, השכונה בצל ארובות העשן עמודים 97-93
י' זיבנברג, בני נשר עמוד 12-11
אהרון אשל, המלט ויוצריו - נשר ביובלו, מפעלי מלט פורטלנד ישראליים - נשר, 1976, עמ' 68 - ^ Location of Haifa cemetery , פלסטיין פוסט, 21 בנובמבר 1934
- ^ בית הקברות הוקם בלב שכונת הצריפים (זכתה לכינוי 'שכונת הזיתים' בגלל עצי הזית במתחם שחלקם קיימים עד היום בשטח בית הקברות) של נשר, שטח, שבעבר, הוחכר מן הווקף על ידי התושבים היהודים, והווקף דרש את פינויו בתוך שבוע תוך דחיית כל הבקשות לשינוי מיקום בית הקברות.
- ^ אהרון קמינקר, השכונה בצל ארובות העשן עמודים 113-106
- ^ הערבים במחצבת "נשר" שובתים, דבר, 3 במאי 1936
בבית חרושת נשר ובשכונת הפועלים, דבר, 19 ביולי 1936 - ^ Security in the North, פלסטיין פוסט, 5 במאי 1936
- ^ כדורי מרצחים אל נשר, דבר, 27 ביולי 1936
- ^ Fighting on Carmel, פלסטיין פוסט, 9 באוקטובר 1936
- ^ Now constable Fares was killed, פלסטיין פוסט, 26 בפברואר 1937
- ^ יריות ופצצות למכוניות בבלד אל שייך, דבר, 12 ביולי 1938
- ^ פצצה אל מכונית הנהלת הדואר, דבר, 15 באוגוסט 1938
- ^ Shots at buse, פלסטיין פוסט, 4 באוקטובר 1938
- ^ מכוניות הותקפו ליד בלד-א'שייך, דבר, 8 במרץ 1939
- ^ Attacks on settlement, פלסטיין פוסט, 5 במרץ 1939
- ^ Extensive searches in Haifa and countrysid, פלסטיין פוסט, 19 באפריל 1939
- ^ מרדכי שכטמן, נהג קטר, נרצח בחיפה, דבר, 28 במאי 1939
- ^ יהודה לפידות, פעולות תגובה ונקם של ההגנה, באתר "דעת"
- ^ Riots mark start of strike, פלסטיין פוסט, 3 בדצמבר 1947
- ^ בחיפה (המשך), דבר, 9 בדצמבר 1947
- ^ Legionnaire shoots Jews, פלסטיין פוסט, 10 בדצמבר 1947
- ^ זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, עמ' 927
- ^ 1 2 בני מוריס, קורבנות, הוצאת עם עובד, 2003, עמ' 192-191
- ^ יעקב מרקוביצקי, "המערכה על חיפה וסביבותיה במלחמת העצמאות", חיפה בהתפתחותה, 1918 - 1948, הוצאת יד בן צבי, 1989, עמ' 197
- ^ עשרות ממרצחי בית הזיקוק נהרגו בהתקפות ההגנה, דבר, 2 בינואר 1948
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, דביר, 2004, עמ' 65-64.
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, דביר, תשס"ד 2004, עמ' 139
- ^ Haifa traffic moving again, פלסטיין פוסט, 18 בינואר 1948
- ^ 1 2 בני מוריס, 1948: תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה. עם עובד וספריית ספיר, 2010, עמ' 169
- ^ the Palestinian Refugee Problem 1947-1949 p. 207 באנגלית
- ^ אהרון קמינקר, השכונה בצל ארובות העשן, 1978 עמוד 122
שלל רב נפל בידי ההגנה, דבר, 25 באפריל 1948
