לדלג לתוכן

הדיבוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פירוש נוסף ערך זה עוסק במחזה מאת ש. אנ-סקי. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו הדיבוק (פירושונים).
הדיבוק
(Меж двух миров (Дибук
חנה רובינא (כלאה) ונחום צמח (כצדיק, לבוש לבן) ב"הדיבוק" בהבימה. מוסקבה, 1922.
חנה רובינא (כלאה) ונחום צמח (כצדיק, לבוש לבן) ב"הדיבוק" בהבימה. מוסקבה, 1922.
בימוי דוד הרמן (בכורה)
הפקה מרדכי מזא"ה, הנריק ברלוי (בכורה)
כתיבה ש. אנ-סקי
דמויות לאה
חנן
עזריאל ממירופול
המשולח
מוזיקה יואל אנגל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום ההתרחשות מירופול, ווהלין
תקופת ההתרחשות שלהי המאה ה-19
מדינה האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית רוסיה הקיסרית
סוגה טרגדיה דרמטית
הצגת בכורה 9 בדצמבר 1920, תיאטרון האליזאום, ורשה
שפה רוסית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בין שני עולמות: הדיבוק (ברוסית: [Меж двух миров [Дибук, בתעתיק לעברית: מֶז' דְווּך מִירוֹב [דִיבּוּק]; ביידיש: צִווִישֶן צְווַיי ווֶעלְטֶן – דֶער דִבּוּק) הוא מחזה מאת ש. אנ-סקי, אשר חובר בין השנים 1913 ל-1916. "הדיבוק" נכתב ברוסית ולאחר מכן תורגם ליידיש בידי המחבר. הוא הועלה לראשונה ביידיש ב-1920 על ידי "הלהקה הווילנאית" בוורשה. ב-1922 ערך תיאטרון הבימה במשכנו במוסקבה את הצגת הבכורה של הגרסה העברית, בתרגומו של חיים נחמן ביאליק ובבימויו של יבגני וכטנגוב.

העלילה מספרת על בחור ישיבה אביון ששמו חנן, המאוהב בלאה, בת הגביר. כשמתברר לו שתינשא לאחר, הוא מת, אך נשמתו נאחזת כדיבוק בגופה. אביה מביאה אל צדיק כדי שירפאה, ובעת גירוש הרוח מתברר סוד אפל מן העבר. "הדיבוק", העוסק בפולקלור ובמיסטיקה יהודיים, הוא אחת היצירות הקאנוניות ביותר בתיאטרון היידי והעברי גם יחד, ואחד המחזות היהודיים המפורסמים והמוכרים ביותר בעולם.

דמויות עיקריות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • לאה – בת סנדר, עלמה שהגיעה לפרקה אך אביה מתמהמה מלהשיאה.
  • חנן – בחור ישיבה עני העוסק בקבלה אסורה, מאוהב בלאה.
  • סנדר בן הניא – אביה של לאה, עשיר גדול.
  • המשולח – שליח מסתורי וחסר שם.
  • הרב עזריאל בן הדסה – צדיק המתגורר במירופול.
  • ניסן בן קרינה – אברך שהכיר את עזריאל, מת בדמי ימיו.
  • הרב שמשון – מרא דאתרא דמירופול.
  • מיכאל – הגבאי של ר' עזריאל.
  • מאיר – שמש בית הכנסת.
  • פרידה – אומנתה הזקנה של לאה.
  • גיטל ובתיה – חברותיה של לאה.
  • מנשה – ארוסה של לאה.
  • נחמן – אבי מנשה.
  • שני הדיינים – דייני בד"ץ מירופול לצד הר' שמשון.
  • הנך ואשר – חבריו של חנן מהישיבה.
  • החסידים – שלושה מחסידיו של ר' עזריאל.
  • הבטלנים – שלושה בטלנים המעבירים זמנם בישיבה.

עלילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכה ראשונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מתרחש בשלהי המאה ה-19, לאחר 1882 (שנת פטירתו של "ר' דוד'ל מטלנא, זכרונו לברכה..." המוזכר בפתיחה), בעיירה בריניץ שמשתמע כי היא סמוכה למירופול שבווהלין.

בבית-הכנסת יושבים שלושה בטלנים, מספרים סיפורי צדיקים ועל העוצמה שמקנה תורת הקבלה לבקיאים בה. יחד עמם יושב המשולח, שליח מוזר המגלה ידע חריג בנושא. לשיחתם מצטרף גם חנן, בחור ישיבה הידוע כעילוי שמלחשים עליו כי גם הוא עוסק בקבלה מעשית אסורה. הם עוברים לעסוק בשידוכיה של לאה, בת סנדר הגביר, שאביה מערים ללא הרף דרישות על אבות החתנים המוצעים לה; ניכר כי חנן מאוהב בה. כשמספר מישהו ששוב דחה סנדר חתן לבתו, עולץ חנן. אך אז מגיע סנדר בעצמו ומודיע כי התפשר לבסוף וחתם על התנאים. חנן מזדעזע וצונח ארצה. האחרים, חוגגים, מנסים להעירו; הם מבחינים בבהלה כי נפטר.

מערכה שנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה חודשים לאחר מכן, מגיע יום חתונתה של לאה. בטרם מגיע חתנה מנשה, נערכת סעודה לעניי העיר, והכלה רוקדת עם הקבצניות. לאה מדברת עם חברותיה ועם אומנתה על נשמות המתים ועל המקום אליו הולכים אלה שמתו בדמי ימיהם, ומזכירה את חנן. היא הולכת אל הקבר הקדוש במרכז העיירה - קברם של חתן וכלה שנהרגו מתחת לחופתם "בשעה שנפל הרשע חמיל על העיירה." מנשה בא וטקס הנישואין מתחיל. הוא ניגש להסיר את ההינומה מפניה של לאה; היא הודפת אותו בצרחות, בקול גבר. המשולח, העומד בסמוך, מודיע כי דיבוק נכנס בכלה.

מערכה שלישית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במוצאי שבת, בביתו של האדמו"ר עזריאל ממירופול, מודיע השמש מיכאל כי סנדר הגיע עם בתו אחוזת הדיבוק. הצדיק שופך את לבו בפני מיכאל ואומר כי הוא זקן ותשוש, אך זה מזכיר לו את גדולת אבותיו. הצדיק מתעודד וקורא לסנדר פנימה. הלה אומר לו כי לפי קולו, זיהה את הדיבוק כחנן. לאחר שהוא דורש מהרוח לצאת וזו מסרבת, קורא עזריאל לבד"ץ מירופול על מנת להחרים את הדיבוק. שמשון, רב העיר, מספר כי ניסן, אברך שנהג לפקוד קודם את בית הצדיק ונפטר, בא אליו בחלום ואמר כי חנן היה בנו וכי הוא תובע את סנדר לדין תורה באשמה שהוא אחראי למותו. הרבנים מחליטים לערוך את המשפט למחרת, ולגרש את הדיבוק רק לאחר שיתברר העניין.

מערכה רביעית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

למחרת, מגיעה רוחו של ניסן ומתקשרת דרך הר' שמשון: הוא מספר כי הוא וסנדר נדרו נדר כי אם ייוולדו לאחד מהם בן ולשני בת, ישיאו אותם זה לזה. כך אכן קרה, אך ניסן נפטר שנה אחרי לידת בנו, חנן. ניסן מוסיף כי משגדל בנו, הגיע לבריניץ, ונשמתו נהתה מיד אחר לאה, שכן יועדה לו; סנדר זיהה אותו אך לא אבה לתת לו את בתו, כי היה עני. סנדר מודה כי היה לו דחף מוזר לדחות כל חתן ולהשיא את בתו דווקא לחנן. ניסן ממשיך ומאשים כי בשל כך אחז בבנו היאוש, והוא פנה אל הסטרא אחרא ולבסוף מת. בית הדין מזכה את סנדר מאשמת הפרת נדר שכן אין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם, אך גוזר עליו לתת חצי מרכושו לעניים ולומר קדיש על ניסן ועל חנן כל ימיו.

הם פוקדים על המת לצאת מלאה, והוא מסרב שוב. בית הדין עורך טקס נידוי דרמטי, והדיבוק עוזב. לאחר שחנן יוצא מגופה, מותירים את לאה לשכב בחדר. חתנה מוזמן שוב, ונערכים להשיאם. לאה מדברת עם רוחו של חנן, ומודה כי אהבה אותו מאז ראתהו לראשונה. נשמתה יוצאת מגופה והשניים מתאחדים במותם.

התפתחות המחזה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנ-סקי מראיין שני נכבדי קהילה בתחום המושב, 1912.

בשנת 1912 החלה לפעול משלחת אתנוגרפית בראשות אנ-סקי בפודוליה ובווהלין שבתחום המושב, במטרה לתעד את תרבותם ואת מסורותיהם של יהודי האזור, שהלכו ונכחדו בהשפעת המודרנה. המשלחת מומנה על ידי הברון ולדימיר זאב וולף גינצבורג, בנו של הוראצי גינצבורג, ונקראה על שם האב. אנ-סקי יצא לדרך עם שמואל שרירא, שתיאר בטור בעיתון "דבר" מ-8 בנובמבר 1940, תחת הכותרת "עם אנסקי במסעותיו", כיצד שמעו שניהם על אדמו"ר מקומי שעסק בהוצאת דיבוקים:

[...] וכשמדברים על אנסקי, אי אפשר מבלי להזכיר את "הדיבוק"... כאן רוצה אני לספר על עיר מולדתו של "הדיבוק"... עיירה קטנה בשם מירופול... החצויה לשניים, חלק אחד נקרא מירופול והשני - קמינקה... בקמינקה זו חי לפנים צדיק גדול ומפורסם בשם ר' שמואל (שמואל השני מקמינקא-מיראפאל, 1843–1778)... על צדיק זה מספרים סיפורי מעשיות של ניסים ונפלאות למאות. אולם במיוחד מרובים הם הסיפורים על גירושי דיבוקים ועל החטאים שגרמו להם... וסיפורי מעשיות אלה אסף אנסקי והם שימשו לו חומר ל"הדיבוק"... ר' שמואל מקמינקה הוא הפרוטוטיפוס של ר' עזריאל ממירופול.

אנ-סקי החל בחיבור "הדיבוק" כנראה לקראת סוף 1913, בשפה הרוסית. האזכור הראשון ל"הדיבוק" מופיע במכתבו של הברון ולדימיר גינצבורג לאנ-סקי מ-12 בפברואר 1914: "אני מודה לך על מכתבך מ-24 בינואר, ועל כתב-היד שקיבלתי למחרת... הוא שבה אותי, ולא יכולתי להניחו מידי עד שהגעתי לעמוד האחרון... "הדיבוק" מייצג עבורי ביטוי אמנותי, פואטי אך מציאותי של כל מה שעניין אותי ואותך בשנתיים-שלוש האחרונות... אך אתה מצפה לניתוח מעמיק הן מהבחינה האמנותית והן מהבחינה הטכנית-תיאטרלית... לכך אינני מוכשר... מה גם שאני נוטה מדי לשפוט את עבודתך כמושלמת ממילא." בעצת ידידים, החליט אנ-סקי לתרגם בעצמו את הטיוטה מרוסית ליידיש.[1]

שכתוב וצנזורה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנ-סקי החל לנסות לארגן הצגה של "בין שני עולמות" זמן קצר לאחר מכן. הוא פנה לסמיון ונגרוב, חבר הוועד האמנותי של תיאטרון אלכסנדרינסקי, אולי הנחשב ביותר במדינה. ונגרוב הבהיר כי לא יוכלו להעלותו; אנ-סקי כתב ביומנו כי הלה אמר לו ש"לאחר הצגת "מנדל ספיבק" מאת יושקביץ' קיבל המנהל מברק מהדוכס הגדול, אינני זוכר איזה: לאן הידרדר התיאטרון, שהם מציגים מחזה יהודי." אנ-סקי ניסה ליצור קשר עם מנהלי התיאטרון האמנותי של מוסקבה, וכתב לדרמטורג ניקולאי פופוב ב-13 באוגוסט 1914. פופוב התרשם מהמחזה וניסה לארגן פגישה בין אנ-סקי לולדימיר נמירוביץ'-דנצ'נקו או קונסטנטין סטניסלבסקי, אך זו נדחתה ללא הרף.[2] עם זאת, אחד מבכירי התיאטרון, לאופולד סולרז'יצקי, קרא את המחזה בסתיו 1914 והחל בהתכתבות ענפה עם אנ-סקי. הוא דרש שינויים נרחבים במחזה על מנת שיתקבל. במשך השנה הבאה שכתב הלה לסירוגין את "הדיבוק". בספטמבר 1915 כתב הדרמטורג למחזאי כי "בין שני עולמות" השתפר מאוד, אך עדיין נדרשו תיקונים:[3] היה זה סולרז'יצקי שהציע לתת לרב למסור את דברי רוח ניסן בן קרינה בבית-הדין, במקום שקולה של הרוח יישמע, על מנת לשוות לסצנה גוון ריאליסטי יותר. בערך בתחילת ספטמבר, החל אנ-סקי במגעים עם הצנזורה על מנת לקבל אישור להציג את המחזה. המוציא-לאור שלו, זינובי גרז'בין הגיש עותק לעיונו של הצנזור הבכיר הברון ניקולאי פון אוסטן-דריזן. הצנזור הודיע כי הוצאת הדיבוק דומה מדי לגירוש השדים בידי ישו בברית החדשה ולכן לא יוכל לאשר את המחזה. אנ-סקי שכתב את הקטע: בין השאר, הוא השתמש במילים עדינות יותר כמו "צל" או "נפש" לתיאור הדיבוק. ב-10 באוקטובר 1915 נפגש בשנית עם דריזן, שביקש רק להוציא אזכור אחד למלאכים ואז נתן את הסכמתו. עם זאת, אנ-סקי עדיין עסק בשיפור עבודתו: ב-21 באוקטובר הציע לסולרז'יצקי להכניס מערכה שנייה עם יום חתונתה של לאה, כמו גם פרולוג ואפילוג. הלה הסכים. גרסה שנייה זו הוגשה לצנזורה ואושרה ללא בעיות מיוחדות ב-30 בנובמבר.[4]

ב-2001, מצא החוקר הרוסי ולדיסלב איבנוב את שני העותקים המקוריים הללו בספריית התיאטרון הלאומית ע"ש לונצ'רסקי בסנקט פטרבורג. שם היצירה ברוסית היה "(Меж двух миров (Дибук" ["בין שני עולמות (דיבוק)"]. שתי הגרסאות, שהיו צריכות לעמוד בדרישות הצנזורה הרוסית, שונות במידת מה מהגרסה המוכרת. השנייה והארוכה מוצגת כסיפור שמספר אב - תלמיד ישיבה לשעבר, שמשתמע כי השתלב בחברה הרוסית - לבתו החולה, ששבה לביתו זמן קצר קודם לכן אחרי שנמלטה מטקס חתונתה כדי לברוח עם גבר אחר. הבת מאשימה אותו כי אינו מבין את עצמת אהבתה, ולאחר ויכוח ביניהם הוא מתחיל בסיפורו ("לרב דוד'ל מטלנא..."). אז נופל המסך ומתחיל המחזה באותן מילים מפי אחד מזקני בריניץ. כשאומר הצדיק "ברוך דיין האמת", שוב נופל המסך ועוברים חזרה לבית האב, שחוזר על אותן מילים. גם הדמויות אינן זהות בדיוק: למשל, שמו של הצדיק הנו ר' שלוימל'ה מטרטקוב ולא עזריאל ממירופול. חשוב מכל, דמות המשולח אינה מופיעה; כמה מהתפקידים שהוא ממלא בעלילה ניתנים לדמויות אחרות, ורבים אחרים אינם.[5]

הדרך לבמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שקיימים סיפורים רבים על מעורבות קונסטנטין סטניסלבסקי בכתיבת "הדיבוק" – למשל, נטען כי הוא הגה את דמות המשולח, על מנת שיבאר את ענייני הקבלה לקהל הרחב – ישנו רק תיעוד אחד הקושר אותו אליו: ב-30 בדצמבר 1915 שלח מכתב לפופוב, בו נעתר לבקשתו לקרוא את המחזה, בתנאי שלא יהיה מחויב לקבל אותו ולא יידרש לבקר אותו באופן מקיף.[6] למעשה, אף כי מאוחר יותר צפה בחלקים מהחזרות של וכטנגוב ונשא הרצאות בפני השחקנים, הוא מעולם לא ראה את המחזה בשלמותו.[7] בחורף 1916 פרסם העיתון היהודי המוסקבאי "יברסקאיה ז'יזן" (החיים היהודיים) חלק ארוך מהמערכה הראשונה. ככל הנראה, דיונים לגבי "הדיבוק", ואולי אף שכתוב נרחב נוסף, נמשכו לכל אורך השנה. ב-25 בנובמבר (12 לפי היוליאני) כתב המחזאי ביומנו כי היצירה הוקראה בתיאטרון האמנותי; סטניסלבסקי היה מרוצה כמעט לחלוטין אף כי המליץ עוד על שינויים קלים במערכה האחרונה. ב-8 בינואר 1917 התפרסם בעיתונות כי התיאטרון האמנותי קיבל את המחזה ומתכנן להעלותו.[6]

באותו הזמן תמך סטניסלבסקי בניסיונו של נחום צמח להקים תיאטרון עברי, "הבימה". בפברואר, השתתף אנ-סקי בהתוועדות בביתו של הלל זלטופולסקי, שם הקריא את "הדיבוק" בגרסתו היידית. זלטופולסקי, שהיה אף הוא פטרון של "הבימה", ביקש לרכוש את הזכויות על המחזה ולהציגו בעברית. אנ-סקי העמיד אך תנאי אחד, שהמתרגם יהיה חיים נחמן ביאליק. ב-26 בפברואר 1917 התפרסם בעיתון היהודי "יברסקאיה נדלה" בפטרוגרד כי "הבימה" תציג את "בין שני עולמות", וכי ביאליק לקח על עצמו את מלאכת התרגום.[8] ביאליק, שאנ-סקי ביקש ממנו אישית לתרגם את המחזה ושהתבסס הן על הגרסה היידית והן על המקור הרוסי, השלים את העבודה ביולי, ותרגומו פורסם לראשונה בגיליון הראשון של "התקופה" בפברואר 1918.[9] כשהושלמה מלאכת התרגום, החל במאי "הבימה" יבגני וכטנגוב לתכנן את ההצגה, אף כי נדרשו עוד מספר שנים - הן בשל מורכבותה והצורך ללמוד אותה, והן בשל כך שהתיאטרון העלה מחזות אחרים - כדי לבצע את "הדיבוק".[8] ההפקה בתיאטרון האמנותי, שליהקה את מייקל צ'כוב לתפקיד הצדיק ואת גריגורי חמרה כחנן, לא יצאה לבסוף אל הפועל. הדרמטורגים והשחקנים נתקלו בקשיים, בעיקר מסיבות של פערים תרבותיים. על רקע מחלתו של סטניסלבסקי וסיבוכים כלכליים, כתב אנ-סקי ב-8 במרץ 1918 ביומנו: "ההצגה לא תיכלל ברפרטואר לעונה הזאת. סושחביץ' הודיע לי אתמול: 'אף כי כולנו אוהבים את המחזה, איננו יכולים להעלותו עכשיו, עם מה שקרה לסטניסלבסקי ולצ'כוב.'"[10]

עבודתו של ביאליק היא המהדורה הראשונה של המחזה שיצאה לאור. מספר חוקרים אף טענו כי מאחר שאנ-סקי איבד את המקור היידי כשעבר לווילנה לאחר מהפכת אוקטובר, הוא תרגם את "בין שני עולמות" בהתבסס על ביאליק, מעברית ליידיש, וכך למעשה ביאליק הוא הכותב האמיתי של הגרסה המוכרת. הצגה זו של האירועים אינה נכונה: כדי לשחזר את המחזה השתמש אנ-סקי גם בעותק ביידיש שהיה מצוי בידי שמואל ניגר.[11] בעת שהותו בווילנה, הקריא אנ-סקי את המחזה בפני דוד הרמן, במאי הלהקה הווילנאית, והציע לו להפיק את ההצגה. הוא מת זמן קצר לאחר מכן, ב-8 בנובמבר 1920. הרמן החליט להעלות את "הדיבוק" במלאת השלושים לפטירתו.[12]

הפקות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כרזת פרסומת להופעת הבכורה של הלהקה הווילנאית, 1920, ורשה.

ב-9 בדצמבר 1920 העלו חברי הלהקה הווילנאית את "בין שני עולמות" לראשונה ב תיאטרון האליזאום שבוורשה, בשפת היידיש. מרים אורלסקה, אלכסנדר שטיין, אברהם מורבסקי ונח נאכבוש גילמו בהתאמה את לאה, חנן, הצדיק והמשולח.[13] ההצגה הפכה להצלחה מסחררת: "במשך למעלה משנה", כתב מיכאל שטיינלאוף, "עשירים ועניים, חופשיים ואדוקים, מתבוללים ולאומיים, כולם זרמו לתיאטרון, כמו גם מספר ניכר של פולנים. עיתונות היידיש בוורשה הצמידה לתופעה את השם 'דיבוקיאדה'."[14] שלושה חודשים אחרי הבכורה, כתב בעל טור יידי: "אם תערכו סקר, תגלו שמתוך כל חמישה יהודים בוורשה, ראו תריסר את 'הדיבוק'. כיצד אפשרי הדבר? עליכם לדעת כי 'הדיבוק' אינו דבר שאתה הולך אליו פעם אחת וזהו."[15] בעיר לבדה ביצעו הווילנאים את המחזה כשלוש-מאות פעם.[16] ההיסטוריונית נחמה סנדרו הוסיפה: "הם נעשו מזוהים עם 'הדיבוק', וכמוהם תיאטרון היידיש ככלל." במסע ההופעות שלהם ברחבי אירופה בין 1922 ל-1927, בו התקבלו בכבוד על ידי ראשי מדינה כמו וילהלמינה, מלכת הולנד, היה הדיבוק "היהלום שבכתר הרפרטואר שלהם"; בעוד שרוב ההצגות זכו לשבחי הביקורת אך לא משכו קהל גדול, "לא נותרו כיסאות ריקים כשהוצג 'הדיבוק'."[17]

ב-1 בספטמבר 1921 בוצע "הדיבוק" לראשונה על אדמת ארצות הברית, בתיאטרון היידיש האמנותי של מוריס שוורץ בשדרת לקסינגטון.[18] שוורץ עצמו גילם את הצדיק ממירופול וסליה אדלר, בתו של יעקב אדלר, הופיעה כלאה.[19]

ב-31 בינואר 1922 העלתה 'הבימה' את הבכורה העברית של "הדיבוק", במשכנה דאז בתיאטרון סקרטריובה במוסקבה. זה היה המחזה השלישי שהעלתה הבימה, לאחר "נשף בראשית" ו"היהודי הנצחי". גם הפקה זו הפכה להצלחה גדולה, בקרב המבקרים לא פחות מאשר עם הקהל.[20] חנה רובינא, שקיבלה את התפקיד זמן קצר לפני כן לאחר שהמיועדת, שושנה אביבית, נטשה את התיאטרון, גילמה את לאה. נחום צמח הופיע כעזריאל, ומרים אליאס (שהוחלפה לאחר מכן ברפאל צבי ובשחקנים אחרים) שיחקה את חנן. המחזה הועלה בדיוק שלוש-מאות פעמים בברית המועצות: מאתיים-תשעים-ושתיים במוסקבה ושמונה בלנינגרד.[21] במהלך ביקורו במוסקבה ב-1923, צפה דוד בן-גוריון בהצגה בעברית, וזו הותירה בו רושם עז. לאחר שצפה במערכה השנייה, ובה ריקוד הקבצנים, כתב: "אני הלום, נרעש, לא יודע נפשי". למחרת חזר לראות את ההצגה שוב. הוא נפגש עם השחקנים ושמע מהם על געגועיהם לארץ ישראל.[22] ב-18 בינואר 1926, בהופעת הסיום של התיאטרון לפני שעזבה 'הבימה' את ברית המועצות, בוצע "בין שני עולמות" במוסקבה על ידה בפעם האחרונה.[23] לאחר מכן יצאה 'הבימה' לסיבוב הופעות בינלאומי שארך כשנה וחצי, והציגה את 'הדיבוק' באירופה ובארצות הברית. מל גורדון כתב "רק בברלין זכה 'הדיבוק' לעידוד מהקהל המתבולל והלא-יהודי... גם בניו יורק, מרכזו הדמוגרפי של העולם היהודי, היה זה כישלון מסחרי... ההפקות בלשון הזרה בלבלו את הצופים, יהודים ושאינם כאחד."[7]

'בין שני עולמות' הוצג על אדמת ארץ ישראל לראשונה בידי חברי תיאטרון החובבים של גדוד שומריה שעסקו בסלילת כביש חיפה-ג'דה, בפברואר 1922. בהפקת החובבים שיחק יערי את חנן, חלוצה בשם רחל שינדלר הופיעה כלאה וחבר הגדוד אבא חושי היה עזריאל ממירופול.[24] ב-8 ביוני 1922 הוצג המחזה לראשונה בתיאטרון מקצועי, כשמיכאל גור העלה אותו בתיאטרון הדרמטי בתל אביב, בעברית אך לפי הנוסח הווילנאי. ב-20 בפברואר 1926 עלתה בכורת "הדיבוק" לפי הנוסח של וכטנגוב בתיאטרון הארץ ישראלי, בבימוי מנחם גנסין.[25]

בתל אביב נערך ביוני 1926 דיון פומבי במחזה, שנודע כ"משפט הדיבוק". בשתי ישיבות ב-6 וב-16 בו, בהשתתפות קהל של כ-5,000 איש ואנשי תרבות ידועי שם, דנו חברי אגודת הסופרים העבריים בנתק בין נושא ההצגה לבין מציאות החיים בארץ והצורך לגייס את התרבות למאבקי החלוצים. כמו כן, הובע חשש לגבי התרבות העברית הצעירה, ש"אם נוסיף להלבישה בשדים, יש סכנה שתהיה לה קפוטה ארוכה, אבל לא גלימה של חול." לבסוף הוחלט לא להתנגד למחזה.[26]

ב-3 באפריל 1928, פחות משבוע לאחר מעבר "הבימה" לארץ-ישראל, העלה התיאטרון את גרסתו ל"הדיבוק" בארץ לראשונה, באולם ציון שבירושלים.[27][28] ההצגה נעשתה לאחת ההפקות המועלות ביותר של "הבימה": ב-26 בפברואר 1955 היא עלתה בפעם ה-1,000 בדיוק, 33 שנים אחרי הבכורה, וגם אז בכיכובה של חנה רובינא.[29]

ב-1921 הביאו הווילנאים את המחזה לברלין לראשונה, והוא זכה להצלחה גדולה בגרמניה. הוא תורגם לגרמנית עוד באותה שנה, על ידי ארנו נאדל ולאו וינץ (גר'). תרגום נוסף, בידי רוזה נוסיג, יצא ב-1922.[30] ב-28 בפברואר 1925 בוצעה הגרסה הגרמנית לראשונה בתיאטרון היהודי רולנד (Rolandbühne) ברח' פראטר מס' 25 בווינה. בהצגה שיחקו מספר שחקנים מפורסמים: מגדה זוניה גילמה את לאה, פרידריך פהר את הרב עזריאל וסטלה קדמון את בתיה.[31]

ב-1925 תורגם "בין שני עולמות" לשפה האנגלית על ידי הנרי ג'יי. אלסברג ווינפריד קצין. גרסה זו הועלתה ב-15 בדצמבר אותה שנה ב-Neighborhood Playhouse, תיאטרון אוף ברודוויי בניו יורק, בבימויו של דייוויד ורדי. הפקה ראשונה זו, בכיכובם של אלברט קרול ומרי אליס כחנן ולאה, הוצגה בסך הכל 120 פעמים וירדה במרץ 1926.[32] 'הבימה' הציגה לראשונה את "הדיבוק" בעברית בניו יורק, בתיאטרון הברודוויי מנספילד (כיום ברוקס אטקינסון) ב-13 בדצמבר 1926.[33]

ב-30 ביוני 1926 העלתה 'הבימה' את "בין שני עולמות" בצרפת לראשונה, בתיאטרון מדלן בפריז. גרסה צרפתית של המחזה, שתורגמה בידי מארי-תרז קורנר ב-1927, הוצגה לראשונה בידי הבמאי גסטון באטי ב-31 בינואר 1928, בסטודיו של שאנז אליזה - תיאטרון ניסויי המסונף לתיאטרון שאנז אליזה ושוכן באותו בניין.[34]

"הדיבוק" הוא המחזה היהודי המצליח, המוכר והמפורסם ביותר שנכתב אי-פעם.[35] ההיסטוריון פרופ' מיכאל שטיינלאוף כתב: ”'הדיבוק' – שהוא יהודי מזרח אירופאי באופן בולט וללא מנוס – הצטרף למעט יצירות המופת שהצליחו להשתחרר מכבלי המקום, הזמן ואף השפה בה נכתבו ולהפוך לקלאסיקה... הוא הפך לשגריר הרשמי של התיאטרון היהודי אל העולם.”[36]

גרסאות אחרות למחזה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1977 הוכנה גרסה מחודשת של המחזה על ידי המתרגמת מירה רפאלוביץ, עבור הבמאי ג'וזף צ'ייקין. הם הסירו את כל הפרטים הנטורליסטיים מהעלילה ומיקדו אותה בדיבוק עצמו.[37] ההצגה הועלתה בתיאטרון הציבורי בניו יורק, במת אוף ברודוויי ניסויית, ב-6 בדצמבר 1977, וזכתה בשני פרסי אובי.[38] צ'ייקין הוזמן לביים את גרסתו ב'הבימה'; מחזהו תורגם מאנגלית לעברית על ידי יהודה עמיחי, והועלה לראשונה בישראל ב-15 ביוני 1979.[39] "הדיבוק" הועלה ב'הבימה' גם בבימוי אנדז'יי ויידה ב-1988 ובבימוי חנן שניר ב-1988[40]. הוא בוים בידי יוסי יזרעאלי בתיאטרון החאן ב-1988.

טוני קושנר ערך גרסה משלו ל'הדיבוק', אותה עיבד בהתבסס על תרגומו של המחזה מיידיש לאנגלית בידי יהויקים נויגרשל. הוא שינה את מבנה העלילה מארבע לשלוש מערכות, הוסיף דמות של כתבן שרוחו של ניסן בן קרינה מדברת דרכה והכניס סצנה חדשה בה מביע עזריאל ממירופול את ספקותיו וחששותיו באופן מפורש יותר. ההצגה הועלתה לראשונה בתיאטרון העיר הרטפורד שבקונטיקט ביום שישי, ה-17 בפברואר 1995, בבימוי מרק לאמוס ועם מייקל סטולברג בתפקיד המשולח.[41]

בשנת 1998, הועלתה ההצגה הדיבוק בתיאטרון הבימה בבימויו של חנן שניר, ועם מיכה סלקטר בתפקיד חנן ונאוה זיו בתפקיד לאה. המבקר בן עמי פיינגולד כתב אז: "המשחק ברוח הפרשנות של הבמאי הוא בעיקר משחק של אנסמבל, לא של דמויות וגיבורים אינדוידואלים. לרשותו של הבמאי עמד צוות מצוין וזה זמן רב לא ראיתי על בימת התיאטרון הישראלי משחק צוות מסוגנן להפליא כל כך. ניתן לציין את המשחק המצוין של נאוה זיו בתפקיד לאה, מיכה סלקטר בתפקיד חנן, יוסי יבלונקה בתפקיד השמש מאיר, שמעון לב-ארי בתפקיד סנדר אבי הכלה, שלום שמואלוב בתפקיד הצדיק ממירופול ויוסי טולדו בתפקיד המשולח". המבקר מיכאל הנדלזלץ כתב לעיתון הארץ: "כשהקהל נחשף לאפקט התפאורה המרהיב באמת, כשהבית שסבב תחילה על במה מסתובבת עולה למעלה, חושף רקע אדום ומין שממה עם עץ, ניתנת האפשרות למיכה סלקטר כחנן ולנאוה זיו כלאה לשחק בפשטות, ובאופן נוגע ללב את איחוד האוהבים".

בשנת 2008 הועלו על ידי תיאטרון 'הבימה' מספר הפקות שונות של 'הדיבוק' במסגרת פסטיבל ישראל. ביניהן עיבוד למחזה שנעשה על ידי הבמאי והמעצב שמואל שוחט, המשלב בובות כסמל להפעלה של עולם החומר על ידי עולם הרוח. בעיבוד זה שיחקו שלושה שחקנים: אילת שדמון פישר, ירון סנצ'ו גושן ונמרוד איזנברג. במסגרת תיאטרון הקאמרי הועלה "הדיבוק" בגרסה של כלת פרס ישראל רנה ירושלמי, בהפקת אנסמבל עיתים. בשנת 2014 הועלתה גרסה חדשה להצגה על ידי תיאטרון גשר. הגרסה נכתבה על ידי רועי חן, בוימה על ידי יבגני אריה וכיכבו בה סשה דמידוב, אפרת בן צור ודורון תבורי. הכותב מציין שהמחזה נכתב בהשראת אנ-סקי.

עיבודים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1951 יצרה אנה סוקולוב בניו יורק את "הדיבוק" כריקוד, ובשנת 1974 העלו ג'רום רובינס וליאונרד ברנשטיין בבלט העיר ניו יורק את גרסת הבלט ל"הדיבוק". בשנת 1999 עלתה "הדיבוק - אופרה ביידיש", הפקת בכורה עולמית מאת המלחין האמריקאי סולומון אפשטיין, בבימוי רחל מיכאלי. ב-1937 ביים מיכל ואשינסקי את הסרט היידי "הדיבוק" בפולין. אלתר קציזנה עיבד את התסריט מהמחזה.

ב-1968, לקראת חגיגות היובל ל"הבימה", ביים אילן אלדד סרט נוסף שהתבסס על המחזה, בהפקה משותפת של ישראל וגרמניה המערבית. הקרנת הבכורה של "הדיבוק" בבימוי אלדד התקיימה בקולנוע מוגרבי ב-3 באוקטובר 1968. שרגא פרידמן עיבד את התסריט. פיטר פריי הופיע כסנדר, טינה וודצקי שיחקה את לאה, דוד אופאטושו היה הצדיק, שמואל סגל ושמעון בר גילמו את הבטלנים ורפאל קלצ'קין שיחק את גבאי בית הכנסת.[42] בשנת 1997 יצא לאקרנים סרט הקולנוע אהבה אסורה, שהתבסס גם הוא על "הדיבוק" אם כי בשינויים מסוימים, בכיכובם של איילת זורר, יחזקאל לזרוב ומשה איבגי.

ב-2007 ביים אוריאל זוהר את העיבוד "דיבוק לשניים" מאת ברוס מאייר, על פי "הדיבוק" מאת אנסקי. ההצגה הועלתה בתיאטרון הטכניון.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • דורית ירושלמי ושמעון לוי (עורכים), אל נא תגרשוני : עיונים חדשים בהדיבוק, ספרא, 2009.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: הדיבוק
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הדיבוק

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ קרייבנס, עמ' xxvi, 362.
  2. ^ קרייבנס, עמ' 364-366.
  3. ^ Gabriella Safran. Wandering Soul: The Dybbuk's Creator, S. An-sky. Harvard University Press, 2010. עמ' 248. (להלן: ספרן).
  4. ^ קרייבנס, עמ' 367-369.
  5. ^ ספרן, עמ' 329.
  6. ^ 1 2 קרייבנס, עמ' 370.
  7. ^ 1 2 Mel Gordon. Stanislavsky in America: An Actor's Workbook. Routledge, 2009. עמ' 113-114, 116.
  8. ^ 1 2 .Vladislav Ivanov. Ruskiye Sezony Teatra GaBima. Artist, 1999 עמ' 32. (להלן: איבנוב).
  9. ^ עוזי שביט, דן מירון. ח.נ. ביאליק: שירים. מכון כ"ץ, 2000. עמ' 437; יהוידע עמיר. דרך הרוח: ספר היובל לאליעזר שביד. מכון ון ליר, תשס"ה. עמ' 533.
  10. ^ קרייבנס, עמ' 235-236.
  11. ^ קרייבנס, עמ' 169.
  12. ^ ספרן, עמ' 292.
  13. ^ צוות השחקנים המלא בהצגת הבכורה באתר המוקדש לתיאטרון היידי.
  14. ^ Marcel Cornis-Pope, John Neubauer (עורכים). History of the Literary Cultures of East-Central Europe, Volume 3. John Benjamins Publishing, 2004. עמ' 207.
  15. ^ קרייבנס, עמ' 235.
  16. ^ Karolina Szymaniak. Warszawska awangarda jidysz. Słowo, 2005. עמ' 323.
  17. ^ Nahma Sandrow. Vagabond Stars: A World History of Yiddish Theater. Syracuse University Press, 1996. עמ' 220-221.
  18. ^ William T. Leonard. Theatre: Stage to Screen to Television. Volume 1, A-L. Scarecrow Press, 1981. עמ' 527.
  19. ^ Some of the Casts of .Characters of the Yiddish Art Theater Productions 1918-1958
  20. ^ Richard Evans. Experimental Theatre: From Stanislavsky to Peter Brook. Routledge, 1989. עמ' 37.
  21. ^ יהושע א. גלבוע. לשון עומדת על נפשה: תרבות עברית בברית-המועצות. ספריית פועלים, 1977. עמ' 174.
  22. ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 66-65.
  23. ^ איבנוב, עמ' 156.
  24. ^ פרדי רוקם, ‏'הדיבוק' על כביש חיפה-ג'דה: על ההצגה הראשונה של 'הדיבוק' בארץ-ישראל, קתדרה 26, דצמבר 1982, עמ' 193-186
  25. ^ פרדי רוקם, ‏'הדיבוק' בארץ-ישראל. התיאטרון, הביקורת והתגבשותה של התרבות העברית, קתדרה 20, יולי 1981
  26. ^ דן אורין, תיאטרון בחברה', האוני' הפתוחה, 2008. עמ' 116.
  27. ^ התיאטרון המוסקבאי "הבימה": לוח הצגות בארץ ישראל, פסח תרפ"ה. "דבר", 5 במרץ 1928, עמ' 4.
  28. ^ "הדבוק" ב"הבימה". "דבר", 9 באפריל 1928, עמ' 1.
  29. ^ ד. עזריה. הדיבוק בפעם האלף. מעריב, 28 בפברואר 1955, עמ' 2.
  30. ^ Anton Kaes. Shell Shock Cinema: Weimar Culture and the Wounds of War. Princeton University Press, 2011. עמ' 116-117.
  31. ^ Julius H. Schoeps. Geschichte, Messianismus und Zeitenwende. Philo, 2000. עמ' 240-241.
  32. ^ הדיבוק במסד הנתונים IBDB (באנגלית)
  33. ^ J. Brooks Atkinson. The Play; The Dybbuk" in Hebrew. ניו יורק טיימס, 14 בדצמבר 1926, עמ' 24.
  34. ^ Antonin Artaud. Œuvres complètes: 3. Gallimard, 1978. עמ' 372.
  35. ^ ראו למשל: דוד ראסקיס, Rabbis, Rebbes and Other Humanists, בתוך: Studies in Contemporary Jewry: Volume XII: Literary Strategies: Jewish Texts. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 1997. עמ' 63.
  36. ^ Craig Stephen Cravens. The Worlds of S. An-Sky: A Russian Jewish Intellectual at the Turn of the Century. Stanford University Press, 2006. עמ' 233-234. (להלן: קרייבנס).
  37. ^ Verna A. Foster. Dramatic Revisions of Myths, Fairy Tales and Legends: Essays on Recent Plays. McFarland, 2012. עמ' 134.
  38. ^ The Dybbuk 1977.
  39. ^ "הדיבוק 1979".
  40. ^ עידית שחורי, הבימה חוזרת ל״דיבוק", חדשות, 15 באפריל 1987
  41. ^ Ben Brantley. Talking to the Dead, Yearning for Answersw. ניו יורק טיימס, 20 בפברואר 1995.
  42. ^ זאב רב-נוף. בין שתי תפיסות. "דבר", 4 באוקטובר 1968, עמ' 35.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הדיבוק&oldid=39410151"